שביעי של פסח תשפ"ב

הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. (שיר השירים ב, יב)

פירוש המלבי"ם:

(יב) "הנצנים". מוסיף עוד שגם החלו הזרעים האלהיים אשר נזרעו בנפש בעת חול עליה הרוח (שבימי הסתיו ותרדמת הנפש התעלמו והיו בה בכח) להתגלות ולצאת אל הפועל עד שנראו בארץ…

הסבר: יש בנפש האדם כוחות שלעיתים הם רדומים, כמו הזרע הטמון באדמה בסתיו, ואינו נראה, והנה בזמן האביב הוא נובט ומתגלה. כך באדם ישנם כוחות המחכים להזדמנות להתגלות ולהתבטא.

שאלה למחשבה- איזה כוחות יש לי שצומחים וחבויים בי, והייתי רוצה שיצאו לאור?

בתמונה- ילדים משחקים ים-יבשה. בובות מאוסף פרטי על משטח מלובד בעבודת יד.

בחג שביעי של פסח אנו מציינים את נס קריעת ים סוף ומעבר בני ישראל בתוכו.

משחק הילדים ים-יבשה, שבו הילדים קופצים מתחום היבשה אל הים לפי הוראה, הוא משחק קופצני ומשמח, הדורש קשב וקבלת החלטה מהירה. בחיים עצמם המעבר בין הים ליבשה אינו מהיר וקליל כמו במשחק הילדים, אלא דורש הלך רוח מתאים, תנועה פיסית שונה ואף ביגוד אחר. אך כמו הרבה דברים שאנו לומדים ממשחקי הילדים, גם כאן ניקח את קפיצות הילדים ממצב ים למצב יבשה ולהפך ונדמה אותן ליכולת הנפשית להסתגל למצבים משתנים.

בחיי היום יום אנו אומרים- האומץ לקפוץ למים. לעם ישראל נדרש אומץ להכנס לים סוף, ונדרש גם אומץ לעלות חזרה ליבשה ולהיפרד מהנס.

הים הוא כמו הרחם, המקום שבו מתרחשים דברים והם סמויים מהעין. על היבשה הכל גלוי וחשוף. הילדים במשחקם מתרגלים את המעבר בין הגלוי והסמוי בדרכם הילדית.

יהי רצון שנכיר את הכוחות הגלויים והסמויים שבתוכנו, ונבטא אותם ביושר ובשמחה. חג שמח!

בינגו ליל הסדר

אז מה עושים ב"מגיד"?

יש המון דרכים לקרוא את ההגדה – מהר, לאט, בנחת, בעצבים, בדילוגים, בהרחבה ועוד.
החכמה היא להתאים את ההתנהלות שלנו בליל הסדר למידת החירות שיש לנו באותו הלילה. אם יש לנו ילדים קטנים ורעבים – לא נקרא באריכות ופלפול את ה"מגיד"…

הצעה אחת מיני רבות: בינגו

אתם יודעים לשחק בינגו? יופי! כל אחד מקבל לוח ומסמן בו (בגולה חצי שטוחה או חתיכת לגו, או כל דבר אחר שתסכימו עליו) כאשר מופיעה בהגדה המילה שכתובה לו באחת המשבצות.
שימו לב שכולם יסיימו את הלוח יחד – "הללויה". זה אינו משחק תחרותי.

אני מצרפת את לוחות הבינגו שלנו.

חג שמח, גילי

פרשת פקודי

הגענו לפרשה האחרונה בספר שמות. כשאנחנו רוצים לנחם את האחרון אנו אומרים "אחרון חביב". מה נעשה עם פרשת פקודי שהיא הפרשה האחרונה בספר שמות, וברוב נקראת יחד עם פרשת "ויקהל", וכיוון שמוזכרים בה כלי המשכן ועבודת המשכן היא נקראת בעינינו בחלק ממרצף ההוראות והצווים שעוסקים במשכן, היכן מקומה החביב?

השנה נקרא את פרשת פקודי לבדה, וננסה להבין את ייחודה שלה כחלק ובנפרד משאר הפרשות העוסקות במשכן.
לפני שבועיים, בעיצומן של ההכנות לפרשת "כי תשא" (חטא העגל ומעשה המשכן), שאלתי את הילדים איזה פרשה הם זוכרים במיוחד מהשנה שעברה. התבקשתי להציג פרשה לדוגמה לפני אדם מסוים, ורציתי שהילדים יבחרו מהזיכרון איזה שולחן-ערוך-לפרשה הרשים אותם עד כדי כך שהם זוכרים אותו.
להפתעתי הרבה הם אמרו "פרשת פקודי". למה? שאלתי, כשאני בעצמי לא לגמרי זוכרת מה עשינו בשנה שעברה בפרשת ויקהל-פקודי (בטח משהו שקשור למשכן…). הילדים מיד אמרו: משה מברך את בני ישראל לאחר שסיימו להכין את המשכן. כל כך התרגשתי (אני עדיין מתרגשת). הייתי בטוחה שהם ישלפו פרשה מספר בראשית (תיבת נח, הולדת יצחק, יעקב ורחל נפגשים על הבאר, משהו מסיפורי יוסף ואחיו) או משהו מספר דברים (המחשה של אחת מהמצוות הרבות שמשה מלמד את העם). לא עלה על דעתי שהם יבחרו משהו שקשור למלאכת המשכן וגם יזכרו את שם הפרשה ואת הנושא.

אז חזרתי לבלוג (ממש רעיון טוב לתעד את השולחן בבלוג ולא לסמוך רק על הזיכרון), ונזכרתי.

פרשת פקודי נראית במבט ראשון כחזרה על דברים שכבר שמענו וקראנו. הבה נלמד יחד:
אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה  (לח, כא) :

כעת נקרא על מה שיש במשכן.

השימוש במילה פקודי – כי כעת יספרו כלי המשכן , ויעשה חשבון החומרים ולמה הם שימשו. נקבל דו"ח חומרים – כמה זהב, כמה כסף, כמה נחושת וכו' נתרמו עבור המשכן ולמה הם שימשו.  

וּבְצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה, עָשָׂה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה (לח, כב) :

מנהל העבודה, האמן הראשי הוא בצלאל בן אורי בן חור, אשר קיבל את ההוראות ממשה כפי שקיבל אותן מהקב"ה.

וְאִתּוֹ, אָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן–חָרָשׁ וְחֹשֵׁב; וְרֹקֵם, בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן, וּבְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וּבַשֵּׁשׁ (לח ,כג):

ליד כל אמן נמצא איש מקצוע, מפיק, מוציא לפועל. יד ימינו של בצלאל הוא אהליאב בן אחיסמך. בצלאל הוא אחיינו של משה רבינו (בנה של אחותו הבכורה מרים), אהליאב מגיע משבט קצת "אנונימי", לא ידוע לנו על ייחוס משפחתי מיוחד שלו.

הפסוקים הבאים מפרטים את כל כלי המשכן והחומרים שמהם עשויים, וכך ניתן לקרוא את הדו"ח ולראות שהתרומות שימשו לבניית המשכן וכליו (כולל בגדי הכוהנים).

וַתֵּכֶל–כָּל-עֲבֹדַת, מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד; וַיַּעֲשׂוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–כְּכֹל אֲשֶׁר צִוּוָה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ (לט, לב):

לאחר פירוט כל החומרים, ההוצאות והכלים המוכנים, מופיע הסיכום – הסתיימה עבודת ההכנה של המשכן. מיד נזכרתי בפסוק המתאר את סיום מעשה בריאת העולם:

וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.(בראשית ב,ב)

כשהתחלנו ללמוד את הפרשות העוסקות בבניית המשכן עמדנו על הדומה והשונה בין בריאת העולם (משכן האדם), לבניית המשכן (לשכינה).

וַיָּבִיאוּ אֶת-הַמִּשְׁכָּן אֶל-מֹשֶׁה (לט,לג): בני ישראל מביאים את כל חלקי המשכן אל משה על מנת שיקים אותו. ומשה רואה שהם עשו בדיוק מה שהצטוו לעשות:

כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה:  כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵת כָּל-הָעֲבֹדָה. (לט, מב)


כשמשה רואה שכל חלקי המשכן מוכנים לפי ההוראות והציוויים שה' ציווה הוא מברך את בני ישראל:
וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת-כָּל-הַמְּלָאכָה, וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ–כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, כֵּן עָשׂוּ; וַיְבָרֶךְ אֹתָם, מֹשֶׁה (לט ,מג)

נשים לב שמשה לא מרכיב את המשכן ומקימו, אלא קודם כל מברך את בני ישראל.

זה הזמן לשאול את עצמנו ואת ילדינו:

* למה משה מברך את בני ישראל? למה נחוצה הברכה?

* האם לא עדיף קודם כל לראות את שהמשכן עומד ואז לברך את בני ישראל (אם בכלל צריך לברך אותם)?

אולי אם נבין קודם את הברכה של משה רבינו, נבין גם למה היא נחוצה, ולמה ראוי לברך אותה לפני הקמת המשכן בפועל. משה מברך את בני ישראל כשהמשכן עדיין מונח חלקים חלקים ולא מורכב לכדי מבנה שלם.

לפי התוספתא (מנחות ז,ח) זו הברכה של משה:

"וירא משה את המלאכה והנה עשו אותה ויברך אותם משה" – מה היה ברכה שברכן? אומר להם: תשרה שכינה על מעשה ידיכם.

ר' מאיר אומר: כך ברכן: "ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים" (דברים א יא) – אמר להם: כשם שנתעסקתם במלאכת משכן ושרת שכינה על מעשה ידיכם, כך תזכו ותבנו לפניו בית הבחירה ותשרה שכינה על מעשה ידיכם. והן אומרים: "ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו וגו'".

כלומר משה מברך את עם ישראל שמה שכולם הכינו ימלא את ייעודו. כשאנחנו מכינים משהו לצורך מסוים ואז משתמשים בו לצורך הזה – זו ברכה. אם אני מכינה צלחת יפה בחוג קרמיקה, כדי להגיש בה עוגות בשבת, אבל במקום זה מישהו משתמש בה כתחתית מתחת לעציץ (כדי לאגור את מי ההשקיה), אז האם זה משמח אותי, האם יש לי סיפוק ממעשה ידיי? האם יש ברכה במעשה ידיי? אהה, לא כל כך. כל משה רואה את חלקי המשכן – קרשים, עמודים, אדנים, קרסים, לולאות ועוד, ומברך את בני ישראל, את מי שהכין ותרם, וטרח, ועבד וחשב ורקם – יהיה רצון שמה שהכנתם ישמש לדבר שלשמו הכנתם אותו – למשכן לאלוהות. איזו ברכה יפה ומרגשת, נכון?

אם נחשוב על זה עוד רגע, נבין שמשה מברך את בני ישראל על מה שעוד לא קרה – על הרגע הזה שיש את כל החלקים, אבל עדיין לא את היצירה בשלמותה.

אנחנו רואים שיש חשיבות לכל מעשה וכוונה, ולכן ראוי שנשים לב לשוני בין הפסוקים שלמדנו:

כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוּוָה ה', אֶת-מֹשֶׁה:  כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵת כָּל-הָעֲבֹדָה. (לט, מב)

וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת-כָּל-הַמְּלָאכָה, וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ–כַּאֲשֶׁר צִווָּה יְהוָה, כֵּן עָשׂוּ; וַיְבָרֶךְ אֹתָם, מֹשֶׁה (לט, מג)

בני ישראל הביאו את חלקי המשכן למשה – את כל הדברים שהם עבדו עליהם (כְּכֹל אֲשֶׁר-צִווָּה ה').

ומשה רואה את המלאכה שבני ישראל עשו (כַּאֲשֶׁר צִוָּוה יְהוָה)

שאלה לדיון: מה ההבדל בין עבודה למלאכה?


לפי פירוש אור החיים:

לעשות מלאכה. שינה מהאמור בעבודת בני גרשון ובני מררי לעבוד עבודה ואמר לעשות מלאכה, העיר בזה שאין בכללות מעשה בני קהת עבודה, לצד שהארון הוא אדרבה נושא את נושאיו (במד"ר פ"ד) ואין עושין בו אלא מלאכה. עוד נראה כי לצד שיש להם לעשות סדר נכון במשאם כשנושאים בכתף וכיוון ההליכה לצד כבוד ארון אלוהים כנושא אדונו על כתפו, לזה קרא עבודתם מלאכה, מה שאין כן עבודת בני גרשון ובני מררי:

הסבר: לפי פירוש אור החיים עבודה היא מעשה שדורש מאמץ ויגיעה, מלאכה היא יותר משהו בתכנון וסדר וחשיבה.

כאשר בני ישראל מביאים את חלקי המשכן למשה, הם מביאים את פירות מאמציהם. משה רואה את העבודה, אבל הוא רואה מעבר למאמץ הפיזי של עבודה בעץ, במתכת ובבד, משה רואה את הכוונות של בני ישראל, את הרצון לבנות משכן, מקום שבו יוכלו להתקשר לשכינה, משה רואה את המלאכה, את התכנון, את החשיבה ואת הכוונה. ברכתו של משה אינה ברכה שמהללת את עבודתם של בני ישראל שהכינו את חלקי המשכן לפי ההוראות, או באופן יפה במיוחד. ברכתו של משה היא ברכת הדרך לרצון של בני ישראל לכונן משכן לה'.

לפעמים אנחנו מאד מתאמצים לקראת מטרה מסוימת, עובדים קשה, משקיעים זמן וכוחות, עד שכמעט שוכחים מה המטרה שלשמה אנו מתאמצים. משה עוצר לרגע את "המרוץ למשכן" ומברך את בני ישראל ומעשה ידיהם ומזכיר להם את המטרה.

אז מתי יוקם המשכן?

וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. בְּיוֹם-הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, תָּקִים, אֶת-מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד (מ, א-ב)

אנו נקרא על כך בשבועות הקרובים בפרשות הראשונות של ספר "ויקרא".

חזק חזק ונתחזק!

שבת שלום מגילי והמשפחה

פרשת ויקהל

השנה יש לנו את התענוג לעסוק באופן מעמיק בכל אחת מפרשות המשכן. בשנים שאינן מעוברות נקרא שתי פרשות מחוברות באותה השבת, וכך פעמים רבות מצרפים את פרשות ויקהל ופקודי.
השנה זכינו להקדיש לכל פרשה לימוד נפרד משלה.

את תצוגת השולחן הכנתי עם בני מעין. מעין קרא את הפרשה ונשאלה השאלה מה נציג על השולחן, הרי כבר דיברנו על תרומות למשכן ועל החומרים שמהם הוא עשוי בפרשות תרומה ותצווה. קריאה בעיון הראתה לנו שבפרשת תרומה מסופר על איסוף התרומות והחומרים לבניית המשכן, ובפרשת ויקהל ישנו תיאור של עבודת הכנת המשכן וכליו (ואז מה יהיה כתוב בפרשת פקודי? נחכה בסבלנות לשבת הבאה).

בחרנו להראות את תהליך העבודה של הכנת המשכן וכליו. קבוצות אנשים עובדות לפי חומרים – זהב, כסף, בשמים, עצים, חוטים, צבע תכלת, ומשגיח על כולם בצלאל בן אורי בן חור.

במשכן כמה סוגים של לבושים או כיסויים (אפשר לחזור לפרשת תצווה ולקרוא שם על משמעות הלבושים במשכן) –

* בגדי קדש  – כינוי לבגדי הכהנים. בימינו בגדי קדש הם כינוי לבגדים שלובשים בזמן מיוחד (עם ישראל מקדש את הזמנים ולא את החפצים, בגדים לשבת או לחגים)

* בגדי השרד – כיסויי הכלים של המשכן. בימינו בגדי שרד הם בגדים יפים ומיוחדים בדרך כלל מדים ייצוגיים.

* פרוכות – יריעות בד או עוד המבדילות בין חלקי המשכן השונים (החצר, הפנים, קודש הקודשים). בימינו פרוכת היא כינוי לוילון או המסך שבארון הקודש

* יריעות המשכן – הכיסוי של אהל מועד.

את הלבושים והכיסויים הכינו בכוונה מיוחדת. האם יש לכם סוודר שסבתא או אמא סרגו לכם? האם יש לכם כיפה שאמא או חברה או אחות סרגו במיוחד בשבילכם? לברי המזל שבינינו יש פריטי לבוש שנעשו בכוונה מיוחדת, באהבה מיוחדת עבורם, לפי מידתם, לעיתים לפי בקשה מיוחדת של עיצוב או צבע. כאשר יש לנו בגד או חפץ שנעשה במיוחד עבורנו על ידי מישהו שאנחנו מכירים ושאנחנו מרגישים שאוהב אותנו, השימוש בחפץ נעשה משמעותי יותר. כך אני שומרת, לדוגמא, מעיל קטן שסבתא שלי הכינה לבת שלי כשהיתה תינוקת. המעיל הזה כל כך מיוחד בעיני, כי כשאני רואה אותו אני נזכרת באהב של סבתא אסתר, ברצון שלי לתת לנינה שלה משהו מיוחד, בכך שהיא בחרה להקדיש זמן רב ומאמצים לסרוג לה מעיל.

לבושי וכיסויי המשכן נעשו בכוונות מיוחדות.

מעשה רוקם – וַיַּעַשׂ מָסָךְ לְפֶתַח הָאֹהֶל, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר, מַעֲשֵׂה, רֹקֵם. (לח, יח)

היום אנו אומרים רקמה ולא מעשה רוקם. מעשה הרקמה במשכן הוא מיוחד.

הרמב"ם אומר "שתהיה הצורות הנעשות באריג נראין מצד אחד בפני האריג בלבד" (הלכות כלי המקדש ח,יג). כלומר רוקמים על הבד בצד אחד ובצד השני אין שום דבר, אין רקמה. חפשו משהו עם רקמה בבית ותגלו שזה לא דבר פשוט. בדרך כלל כשרוקמים משהו בצד אחד, יש סימני רקמה בצד השני.
הפרשן רש"י אומר: מעשה רקמה "רוקם – כצורתו מכאן כך צורתו מכאן". כלומר הציור שרוקמים בצד אחד נראה בדיוק ככה גם בצד השני. גם זו לא רקמה פשוטה. התבוננו שוב ברקמה שמצאתם בבית. בדרך כלל יש צד אחד "טוב", כלומר רקמה של ציור שלם וברור, והצד השני (לפעמים נקרא לו צד שמאל) הוא רק מעברי המחט, ולא ציור שלם.

מסך שער החצר הנמצא בכניסה המשכן ומסך פתח האוהל הנמצא בכניסה לאוהל מועד עשויים מעשה רוקם.

מעשה חושב –   וַיַּעַשׂ, אֶת-הַפָּרֹכֶת, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר; מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב עָשָׂה אֹתָהּ, כְּרֻבִים (לו,לה).
קודם שאלה – מעשה או מחשבה? או סוף מעשה במחשבה תחילה…

מעשה שדורש מחשבה מרובה, תכנון ומיומנות.

מעשה חושב זו רקמה שלפי הרמב"ם: "שתהיה הצורה נראית משני הצדדין, פנים ואחור". כלומר כמו שרש"י מפרש מעשה רוקם.

הפרשן רש"י: "שיש לה ליריעה שתי קירות ושתי צורות על שתי קירותיה אין דומות זו לזו, פעמים שמצד זה ארי ומצד זה נשר". כלומר רוקמים על אותה חתיכת בד שתי צורות שונות משני הצדדים, ואולי זו שיטת אריגה מיוחדת ולא רקמה.

הפרוכת בפתח קודש קודשים ויריעת המשכן הפנימית (שעליה היו יריעות העיזים ויריעו האילים) עשויות מעשה חושב.

חוטי המשכן (הארגמן, התכלת, תולעת השני והפשתן) שבהם רקמו וארגו היו טווים-שזורים בצורה מיוחדת עם כוונה מיוחדת "חכמת לב" – כל חוט היה שזור מששה חוטים דקים.

"אמר רבי יהודה: אין העולם מונהג אלא בשני גוונים שמקורם מצד האשה שהינה חכמת לב…מה טוו הנשים? אמר רבי יהודה: טוו בדין, טוו ברחמים". (זוהר, חלק ג' דף רנט ע"ב).

התכלת והפשתן הם צבעים בהירים – צבעי מידת החסד, לעומת צבעי הארגמן והשני העזים (החזקים) מסמלים את מידת הדין. טוויה היא שילוב של שני גוונים מסמלים את מידת הדין ומידת החסד, קצת מזכיר את התרומה ונדיבות הלב לעומת הציווי וההוראות המדוייקות של בניית המשכן, נכון?  שמתם לב שכלים לבישול חלבי מסומנים בדרך כלל בכחול בהיר ובכלים לבישול בשרי מסומנים בצבע אדום?
האם יש עוד דברים שמזכירים את המשכן בבית שלכם? התבוננו בבית וחפשו:

מנורה, שולחן, ארון, כיור, לולאות, ווים, קרסים, בריחים, אדנים, תחרה (תחרא), מסך, זֵר, מסגרת, משבצות, טבעות, גביעים, כפתורים, פרחים. כל אלו מילים מהתורה. האם אנו משתמשים במילים אלו היום כמו השימוש בהן בפרשה? מה דומה ומהשונה?

בפרשה מסופר לנו על בניית הכיור של המשכן. הכיור מופיע אחרון ברשימת הכלים. האם זה משום שהוא חשוב מאד או לא חשוב בכלל, מה דעתכם?הכיור היה עשוי נחושת ממורקת, כלומר מבריקה כמו מראה, והיה בצורה של מיכל גדול שבתוכו מים וממנו יוצאים ברזים. הכיור עומד על כן במרכז קערה גדולה מאד שאליה נשפכים המים הנמזגים מהברזים ובהם רוחצים הכהנים ידיים ורגליים לפני עבודתם. האם זה דומה לכיור שבבית שלכם?הכיור הוא כלי שמכשיר את הכהן לעבודה – כהן יכול לעבוד רק אחרי שרחץ ידיים ורגליים באופן מיוחד עבור עבודת המשכן (בטהרה). אז מצד אחד הוא לא כמו המזבח או השולחן או המנורה, לכן הוא מופיע אחרון ברשימת הכלים. מצד שני בלעדיו אי אפשר לעבוד, אז הוא בגדר "אחרון חביב" ונחוץ ביותר.

וַיַּעַשׂ, אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת, וְאֵת, כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת–בְּמַרְאֹת, הַצֹּבְאֹת, אֲשֶׁר צָבְאוּ, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד (לח,ח)

בשונה מכלי המשכן האחרים שנעשו מכלל התרומות שהתקבלו על ידי בני ישראל. אדם שנתן תרומה זהב לא יצא אם הזהב שלו ישמש לציפוי ארון הברית או לעשיית המנורה או לזר השולחן. את הכיור אנחנו יודעים שעשו מתרומות שנתנו על ידי הנשים במיוחד עבור הכיור. הנשים נתנו את המראות שלהם. פעם מראה הייתה עשויה מנחושת שהבריקו אותה עד שהפנים השתקפו בה.כשהביאו הנשים את מראות הנחושת שלהן, משה לא רצה לקבל את תרומתן:"במראת הצובאת" – בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן והיה מואס משה בהן מפני שעשויים ליצר הרע .אמר לו הקב"ה: קבֵּל! כי אלו חביבין עלי מן הכל (רש"י לשמות לח,ח. הפירוש המלא מצורף בסוף*).

משה רבינו חושב שמראות מעודדות התעסקות בדברים חיצוניים, ביופי חיצוני, ולכן הן לא חומר מתאים לכלי המשכן, שבו העבודה היא עבודה רוחנית. הקב"ה מתערב בהחלטה של משה ואומר לו שהוא חייב לקבל את המראות ואפילו מסביר למה (לא תמיד הקב"ה מסביר למה הוא מצווה דברים מסויימים). הקב"ה מסביר למשה שהנשים משתמשות במראות ליופי ולטיפוח וכשהן עשו זאת בזמן שעבוד מצרים הן הצליחו בעזרת היופי להכניס תקווה בלב עם ישראל המשועבד והמעונה. בעצם אנחנו לומדים שבכל חפץ אפשר להשתמש באופן טוב ולמטרה קדושה.

שתהיה לכולנו שבת של שלום ושמחה,

מגילי והמשפחה

פירוש רש"י לנושא "המראות הצובאות":

"במראת הצובאת" – בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן והיה מואס משה בהן מפני שעשויים ליצר הרע א"ל הקב"ה קבל כי אלו חביבין עלי מן הכל שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים לומר אני נאה ממך ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם ומתעברות ויולדות שם שנא' (שיר השירים ח) תחת התפוח עוררתיך וזהו שנאמר במראות הצובאות ונעשה הכיור מהם שהוא לשום שלום בין איש לאשתו להשקות ממים שבתוכו למי שקינא לה בעלה ונסתרה ותדע לך שהן מראות ממש שהרי נאמר ונחשת התנופה שבעים ככר וגו' ויעש בה וגו' וכיור וכנו לא הוזכרו שם למדת שלא היה נחשת של כיור מנחשת התנופה כך דרש רבי תנחומא וכן תרגם אונקלוס במחזית נשיא והוא תרגום של מראות מירוא"ש (בלע"ז שפיעגעל) וכן מצינו בישעיהו (ישעיהו ג) הגליונים מתרגמינן מחזיתא.

😊

הפירוש של רש"י מתייחס למדרש לפיו בזמן שעבוד מצרים הגברים בחרו לפרוש מנשותיהן בגלל העבודה הקשה והייאוש, ולא היו חוזרים לביתם אחרי יום העבודה. הנשים היו באות את השדה עם אוכל, מתייפות בעזרת המראות ומפתות את האנשים להתייחד עמם, וכך הבטיחו את המשך קיום העם, ועודדו את הגברים . טעימה על קצה המזלג משיעור שלם על המראות והנשים שמיועד למבוגרים (בהזדמנות אחרת).

שיר בהשראת המדרש:

מראה כהן

נשקף בכיור

אשה מסתכלת

דמותה משתברת

דם ואש וקרבן.

מראה כהן

שם בכיור

דממה

רגליים רוחצות טהרה.

😊

שוב שבת שלום  מגילי אשת הכהן 

פרשת תצוה

אנחנו ממשיכים עם הפרשות המלמדות אותנו על המשכן שבנו בני ישראל במדבר, ועל המשכן

הפנימי שאדם בונה בעצמו לעצמו בכל יום.

הפרשה הקודמת "תרומה" השרתה עלינו רוח נדיבות "כל נדיב לב…".

הפרשה הזו היא "תצוה", ציווי, מחויבות.

את המחויבות מסמלים בגדי הכהנים.

בחיי היום יום אפשר לעיתים לנחש את עיסוקו של האדם על פי בגדיו – לאנשי הרפואה יש בגדים מסוימים, לאנשי המשטרה ולחיילים בצבא יש מדים, שחובה עליהם ללבוש, לשופטים היושבים בדין ולעורכי הדין ישנה גלימה מיוחדת למעמד המשפט, לאנשי דת יש בגדים מיוחדים למעמדם.
נדון סביב השולחן – מה תפקיד הבגדים/מדים:

האם כאשר שוטר פושט את מדיו הוא חדל להיות שוטר? האם כשאחות או רופאה הן בבגדים רגילים הן אינן נשות מקצוע? מתי הבגד הוא חלק מהעבודה ומתי הבגד הוא חלק מהאדם?

בפרשת תצוה אנו לומדים על הבגדים שאותם לובשים הכהנים בעת עבודתם במשכן.

וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת, וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים; וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם, לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת. (כח,מ)

כח,ב וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ, לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, לְכָבוֹד, וּלְתִפְאָרֶת.


לכהן ארבעה בגדים: מכנסיים, כתנת, מגבעת, אבנט.

לכהן הגדול היו בגדים נוספים: מעיל, אפוד, ציץ וחשן.

בגדי הכהונה הם בגדי העבודה של הכהן. תפקיד הכהן במשכן לעסוק בעבודת ה', בעבודת הקורבנות. אחד הסממנים של התפקיד הוא גם הבגד שאותו לובש הכהן בזמן ביצוע העבודה. בניגוד לעבודות בימינו שלרובן אין מדי עבודה מיוחדים, לכהנים במשכן יש בגדי עבודה שמייחדים אותם משאר האנשים. הבגדים נועדו לזמן העבודה בלבד, אסור לכהן ללובשם מחוץ למשכן, ובכך להתגאות או לנצל את מעמדו בזכותם. עצם לבישת הבגד היא כבר חלק מעבודת הכהן, ומכך שהוא עצמו וכל מעשיו במשכן נתונים לעבודת ה'.

בנוסף לציווי על הכנת הבגדים ישנה הגדרה לבגדים: לכבוד ולתפארת.

מה המשמעות של "לכבוד ולתפארת", האם אין זה ברור ומובן מאליו שבגדי הכהן נועדו להיות מכובדים ומפוארים כדי לעשות את עבודת המשכן באופן המכובד והיאה ביותר?
בגדיו של הכהן הגדול, שזו יש שליחות חשובה מבחינה מהותית וייצוגית, הם אכן מפוארים – ציץ הזהב שעל ראשו, האפוד והחשן עם אבני החן, המעיל הרקום בצבעי ארגמן ואדום ובשוליו פעמונים ורימוני זהב.

אך בגדי עבודת היום-יום של שאר הכהנים אינן בגדים מפוארים – הם עשויים בד לבן וגזרתם פשוטה. יוצא דופן הוא האבנט הצבעוני, אך גם הוא אינו מפואר במיוחד.

היכן נמצאים הכבוד והתפארת?

לפי ספר התניא (שנכתב על ידי מייסד חסידות חב"ד ר' שניאור זלמן מלאדי), המחשבות, הרגשות והמעשים שלנו הם מלבושי הנשמה שלנו. כאשר הכהן לובש את בגדי הכהן, הוא הופך באותו רגע להיות כהן בכל מלבושי נפשו, במחשבותיו, ברגשותיו ובמעשיו.

אי אפשר לעבוד עבודת כהן בלי ללבוש בגדי כהן, ואם בגדי הכהן הם גם מחשבותיו, רגשותיו, אופן דיבורו ומעשיו, הרי שהכבוד והתפארת הם הסיבה והמשמעות של עבודת  הכהן.


תפארת – פאר זה דבר גבוה, לחלק הגבוה ביותר של צמרת העץ קוראים "פארות". הכהן בעבודה מכוון שמעשיו יהיו מוקדשים כולם בשלמותם לדבר הגבוה ביותר שהבנתו יכולה להשיג – מציאות הקב"ה בעולם.

כבוד – כשהלכתי וחיפשתי בקורקונדנציה לתנ"ך היכן מופיעה המילה כבוד בתנ"ך, גיליתי שכבוד זו מידה המיוחסת רק לקב"ה. מובן שעלינו לכבד זה את זה, אך רק הקב"ה רשאי לתבוע כבוד לעצמו, כמו שכתוב בפסוק :" מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד ה' צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה" (תהילים כד, י).

היחס הנכון לכבוד רמוז בביטוי עצמו – לכבוד, ומשם – לתפארת. הכבוד הוא ייצוג של הרצונות הטבעיים, המאוויים, החשקים והיצר הבסיסי של האדם להיות חשוב ונחשב. רגש הכבוד הוא רגש מתאים ונכון אם הוא מוביל לתפארה – למקום גבוה בנפש (התניא יכנה זאת הנפש האלוקית) המשתמש ברגש הזה לעבודת ה'.

צירוף המילים "לכבוד ותפארת" צלצל לי מוכר, ואכן, אני שומעת אותו בכל שבת אחרי קריאת

ההפטרה:
עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל הַנְּבִיאִים וְעַל יוֹם הַשַּׁבָּת הַזֶּה שֶׁנָּתַתָּ לָּנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ לִקְדֻשָּׁה וְלִמְנוּחָה לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת. עַל הַכֹּל ה' אלוקינו אֲנַחְנוּ מוֹדִים לָךְ וּמְבָרְכִים אוֹתָךְ, יִתְבָּרַךְ שִׁמְךָ בְּפִי כָּל חַי תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד. בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת.

זו ברכה שמברכים אחרי שקוראים את ההפטרה (פרק מנביאים שקוראים בבית הכנסת, לאחר

שקראנו את פרשת השבוע), ומברכים על השבת – השבת נתנה לקדושה – ברור! למנוחה –בוודאי! לכבוד ולתפארת – למה הכוונה?

בגדי הכהונה הם מלבושים שהלובש אותם הופך לכהן, למי שנתון כל כולו, כל מעשיו, כל מחשבותיו, רצונותיו וכוונותיו לעבוד את הקב"ה – לכבוד ותפארת.

אם כך מי "שלובש" את השבת נעשה גם הוא כמו כהן המסור לעבודת ה'.

הרי לנו הזדמנות בכל שבת להגיע למדרגת כהנים, בכך שאנו שומרים את השבת.

נשוחח סביב השולחן מה אנו עושים כדי לציין את השבת לכבוד ולתפארת. הנה כמה דוגמאות:

לובשים בגדים מיוחדים לשבת

מכינים מאכלים מיוחדים לשבת

שולחן ערוך באופן מיוחד לשבת 😊

לוקחים ספר מהספריה, במיוחד כדי לקרוא בשבת

לומדים תורה בחברותא משפחתית

ועוד.

שנזכה להרגיש שבת לכבוד ותפארת,

מגילי והמשפחה

פרשת תרומה

אחרי השיאים של הפרשות הקודמות – בני ישראל יוצאים ממצרים, קריעת ים סוף וקבלת התורה, מגיעות פרשת שעוסקות בבניית המשכן, קצת קשה להתרכז בקריאת הפרשות האלה. הרבה פרטים טכניים, מידות, חומרים ובעיקר – היכן המשכן היום? כל כך הרבה דיבורים על משהו שאף פעם לא ראינו, ולא נראה…


כותב הרב ישעיהו ליבוביץ: "מה שמדהים ביותר היא העובדה, כי למבנה זה שאינו כי אם שלד, שמצדו האחד איננו סגור בכותל אלא במסך, ואין ספק כי משפחת עולים כיום היתה מן הסתם מסרבת לקבלו כבית-דירה; לכך מקדישה התורה ארבע-מאות וחמישים פסוקים. לעומת זאת אנו מוצאים כי לכל סיפור בריאת שמים וארץ וכל צבאם לרבות האדם מקדישה התורה אך ורק שלושים ואחד פסוקים; ואם נצרף לזה גם את אזכור "היום השביעי" – הוא יום השבת, שגם הוא חלק מהבריאה ואפילו 'נזר הבריאה', לא נגיע אלא לסך שלושים-וארבעה פסוקים בלבד.

נמצא שלא זו בלבד שהמשכן שקול כנגד עולם ומלואו, אלא שחשיבותו גדולה לאין ערוך מן הקוסמוס כולו". (שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, ישעיהו ליבוביץ)

כאן נזמין את בני המשפחה לדיון בהבדל בין בריאת העולם לבניית המשכן:

מי ברא את העולם ומי בונה את המשכן?

ממה עשוי העולם וממה עשוי המשכן?

לצורך מה נברא העולם?

לאיזה צורך נבנה המשכן?

העולם הוא בריאה לצורך האדם, כפי שכתוב בפרשת בראשית: וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ. (א',כח)

העולם הוא מציאות נתונה על מנת שהאדם יפעל בה לעבוד את ה'. האמונה בה' כבורא עולם כוללת בתוכה את קבלת העולם כפי שהוא, ועל כן אין צורך להרחיב על מעשה בריאת העולם.

המשכן, לעומת העולם, הוא יצירה של האדם על מנת לעבוד ה', הוא דרך התקשרות לקב"ה, המשכן הוא יציר האדם, ולכן דרך הכנתו מפורטת.

אבל יש שאלה שכל הזמן מציקה לכל אחד. שאלה שכל אדם שואל את עצמו: איפה ה'? איפה ה' נמצא? איפה ה' גר?

התשובה היא שה' בכל מקום. ועדיין כל מקום זה מקום מאד גדול, זה הכל. קשה להכיל ולהבין שה' נמצא בכל.
קיבלנו תורה, תורה גדולה ויקרה, היכן נשים אותה?

למלך רגיל, מלך שהוא בן אדם, יש ארמון, וחצר מלכות. היכן ארמון המלכות של ה'?

חמש פרשות עוסקות בבניית המשכן – תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל, פקודי. המשכן התקיים כמה מאות שנים, עד שנבנה בית המקדש הראשון בירושלים על ידי שלמה המלך. במשך חמש פרשות, אנו לומדים בפירוט על המשכן, החומרים שממנו הוא עשוי, מידותיו והמלאכות הקשורות בו. כיום המשכן עצמו, האוהל, אינו קיים, והכלים שלו נחרבו או נגנזו.

להבדיל בריאת העולם שעליה למדנו בספר בראשית. בריאת העולם בששה ימים על ידי הקב"ה מתוארת בשלושים וארבעה פסוקים בלבד(!). העולם שריר וקיים ואנו בו, והמשכן? היכן הוא? בכל זאת, מקדישה התורה חמש פרשות לבניית המשכן, כיוון שמעבר למשכן, האוהל, הבדים והמזבחות ממש שנבנו על ידי בני ישראל במדבר, ישנו גם המשכן הפרטי שכל אדם בונה בעצמו.

בעריכת השולחן התמקדנו בחומרים שמהם עשוי המשכן, ניסינו למצוא אם יש חומרים כאלה בבית שלנו – זהב, כסף, נחושת, אבנים טובים, בשמים, שמנים, צמר, עורות, עצים. בדומה לעולם המשכן בנוי מחומרים שונים ומגוונים. בשונה מבריאת העולם ביצירת המשכן שותפים בני אדם רבים, עם יכולות שונות.

בזמן עריכת השולחן שוחחנו על כך שחומרי בניית המשכן נתנו כתרומה.

דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה:  מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי.

ה' אומר למשה – תקחו לי תרומה.

שאלו את עצמכם: האם תרומה נותנים או תרומה לוקחים?

תרומה – נותנים מה שהצד המקבל צריך. לכן יש רשימה של חומרים וחפצים שאותם עם ישראל יתרום.

צדקה – נותנים מה שהצד הנותן רוצה לתת.

אם כן, תרומה אני נותנת, על פי בקשה/רצון מסוים, ולכן אפשר לומר גם "לקיחה".

וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם. (כה,ח)

שימו לב שסדר הצגת הדברים בפרשה הפוך.

הסדר הרגיל צריך להיות כך:

מה ה' רוצה? – וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם. (כה,ח)

ממה יהיה עשוי המשכן? – זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים.  שֶׁמֶן… בְּשָׂמִים…  אַבְנֵי-שֹׁהַם, וְאַבְנֵי מִלֻּאִים.

איך נשיג את החומרים? תרומה.

בפרשה זה הפוך –

קודם ה' אומר:

תתנו לי תרומה,

אחר כך – מה תהיה התרומה

בסוף מטרת התרומה – לבנות משכן.

למה?

מה ה' רוצה? להיות בתוך בני ישראל, בתוכנו, לשכון בתוך עמו. לשכון- מלשון שכן, שנמצא, גר ויושב בתוך עם ישראל.

ה' לא צריך בית, ארמון, מקדש. ה' רוצה להיות מקודש. ה' נמצא בכל מקום, ובכל מקום צריך לקדש אותו. איך נקדש את ה' – על ידי כך שנעבוד אותו, שנעשה מצוות.

אז מה זה המקדש שבשבילו אוספים את התרומות בפרשת תרומה?

ה' נמצא בכל מקום, ה' ברא את העולם וממלא אותו, אך אנו בני אדם, וקשה לנו להרגיש את ה' "בכל העולם", על כן ה' מורה לנו לבנות מקדש, שבו נוכל לעבוד את ה'. אבל זה לא "הבית של ה'", זה מקום בשבילנו, בני האדם. היום במקום מקדש יש לנו בית כנסת.

בעצם, כל אדם הוא "מקדש מעט", מקדש קטן. כשאני עושה מצוות, אני מקדשת את ה' על ידי הגוף שלי שמקיים את המצוות, על ידי המחשבה, השכל, המוח, והלב, הרגש והדיבור. יש מצוות שעושים ממש עם הגוף, כמו ללכת לבית הכנסת. ההליכה היא מצווה. יש מצות בדיבור – לא לרכל, להתאפק לא לומר לשון הרע, לדבר אל ההורים באופן מכבד. יש מצוות שהן במחשבה – האמונה שה' ברא את העולם. יש מצוות שהן ברגש, כמו "ואהבת לרעך כמוך". כך שהאדם עצמו הוא מקדש לשכינה של ה'. (נתיבות שלום לפרשת תרומה, הרבי מסלונים).

איך האדם יעשה את עצמו מקדש מעט? על יד זה שהוא נותן תרומה מעצמו.

ולכן בתורה כתוב "תקחו", כי האדם לוקח משהו שיש בו בתוכו (כמו תכונת חסד ונדיבות), משהו שחשוב לו (כמו הזמן שלו, או הכוח שלו), שיקר לו , שלפעמים הוא צריך מאד להתגבר כדי לעשות אותו (להכניס אורחים), או מאד להתאפק כדי לא לעשות אותו (לומר לשון הרע), ועם הדבר הזה הוא מקיים מצוה. לזה קוראים קדושה, לקדש את הגוף, את המחשבה, את הדיבור. וכך האדם הוא מִקדש בעצמו.

לכל אדם יש מצוה שהוא אוהב לעשות במיוחד, או מצוה שחשובה לו באופן מיוחד, וזה גם סוג של תרומה.

נדון ליד השולחן: כל אחד יספר מהי המצווה החביבה עליו.


שבת שלום, מגילי והמשפחה

פרשת משפטים

    פרשת משפטים היא פרשת בת המצוה שלי ויש לי פינה חמה אליה בלבי.
הפרשה מורכבת ממשפטים – כללים, ציווים ומצוות ועמוסה בנושאים.
אחרי פרשת יתרו שבה הרגשנו על פסגת ההר, בשיא יוצא מן הכלל של חיבור לאלוהות, החיים מתפרטים לפרטים ומקרים ארציים וחומריים.
פרשת משפטים אינה חוסכת מאתנו את עוולות העולם הזה – העבדות, העוני, המוות, שוחד, שחיתות ושקרים.
בין נושאי הפרשה שזורים גם מקרי החסד והרגעים הפרטיים שבהם אדם מכריע על דרכו:  
כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ, אוֹ חֲמֹרוֹ–תֹּעֶה:  הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ, לוֹ (שמות כג,ד)
כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ, רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ, מֵעֲזֹב לוֹ–עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ (כג,ה)  

האדם בוחר האם ינהג כ"רֵע" או כ"שונא", האם יהיה משיב אבדה או כורה בור להפיל את רעהו. האם יכה או ירחק מדבר שקר.        

אחד מרגעי החסד המוצעים לאדם בפרשה הוא עזרה בפריקה וטעינה של חמור שרובץ תחת משאו:
כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ, רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ, מֵעֲזֹב לוֹ–עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ (כג,ה).  
אדם שרואה את החמור של אדם שהוא שונא מחוייב לעזור לאותו האדם לפרוק את המשא הכבד שמעיק על החמור.
איך קורה שאדם מישראל שונא אדם אחר מישראל? הרי יש לנו מצוות עשה "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט,יח), ומצוות לא-תעשה "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא, יט,יז).  
קודם כל נצטרך להבין מהי שנאה ומהי אהבה בשפה התנ"כית.
ניעזר בסיפור שמספר על אהבה ועל שנאה: בספר בראשית מסופר לנו שיעקב אבינו מתחתן, ומגלה שהכלה היא לאה ולא רחל. יעקב משכנע את לבן (אביהן של לאה ורחל) שיחתן אותו גם עם רחל. וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת. וַיַּרְא יְהוָה כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה (בראשית כט, ל-לא).
התורה רוצה להראות עד כמה יעקב אוהב את רחל. כמה? יותר מלאה. מזה אנחנו מבינים שיעקב אוהב את לאה, ואת רחל הוא אוהב יותר. אם יעקב לא היה אוהב גם את לאה, אז לא היה טעם להשוות בין האהבות, נכון?  
כשאני רוצה לומר שאני אוהבת משהו באופן מיוחד, אני משווה את זה לדבר אחר שאני אוהבת, לא לדבר שאני שונאת… מכאן שיעקב אוהב את לאה, ואת רחל הוא אוהב עוד יותר.
מיד לאחר התיאור הזה כתוב שה' רואה שלאה היא שנואה. אבל אנחנו כבר יודעים שיעקב אוהב את לאה. אלא ששנאה זה… לאהוב פחות. כמה פעמים ילד אמר לכם "אתה שונא אותי" כשבעצם הוא התכוון "אני מרגיש שאת אחי אתה אוהב יותר מאשר אותי"? זו המשמעות התנ"כית של שנאה. שנאה – זה לאהוב פחות. שנאה בשפה המדוברת שלנו היום זה "אני לא סובל אותו, תרחיקו אותו ממני", זה משהו אחר.

ובכל זאת התורה מצווה "לא תשנא את אחיך בלבבך". אז איך יכול להיות מצב שאדם שונא אדם אחר, גם במשמעות התנ"כית?
זה יכול לקרות כאשר יש אדם שעבר עבירה, והוכחנו אותו, הסברנו לו את הטעות שלו, והוא מתעקש לעבור את העבירה ולא לחזור בתשובה. אדם כזה מותר לאהוב פחות, לשנוא, בלשון התורה. ואולי רק לשנוא את המעשה שלו ולא אותו עצמו. זה דיון שמופיעה בגמרא במסכת פסחים. בימינו אנו לא יודעים איך מוכיחים (מצוות תוכחה לפי התורה) ולכן אנחנו לא יכולים להניח שהאדם שעבר את העבירה עושה זאת בכוונה למרות תוכחה, ולכן היום אסור לשנוא אף אדם מישראל (לפי פירוש המהר"ם מלובלין).

נחזור לפסוק בפרשה: כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ, רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ, מֵעֲזֹב לוֹ–עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ (כג,ה).
אדם עובר בדרך ורואה עבריין, אדם שעבר עבירה ומסרב לחזור בתשובה מהעבירה הזו, והחמור של אותו האדם נושא משקל כבד מידי והוא רובץ, הוא לא יכול לקום על רגליו כי המטען שהוא נושא כבד מידי. זה צער בעלי חיים. הכלל בפרשה אומר שעל האדם לעזור לבעלים של החמור, אפילו שהוא שונא אותו, להקל את המשא מעל החמור.  
התורה משתמשת בפועל ע.ז.ב שלוש פעמים בפסוק במשמעויות שונות: וְחָדַלְתָּ, מֵעֲזֹב לוֹ – תפסיק מ"לעזוב" אותו, תפסיק לשנוא אותו, כפי שמתרגם אונקלוס: דמִשְׁבָּק תִּשְׁבּוֹק מָא דִּבְלִבָּךְ עֲלוֹהִי, וּתְפָרֵיק עִמֵּיהּ. תרגום: עזוב תעזוב כל מה שיש בלבך עליו (על שונאך השרוי כעת במצוקה), ועזור לו בפריקה.
עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ – עזוב במובן של "עזור", תעזור לו לפרוק את המשא מהחמור. בדרך כלל אנחנו לא משתמשים במילה "לעזוב" במובן של עזרה, זה אפילו נשמע הפוך! לעזוב זה ההפך מלעזור. אבל עיון בפסוקי התנ"ך מראה שיש פעמים (מעטות, אמנם) שהפועל ע.ז.ב הוא פועל של עשיה ועזרה. הנה דוגמא: עַל יָדוֹ הֶחֱזִיק עֻזִּיאֵל בֶּן חַרְהֲיָה צוֹרְפִים וְעַל יָדוֹ הֶחֱזִיק חֲנַנְיָה בֶּן הָרַקָּחִים וַיַּעַזְבוּ יְרוּשָׁלַ‍ִם עַד הַחוֹמָה הָרְחָבָה (נחמיה ג,ח).
הפסוק מתאר שמשפחת הצורפים והרקחים בונה ומשלימה את מילוי חומת ירושלים בימי נחמיה באמצעות הפועל "ויעזבו".  
מאד מעניין איך פועל אחד יכול לבטא שני דברים מנוגדים. מה שעוד מעניין הוא שהתורה בעצם אומרת שאנחנו יכולים לשלוט על מידת האהבה שלנו, אנחנו יכולים לעשות "וחדלת" כשאנחנו מרגישים שנאה, ולהפוך לאדם שעוזר למי שהוא שנא לפני רגע. התורה יוצאת מנקודת הנחה שאנו יכולים לשלוט ברגשות שלנו, שאין לנו תירוץ של "זה רגש שחזק ממני" (על פי שיחה של הרב אורי שרקי), שחלק מהגדרת האדם זו היכולת שלו לשלוט ברגשותיו, לעומת החמור…                                      

 שבת שלום מגילי והמשפחה

פרשת יתרו

בפרשה הקודמת חווינו רגעי שיא מרגשים  – יציאת עם ישראל ממצרים, היציאה מבית עבדים אל החירות, חציית ים סוף באופן נסי וחזיון מצרים מת על שפת הים וההכרה שאין דרך חזרה למצרים ואנו בני חורין ממש.

האם בני ישראל הם כעת חופשיים?

זו שאלה טובה לדיון עם הילדים: האם מספיק המעשה הדרמתי או שכעת מתחילה הבחירה היומיומית של כל אחד מישראל לנהוג כבן חורין אמתי, ומהי חירות באמת.


בפרשה הקודמת בני ישראל הצמאים והרעבים מקבלים מים מסלע ולחם-מן מן השמיים, הם נעשים חופשיים אפילו מההנהגות הכי טבעיות – אוכל ושתיה.


הפרשה שלנו תופסת לרגע מרחק מהמציאות הנסית של בני ישראל במדבר ומספרת לנו על יתרו. יתרו הוא כהן בארץ מדין, יתרו הוא גם החותן של משה, אביה של ציפורה אשת משה. קצת מוזר לחשוב שמשה התחתן עם בת של כהן של עבודה זרה.

חז"ל מספרים שיתרו עבד את כל העבודות הזרות האפשריות. והנה יתרו שומע על קורות עם ישראל:

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן, חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ:  כִּי-הוֹצִיא יְהוָה אֶת-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם(יח א)


השחרור של בני ישראל ממצרים נעשה מפורסם, אנשים ועמים מספרים על העם שיצא ממצרים, שיצא ממצב של עבדות לחירות, והשמועה מגיעה גם אל יתרו.

הפעם האחרונה שיתרו מתראה עם משה היא לפני שנה, כשמשה בא אל יתרו ואומר לו שה' התגלה לו בסנה והוא יוצא בשליחות ה' להוציא את ישראל ממצרים. אשתו של משה ושני בניו, גרשום ואליעזר, נמצאים גם הם במדין. אז, בשונה מהיום, לא היה קיים קשר טלפוני, האם משפחתו של משה יודעת מה קרה במהלך שנת השליחות של משה?

מה שמע יתרו שגרם לו ללכת אל משה ובני ישראל כעת?

הפרשן רש"י אומר: וישמע יתרו. מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק.
יתרו שמע שמועה – יתרו שמע על נס קריעת ים סוף ועל הניצחון במלחמה של בני ישראל בעמלק, וזה גרם לו לבוא לפגוש את משה.

כל שנה שאני קוראת את פרשת יתרו והשנה התעכבתי על הסיפור "וישמע יתרו". למה חשוב לספר שיתרו "שמע", הרי היה מספיר לכתוב "ויתרו בא…".

אלא שעיון בפרשנים מלמד אותי שיתרו מגיע בעקבות השמועה. ומוסיפים הפרשנים שיתרו מתגייר, מכיר במלכותו של הקב"ה כמלך העולם בעקבות השמועה שהוא שומע.

אז הלכתי ושאלתי את אמא שלי , רחל רוזנטל, שהיא מורה ותלמידה ובקיאה בפנימיות התורה, מה המשמעות של הליכה בעקבות השמועה.

בעולם שלנו היום שמועה נחשבת  כדבר לא אמין, לעומת ראיה, שהיא הוכחה. מה מיוחד אם כן ביכולת של יתרו לשמוע, ואז ללכת בעקבות השמועה.

ומה אני יכולה ללמוד מזה לעצמי?

חוש השמיעה, כך הסבירה לי אמא, הוא חוש עמוק מאד. אם נתבונן באוזן עצמה נראה שמצד אחד האוזן היא פתוחה, מצד שני, עיקר האוזן כאיבר שמיעה, הוא נסתר וחבוי. את העיניים אנחנו יכולים לסגור ובכך "לכבות" את חוש הראיה, את חוש השמיעה אי אפשר להפסיק או לכבות.

בראיה אנו רואים בבת אחת המון פרטים המצטרפים לכלל תמונה. נצטרך הרבה מילים כדי לתאר תמונה אחת, שאנו רואים ,ועדיין לא יתקבל הרושם שהתמונה עושה במראה עיניים.

כשאנחנו שומעים משהו, אנחנו יכולים לשמוע ולא להבין מה שמענו. בחוש השמיעה שימוש הוא יותר מורכב. בדרך כלל אנחנו מבינים מה שאנחנו רואים. אבל אנחנו הרבה פעמים יכולים לשמוע משהו ולא להבין אותו. זאת אומרת שבשביל לשמוע באמת אנו נדרשים להפעיל ולערב עוד יכולות.

שלמה המלך ניסח זאת בביטוי "לב שומע".

כשהקב"ה שואל את שלמה המלך בראשית דרכו המלכותית-ממלכתית איזו משאלה הוא מבקש, שלמה לא מבקש עושר או כבוד, שלמה מבקש "לב שומע".


"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: שְׁאַל, מָה אֶתֶּן לָךְ? וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה… וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ" (מלכים-א, ג, ה-ט)

אָמַר רַ' סִימוֹן בְּשֵׁם רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא: לְבוּלֶוְטֵיס שֶׁהָיָה גָּדֵל בְּבֵיתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ.

אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: שְׁאַל מָה אֶתֵּן לְךָ?

אָמַר הַבּוּלֶוְטֵיס: אִם שׁוֹאֵל אֲנִי כֶּסֶף וְזָהָב – הוּא נוֹתֵן לִי,

אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת – הוּא נוֹתֵן לִי;

אָמַר: הֲרֵינִי שׁוֹאֵל בִּתּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ – וְהַכֹּל בִּכְלָל. (אם אתחתן עם בת המלך אזכה בכל הנ"ל)

כָּךְ "בְּגִבְעוֹן נִרְאָה ה' אֶל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ?" (שם, ה).

אָמַר שְׁלֹמֹה: אִם אֶשְׁאַל כֶּסֶף וְזָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת הוּא נוֹתֵן לִי,

אֶלָּא אֲנִי שׁוֹאֵל אֶת הַחָכְמָה – וְהַכֹּל בִּכְלָל.

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שְׁלֹמֹה, חָכְמָה שָׁאַלְתָּ לְךָ וְלֹא שָׁאַלְתָּ עֹשֶר וּנְכָסִים וְנֶפֶשׁ אוֹיְבֶיךָ –

חַיֶּיךָ הַחָכְמָה וְהַמַּדָּע נָתוּן לְךָ, וְעַל יְדֵי כֵּן עֹשֶר וּנְכָסִים אֶתֶּן לְךָ.

(מדרש שיר השירים רבה א,ט)

אפשר להבין ששלמה המלך בקש חכמה, כלומר "לב חכם", אך לא, הוא בקש "לב שומע". לב שומע עושה את האדם חכם, כי הוא פועל לפי האמת והמהות האלוקית. אפשר לראות את זה בביקורה של מלכת שבא: וּמַלְכַּת שְׁבָא שמַעַת אֶת שֵׁמַע שְׁלמה לְשֵׁם ה' (מלכים א' יג,א), כלומר מלכת שבא שומעת על חכמת שלמה – על חכמתו (מלכותו) של הקב"ה.


מה עושה השמיעה?

השמיעה  האמתית כוללת בתוכה הבנה והפנמה ומובילה לעשייה.

כך השמועה ששומע יתרו, מובילה אותו אל ההכרה בקב"ה כמלך העולם, שזה מהפך עבור מי שכהן לעבודה זרה, ויש אומרים שכלל העבודות הזרות שבעולם!


גם מלכת שבא וגם יתרו היו יכולים לשמוע את השמועות ששמעו ולא להבין אותן, לא להבין את המשמעות שלהן. שניהם שומעים ומבינים את המהות העמוקה של השמועה – שהקב"ה הוא מלך העולם.


ארחיב קצת על ההבנה של יתרו –

על פי פרשנים (כמו הכלי יקר) יתרו עובד עבודה להרבה אלוהויות. מבחינת יתרו אין יישות אלוהית אחת שיכולה לנהל את כל העולם, כי כל אלוהות היא חזקה בתחומה, אך חלשה לעומת אחרת. כך למשל, אומר הכלי יקר, יתרו מאמין שיש אלוהות של "הדברים הטובים" אך היא אינה יכולה להתגבר או לנצח את "אלוהי הדברים הרעים". ועל כן הוא עובד את שתיהן.


כאשר יתרו שומע :

אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ:  כִּי-הוֹצִיא יְהוָה אֶת-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם – הוא שומע על הדברים הטובים שהקב"ה עשה עבור עם ישראל – על יציאת מצרים, על קריעת ים, על הניצחון המלחמה עם עמלק (ויש אומרים על מעמד הר סיני).


השמועה הזו מביאה אותו להכרה שיש לעם ישראל מלך חזק מאד, והיא מניעה אותו, יחד עם הרצון לאיחוד של בתו ציפורה, לצאת ממדין ולהגיע אל מחנה בני ישראל.


כשיתרו נפגש עם משה, משה מספר לו:

אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם, עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל:  אֵת כָּל-הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ, וַיַּצִּלֵם יְהוָה.

כלומר משה מספר ליתרו על הדברים הרעים שהקב"ה עשה למצרים.


כשיתרו שומע את דברי משה מתחדדת אצלו ההבנה שאלוהי עם ישראל שולט הן בטוב והן ברע ותגובתו היא:

וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ–עַל כָּל-הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר-עָשָׂה יְהוָה לְיִשְׂרָאֵל:  אֲשֶׁר הִצִּילוֹ, מִיַּד מִצְרָיִם

הוא עובר טלטלה גדולה פיזית ונפשית לפי פרשנים שונים, ובעיקר מגיע להכרה בייחודו של ה', כמלך המאחד הכל, בורא העולם כולו.


ההבנה הזו, שהתחילה משמיעה חדה ומחכימה הופכת להודיה:

וַיֹּאמֶר, יִתְרוֹ, בָּרוּךְ יְהוָה, אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה.

אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת-הָעָם, מִתַּחַת יַד-מִצְרָיִם.     

עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-גָדוֹל יְהוָה מִכָּל-הָאֱלֹהִים. (שמות יח,י-יא)

מיתרו אנו שומעים לראשונה את הביטוי המתבקש "ברוך ה'", שבו אנו משתמשים עד היום, כדי להודות על דברים קטנים כגדולים.

מיתרו אנו שומעים שאלוהים "גדול" – גדול במובן שאין מי שיגבר ממנו, ולכן אין אלוהות אחרת מלבדו.

בהמשך תנסח התורה את ההבנה הזו לכדי התפילה השגורה אצל כל יהודי:
"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו,ד)

לכאורה היה אפשר לספר לנו את סיפור יציאת מצרים ומסעות בני ישראל במדבר גם בלי לספר על יתרו. אלא שנראה שבני ישראל למדו הרבה ממידת השמיעה של יתרו.

לפעמים אנחנו צריכים מישהו שבא מחוץ, שיתן לנו פרספקטיבה לחוויה האדירה שעברנו ויגיד "שמעתי. ברוך ה'".

בהמשך הפרשה בני ישראל יתכוננו לקבל את התורה. את התורה מקבלים בשמיעה, שמיעה כל כך אבסולוטית שיהיה אפשר "לראות את הקולות".

שמיעה אמתית ונכונה תוביל להבנה ולפעולה, ולכן אחרי מעמד הר סיני יצהירו בני ישראל:

וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.

אני יודעת שהצירוף "נעשה ונשמע" כבר נעשה שגור כל כך, עם קונוטציה של אתגר וציות מעורבבים. אונקלוס מתרגם: נַעֲבֵיד וּנְקַבֵּיל.

אני מציעה לקרוא את הפסוק כך (הבה נזכור שהתורה נתנה ללא ניקוד וללא פיסוק):
וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה, וְנִשְׁמָע.


ונשמע – ונתעמק, ונפנים, ונחזור ונעשה. וכך עם ישראל מתחייב לחזור על דברי התורה הזאת, לקיימם ולשמרם לעולמי עולמים, כי בכל פעם נעשה, ואז – נשמע, נאמין, ונעשה שוב.


לסיום, ר' נחמן אומר:

אנחנו דומין כמו מי שמנגן והעולם מרקדים.

ומי שאינו מבין ושומע את הניגון היא פליאה בעיניו – מה הם רצים אחריו ומה הם מרקדים.

כך היא הפליאה אצל העולם על מה אתם רצים אחריי.

יהיה רצון שנכוון את אזנינו לשמוע ולהבין,

שבת שלום מגילי והמשפחה

פרשת יתרו

תמונה יתרו

מדרש בראשית רבה:
…נמשלו דברי תורה במים, ביין, בשמן, בדבש וחלב. במים – "הוי כל צמא לכו למים".

מה מים מסוף העולם ועד סופו, דכתיב "לרוקע הארץ על המים", כך תורה מסוף העולם ועד סופו, שנאמר: "ארוכה מארץ מדה".

מה מים חיים לעולם, שנאמר: "מעין גנים באר מים חיים", כך תורה חיים לעולם, שנאמר: "כי חיים הם למוצאיהם", וכתיב "לכו שברו ואכלו". מה מים מן השמים, שנאמר: "לקול תתו המון מים בשמים", כך תורה מן השמים, שנאמר: "כי מן השמים דברתי עמכם".

מה המים בקולי קולות, שנאמר: "קול ה' על המים", כך תורה בקולי קולות, שנאמר: "ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים".

מה המים משיבין הנפש, שנאמר: "ויבקע אלהים את המכתש אשר בלחי וגו'", כך תורה, שנאמר: "תורת ה' תמימה משיבת נפש".

מה המים מטהרים את האדם מטומאה, שנאמר: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם", כך תורה מטהרת הטמא מטומאתו, שנאמר: "אמרות ה' אמרות טהורות". ומה המים מטהרים הגוף, שנאמר: "ורחץ את בשרו במים", כך תורה מטהרת הגוף, שנאמר: "צרופה אמרתך מאד". ומה מים מכסים ערותו של ים, שנאמר: "כמים לים מכסים", כך תורה מכסים ערותן של ישראל, שנאמר: "ועל כל פשעים תכסה אהבה".

ומה מים יורדין טיפין טיפין ונעשית נחלים נחלים, כך תורה, אדם למד שתי הלכות היום ושתים למחר עד שנעשה כנחל נובע.

מה מים אם אין אדם צמא אינה ערבה בגופו, כך תורה אם אין אדם עיף בה אינה ערבה בגופו.

ומה המים מניחין מקום גבוה והולכים במקום נמוך, כך תורה מנחת מי שדעתו גבוהה עליו ומדבקת במי שדעתו נמוכה עליו. ומה מים אין מתקיימין בכלי כסף וזהב אלא בירוד שבכלים, כך תורה אין מתקיימת אלא במי שעושה עצמו ככלי חרס.

ומה מים אין אדם גדול מתבייש לומר לקטן: השקיני מים, כך דברי תורה אין הגדול מתבייש לומר לקטן: למדני פרק אחד, דבר אחד, או פסוק אחד, ואפילו אות אחת.

ומה מים כשאין אדם יודע לשוט בהן סוף שהוא מתבלע, כך דברי תורה אם אין אדם יודע לשוט בהן ולהורות בהן סוף שהוא מתבלע.

אמר ר' חנינא דקיסרין: מה המים נמשכין לגנות ופרדסים ולבתי כסאות ומרחצאות, יכול אף דברי תורה כן, תלמוד לומר "כי ישרים דרכי ה'".

אמר ר' חמא בר עוקבא: מה המים מגדלין את הצמחים, כך דברי תורה מגדלין את כל מי שהוא עמל בהן כל צרכן.

אי מה המים מבאישים ומחמיצים בקנקן, אף דברי תורה כן.

ליד השולחן:
כל בן משפחה ישלים את המשפט: התורה היא בשבילי כמו…

יהיה רצון שנזכה ללמוד תורה מתוך תענוג.

חג שמח!

ט"ו בשבט

קובץ תמונות שולחן מט"ו בשבט מהשנה ומשנים הקודמות


הַקְּרוֹבִים מְבִיאִים הַתְּאֵנִים וְהָעֲנָבִים, וְהָרְחוֹקִים מְבִיאִים גְּרוֹגָרוֹת וְצִמּוּקִים. וְהַשּׁוֹר הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם, וְקַרְנָיו מְצֻפּוֹת זָהָב, וַעֲטֶרֶת שֶׁל זַיִת בְּרֹאשׁוֹ. הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם, עַד שֶׁמַּגִּיעִים קָרוֹב לִירוּשָׁלָיִם. הִגִּיעוּ קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם, שָׁלְחוּ לִפְנֵיהֶם, וְעִטְּרוּ אֶת בִּכּוּרֵיהֶם. הַפַּחוֹת, הַסְּגָנִים וְהַגִּזְבָּרִים יוֹצְאִים לִקְרָאתָם. לְפִי כְבוֹד הַנִּכְנָסִים הָיוּ יוֹצְאִים. וְכָל בַּעֲלֵי אֻמָּנִיּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָם, אַחֵינוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם פְּלוֹנִי, בָּאתֶם לְשָׁלוֹם:
(משנה ביכורים ג,ג)

דבר יפה שלמדתי מקרובי אבינועם: הקרובים מביאים פירות טריים, מפירות הארץ ממש עזי הצבע, העסיסיים. הרחוקים מביאים מפירות הארץ היבשים, המרוכזים, פחות יפים, אך עזי טעם.
וכך בירושלים מתקבצים מקרוב ומרחוק סביב המתיקות הרעננה והמתיקות העזה אלו ואלו.

ולימינו – יהיה שישמעו רחוקים ויבואו, עם פירותיהם לחגוג עמנו את השפע של הארץ כאן, בירושלים.