"מרוב אונים" – שיש לו ושהוא אמיץ כח איש מהצבא לא נעדר שלא יקרא בשם (רש"י)
חומש שנות חוזר על שמות בני משפחת יעקב שירדו מארץ כנען למצרים בעקבות הרעב, שם התאחדו עם יוסף. הפסוקים בחילת הפסוק שחוזרים על השמות של יעקב ובניו זהים לפסוקים שקראנו כבר בפרשת "ויגש" בספר בראשית. למה חוזרים שוב על אותם הפסוקים?
הפירוש בספר שמות רבה אומר: כשיש משהו שאנחנו מחבבים אנחנו סופרים אותו שוב ושוב וקוראים לו בשמו. הפירוש מביא את הפסוק בספר ישעיהו שממשיל את בני ישראל לכוכבי השמיים. זו לא הפעם הראשונה שמשווים בני אדם לכוכבים. כשהקב"ה מבטיח לאברהם שיצא ממנו עם רב הוא ממשיל את מספר צאצאיו למספר כוכבי השמיים.
האם יוצא לכם להסתכל בלילה חשוך אל השמיים, לראות כוכבים ולקרוא בשמותיהם? אני ממליצה. אם לא יודעים את השם אפשר להסתכל באפליקציה (היום יש אפליקציה לכל דבר), ואפשר גם…להמציא! כשנולד תינוק אחת השאלות הראשונות שנשאל היא "מה השם שלו?". השם מבדיל אותנו מאחרים, ונותן לנו זהות, וגם אם עוד גילי בעולם (ויש, בדקתי), רק אני גילי כמו שאני. כשהייתי קטנה והיו שואלים אותי מה השם שלי הייתי אומרת: גילי שלומית רוזנטל-ריקמן-אונגר-פסטרנק-דודקביץ, כלומר את שמות המשפחה של הורי והסבים והסבים-רבא. כמה שמות משפחה אתם יודעים לומר אחרי השם שלכם?
לפני השינה אנחנו אומרים "לילה טוב" לבני המשפחה שלנו הקרובה והמורחבת, זה הרבה אנשים ואנו אומרים את השם של כל אחד מהם ומברכים אותו בלילה טוב. כך אנו מרגישים חיבה וקרבה, אף שלא נפגשנו במשך היום.
ליד שולחן השבת נעשה מעין מבחן זיכרון ונגיד את השמות של כל בני המשפחה הקרובה והמורחבת. וגם נבקש מכל בן משפחה שימציא לעצמו כינוי חיבה מעצים.
יעקב ועשו אחים. בין אחים יש הרבה רגשות. אחים הם לא כמו הורים או בעלי סמכות (יש תרבויות שבהן מכבדים מאד את האחים המבוגרים, כמו בתרבות האתיופית), אחים הם לא רק חברים, כי הם ממש מהמשפחה שלנו. כשאנחנו צעירים – האחים שלנו הם כורח המציאות, כמו קין והבל, כמו ישמעאל ויצחק – נולדנו לאותם הורים, ואנחנו צריכים להסתדר אחד עם השני. כשאנחנו מתבגרים האחים יכולים להפוך לחברים טובים מבחירה שלנו, שהיא נוספת על ה"בחירה" הביולוגית. כך עשו משה ואהרון.
נשים לב שמשה ואהרון הם דוגמא לאחים שמכבדים ושמחים זה בהצלחתו של זה, למרות שהם לא גדלו ביחד. אהרון גדל בבית עמרם ויוכבד, ומשה גדל בבית פרעה. גם משה וגם אהרון היו יכולים להיות יותר חברים מאשר אחים, אך התורה והמדרש מדגישים את קשר האחוה שלהם – קשר האחים הביולוגי על פני הקשר החברי/נפשי.
בפרשת השבוע נקרא על פגישתם של יעקב ועשו – אחים שלפני עשרים שנה רבו והתחרו ביניהם, ומה יהיה כעת? האם יהיה אחים-שונאים, האם יהיו אחים מכבדים?
מצד אחד הם עדיין לא התפייסו מהמריבה הקודמת, מהצד השני, כבר עבר כל כך הרבה זמן – אולי אפשר פשוט להתחיל מההתחלה?
המדרש מציין שני רגשות עזים ביחד לאחים – שנאה (עם קנאה) ואהבה (ועם אהבה גם חיבה וכבוד). השנאה – בלשון יחיד, מיוחסת לאדם הבודד "קין שנא להבל" – אין הדדיות. אין צורך בשניים כדי להרגיש שנאה. האהבה – בלשון רבים, "אוֹהֲבִים זֶה לָזֶה וּמְחַבְּבִין זֶה לָזֶה ". ברגשות חיוביים יש הדדיות.
לפני הפגישה של יעקב עם עשו, יש ליעקב רגע מאד בודד " וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ" (לב,כה). כשיעקב לבדו הוא צריך לקבל החלטה האם לפגוש את אחיו מתוך שנאה, שהרי בגללו נאלץ לברוח ולחיות הרבה השנים הרחק ממולדתו ומבית אביו, או האם יפגוש את אחיו מתוך אחוה?
גם עשו צריך לקבל החלטה דומה, ועד רגע הפגישה עצמה, אנחנו לא יודעים וגם האחים לא יודעים מה יהיה. ואז עשו אומר "אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר-לָךְ" (לג,ט). והמילים האלו מסכמות את הכל ומאפשרות לאחים להמשיך הלאה.
ליד שולחן השבת נבקש מכל אחד מבני המשפחה לספר משהו שלמד מאחיו או מאחותו, או על חוויה
משותפת מיוחדת עם אח או אחות. אני מציעה שההורים יתחילו, כדי לתת השראה לילדים. שבת שלום ואחוה, מגילי והמשפחה
בשנה שעברה הילדים הכינו מצגת שהמחישה את המתח בפגישה בין האחים. הנה השולחן של השנה שעברה:
אלא בשעה שנפקדה אמנו שרה, הרבה עקרות נפקדו
עמה, הרבה חרשים נתפקחו, הרבה סומים נפתחו, הרבה שוטים נשתפו.
ניתן דורייה לעולם
"ויקרא
אברהם את שם בנו…י-צ-ח-ק
יצא חוק לעולם, ניתן דוריה לעולם.
אברהם ושרה הם אנשים גדולים במובן כל כך רחב, שכשקורה
להם נס – הנס משפיע לכל העולם.
החוק הטבעי שזקנים לא יכולים להוליד מתבטל
ומבטל עוד "חוקי טבע" נוספים עבור אנשים רבים – עקרות, חרשים, סומים
ושוטים. זהו הצחוק שעל שמו נקרא יצחק – יצא חוק – יש דברים שיוצאים מגדר
החוק, שהשומע צוחק כשהוא מדמיין את היתכנותם, ואף על פי כן- זה קורה, זה קרה.
צחוק מקרב בין
אנשים. צחוק מקרב בין חברים, צחוק מקרב בין אחים, צחוק מקרב בין הורים וילדים בין
הסבים ונכדים.
יש דברים
שמצחיקים את כולם ויש דברים שמצחיקים את מי שיש להם אותה התרבות, השפה או המקצוע.
כדי לצחוק ביחד
אנחנו יוצרים קשר עין לרגע, והבנה משותפת, ותזמון. כשחושבים על זה זו פעולה די
מורכבת. יש בדיחות שהופכות להיות חלק מהשפה המשפחתית, כמו מילות קוד, שרק מזכירים
אותן ברמז וכבר כולם מחייכים.
יש צחוק מיוחד
שהוא ההנאה של הורים מילדיהם, מה"חוכמות" שלהם.
ליד שולחן השבת
נספר הורים לילדים ואחים זה לזה את "החוכמות" המיוחדות והמצחיקות שאנו
זוכרים.
יש צחוק מיוחד
של סבתא ונכדה, ואני זוכרת באהבה את סבתא לילי שהייתה אוהבת לספר בדיחות ולשמוע
בדיחות, והיינו צוחקות הרבה יחד.
פרשת וילך היא פרשה קצרה מאד, בסך
הכל שלושים פסוקים. זו פרשת הפרידה של משה מעם ישראל.
בפרשה זו משה מצווה את עם ישראל על
מצוות הקְהֵל. מצווה להתאסף כל העם בעליה לרגל בחג הסוכות שלאחר שנת השמיטה ולשמוע
קריאה בתורה (עוד
על מצוה זו בדברים שכתבתי בשנה שעברה).
למעמד הקהל מגיעים כולם, והתורה מפרטת – האנשים, הנשים, הטף
והגֵר.
מפרש האבן עזרא: למען ילמדו. גם בשבת.
כלומר גם בשבת יש מצווה על כולם להתאסף ולקרוא, לשמוע וללמוד דברי
תורה. אנו עושים זאת בבית הכנסת בתפילה ובקריאת התורה.
הפרשן רש"י מפרט: והטף. למה באו (חגיגה ג) לתת שכר למביאיהם.
ברור לנו שגברים ונשים מצווים להגיע
לבית הכנסת, אך מה הטעם להביא את הטף, את הילדים.
קודם כל זה ברור שאם גם הגברים וגם הנשים מגיעים לבית הכנסת, אז הם יביאו אתם את
הילדים שלהם, נכון?
(אולי זה לא מובן מאליו, אולי היה מקום לחשוב
שהגר אשר בשעריך, אולי העובדים הזרים של ימינו, ישכרו על מנת לשמור על הילדים שלא
יפריעו למעמד התפילה והלימוד של הבוגרים?).
רש"י מצביע על עניין מהותי –
הטף שבא למעמד הקהל בא משום שיש ציווי להביאו, ולא משום שלהורים אין בייביסיטר 😊
והשאלה שרש"י עוסק בה היא למה
מביאים את הילדים למעמד הקהל, ובימינו – לבית הכנסת.
תשובתו – לתת שכר למביאיהם. מהו השכר של ההורים המביאים ילדים לבית הכנסת?
הרי פעמים רבות בגלל הילדים ההורים לא יכולים להתרכז בתפילה או בקריאת התורה…
דיון משפחתי – מה עושים בבית הכנסת?
הורים – מה אתם עושים בבית הכנסת?
ילדים – מה אתם עושים בבית הכנסת?
הורים – האם בילדותכם הלכתם לבית
הכנסת, ומה עשיתם שם?
נראה שלכל אחד יש פינה משלו בבית
הכנסת. יש מי שמעדיף לפגוש אנשים-חברים. יש מי שמעדיף את התפילות בלחש ומי שמעדיף
את השירה בקול ביחד, ויש את מי שיושב ומקשיב, ואת מי שיושב ומסתכל.
הסביבה שבה אנו נמצאים משפיעה עלינו
בכל גיל, ולכן אין גיל שממנו מתחילים להגיע לבית הכנסת. החוויה של בית הכנסת היא חוויה
בכל החושים, ובכל גיל ובכל שלב בחיים היא נקלטת.
פירוש ה"שפת אמת": ועל זה הקושיא: טף למהבאין? כי בשכר טירחא שלהם אין תועלת.
ועל זה התשובה – לתתשכר. כי טרחת האב ורצונו להמשיך את טפיו לעבודתו יתברך הוא גורמת שכר שיתן השם יתברך הארה לבניו.
כלומר ההורים טורחים להביא את
ילדיהם לבית הכנסת, ושכרם הוא שהקב"ה נותן רצון וחשק ללימוד תורה ודבקות בה'
– לילדיהם.
כשהילד רואה את הטרחה של ההורים –
*לקום בבוקר לתפילה, במקום להישאר במיטה
ולהמשיך לישון עד מאוחר
*להתלבש יפה בבגדי שבת (ונעלי שבת ותסרוקת של שבת ותכשיטים 😊 )
*להכין קופסת פירות/ממתקים לבית הכנסת
הילד מבין שזה משהו חשוב, הילד מפנים שזו התורה שלו.
יש גיל חיוב במצוות, אבל אין גיל לאמונה ולבטחון בה'.
עשרה טיפוסים/מגזרים שונים נכללים בדבריו של משה וכל אחד מישראל מוצא את מקומו/הגדרתו.
ליד השולחן ננסה לאפיין את הטיפוסים השונים בעזרת המפרשים ובעזרת הפשט וכל אחד ינסה למקם את עצמו. האם מצאתם יותר משתי הגדרות אפשריות לעצמכם? האם את גם אשה וגם מנהיגה? זה אפשרי בהחלט, כיוון שמדובר גם בעשרה כוחות הנפש הפועלים בקרב כל אחד ואחת מאתנו .
נשים לב לחוטבי העצים ושואבי המים. מבחינת מעמד תעסוקתי הם לא שונים כל כך, שניהם עובדים בעבודה פיסית קשה. מבחינה מהותית מדובר בעבודות שונות. חוטב העצים עושה פעולה מלמעלה כלפי מטה – הנפת הגרזן, והוא מסיים את חייו של העץ. שואב המים עושה פעולה מלמטה כלפי מעלה, כאשר הוא דולה מים מהבאר (או מן הבור), וישתמש במים החיים כדי לקיים חיים.
משה נותן לעם ישראל כלל מפתח לקיים שמירת התורה וקיום מצוות:
אין צורך לחצות ימים, לקפוץ ממטוסים או לטוס גבוה בשמים כי לקיים מצוות. בעצם מה שאדם צריך הוא להיות הוא עצמו. לכל אחד יש את הכוונות שלו והרצונות שלו – בלב, ואת הדרך שלו להתבטא – בפה, ואת העשייה שלו.
רבינו בחיי מחלק את המצוות לשלושה סוגים – מצוות שעושים בלב (זוכרים את מצוות "ואהבת"?), מצוות שעושים בפה (כמו לברך ברכות, איסור רכילות, לאכול מאכלים כשרים) ומצוות שעושים בידיים (מי טרח לכבוד שבת? מי יבנה סוכה בקרוב?).
בפיך ובלבבך לעשותו. הזכיר בכאן שלשה דברים, הפה והלב והמעשה. והנה כל המצות נכללות בשלשה חלקים אלו, כי יש מצות תלויות בפה ויש תלויות בלב ויש במעשה, ועל זה דרשו רז"ל על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, על התורה זהו בפיך, ועל העבודה זהו בלבבך זו עבודה שבלב, ועל גמילות חסדים זהו לעשותו.(פירוש רבינו בחיי על הפסוק).
השבת היא השבת האחרונה של השנה. זהו זמן של חשבון נפש – מה רצינו, מה עשינו ומה אמרנו השנה, ואיך נרתה שתראה השנה הבאה.
ליד השולחן נזכר ונספר במצוות שעשינו בלב, בפה ובידיים.
מצוות הקשורות למלחמה: שבי, פטור משירות, מחיית עמלק ועוד.
מצוות הקשורות לחיי המשפחה: חתונה, בן בכור, גירושין, ייבום וחליצה ועוד.
מצוות הקשורות לעבודה: מצוות טעינה, ריבית, היתר אכילת פועל מפירות הכרם, משכון, איסור הלנת שכר, לא תחסום שור בדישו ועוד.
וכן מצוות השבת אבידה, מצוות קבורה, מצוות שילוח הקן, מצוות מעקה לבית חדש, מצוות ציצית, דיוק במידות ומשקלות ועוד ועוד. שבעים וארבע מצוות.
בדף הפייסבוק יש תמונות נוספות הממחישות נושאים מהפרשה – מומלץ לבקר
בכל שנה אני מרגישה מסוחררת ממבחר המצוות ושואלת את עצמי באיזו מצווה אתעמק הפעם?
מצוות השבת אבדה שמופיעה בפרשה היא מצווה שאני מאד אוהבת. יש בה בהשבת אבדה משהו שמחבר בין אנשים ומביא שמחה.
אדם איבד משהו, ואדם אחר מצא את האבדה ומחזיר. בעצם, כדי לקיים את המצווה צריך שמישהו יאבד משהו, יחווה צער ואולי דאגה או געגוע. להשבת האבדה יש מצוות עשה (מצוה תקלח בספר החינוך "להשיב אבדה לישראל") ומצוות לא תעשה (מצווה תקלט בספר החינוך "שלא להעלים עיניו ממנה").
אין לנו הרבה מצוות שמתייחסות לתשומת הלב של האדם, או למחשבות שלו. הרי רק האדם עצמו יודע אם הוא באמת לא ראה משהו או מתעלם ממה שקורה.
תמונת השולחן מראה את בתי העיר ואת השדה. שני מקומות המוזכרים הרבה בפרשה. מה ההבדל בין העיר והשדה? בפרשה הקודמת, פרשת שופטים, למדנו על שער העיר, שבו יושבים השופטים, ומשם מתנהלת העיר. בעיר יש כללים, בעיר יש אנשים שעוזרים, יש מערכת חוק וצדק. בעיר האדם לא לבד. בפרשה הקודמת קראנו גם על השדה ועל הבדידות הגדולה ביותר – מקרה שבו אדם מת בשדה, הוא נמצא לבדו, ואין איש שיודע מה קרה לו. גם בפרשת השבוע יש את המקרים הקורים בעיר ואת אלו הקורים בשדה. ההבדל בין העיר והשדה הוא, שבעיר – אדם שנעשה לו עוול או מרגיש מאוים יכול לצעוק לעזרה ולהניח שמישהו יבוא לעזרתו. בשדה, לעומת זאת, אין טעם לצעוק, כי אין מי שישמע.
אנחנו צריכים לשים לב שלפעמים נדמה לנו שאנחנו בעיר, כי אנחנו מוקפים באנשים, אבל באמת אנחנו בשדה, הלכנו לאיבוד, ומי ישמע אותנו? והאם מי שימצא אותנו יעזור לנו או יזיק (למבוגרים – בדקו בפרק כב פסוק כב, והשימוש בשורש מ.צ.א). קרה לכם שהרגשתם כל כך בודדים?
מצוות השבת אבדה עוסקת בהשבת חפצים, אבל אני קוראת אותה וחושבת שהרבה מהמצוות שמוזכרות בפרשה הן גם בבחינת להשיב אבדה, ובעיקר – לא להתעלם. לא להתעלם מהעני, ולא לתת לו ללכת לאיבוד בחובותיו, לא להתעלם מהאלמנה – לתת לה אפשרות ייבום או חליצה, לא להתעלם מצער של בעלי חיים (מצוות שילוח הקן ו"לא תחסום שור בדישו").
האם תוכלו למצוא דוגמאות נוספות?
אני רוצה לספר על מקרה של השבת אבדה שקרה לפני הרבה שנים:
לפני שלושים שנה בערך, כשהייתי ילדה אבא שלי חזר הביתה והיה מודאג. אבא שלי סיפר שהוא מלא דלק ברכב, ובזמן שהיה עסוק עם המשאבה, התגנב מישהו לרכב שלו וגנב לו את התיק. בתיק של אבא שלי היו כל מיני חפצים ובעיקר היה יומן הפגישות שלו. זה היה יומן אלקטרוני (אורגנייזר, למי שזוכר), ובו היו רשומות כל הפגישות שלו עם מטופלים, כי אבא שלי רופא. בלי היומן האלקטרוני שבו תאריכי הפגישות ומספרי הטלפון היה מאד קשה לחזור לעבודה סדירה. היומן האלקטרוני היה מכשיר מאד יקר וגם על זה אבא שלי הצטער. עכשיו הוא גם הפסיד את המכשיר היקר וגם יצטרך להשקיע זמן ומאמץ כדי לשחזר את המידע האבוד. באותם ימים לא היה אינטרנט ולא היה "ענן" לשמור בו את הנתונים.
נכון שהכי חשוב להיות בשמחה? אז ניסינו לעודד את אבא, ואני חושבת שזה עזר, אבל זו בהחלט היתה עוגמת נפש גדולה.
אחרי כמה ימים התקשר לבית שלנו איש וביקש לדבר עם אבא שלי. האיש שאל את אבא שלי מה השם שלו ואיפה הוא גר, ואז אמר לו כך: אני חושב שמצאתי את התיק שלך.
אבא שלי שמח ושאל אותו : מי אתה ואיך יש לך את התיק שלי, ואיך מצאת אותי?
האיש ענה לו כך: אני פועל זבל. התפקיד שלי הוא לנסוע עם משאית הזבל אל המזבלה ולחכות עד שהיא פורקת את הזבל שאספנו מכל העיר. היום, כשפרקנו את המשאית, שמתי לב לתיק יפה שנפל ממנה עם הזבל. התיק הזה היה יפה מידי בשביל שמישהו יזרוק אותו, אז החלטתי לבדוק מה יש בו. בתיק מצאתי את ארנק ובו תעודת הזהות שלך, לא היה כסף בארנק. כנראה שמי שגנב את התיק שלך לקח את הכסף וזרק את התיק לפח האשפה ברחוב. אז חיפשתי בספר הטלפונים (פעם לא היה אינטרנט, היו ספרי טלפונים, תשאלו את ההורים) ומצאתי כמה אנשים עם השם שלך והתקשרתי אליהם, עד שמצאתי אותך.
אבא שלי מאד התרגש ואמר לו: איפה אתה נמצא? אני אבוא לקחת ממך את התיק והארנק שלי. ואז הוא שאל את האיש: אולי מצאתי גם מכשיר שנראה כמו – וכאן הוא תיאר את היומן האלקטרוני (מכשיר מלבני שחור, עם מקלדת קטנה בפנים ומסך). האיש אמר לו: אין בתיק שמצאתי משהו כזה.
אבא שלי קצת הצטער שהיומן האלקטרוני לא נמצא.
באותו הערב האיש החזיר לאבא שלי את התיק והארנק שנמצאו.
הוא קיים מצוות השבת האבדה על שני חלקיה, ואף יותר מכך, שכן דברים שבזבל מקובל להתעלם מהם, אבל הוא לא התעלם אפילו מהזבל.
הסיפור עוד לא נגמר…
אחרי כמה ימים האיש התקשר שוב לאבא שלי ואמר לו: מצאתי מכשיר שנראה ככה וככה, האם זה המכשיר ששאלת אותי עליו מקודם?
אבא שלי מאד התרגש ואמר לו :זה נשמע בדיוק כמו המכשיר שלי! האם מצאת גם אותו? ואז האיש אמר לו ככה: כששאלת אותי על המכשיר הזה, הבנתי שהוא מאד חשוב לך. אז חזרתי לערמת הזבל, וחיפשתי בה, ומצאתי!
אבא שלי מאד התרגש. הוא נפגש שוב עם האיש והציע לו מתנה, הציע לו פרס. האיש עשה בשבילו משהו מאד יפה וטוב ועזר לו מעל ומעבר. תגידו, האם אתם הייתם מוכנים לחטט בערמות של זבל בשביל למצוא מכשיר בשביל מישהו שאתם לא מכירים?
האיש לא הסכים לקבל שום מתנה. הוא אמר לאבא שלי כך: אני השבתי לך את האבדה. אני רק מבקש שתספר לאנשים אחרים שהאנשים שעובדים בזבל הם
אנשים ישרים והגונים.
אני מאד אוהבת לספר את הסיפור הזה, כי הוא אמיתי. אני זוכרת את אבא שלי מדבר בטלפון עם האיש ואת ההתרגשות שלו, ואני זוכרת איך הוא סיפר לנו את הסיפור שוב מהתחלה ועד הסוף, ואני זוכרת את הבקשה של אותו איש, ולכן אני מספרת אותו לאנשים, כשאנחנו לומדים על מצוות השבת אבדה.
אשמח אם תכתבו לי על דברים שאיבדתם והחזירו לכם או שאתם מצאתם והחזרתם לאחרים.
פרשת ראה עוסקת במצוות רבות והיא פותחת בכותרת "רְאֵה,
אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם:
בְּרָכָה, וּקְלָלָה" (דברים יא,כו).
נתבונן בפסוק ונזכור שאין מילים מיותרות בתורה ונחשוב כיצד אפשר
לצמצם אותו עוד יותר. מה דעתכם על המילה "ראה", האם אפשר לקרוא ולהבין
את הפסוק גם בלעדיה? הנה כך: אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה . נשמע אותו הדבר, נכון?
גם בשפה העברית המדוברת אנחנו פונים למישהי ואומרים משהו כזה: "תראה, יש לך
שתי אפשרויות…". אפשר לוותר על ה"תראה", נכון?
אנחנו יודעים שאין מילים מיותרות בתורה. לכל מילה יש משמעות,
מטרה ותפקיד, ולכן ננסה לחקור קצת את המשמעות של המילה רְאֵה בהקשר שלה בדברי משה
רבינו.
זוכרים את הסיפור הזה? יעקב מתחפש לאחיו עשו והולך לאביהם יצחק,
כדי שיברך אותו בברכה המיועדת לאח הבכור. יצחק מריח את הבגדים שיעקב לובש (בגדי אחיו
הרגיל לצוד בשדה).
את המילה רְאֵה מפרש האבן עזרא כ"דבור עם הלב". כלומר
יצחק אומר לעצמו "ריח בני כריח השדה", ובכך נותן לנו הצצה לשיח הפנימי
של יצחק ההורה עם עצמו לגבי בנו. הפרשן אבן עזרא עונה על השאלה "אל מי יצחק
מדבר?" כאשר הוא אומר רְאֵה, ותשובתו – מדבר אל לבו, דיבור פנימי.
פירוש אור החיים: "ראה לא לשון ראיה אלא חשיבות והכוונה
ראוי הוא ריח בני וחשוב". פירוש זה מתייחס למשמעות המילה רְאֵה. ראה מלשון
ראוי וחשוב. בהקשר זה נבין את הפסוק כך – ראוי וחשוב הוא בני כשדה (הארץ)
המבורך על ידי ה'.
פירוש הספורנו מפרש את המילה רְאֵה בהקשרה בפסוק כהתבוננות מעבר
לתכונות של הדבר אצלו וראיה של הערך המוסף האלוקי הטמון בו: "אתה
"בני", "ראה" והתבונן שזה הריח הוא כריח שדה, שמלבד המציאות
המספיק לו להיותו מזון לאיזה בעל חיים, הוסיף עליו טובת הריח המהנה ומועיל לרוח
החיוני והנפשי, וזה מדרכי טובו. אשר ברכו ה'."
רְאֵה – התבונן בערך
המוסף. יצחק אומר ליעקב (המתחפש לעשיו) שים לב והתבונן בטובו של הקב"ה שלא רק
נתן לנו מזון (מהשדה), אלא עשה אותו מהנה גם בריח. כך הוא מלמד את יעקב שבכל דבר
גשמי יש משהו שגם מהנה ומועיל לחיוניות ולנפש שמוסיף הקב"ה.
הצעה לדיון משפחתי: איזה סוג של רְאֵה משמש בפסוקים הבאים:
כעת נדון: למה משמשת המילה רְאֵה בפסוק הפותח את פרשת השבוע?
ראה כי המפיל גורל עם חברו מכסה הגורלות והחלקים שלא יברור חברו חלק היפה אבל אתה ראה הגורלות וראה החלקים ובחרת בחיים. (בעלי הטורים)
הקב"ה מראה לעם ישראל במה כדאי לו לבחור, כיצד כדאי להתנהג, כמו שאדם
מפנה את תשומת לבו של חברו למקום מסוים.
ראה. לכל אחד ידבר: (אבן עזרא)
הפניה בלשון יחיד "ראה", כדי שכל אחד ירגיש שהפניה היא אישית
אליו.
לסיכום,
בפרשה משה מדבר עם בני ישראל על דברים חשובים שהם צריכים לזכור
לפני שהם נכנסים לארץ ישראל.
משה פותח ואומר "ראה". בעצם משה מדבר אל כל העם. אז
למה הוא לא אומר "תראו"? הרי הוא מדבר אל כולם?
משה אומר "ראה", בלשון יחיד, כי הוא רוצה שכל אחד
ירגיש שמשה מדבר במיוחד אליו, ושכל אחד יקשיב, בעצמו.
כמה חשוב לנו שנרגיש שפונים אלינו באופן אישי, נכון? תלמידה
מרגישה חשובה וראויה כאשר המורה פונה אליה בשמה. ילד מרגיש אהוב כאשר ההורה פונה
אליו בשמו (ולא מתבלבל עם השמות של אחיו, ולא רק קורא לו בשם חיבה). כאשר משה
רבינו אומר "רְאֵה", כל אחד
מישראל מרגיש שמשה אומר "ראה" וגם את שמו שלו ופונה אליו ממש (לפי
המדרש).
הרְאֵה האחרון בתורה הוא –
רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב
וְאֶת-הַמָּוֶת וְאֶת-הָרָע (דברים ל,טו) ואולי הוא מתמצת בתוכו את כל הרְאֵה
הקודמים לו. מה דעתכם?
בהצלחה לכל החוזרים למסגרות הלימודים ושבת שלום ושמחה מגילי
והמשפחה
בפרשת עקב משה ממשיך ומספר לעם ישראל על ארץ ישראל. בתיאורו את ארץ ישראל משה
מקפיד לשזור את מציאות ה' בארץ: אֶרֶץ,
אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ: תָּמִיד, עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ
בָּהּ–מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה (דברים יא,יב).
ארץ ישראל היא לא ארץ ככל הארץ ואני ממליצה לקרוא את המדרשים על הפרשה הזו
המרחיבים ומפליגים בתכונות הטובות של הארץ ומשמעותם –
שבע פעמים מוזכרת המילה "ארץ" בתיאור הארץ. מה אפשר
ללמוד מזה, לדעתכם?
נשים לב שה"ארץ" הראשונה היא "ארץ טובה"
וגם האחרונה, וביניהן יש פירוט מהו
טוב. למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שמשהו הוא
"טוב"?
קצת מזכיר את הדיון שלנו מהשבוע שעבר לגבי מה אנחנו אוהבים, ומה
אנחנו אומרים
"שאוהבים", אך מתכוונים שמעדיפים, או שזה פשוט נעים.
יש דברים שהם נעימים/נוחים/יפים אבל הם לא טובים.
זה סיפור שאני מספרת הרבה פעמים כששואלים אותי איך היה לגור
בחוץ לארץ:
אני מספרת שגרנו במקום מאד מאד יפה, מאד נוח, האנשים שם היו נחמדים, והיה קל ופשוט
לחיות שם. היינו קרובים לטבע והיינו ליד הים, אבל…זה לא היה מקום טוב.
ואז שואלים אותי: איך זה יכול להיות שזה לא היה מקום טוב, למה את אומרת את זה?
ואני מסבירה שנעים, ונוח ויפה וטעים זה לא הכרח אומר שזה גם טוב.
לגור בחוץ לארץ לא היה טוב לי, כי זה לא המקום שמתאים לי, המקום
שטוב לי באמת הוא ארץ ישראל, הארץ הטובה.
תמונת השולחן רומזת לפסוקים המתארים את הסיכון ואת הסיכוי שבחיים
טובים ונוחים:
כשהאדם מצליח וטוב הוא עלול לשכוח מה עזר לו להצליח:
{מעניין הביטוי וְרָם, לְבָבֶךָ – האם הלב יכול
להתרומם? רוּם הוא ביטוי לגאוה, כשאנחנו נותנים לרגש האימפולסיבי (הלב) להשפיע על
קבלת ההחלטות שלנו (המוח).
באופן כללי הלב בלשון המקרא לא אמור לרוּם (להתרומם) וגם לא להתרחב (ישעיהו ס,ה), אבל כן מומלץ לשים
לב (יחזקאל מ,ד).}
{כאן ישנה רשימה של מכשולים וקשיים, שאנו נתקלים בהם בחיינו:
מדבר, נחש, שרף, צמאון. קושי מסוג צימאון הוא כשאנחנו רוצים לדעת משהו ועדיין לא
הצלחנו ללמוד אותו. האם תוכלו לתת דוגמאות לקושי מסוג נָחָשׁ ולקושי מסוג מִּדְבָּר?}
לסיכום, הקב"ה משגיח ומעורב בכל מעשהו ובכל הקורות אותנו.
כאשר אנו במצוקה (הולכים במדבר, פוגשים נחש מסוג כלשהו), אנו פונים לעזרת הקב"ה
וכשאנו ניצלים ומרגישים רווחה מודים לו על כך. בפרשה אנו לומדים שכשאר יש לנו
תשוקת לב, משאלה, רצון להגשים ואנו מצליחים להשיג את מבוקשנו, עלינו לזכור את
המקור לכוחות שמאפשרים לנו לעשות חיִל – הקב"ה. הנטייה הטבעית היא לחכות שיהיה
ממש טוב, ממש בסדר, עוד קצת…ואז נגיד תודה לה'. בעצם אם נקרא בזהירות בין
הפסוקים נראה שבכל שלב אנו מודים לקב"ה ומכירים בליווי שלו ובתמיכה שלו, גם
כשקשה וגם כשטוב, אנחנו אף פעם לא לבד.
על הצלחת של כל סועד הנחנו דמות גיבור שמצאנו בצעצועי הילדים. האם תוכלו לזהות אותם? ליד השולחן נדון בזמן או מצבים שהרגשנו גיבורים, חזקים, חכמים, מוצלחים ונספר על החוויה הטובה שלנו תוך כדי הכרת תודה לקב"ה שנתן לנו את הכוח לעשות אֶת-הַחַיִל הַזֶּה.
שבת שלום ושמחה, מגילי והמשפחה
זיהוי הדמויות שעל השולחן:
הענק הירוק, אמא ואבא ממשפחת סופר-על, אובי וואן קנובי ועזרא ברידג'ר ממלחמת
הכוכבים, אדינסון קבאני הכדורגלן של פריז סן-ז'רמן ואביר אלמוני 😊