הקב"ה ממטיר ברד על ארץ מצרים. זו המכה השביעית שנחתת על מצרים והיא במסגרת שלושת המכות שמטרתן היא: בַּעֲבוּר תֵּדַע, כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל-הָאָרֶץ. (שמות ט,יד).
גם בירושלים ירד ברד השבוע, אך מכת ברד הביאה ברד שונה לחלוטין. הברד המַכֶּה, הוא כדור קרח גדול בתוכו אש בוערת. ומתלווה לברד – קול.
כשאנו יושבים בבית בחורף ומתחיל לרדת ברד, אנו שמים לב מיד, מדוע? כי ברד עושה רעש. הנחיתה של כדורי הקרח על קרקע ומשטחים שונים עושה רעש. במכת ברד לא היה רעש אלא קולות. ואם נתבונן בדברי פרעה, נראה שהקולות הפריעו והפחידו אותו אפילו יותר מאשר הברד:
מה שהפחיד פרעה היה "קולות האלוהים". קול הוא צליל, גל שנישא באויר ונקלט באיברי השמיעה שלנו. קול יכול להיות נעים והרמוני, קול יכול להיות מאיים ומעורר פחד או חלחלה. ויש קולות שאנו שומעים מתוכנו (מי ראה את הסרט "הקול בראש"?). הקול הפנימי שדובר בתוכנו, לפעמים מהלב ומהרגש, לפעמים מהראש ומהמחשבה. מהם "קולות האלוהים" שפרעה שומע?
הפעם הנוספת היחידה שבה מוזכר "קול אלוהים" היא בספר דברים, כאשר משה מספר לעם ישראל העומד להיכנס לארץ ישראל על מעמד הר סיני: הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ-הָאֵשׁ, כַּאֲשֶׁר-שָׁמַעְתָּ אַתָּה—וַיֶּחִי (דברים ד,לג).
האיחוד הפלאי של מים ואש במכת הברד, יצר קול שאותו יכול היה פרעה לשמוע, וממנו לא יכול היה פרעה להתעלם, קולו של מי שאמר והיה העולם. פרעה מכיר באמת שה' הוא בורא העולם (עד כה פרעה התכחש למציאות ה') ואומר: חָטָאתִי הַפָּעַם: ה', הַצַּדִּיק, וַאֲנִי וְעַמִּי, הָרְשָׁעִים (ט, כז), ומתחנן לפני משה שיפסיק את מכת הברד.
ליד שולחן השבת נשוחח על קולות שאנו שומעים – קולות פנימיים וחיצוניים, ומה גורם לנו להקשיב להם.
פרשת וארא היא אחת הפרשות שהכי קל לשוחח עליהן עם הילדים, כיוון שהיא אחת הפרשות שאף גננת לא פוסחת עליה. בפרשה מתוארות שבע המכות הראשונות מתוך עשר מכות מצרים, וגם ילד שהיה מצונן בחורף, יזכה ללמוד את תוכנה לקראת חג הפסח. הפרשה עשירה בנושאים :
כל מכה בפני עצמה – דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד.
הכבדת לב פרעה.
חלוקת העבודה בין משה ואהרון.
מה עם ישראל עושה בזמן המכות.
בחרתי להתמקד במכה שבעיני היא המסתורית מכולן – מכת הערוב.
כל אחת ממכות מצרים אפשר להבין מתוך שמה: דם – משהו עם דם, צפרדע – יופיעו צפרדעים (כנ"ל כינים ), דבר – שם של מחלה (וכן שחין), ברד – ירד ברד. אבל מה זה ערוב? אם נלך ברחוב ונעשה סקר ונשאל – אבל מה זה בעצם ערוב, בלי לדקלם את מה שלמדה אותנו הגננת…מה זה, בעצם? המממ… מסתבר שזו שאלה שמעסיקה את הפרשנים, זה באמת לא אינטואיטיבי להבין מהי מכת הערוב, מה היא עושה, למה היא "מכה" וממה צריך לפחד. מדרש שוחר טוב על תהילים (בתהילים פרק ע"ח, יש אזכור למכת הערוב): מביא דעות שונות מהו ערוב:
"ושלח בהם ערוב, ר' יהודה אומר: נשריתא (המון נשרים) שלח בהם.
ר' נחמיה אומר: ערוב מלמטה דובים ואריות וזאבים ונמרים היו.
ר' נתן אומר: ערוב – מלמעלה: נרגזין, דאות עורבים ועופות דורסין, מלמטה: אריות, דובים, זאבים ונמרים.
ר' חמא ור' יהושע אמרו: מין חיה היה ושמה פנתרין…והביא עליהן הקב"ה.
רבי יהושע אומר העריב עליהן את המאורות.
אמר ריש לקיש: כך אמר הקב"ה לפרעה: אתה בקשת לערבב זרעו של אברהם אוהבי, אני מערבבך מן העולם"
יש כאן כמה הסברים מהו ערוב:
ערוב זה בעלי חיים – נשרים, וגם עופות דורסים, דאות (דיות?), עורבים ונרגזין (סוג של ציפור). אריות, דובים, זאבים, נמרים, פנתרין.
ערוב – מלשון להחשיך או לשבש את פעולת המאורות, כמו "מעריב ערבים". ערוב מלשון "ערב" (זמן חשיכה).
ערוב – מלשון לערבב (נכון ש"לערבבך מן העולם" נשמע ממש סלנג ישראלי מודרני של המאה ה-21?).
אז מה הוא הערוב? המדרש בתהילים מביא מגוון דעות שמופיעות במדרשים קדומים יותר וגם בגמרא ומציע לנו קשת רחבה של אפשרויות. לתוך שלל ההסברים אני רוצה להציע הסבר נוסף שיאחד את כולם במידה מסוימת. בתאור מכת הערוב ותוצאותיה ישנו תיאור מיוחד של תוצאת הערוב והוא:
מסביר הפרשן רש"י שההשחתה של הארץ היא שאפילו בעלי החיים התנהגו שלא לפי דרך הטבע שלהם. (ד"ה "כי השחית כל בשר" בפרשת נח). מכאן אפשר להסיק מדוע הפרשנים במדרש שוחר טוב מתייחסים לערוב כאל מכה שקשורה לבעלי החיים. אם בזמן המבול רמת ההשחתה החמורה התבטאה בהשפעה על בעלי החיים, הרי שהשחתת ארץ מצרים גם היא קשורה בבעלי החיים. כלומר ההשחתה של האדם בדור המבול הביאה להשחתת הטבע של בעלי החיים ומכאן להשחתת הארץ. במכת ערוב, אם כן, השחתת הארץ היא הופעת בעלי חיים "מושחתים". מהם בעלי חיים מושחתים? אלו בעלי חיים שלא נוהגים לפי הטבע שלהם. בדור המבול בעלי החיים השחיתו בכך שהזדווגו מין בשאינו מינו, ושקפו את חטאי האנשים באותו הדור. במצרים בעלי החיים מבדילים בין מצרים לבין בני ישראל – משקפים את העוול שעושים המצרים לבני ישראל. בעיני מכת הערוב היא המכה המפחידה מכולן (אפילו יותר ממכת חושך, אפילו יותר ממכת בכורות – ואני בכורה!), כי לפגוש אריה ברחוב, ולגלות שלאריה יש שכל להבחין בין יהודי למצרי – זה ממש מפחיד.
ר' יהושע אומר: העריב עליהן את המאורות – אם מכת הערוב היא סוג של נתינת דעת בבעלי החיים, הרי כעת לא ברור ההבדל בין אדם לחיה. מה יתרון האור-החכמה לאדם על הבהמה אם גם החיה יכולה להבחין בשכלה כמו בני האדם? כלומר, אפשר להבין את דברי ר' יהושע שמכת הערוב גורמת להחשכת החלק האנושי שבאדם, בכך שהקב"ה מביא בעלי חיים שמתנהגים כמו בני אדם.
ולבסוף ריש לקיש בלשונו העסיסית – מידה כנגד מידה. אם אתה פרעה "מערבב" את עם ישראל, הקב"ה "יערבב" אותך מן העולם. למה מתכוון ריש לקיש, לדעתכם?
ליד שולחן השבת:
1. נשאל את הילדים מהי מכת ערוב.
2. נציג להם את האפשרויות שמונה מדרש שוחר טוב ונדבר עליהן.
3. ננסה לפענח למה התכוון ריש לקיש "לערבב מן העולם".
חפשו בתמונת השולחן את החיות המופיעות במדרש, ובעלי חיים נוספים שמוזכרים בפרשה.
בפרשת השבוע מסופר על לידתו של משה רבינו. כמובן שכשמשה נולד עוד לא ידענו שהוא יהיה המנהיג של עם ישראל.
לימוד משפחתי: הרמז שמשה עתיד להיות אדם מיוחד מופיע בפסוק "וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא", אבל מה החידוש בזה, הרי כל הורה חושב שהילד שנולד לו הוא טוֹב.
פירוש הרמב"ן: "וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא – ידוע כי כל הנשים אוהבות את בניהם יפים ושאינם יפים וכלנה תצפנינה אותן בכל יכלתן ואין צורך לטענה כי טוב הוא אבל פירוש הטובה הזאת שראתה בו טוב מחודש וחשבה כי יארע בו נס וינצל ולכן נתנה אל לבה וחשבה מחשבות בענינו וכאשר ראתה שלא יכלה עוד להצפינו חשבה שינצל בתחבולה אחרת ועשתה לו תיבת גומא".
פירוש רש"י: כִּי טוֹב הוּא – כְּשֶׁנּוֹלַד נִתְמַלֵּא הַבַּיִת כֻּלּוֹ אוֹרָה (סוטה י"ב ע"א). האם צירוף המילים "לראות כי טוב" מזכיר לכם משהו? קראו בספר בראשית בפרק א'. שאלה: כיצד מסביר כל פרשן את ה"טוֹב" של משה? הורים! נצלו את ההזדמנות לספר לילדים על הטוב שהם רואים בהם.
לימוד משפחתי: מי היו המילדות? כמה מילדות היו במצרים? ברור שבמצרים היו כמה מאות מילדות, הרי היו שם מליוני אנשים. שפרה ופועה הן ראשות האיגוד, הועד של המילדות. והן לא מסכימות לעשות מה שפרעה מבקש מהן.
נקרא את הפירושים הבאים:
1. "כ"ג נשים ישרות, גדולות בצדקות היו בישראל… ועוד יש נשים חסידות גיורות מן הגויים נשים כשרות, ואלו הן: הגר, אסנת, צפורה, שפרה, פועה, בת פרעה, רחב, רות, יעל." (מדרש תדשא פרק א')
2. "מצאתי ששפרה ופועה מצריות היו מתחילה" (ר' יצחק מוינה בעל הספר "אור זרוע")
שאלות: מה גרם למדרש ולרבי יצחק מוינה לחשוב שהמילדות הן מצריות? איך תקראו את הפסוק וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, כך שיסתדר עם הפירוש הזה?
אנו מתחילים את חומש שמות. עם ישראל בהתהוותו. עוד בתחילת הפרשה מוזכרים השמות של יעקב ובניו ומשם ואילך הם הופכים לבני ישראל, ובפי פרעה לעם-בני-ישראל: וַיֹּאמֶר, אֶל-עַמּוֹ: הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ. (שמות א,ט).
בתחילתו עם ישראל הוא עם ללא קול, עד שמשהו משתנה והעם נאנח:
אפשר לדון עם הילדים כיצד הגיעו בני ישראל ממעמדם הרם כבניו של יעקב ואחיו של יוסף למעמדם הנחות והשפל של עבדים למצרים.
פירוש "אור החיים" נותן תשובה לשאלה זו: אור החיים משתמש במשחק מילים "בפרך" הופך ל"פה רך", כדי להסביר איך אדם משתעבד –
" כאן הבן שואל מה חכמה נתחכמו בזה אין זו חכמה אלא רעות וחציפות. עוד איך מלאם לבם בתחילת השעבוד לשום עליהם שרי מסים. ועוד איך בני ישראל נטו ערפם לעבודת עבודה נכריה בחומר ובלבנים. והנה רז"ל שאמרו (סוטה י"א.) כי היה הדבר בהדרגה בתחלה בפה רך ולבסוף בפרך, ומן סדר הכתובים משמע כי בתחלה שמו עליהם שרי מסים, ולדבריהם ז"ל צריך לומר כי קדמו דברים לשימת שרי מסים. והנה לפי מה שפירשתי בפסוק רב ועצום ממנו כי סוברים שיכולין להשתעבד בהם בעד הטוב שעשו להם בשני רעב אפשר שבאו עליהם בכח ואל תיכף ומיד, ושעבדום וישימו עליהם שרים ואז היו מועטים בערך המצריים ונטו ערפם"
הסבר: אדם לא משתעבד בבת אחת, זה משהו שקורה בהדרגה. עוד מטלה, ועוד מטלה ועוד התחייבות ועוד מחויבות, ואז האדם מוצא את עצמו משועבד.
גם כאן נוכל לדון ליד שולחן השבת כיצד קורה לנו בחיי היום-יום שאנחנו מוצאים את עצמנו עושים דברים שהתחייבנו אליהם, אבל הם לא הרצון האמיתי שלנו. ונשאל את עצמנו: מה מפתה אותנו להשתעבד, מה גורם לנו לרְצוֹת לרַצוֹת אחרים?
כשאדם נמצא בתוך תהליך השעבוד הוא לא מעלה על דעתו שיכול להיות אחרת ולכן גם לא משמיע קול, אפילו לא אנחה, כמו שאומר הרבי מסלונים: "…עד עתה כל זמן שלא הגיע זמן פקידה מהגלות עדיין לא נאנחו ישראל לפני הקב"ה, כי היו נתונים בחשכות הגדולה ביותר ולא היו מסוגלים אפילו להתאנח, כאדם המיואש בלי צל של תקוה..והאנחה היתה כבר אתחלתא דגאולה".
לפי ההיגיון של פירוש "אור החיים" קרה משהו שגרם לבני ישראל להרגיש תקווה, ולכן הם נאנחו. מה לדעתכם גרם לבני ישראל להרגיש תקווה? אפשר לדון בזה ליד שולחן השבת.
כשקוראים בפרשה רואים שהשינוי הוא שמלך מצרים מת. עלתה בי המחשבה שאולי בני ישראל חושבים שאם מלך מצרים, השליט המשעבד הנוראי מת, אז גם השעבוד עצמו יכול…למות…להסתיים. והמחשבה הזו, שיש בה פתח לתקווה, גורמת להם להרגיש את העול הכבד ולהיאנח. מלך מצרים מסמל לבני ישראל את השעבוד, והמלך מת. מדוע השעבוד לא מפסיק? השאלה הזו גורמת לבני ישראל להיזכר שיש מלך מעל מלך מצרים – הקב"ה, וההבנה מובילה לאנחה, צל של תקוה.
זו נקודת הפתיחה של גאולת העם – אנחה, הבה לא נזלזל בכוחה (בקולה?) של האנחה. האנחה שהיא לא דיבור, שהיא כמעט ולא קול (אולי נשימה/נשיפה קולנית?) תהפוך בסופו של דבר לקול ברור וחזק, אמיתי ונוכח עד שבמעמד הר סיני הוא ממש יראה ולא רק ישמע : וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק (שמות כ,יד)
ובסופו של דבר גם העם ישמיע את קולו: וַיַּעַן כָּל-הָעָם קוֹל אֶחָד, וַיֹּאמְרוּ, כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה, נַעֲשֶׂה (שמות כד, ג).
פרשת ויחי היא פרשה של סיכומים, של מבט לאחור – ושל מבט קדימה. יעקב עומד בסוף חייו, מברך, מסדר, מעביר מורשת. לסיכום היחסים של יעקב עם בניו מתווסף ממד נוסף, הדור השלישי – הנכדים!
יעקב יודע מה כוחו של סבא. עוד הרבה לפני שהוא עצמו הופך לסבא, יעקב כבר מבין את עוצמת ההשפעה של הדור המבוגר. בניו נולדים וגדלים בחרן, בביתו של לבן הארמי. למרות ההצלחה הכלכלית, למרות היציבות, יעקב מחליט לחזור לכנען. התורה מציגה את זה כציווי אלוקי – הגיע הזמן לחזור הביתה לא רק כדי לבסס את מקומו של יעקב בארץ שירש, אלא גם מתוך שיקול חינוכי עמוק: להרחיק את ילדיו של יעקב מהשפעתו של סבא לבן, ולהחזיר אותם למקום שבו נושמים את המסורת של אברהם ויצחק.
על יצחק כסבא התורה כמעט לא מספרת לנו דבר. אבל מפירוש הרש"ר הירש לפרשת תולדות ניתן ללמוד על הקשר העמוק שהיה בין יעקב לבין סבו אברהם – קשר של ערכים, של דרך ושל זהות. יעקב יודע מניסיון אישי: סבא הוא לא דמות שולית. לפעמים ההשפעה שלו חזקה אפילו יותר משל ההורים.
הקשר בין סבים לנכדים בנוי אחרת מהקשר הורים – ילדים. זה קשר שמגיע עם אהבה ללא תנאי, בלי העומס של חינוך, גבולות ומשמעת. האהבה יותר מיידית, יותר מוחשית – לפעמים גם עם פינוקים. ודווקא מהמקום הזה ערכים נספגים עמוק.
איזה מין סבא היה יעקב? מבין השורות אפשר לשער שהיה אכפת לו מאד מנכדיו. כשראובן רוצה להישבע בילדיו (נכדיו של יעקב) שהוא ידאג לבנימין, יעקב לא מסכים לכך, הרי מדובר בנכדים שלו! המדרש מספר לנו על הקשר שהיה ליעקב עם נכדתו סרח הבת של בנו אשר שהייתה מנגנת ושרה ליעקב. לפי המדרש האחים נעזרו בקשר המיוחד של יעקב עם נכדתו, כדי לבשר לו שיוסף חי (ספר הישר (מדרש), ספר בראשית, ויגש): "ובני יעקב הלכו ארצה כנען בשמחה ובטובה אל יעקב אביהם. ויבואו עד גבול הארץ. ויאמרו אל רעהו, "מה איש נעשה בדבר הזה לפני אבינו? כי אם נבוא פתאום ונגד לו הדבר, ויבהל מאוד מדברינו, ולא יאבה לשמוע אותנו. וילכו להם, עד קרבם אל בתיהם, וימצאו את שרח בת אשר אשר יוצאת לקראתם, והנערה טובה עד מאוד וחכמה ויודעת לנגן בכינור. ויקראו אליה ותבוא אליהם ותשק להם, ויקחוה, ויתנו לה כינור אחד לאמור, "בואי נא לפני אבינו וישבת לפניו, והך בכינור ודיברת ואמרת כדברים האלה לפניו”. ויצוו אותה ללכת אל ביתם, ותיקח הכינור ותמהר ותלך לפניהם ותשב אצל יעקב. ותיטיב הכינור ותנגן ותאמר בנועם דבריה, "יוסף דודי חי הוא וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים ולא מת". ותוסף ותנגן ותדבר כדברים האלה, וישמע יעקב את דבריה ויערב לו. וישמע עוד בדברה פעמיים ושלש, ותבוא השמחה בלב יעקב מנועם דבריה והרי עליו רוח אלוקים וידע כי כל דבריה נכונה.
שיחה משפחתית: מצאו במדרש מרכיבים של הקשר בין הנכדה לסבא שקיימים גם בקשר שלכם עם הסבים והסבתות. דוגמא: להראות לסבא מה למדנו לנגן בשיעור נגינה בכינור, והנכונות של סבא להקשיב "פעמיים ושלש".
לימוד משפחתי: "וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם" פירוש ספורנו: כדי שתדבק נפשו בהם ותחול עליהם ברכתו. מה הקשר בין לפי הפירוש בין החיבוק והנשיקה לברכה שיברך יעקב את נכדיו?
ברכת הנכדים הופכת לברכת הבנים
ואז מגיע הרגע הדרמטי בפרשה: יעקב מברך את בניו של יוסף – מנשה ואפרים – ומקבל אותם כבניו שלו, כחלק משבטי ישראל. מנשה ואפרים הם נכדים ולא בנים, ונראה שהעלאת מעמדם למעמד בנים (שבטים בהמשך) ממשיך, במידה מסוימת, את ההעדפה של יוסף על פני אחיו. עם זאת נשים לב ללכך שדרוש מאמץ יתר כדי לוודא את המשכיותו של שבט יוסף במשפחת ישראל. מנשה ואפרים לא גדלו בכנען. הם גדלו במצרים ולא ברור עד כמה הם חשים שייכות למשפחת יעקב. אנחנו גם לא יודעים מה יוסף סיפר להם על ילדותו – ייתכן שהוא בחר שלא לספר על היחסים הקשים עם אחיו, כדי לא להעביר דוגמה של סכסוך ושנאה. כדי להבטיח שצאצאיו של יוסף ייטמעו באמת בתוך המשפחה, צריך מעשה מיוחד. ויעקב עושה אותו כסבא. הוא מחבק, מברך, מעניק זהות ושייכות. מנשה ואפרים, שנולדו לפני שנות הרעב, היו אז ילדים צעירים – אולי בני שבע עד תשע – גיל שבו סבא יכול להיות דמות משמעותית במיוחד.
כשיוסף מקרב את בניו אל אביו יש לו כוונה ברורה מאד. הוא רוצה שהבכור יקבל את הברכה החשובה יותר, והצעיר את הברכה הראויה לו. מבחינת יוסף זו הזדמנות לתקן את ההעדפת הבן הצעיר על פני הבכור כפי שהיתה בזמנם של יצחק וישמעאל, בזמן יעקב ועשיו ובזמן ילדותו, שהיה מועדף על פני אחריו הבוגרים. העדפה שגרמה לסכסוך בין האחים לאורך הדורות. והנה יעקב, שלכאורה לֹא יוּכַל לִרְאוֹת, שִׂכֵּל, אֶת-יָדָיו ושוב הברכה החשובה נוחתת על ראשו של הצעיר מבין הבנים.
לימוד משפחתי
1. נקרא את פירוש ה"כלי יקר" וננסה להבין את מעמד הברכות מנקודת המבט של יעקב ומנקודת המבט של יוסף: "שִׂכֵּל, אֶת-יָדָיו, כִּי מְנַשֶּׁה, הַבְּכוֹר". יש מקשים למה שתק יוסף עד אחר שבירך אותם ואח"כ ויתמוך יד אביו להסיר אותה מעל ראש אפרים, למה לא עשה זה קודם שברכם. אולי לפי שיוסף חשב שהשמאל חשוב מן הימין, לפי שהלב מקור השכל מונח ביד שמאל,והכבד מקור הנפש המתאוה שבימין, וחשב יוסף לפי שמנשה הבכור על כן רוצה לברכו בברכות שכליות ליתן לו המדע והחכמה ביתר שאת, ואת אפרים רצה לברך בברכות גשמיות, ואחר שבירך ברכה אחת לשניהם אז ראה יוסף שלא זו הדרך ולא נתכוין אביו לזה, ואולי טעה בין בכור לפשוט, או לא ידע מי עומד מימין ומי לשמאל, על כן וירע בעיניו ויאמר לא כן אבי. ויש מקשים, וכי לא ראה שאביו שכל את ידיו בכוונה, ובודאי ידע את אשר עשה ולמה ירע בעיני יוסף, והיה לו לשאול לאביו על מה זה שכל ידיו, ונראה שיוסף חשב כי יעקב סבר יוסף לקח הבכור ביד ימין שלו ואפרים בשמאל שלו, ואז הבכור כנגד השמאל של יעקב ע"כ שכל ידיו כדי שיהיה הבכור בימין יעקב, לפיכך וירע בעיניו שהרי באמת לקח יוסף את אפרים בימינו.
2. מה הראב"ע מוסיף לנו על דרך קבלת ההחלטות של יעקב? שִׂכֵּל, אֶת-יָדָיו – כאלו ידיו השכילו מה שהוא רוצה לעשות. כי מנשה הבכור – אע"פ שמנשה הוא הבכור. שִׂכֵּל, אֶת-יָדָיו- כמו שֵכֶל , והטעם: חִיכֵּם; דרך חכמה מדרך הנבואה , כמו מְסַפֵּר שמספר.
פירוש רד"ק: וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם, בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים – כמו 'בנים שלשים'; שראה לאפרים בני בניו , בְּנֵי מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה – התוספת לענין מה שאמר יֻלְּדוּ , כי פרוש 'ילד': ענין 'התרבות והגידול'. בני בני אפרים לא יֻלְּדוּ על ברכי יוסף , אלא ראה אותם נולדים; אבל בני מכיר בן מנשה ילדו על ברכיו , כלומר , שרבה וטפח (ע"פ איכה ב , כב) אותם על ברכיו.
יוסף זוכה להיות סבא וסבא-רבה בעצמו לצאצאים של אפרים ומנשה, ואף מעורב בגידול וחינוכם של בני הדור השלישי שלו.
פרשת ויחי מזכירה לנו שהשרשרת הבין-דורית לא עוברת רק דרך הורים וילדים. יש לה חוליה נוספת, קריטית: הסבים והסבתות. לפעמים דווקא משם מגיעה ההשפעה העמוקה ביותר – מתוך אהבה פשוטה, נוכחות, וסיפור משפחתי שמועבר בלי כפייה.
יעקב מבין את זה – כסבא, וגם כמי שהיה נכד.
והשאלה שנשארת איתנו היא: איזו מורשת אנחנו מעבירים הלאה – ואיך אנחנו מאפשרים לקשר הבין-דורי להיות מקור של זהות, שייכות ונחת, לשני הצדדים.
שבת שלום ושמחה מגילי והמשפחה בסיום חומש בראשית חזק חזק ונתחזק!
פרשת בראשית עסקה בהתחלות, בבריאת העולם, באדם הראשון, האשה הראשונה, הילדים-האחים הראשונים, בהצלחות ובכישלונות הראשונים.
פרשת "ויחי" עוסקת בפרידה. אנו נפרדים מיעקב אבינו, אנו נפרדים מהמשפחתיות של בית יעקב, אנו נפרדים מארץ כנען…אנו נפרדים מיוסף ומהביטחון שהוא משרה עלינו בארץ מצרים, ארץ שעתידה להפוך לגלות קשה, עד לבואו של שליח אמת שיבשר "פקד פקדתי" ונזכה להמשיך את מסעו של עם ישראל חזרה לארץ כנען.
תמונת השולחן עוסקת בדברי הפרידה שאומר יעקב לבניו.
הצעה למשחק ליד שולחן השבת – מצאו את הקשר בין פריטי התצוגה לפסוקים הבאים:
כדי לעשות את המשחק נגיש יותר, אני מצטטת כאן את הפסוק שכתוב בתורה אחרי שיעקב מדבר:
נשים לב שכתוב בתורה שיעקב מברך את בניו, אך חלק מהברכות הם תיאורי אופי או מעשים ואירועים שקרו בחיי הבן, ולאו דווקא ברכה ממש במובן ש"אני מאחל לך בני ש…".
שאלה לדיון – האם דברי יעקב הם ברכות? ואם לא, מה מטרתם? אפשר להסתכל בפרשנים השונים, כדי לקבל רעיונות. אפשר גם להיזכר בדברים שאמרו לנו סבא וסבתא בזקנתם: חלקם ברכות, חלקם זכרונות, חלקם לקחים ומוסר השכל, חלקם עצות.
אפשר לעיין בדבריו של יעקב בחומש (כאן ציטטתי רק חלק) עם הילדים ולסווג – האם מדובר בעצה, בלקח, בברכה או באזכור של אירוע מהעבר.
דוגמא:
הפרשן אבן-עזרא אומר:
את אשר יקרא אתכם – דבר הנביא לעתיד. וטעו האומרים שהם ברכות, בעבור שמצאו בסוף: "ויברך אותם" (בראשית מט כח), ואיה ברכות ראובן שמעון ולוי? ועל דרך הנבואה אמר: "וזאת אשר דבר להם אביהם" ואחר כן ברך אותם, ולא הזכיר הכתוב הברכות.
יעקב כועס על שמעון ולוי, יעקב מזכיר את המעשים הקשים/רעים שלהם – הריגת אנשי שכם.
יעקב אומר "אני לא רוצה שיזכירו אותי כשמדברים עליהם"
שמעתם פעם הורה שאומר – אני לא רוצה שידעו שאני האבא/האמא של הילדים האלה?
נשמע מאד עצוב, נכון?
יעקב אומר "ארור אפם" – ארור- זו קללה. מה, יעקב מקלל את הבנים שלו?
כיוון שאנו לומדים ממעשי אבותינו, עניינה אותי במיוחד "הברכה" של יעקב לשמעון ולוי. זו הסיבה ששמתי את פסל "האחים" במרכז השולחן.
שואלים הפרשנים: למה יעקב אומר על שמעון ולוי שהם "אחים"? ברור ששמעון ולוי הם אחים, כל הבנים של יעקב הם אחים. למה דווקא בתאור שלהם יעקב מוסיף את המילה "אחים".
כדי לענות על זה אני רוצה שניזכר לרגע בעוד אחים שאנחנו מכירים מסיפורי ספר בראשית. מי זוג האחים הראשון בעולם ? קין והבל. איזה מין אחים הם? קין הורג את הבל. לא התנהגות של אחים טובים.
איזה עוד אחים אנחנו מכירים?
ישמעאל ויצחק – ישמעאל מגורש מהבית בגלל יצחק (אפשר לחזור לסיפור המקורי בפרשה וירא). עשו ויעקב – יעקב גורם לעשו למכור לו את הבכורה, מתחזה לאחיו ולוקח את הברכה שאביהם רצה לברוח אותו. עשו, בתמורה, רוצה להרוג את יעקב, ויעקב נאלץ לברוח לחרן לחיות שם הרבה שנים.
גם זו לא סוג מערכת היחסים שהורים רוצים עבור בניהם.
יוסף ואחיו – יוסף עצבן את אחים שלו בספרו להם את חלומותיו. האחים זרקו את יוסף לבור ומכרו אותו לעבדות.
כל מי שיש לו אח או אחות יודע שאחים יכולים להיות מעצבנים, שיש לנו תחרות עם אחים, אבל שאפשר שיהיו גם רגעים יפים עם אחים, שאחים יכולים להיות גם חברים ועוזרים אחד לשני.
נראה שלוקח חומש שלם ומבריאת העולם ועד פרשת ויחי , כדי לשמוע על אחים טובים. מי הם האחים הטובים? מה עושים אחים טובים ומה עושה את האחים טובים?
יש כמה דרכים ללמוד איך להתנהג. אפשר ללמוד איך להתנהג ממי שמתנהג יפה – ממי שנותן דוגמא אישית להתנהגות טובה. ואפשר ללמוד להתנהג ממי שמתנהג בצורה לא-טובה. ממנו נלמד
יעקב אבינו כבר בן מאה וארבעים ושבע שנים. הוא זקן וחולה.
יוסף בא לבקר את אביו יעקב עם שני בניו, מנשה הבכור ואפרים הצעיר.
כשיעקב רואה את בנו ונכדיו שבאו לבקר אותו, לעשות מצוות ביקור חולים, הוא מתחזק ויושב במיטה ולא שוכב.
מכאן אנו לומדים כמה חשוב, כשאפשר, לקיים מצוות ביקור חולים.
יעקב אומר ליוסף: יוסף בני האהוב. לא פיללתי, לא חשבתי שזה אפשרי שאני עוד אראה אותך, אחרי שכל כך הרבה שנים לא ידעתי איפה אתה. והנה כעת אני רואה גם אותך וגם את בניך. הבא אלי את בניך ואני אברך אותם. הם יהיה בשבילי כמו בנים ממש ולא כנכדים, כמו שראובן ושמעון הם בני.
כשיגיע הזמן למנות את השבטים בארץ ישראל יהיו שני שבטים "מנשה ואפרים" במקום שבט אחד בשם יוסף.
יוסף מעמיד את מנשה הבכור מול יד ימינו של יעקב, ואת אפרים הצעיר מול שמאלו של יעקב. כך, כשיעקב יניח את ידיו אליהם לברך אותם, הוא יניח את יד ימין עד ראשו של מנשה הבכור. יד ימין נחשבת ליד החזקה והחשובה יותר באופן סמלי (כמו "ימין עושה חיל, ימין ה' רוממה" ממזמור תהילים), ולכן שמים אותה על ראש הבכור שמקבל את הברכה החשובה יותר.
יעקב משכל את ידיו (מצליב) את הידיים, כך שיד ימינו תהיה על ראשו של אפרים (הצעיר) ויד שמאלו על ראשו של מנשה (הבכור). וכך הוא מברך אותם:
ויעקב עונה לו שהוא יודע ועושה את זה בכוונה, כי אפרים שהוא הצעיר יותר, יהיה בסופו של דבר שבט יותר גדול וחשוב משבט מנשה הבכור.
דיון עם הילדים – זה מזכיר לכם משהו? גם ה' העדיף את המנחה של הבל הצעיר על פני מנחתו של קין הבכור, אברהם העדיף את ישמעאל הבכור על יצחק, ויצחק העדיף את יעקב הצעיר על פני עשו הבכור. וגם כשיוסף היה ילד, יעקב העדיף אותו, שהיה צעיר על פני האחים שלו, הוא הכין לו כתונת פסים מיוחדת ומעוררת קנאה. יוסף זוכר שההעדפה הזו הביאה כעס וסבל. שזה גרם לאחים לקנא בו ולשנוא אותו.
ההבדל הוא שהפעם מנשה, הבכור, אינו מקנא באפרים הצעיר.
ולכן יעקב מברך את שניהם בברכה שעד היום אנחנו מברכים את הבנים בערב שבת:
כולנו מברכים היום את הילדים שלנו שיהיו אחים טובים, ללא קנאה וכעס, כמו אפרים ומנשה.
כעת נלמד מהתנהגות לא-טובה של אחים: שמעון ולוי
למה כתוב על שמעון ולוי "אחים"?
הפרשן רש"י אומר: שמעון ולוי אחים – בעצה אחת על שכם ועל יוסף. (בראשית לז יט-כ) ויאמרו איש אל אחיו ועתה לכו ונהרגהו. מי הם? אם תאמר: ראובן או יהודה, הרי לא הסכימו בהריגתו. אם תאמר: בני השפחות, הרי לא היתה שנאתן שלימה, שנאמר (שם ב) והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה וגו'. יששכר וזבולון לא היו מדברים בפני אחיהם הגדולים מהם. על כרחך שמעון ולוי הם, שקראם אביהם אחים.
נסביר – רש"י אומר שיעקב מכנה את שמעון ולוי אחים – כי היתה להם את אותה המחשבה הרעה. שניהם חשבו ובצעו יחד את ההרג של אנשי שכם, ואת מכירת יוסף. כיוון ששניהם שתפו פעולה בשני המעשים הרעים האלה יעקב מכנה אותם "אחים".
מה הדבר שאנחנו יכולים ללמוד משמעון ולוי? שאחים יכולים לשתף פעולה! אבל שיתוף הפעולה צריך להיות במעשים טובים ולא במעשים רעים. אם נראה את אחינו עושה משהו רע, אז התפקיד שלנו לעזור לו לבחור בהתנהגות טובה.
עוד פירוש מעניין שאני אהבתי במיוחד על המילה "אחים":
פירוש הרמב"ן:
שמעון ולוי אחים – יאמר בעלי אַחֲוָה, כי יחם לבם על אחותם. ילמד עליהם זכות כי בקנאתם על האחוה עשו מה שעשו, לומר שאין ראוים לעונש גדול, ולא החטא ראוי לימחל כי הוא חמס. והנכון בעיני שאמר כי שמעון ולוי אחים גמורים דומים ומתאחים זה לזה בעצתם ומעשיהם.
הרמב"ן אומר ששמעון ולוי אחים, כי הם הרגישו רגש של אחוה, כלפי אחותם דינה, שנפגעה מאנשי העיר שכם, ולכן הם עשו מה שעשו. הרמב"ן אף אומר שאמנם שמעון ולוי עשו מעשה נורא של הרג וחמס, אבל כיוון שהמעשה שלהם נבע מרגש טוב במקורו, רגש האחוה, צריך להתחשב בהם כשמענישים אותם על מה שעשו.
אפשר לדון הרבה בדברים של הרמב"ן. האם המניע למעשה רע יכול להיות במקורו טוב? האם זה מצדיק את המעשה הרע או מקל את העונש על המעשה הרע? זה ויכוח שקיים עד היום.
מה שהרמב"ן מחדש לנו זה ששמעון ולוי לא רעים ביסודם, אלא שרגש חיובי וטוב שהיה להם – אחוה, אמפתיה ורצון להגן על האחות שלהם, יכול להביא למעשים נוראיים.
אז מה אנחנו יכולים ללמוד משמעון ולוי?
אנחנו יכולים ללמוד שאחים זה גם מתאחים – כלומר משתפים פעולה, וגם שאחים זה מרגישים רגש של אחוָה, חברות מיוחדת שמרגיש כלפי אח או אחות.
בתכונת ה"אחים" שלנו ראוי שנשתמש כמו מנשה ואפרים, שכבדו זה את זה ולא קנאו זה בזה.
אמן.
הלימוד לעילוי נשמתו של סבי היקר דנש יצחק בן רחל וישראל
יוסף בוכה בפגישתו עם האחים וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי; וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי. (בראשית מה,א-ב)
אח / אהרן בס
לָמָּה רַק כְּשֶׁכּוֹאֵב
פִּתְאוֹם צוֹעֲקִים
אָח
כבר מהפרשה הראשונה בתורה, פרשת "בראשית", אנו קוראים על המורכבות ביחסים של אחים. גם במשפחה של יעקב אבינו יש ענייני אחים- אחים מאב ומאם, אחים מאב, אחים ילדי השפחות ואחים ילדי האמהות. מי שיש לו אחים יודע כמה לא פשוט להיות אח או אחות. אחים יכולים להיות חברים ויכולים שונאים, יריבים, עוזרים ותומכים.
היחסים של יוסף ואחיו הגיעו לנקודה הקיצונית ביותר – האחים מנסים להרוג את יוסף, להיפטר ממנו, למכור אותו. יוסף מושלך לבור ונאבד ממשפחתו לשנים רבות. בתקופה הזו אין בכי. האחים לא בוכים, אפילו יוסף לא בוכה, הוא מתאפק.
כשיוסף והאחים נפגשים במצרים ידרשו כמה פגישות, עד שיוסף יתגלה לאחיו כאחיהם האובד.
פגישות אלו מעוררות את הבכי של יוסף. האחים לא בוכים. כשיוסף ובנימין נפגשים שניהם בוכים, ושאר האחים לא בוכים. בנימין ויוסף הם אחים מאב ומאם, ובנימין לא היה שותף לעוול שנעשה ליוסף, אין לו רגשות אשם כלפיו.
יוסף בוכה ובבכיו יש הרבה רגשות – הקלה, סליחה, השלמה, צער, כעס. אם נעיין בין השורות נראה שהאחים האחרים לא בוכים וגם לא מבקשים סליחה מיוסף. הם מבקשים שלא ינטור להם.
למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים "זה יגמר בבכי"? למה אי אפשר לסיים את המשחק לפני הבכי?
לפעמים המשחק, התחרות והקנאה מתערבבים ביחד. הבכי של הילדים-אחים מסמן את הגבול – את החלק של האחווה, הכיף, הצמיחה ההדדית, ומצד שני את הקנאה, התסכול והתחרות.
ילדים צעירים משחקים-רבים ובוכים, והרבה פעמים נראה שהבכי מסמן את סיום האינטראקציה. אבל זה לא נכון. הבכי מסמן את נקודת ההתפתחות ביחסים בין האחים, ומשם יש בחירה לכל אחד מהם איך להמשיך.
יוסף ואחיו נפגשים במצרים. כעת יוסף חזק מאחיו, לאן יתפתחו היחסים כעת?
ליד שולחן השבת נדבר על ההבדלים בין אחים לבין חברים. נזכר בפעמים שבכינו וננסה להבין למה בכינו, האם זה היה בכי של עלבון וכעס, או בכי של התרגשות, בכי של הקלה, של שמחה, או של חוסר אונים. ומה הרגשנו אחרי הבכי, ומה אנחנו מרגישים עכשיו.
יוסף בוכה בפגישתו עם יעקב אביו נקרא את תיאור הפגישה של יוסף ואביו לאחר עשרים שנים שבהם הם לא התראו. וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ, וַיַּעַל לִקְרַאת-יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה; וַיֵּרָא אֵלָיו, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָיו, וַיֵּבְךְּ עַל-צַוָּארָיו, עוֹד (בראשית מ"ו, כ"ט)
יש רגעים בין אנשים שהם גדושים ברגשות ומאד פרטיים – הרגע שהחתן והכלה רואים זה את זה לפני טקס הנישואין, המבט הראשון של הורים בילדם שנולד, רגע מפגש לאחר פרידה ארוכה (האם הצצתם לרגעי פגישתם של פדויי השבי עם משפחותיהם?). הפרשה מאפשרת לנו השתתפות בפגישתם של יוסף ויעקב, אשר חשבנו שכבר לא יפגשו שוב לעולם. עוצמת הרגשות של הפגישה הלכה ונבנתה בפסוקים שקדמו לה – בבשורה ליעקב שיוסף חי: וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר, עוֹד יוֹסֵף חַי, וְכִי-הוּא מֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם; וַיָּפָג לִבּוֹ, כִּי לֹא-הֶאֱמִין לָהֶם ( בראשית מ"ה, כ"ו). ושאלותיו החוזרות ונשנות של יוסף: הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן, אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם–הַעוֹדֶנּוּ, חָי. (בראשית מ"ג, כ"ז).
רש"י מפרש את הפסוק ומספר לנו איך נראתה הפגישה: וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ – הוּא עַצְמוֹ אָסַר אֶת הַסּוּסִים לַמֶּרְכָּבָה, לְהִזְדָּרֵז לִכְבוֹד אָבִיו (מכילתא בשלח, פ"א; ב"ר נה,ח).
וַיֵּרָא אֵלָיו – יוֹסֵף נִרְאָה אֶל אָבִיו.
וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד – לְשׁוֹן הַרְבּוֹת בְּכִיָּה. וְכֵן: "כִּי לֹא עַל אִישׁ יָשִׂים עוֹד" (איוב לד,כג), לְשׁוֹן רִבּוּי הוּא, אֵינוֹ שָׂם עָלָיו עִלּוֹת נוֹסָפוֹת עַל חַטָּאָיו; אַף כָּאן, הִרְבָּה וְהוֹסִיף בִּבְכִי יוֹתֵר עַל הָרָגִיל. אֲבָל יַעֲקֹב לֹא נָפַל עַל צַוְּארֵי יוֹסֵף וְלֹא נְשָׁקוֹ (ראו דרך ארץ זוטא א); וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה קוֹרֵא אֶת שְׁמַע.הפירוש של רש"י מדגיש חלקים חשובים בפגישה: 1. כיבוד ההורים של יוסף והרצון החזק שלו להיפגש עם אביו. הוא מכין את מרכבתו בעצמו, עבודה שנחשבת פחותה ולא ראויה לאדם במעמדו. הוא נסמך על פירוש בראשית רבה (נ"ה, ח'): "אהבה מקלקלת את השורה, שנאמר: "ויאסור יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו" – וכי לא היה ליוסף כמה עבדים? …שנאה מקלקלת את השורה דכתיב: "ויאסור את רכבו" (שמות יד) – ולא היה לו כמה עבדים?" 2. וַיֵּרָא אֵלָיו – יוֹסֵף נִרְאָה אֶל אָבִיו – הראיה היא חלק חשוב בהבנה של גודל המעמד. כל זמן שיוסף ויעקב לא מתראים ישנה אי וודאות. להבדיל לאחר יציאת מצרים כתוב (שמות י"ד, ל'): וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם. בני ישראל יכולים להיות בני חורין משיעבוד מצרים, רק כשהם רואים במו עיניהם את המשעבד מת. 3. הכי – מי בכה? לפי רש"י יוסף בוכה ויעקב לא בוכה. בזמן שיוסף בוכה יעקב אומר את תפילת שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד (דברים ו', ד').
שיחה משפחתית – מה אתם מבינים מהפירוש של רש"י? מדוע לדעתכם יעקב מתפלל ולא בוכה?
פירוש הג"ן לדברי רש"י: אֲבָל יַעֲקֹב לֹא נָפַל עַל צַוְּארֵי יוֹסֵף וְלֹא נְשָׁקוֹ (ראו דרך ארץ זוטא א); וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה קוֹרֵא אֶת שְׁמַע
הבכי הראשון בתורה הוא בכיה של הגר: וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד, הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת, כִּי אָמְרָה, אַל-אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד; וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד, וַתִּשָּׂא אֶת-קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ (בראשית כ"א, ט"ז). כשהגר וישמעאל נמצאים במדבר ואוזלים להם המים, הגר מתייאשת, משליכה את ישמעאל ומתרחקת ממנו כך שלא תוכל לראות אותו ובוכה. וַיִּכְלוּ הַמַּיִם, מִן-הַחֵמֶת; וַתַּשְׁלֵךְ אֶת-הַיֶּלֶד, תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם. הבכי הראשון הוא בכי של ייאוש. אמא שמתייאשת, שמשליכה את הבן שלה (אפשר להשוות עם ההשלכה של האחים את יוסף לבור בלימוד מפרשת וישב) כשהוא עדיין בחיים ומרוכזת בה וַתֵּשֶׁב לָהּ ובקושי שלה עד כדי כך שהיא לא מתפקדת כאמא ברגעים הקשים שבהם בנה זקוק לה. הבכי של הגר הוא בכי המצוקה שלה עצמה.
כשיעקב פוגש את יוסף הוא עושה את מה שהגר היתה צריכה לעשות – להתפלל! הרש"ר הירש כותב "יעקב כבר כילה לבכות…האבל שלט בכל חייו הנפשיים". עוצמת הפגישה עם הבן החי, לאחר שהתאבל עליו (התייאש ממנו) כל השנים היתה כל כך חזקה, שיעקב "בורח" מהרגשות אל התפילה, אל ההודיה לקב"ה וההכרה בכך שקרה לו משהו גדול מלהכיל. במילים של ימינו נאמר שיעקב המום. יעקב הוא ישראל, הוא אבא של יוסף ושל כל האחים, אם יוסף חי, מה זה אומר על מה שהאחים סיפרו לו, מה זה אומר על ההתנהלות שלו בעשרים השנים האחרות, מה ה' רוצה ממנו במצב המורכב הזה? קריאת שמע ישראל היא קריאת מצוקה, פליאה ואמונה גם יחד במצב מורכב כל כך. יעקב זוכר את חלומותיו של יוסף שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר (בראשית ל"ז, י"א) והנה הם מתגשמים.
בשונה מהגר שבכיה נבע מכך שהיתה מרוכזת בצערה האישי, יעקב ההורה מרוכז בבנו, הוא מאפשר לו לבכות (הוא בוודאי יבכה בעצמו אחר כך) ובאומרו "שמע" משלים את הרגשות העזים שמבטא הבכי בקריאה האמונית החזקה ביותר שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד.
הפרשה הקודמת הסתיימה במתח. לאחר שהביאו את בנימין למצרים כהוכחה לכך שהם דוברים אמת, התקבלו האחים בכבוד ושקיהם מולאו באוכל. בשובם לכנען רודפים אחריהם אנשיו של יוסף, ובנימין נתפס כשגביעו של שליט מצרים (יוסף) באמתחתו, וכל האחים חוזרים למצרים.
פרשת השבוע פותחת במפגש? בעימות? במשא ומתן? של יהודה, כנציג האחים, הערב לבנימין, עם שליט מצרים (שאנחנו, הקוראים, יודעים שהוא באמת יוסף).
התצוגה על השולחן ממחישה את המעמד שבו עומד יהודה מול יוסף ומבקש? מתחנן? מאיים?
ננסה להבין מהי לשון "ויגש"?
ר' יהודה אומר: הגשה למלחמה, כו שכתוב בפסוק: (שמואל ב י) 'ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה'.
רבי נחמיה אומר: הגשה לפיוס, כמו שכתוב בפסוק: (יהושע יד) 'ויגשו בני יהודה אל יהושע לפייסו'.
רבנן אמרי: הגשה לתפלה, כמו שכתוב בפסוק: (מלכים א יח) 'ויגש אליהו הנביא ויאמר ה' אלהי וגו"'.
רבי אלעזר אמר: פשט להון אם למלחמה – אני בא. אם לפיוס – אני בא. אם לתפלה – אני בא".
ר' אלעזר אומר שיהודה מכין את עצמו לכל האפשרויות – להילחם בשליט מצרים, לפייס את שליט מצרים ולהתפלל.
להתפלל?
להתפלל למי?
מזכיר לכם מישהו?
נכון! כמו אבא יעקב, שלפני הפגישה עם עשו אחיו הוא מכין את עצמו למלחמה, לפיוס, ולתפילה, כך עושה יהודה כעת.
אך למה הכוונה שהוא מכין את עצמו לתפילה, למי ואיך יהודה יתפלל?
כשיהודה עומד מול שליט מצרים הוא לא יודע שזה יוסף, והוא לא יודע שיוסף לא שונא אותו, ולא מנסה להתנקם בו, והוא לא יודע שיהיה סוף טוב לסיפור, הוא בכלל לא יודע את זה, ואין לו שום רמז שזה מה שהולך לקרות.
אבל יהודה כן יודע משהו מאד מאד חשוב, הוא יודע שכל מה שקורה לו, קורה בהשגחתו של הקב"ה.
לגשת=לפנות אל הלב
מצא חן בעיני במיוחד פירושו של ה"אור החיים":
ובדרך דרש יתבאר אומרו ויגש אליו על דרך אומרו (משלי כז, יט) "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" ולזה נתחכם יהודה להטות לב יוסף עליו לרחמים והקריב דעתו ורצונו אליו לאהבו ולחבבו כדי שתתקרב דעתו של יוסף אליו לקבל דבריו ופיוסו, והוכרח לעשות כן לצד שמן הטבע לא יחבבו בני יעקב עובדי עבודה זרה…לזה הוצרך לפי שעה להפֵּך המוטבע ולהגישו בלבבו' ולהשיבו בתווני דליבא (בחדרי הלב). (אור החיים)
או בעברית פשוטה:
יהודה: אני פונה ללב שלך.
יוסף: אני לא יכול להתאפק יותר…
אור החיים אומר דבר מאד יפה, הוא אומר שיהודה רוצה לפנות ללב של שליט מצרים, לעורר את רחמיו, וכדי לעשות זאת, הוא חייב למצוא בתוכו בחדרי לבו חיבה משלו אל השליט. איך יהודה יכול לעשות דבר כזה? להרגיש חיבה אל השליט? הוא צריך לעשות את זה באמת, לא לזייף, אלא "כמים הפנים לפנים" – כמו שמראה מה בדיוק מה שמונח לפניה.
יהודה מחפש בחדרי לבו, יהודה הופך את לבבו, את הטבע שלו על מנת להרגיש רגש של כבוד, חיבה ואהבה, ולעורר רגש דומה אצל שליט מצרים.
יהודה הוא גיבור אמיתי. הוא גיבור לא רק כי הוא חזק ולא מפחד להילחם בשליט מצרים (ראו ב*). הוא גיבור כי הוא הופך את טבעו ואת לבו, כדי לאפשר לשליט מצרים להקשיב לו באמת.
כבר מהפרשה הראשונה בתורה, פרשת "בראשית", אנו קוראים על המורכבות ביחסים של אחיהם. גם המשפחה של יעקב אבינו יש ענייני אחים- אחים מאב ומאם, אחים מאב, אחים ילדי השפחות ואחים ילדי האמהות. מי שיש לו אחים יודע כמה לא פשוט להיות אח או אחות. אחים יכולים להיות חברים ויכולים שונאים, יריבים, עוזרים ותומכים.
היחסים של יוסף ואחיו הגיעו לנקודה הקיצונית ביותר – האחים מנסים להרוג את יוסף, להיפטר ממנו, למכור אותו. יוסף מושלך לבור ונאבד ממשפחתו לשנים רבות. בתקופה הזו אין בכי. האחים לא בוכים, אפילו יוסף לא בוכה, הוא מתאפק.
כשיוסף והאחים נפגשים במצרים ידרשו כמה פגישות, עד שיוסף יתגלה לאחיו כאחיהם האובד. פגישות אלו מעוררות את הבכי של יוסף. האחים לא בוכים. כשיוסף ובנימין נפגשים שניהם בוכים, ושאר האחים לא בוכים. בנימין ויוסף הם אחים מאב ומאם, ובנימין לא היה שותף לעוול שנעשה ליוסף, אין לו רגשות אשם כלפיו.
יוסף בוכה ובבכיו יש הרבה רגשות – הקלה, סליחה, השלמה, צער, כעס. אם נעיין בין השורות נראה שהאחים האחרים לא בוכים וגם לא מבקשים סליחה מיוסף. הם מבקשים שלא ינטור להם.
למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים "זה יגמר בבכי"? למה אי אפשר לסיים את המשחק לפני הבכי?
לפעמים המשחק, התחרות והקנאה מתערבבים ביחד. הבכי של הילדים-אחים מסמן את הגבול – את החלק של האחווה, הכיף, הצמיחה ההדדית, ומצד שני את הקנאה והתחרות.
ילדים צעירים משחקים-רבים ובוכים, והרבה פעמים נראה שהבכי מסמן את סיום האינטראקציה. אבל זה לא נכון. הבכי מסמן את נקודת ההתפתחות ביחסים בין האחים, ומשם יש בחירה לכל אחד מהם איך להמשיך.
יוסף ואחיו נפגשים במצרים. כעת יוסף חזק מאחיו, לאן יתפתחו היחסים כעת?
ליד שולחן השבת נדבר על ההבדלים בין אחים לבין חברים. נזכר בפעמים שבכינו וננסה להבין למה בכינו, האם זה היה בכי של עלבון וכעס, או בכי של התרגשות, בכי של הקלה, של שמחה, או של חוסר אונים. ומה הרגשנו אחרי הבכי, ומה אנחנו מרגישים עכשיו. שבת שלום ושמחה, מגילי והמשפחה
שולחן ערוך לפרשה 
