פרשת כי תצא

בפרשת השבוע נושאים ואחד מהם קרוב באופן כואב לאירועים החדשותיים.
איך עושים שהעיר תהיה עיר בטוחה, ואיך עושים שהשדה יהיה מקום בטוח? ומה קורה כאשר השדה הופך להעיר והעיר הופכת לשדה?


חינוך זו התשובה. בשבוע הקרוב תתחיל שנת הלימודים בבתי הספר. אבל חינוך מתרחש כל הזמן. לכן יזמתי והקמתי את "תורה בקיץ" – לימוד תורה לילדים בשכונה בימי הקיץ הארוכים ומלאי האור, ימים של חופשה מבית הספר אך לא חופש מלהיות אדם ומהחובה ללמוד ולהתפתח.
5 מורים מצוינים לימדו בהתנדבות. 7 שיעורים בשבוע. 50 ילדים שנרשמו ולמדו, חלקם שיעורים בודדים, וחלקם עשרות שיעורים. כן, בקיץ, כן, בחופשה, כן, ללא ציונים או עונשים.


השיעור האחרון שלימדתי עסק במשנה בפרקי אבות (ב,ה):

הוּא הָיָה אוֹמֵר, אֵין בּוּר יְרֵא חֵטְא, וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד, וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד, וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד, וְלֹא כָל הַמַּרְבֶּה בִסְחוֹרָה מַחְכִּים. ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ:

ילד לא נהיה איש בבת אחת. זה שינוי הדרגתי, זו חניכה, זה חינוך.

נשתדל ונתאמץ לחנך את ילדינו על מנת שלא נגיע למסופר בפרשה:
וְאִם-בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ, אֶת-הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה, וְהֶחֱזִיק-בָּהּ הָאִישׁ, וְשָׁכַב עִמָּהּ…כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל-רֵעֵהוּ, וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ–כֵּן, הַדָּבָר הַזֶּה…כִּי בַשָּׂדֶה, מְצָאָהּ; צָעֲקָה, הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה, וְאֵין מוֹשִׁיעַ, לָהּ. (דברים כב, כה-כז).

מצורף לימוד הסיכום של פרוייקט "תורה בקיץ", שנוסיף אור על החושך, בכל ימות השנה.

שבת שלום, גילי והמשפחה

דברי סיכום לפרוייקט "תורה בקיץ" מאת גילי כ"ץ:

כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוסר (משלי ו,כג)

עשיית מצוות היא כמו נר. נר לבד כמו שהוא – אינו מאיר. בואו נחשוב על נרות שבת. אם רק שמים נרות על מגש יפה לכבוד שבת  – זה עושה אור? לא. צריך להדליק את הנרות. לכן אנחנו מברכות "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של שבת קודש". איך מדליקים את הנר? איך עושים שהנר יאיר? כתוב בהמשך הפסוק – וְתוֹרָה אוֹר. התורה היא האור, לימוד תורה הוא הדלקת האור. לאחר הדלקת נרות שבת, אמא ממשיכה לכסות את העיניים ולהתפלל. על מה? תפילה שגם הילדים והילדות ילמדו תורה – שגם הילדים ידעו להדליק את האור.

איך ילד יכול ללמוד תורה, הרי הוא ילד? הוא צריך שמישהו ילמד אותו. שמישהו יקח אותך אותו למורה, לשיעור, שמישהו יעודד אותו. זה לא קורה מעצמו.
אז בעצם להורים יש כמה תפקידים – גם להדליק את האור של עצמם – ללמוד תורה בעצמם, וגם לעזור לילדים ללמוד איך להדליק את האור.

עכשיו קיץ. יש ימים ארוכים, ימים שהשמש שוקעת מאוחר ויש הרבה אור. מצד שני, דווקא בימים האלה הארוכים, מלאי האור – אין בית ספר, אין לימודים מסודרים. קוראים לזה החופש הגדול.

מה זה חופש?

אם נשאל את רוב האנשים בעולם מה זה חופש, הם יגידו: "לעשות מה שאני רוצה".
ואז נשאל אותם: "מה אתה רוצה?"

ואתם יודעים מה יגידו רוב האנשים?

הם יגידו שהם רוצים דברים שהם כבר מכירים (כמו בריכה, או סרט או טיסה לחו"ל), או דברים שהם כבר עשו או ראו או שמעו עליהם מחברים שלהם. אבל אף אחד לא יגיד דבר חדש לגמרי. למה? כי חופש אמיתי הוא מה שקורה כשנתקלים בגבול, בקיר, בחומה, במשהו שאי אפשר לעבור אותו, ואז צריך למצוא דרכים חדשות, יצירתיות להסתדר אתו.

לנו יש מצוות. המצוות הן גבולות. הן מכריחות אותנו לחיות בדרך מסויימת. המצוות הן כמו נר – אם עושים את המצווה, בלי כוונה, או בלי להכיר אותה, או בלי ללמוד עליה – היא לא מאירה. כמו נר שלא הדליקו אותו. אבל אם לומדים משהו, אפילו הכי קטן לגבי המצוה יחד עם עשייתה– זה מדליק את הנר.

לכן היה לי חשוב מאד שנלמד תורה גם בקיץ. אני בטוחה שכל מי שלמד אפילו רק כמה שיעורים, הרגיש שהחופש הגדול שלו היה מיוחד, אולי שהיה לו חופש יותר "גדול" או יותר "ארוך" או פשוט מיוחד. זו הרגשה מאד עדינה, ולפעמים רק אחרי כמה זמן מרגישים ומבינים את החוויה של הלימוד. כי לימוד תורה מאיר את הכל, את כל היום, את כל השבוע ואת כל החופש הגדול.

איך אנחנו יודעים ללמוד ולהאיר?

כי הקב"ה עשה את זה ראשון:

                                            בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.

                                            וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם;

                                            וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.

                                           וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב.

כשנברא העולם היה המון חופש, כל כך הרבה חופש שזה היה בעצם תוהו ובהו. בלגן. כמו שיש בלגן בחדר הילדים ואמא אומרת "אני לא רואה כלום מרוב בלגן". ככה גם היה בראשית – היה בלגן, מרוב בלגן לא רואים כלום, לא מבינים כלום, לא יכולים לעשות כלום – קוראים לזה חושך.

ואז ה' – מדליק את האור וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. והאור הוא טוב.

בימים הארוכים והטובים של הקיץ הזה למדנו ביחד תורה והארנו עוד קצת כל אחד לעצמו, וגם לשכונה ולכל העולם עוד קצת אור בבלגן 😊.

אני רוצה לומר תודה למורים המסורים והמצויינים שלימדו בהתנדבות בימי הקיץ:
ציקי מרון

אסף רוזן-צבי

אריק גולומבק

והרב מישאל ציון

ותודה לאיש שלי נדב שעזר לי לארגן את הלימוד

ותודה לילדים שלי על הסבלנות שלהם

ותודה לאמא שלי רחל שתרמה לעילוי נשמת סבא וסבתא שלי דנש ולילי, כדי שנוכל לחלק פרסים ומתנות טובות ומאירות שימשיכו את החוויה של הלימוד ושמחת הלימוד גם בבית לעוד כמה ימים ושבועות כמזכרת.

ותודה להורים שנתנו בי ובמורים אמון ושלחו את הילדים ללמוד,

ותודה לה' שנתן לנו את התורה.

*פרוייקט "תורה בקיץ" התקיים בקיץ 2020, בתקופת הקורונה, בין הסגרים, למדנו עם מסיכות וריחוק חברתי ועם קירבה בלבבות.

מחשבות ליד התורה

פרשת שופטים היא פרשה מלאה בהוראות ובאזהרות. כל שבת אני יושבת בבית הכנסת ומקשיבה לקריאה. למרות שאני מכירה את הפרשה, וכבר למדתי אותה במהלך השבוע לפני השבת, עדיין אני מתרגשת משמיעת הקריאה בטעמים, ממראה הקורא/הקוראת התורה הרכונים קלות מעל הקלף.

השבת קרה לי משהו יוצא דופן.

בזמן קריאת "שביעי", הקוראת קראה בקול ברור ועדין את פרשת עגלה ערופה: מה קורה כאשר מוצאים מישהו מת ולא יודעים מה קרה באמת.

הסיפור הזה כתוב בשש מילים מצמררות-
נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ
דברים כא א

פתאום נהייתי עצובה בשביל האיש ההוא, הנופל בשדה, שמישהו היכה אותו, ואנחנו לא יודעים מי. לא יודעים מי היכה, ולא יודעים שום דבר על המוכה, ולא יודעים מה קרה ביניהם, ולרגע הרגשתי את הבדידות של אותו נופל.

העצב נאחז בלבי לכמה שניות ועזב, כי שבת זה לא זמן של עצב.

הפיתרון שהתורה מלמדת למצב של  הנופל בשדה, המוכה בשדה, היא למצוא את העיר הקרובה ולהטיל את האחריות, כלקח, על נכבדי העיר, שיהיו עירניים יותר לנעשה בתחום השפעתם.

בימינו הנופל הזה אינו נמצא בשדה הפיסי, כי אם בשדה הוירטואלי, בשדה הרגשי (ובאקלים הכיתתי, בלשון בתי הספר). בשדות שבהם אפשר להיות מוכים ונופלים שוב ושוב.


סיפור בשש מילים שהוא עולם ומלואו נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ
דברים כא א.

* על סיפור בשש מילים למדתי מהמורה הילה לוי, מחנכת ומורה במגמת ספרות בבית הספר בויאר בירושלים.

עוד קצת על סיפור בשש מילים כאן – https://tamaragmon.co.il/six-words-story/

פרשת שופטים

הפסוק הפותח את הפרשה מדבר על מינוי שופטים ושוטרים, אחת המצוות שבני ישראל יקיימו כאשר יכנסו לארץ.

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק. (דברים טז, יח)

בעבר ישבו השופטים בשערי העיר כדי לשפוט, זה היה המקום המרכזי. הרבי מליובביץ' מלמד אותנו, שגם לאדם עצמו יש שערים, כיוון שגם האדם עצמו הוא עולם קטן. "השערים" באדם, לפי הרבי הם הפתחים שבפנים – עיניים, אוזניים, נחיריים ופה (כמורה בשיטת פאולה אני חושבת שבהחלט ניתן להתייחס גם לסוגרים התחתונים בהקשר של הפרשה שלנו). (מבוסס על שיחה מליקוטי שיחות לד)

עיניים – על מה אנחנו מסתכלים. איזה מבט אנו נותנים- האם מבט אוהד או עוין, ביקורתי או מקשיב? האם יש לנו עין טובה או רעה?

אוזניים – לאלו דיבורים אנו מקשיבים? למי אנחנו נותנים להשפיע עלינו? שימו לב שיותר קשה להימנע מלשמוע דברים, כי אין ממש דרך מוצלחת "לסגור" את האוזניים. אם כך, לכתחילה כדאי לנו להימצא במקום שבו לא נהיה חשופים לשמוע דברים שאיננו רוצים לשמוע, כמו מקום של אנשים שמרכלים ואומרים לשון הרע.

פה – מה אני אומרת? אלו קולות אני משמיעה? איזה העוויות אני עושה? לפעמים חיוך זה חסד גדול, לפעמים מילה אחת היא עלבון איום.

נחיריים – למה הכוונה לדעתכם בשמירה על הנחיריים? האם אפשר להימנע מלהריח משהו? האם אפשר להשתדל להריח משהו טוב? ואיך זה קשור לשופט ולשוטר הפנימי?

אם כך, כל אדם צריך להציב לעצמו שופט ושוטר. שופט – שיקול דעת  להבחין בין טוב ורע, זו התורה. שוטר – הכוח והיכולת להוציא לפועל את החלטת השופט.
ליד שולחן השבת נחשוב מה קורה אם יש רק שופט – רק החלטה, ואין שוטר – אין ביצוע.

מה קורה אם יש פעולה ללא שיקול דעת מקדים (דוגמא: כשאנחנו עושים משהו רק כי "כולם עושים ככה").

נקרא ליד השולחן את המשל של שלמה המלך על הנמלה והשופט והשטר הפנימיים:
"לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם. אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל. תָּכִין בַּקַיִץ לַחְמָהּ אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ"

ומהו "ראה דרכיה וחכם" רבנן אמרי  (אמרו) ראה דרך ארץ שיש בה שבורחת מן הגזל.

אמר רבי שמעון בן חלפתא: מעשה בנמלה אחת שהפילה חיטה אחת והיו כולם באות ומריחות בה ולא היתה אחת מהן נוטלת אותה. באה אותה שהיתה שלה ונטלה אותה.

 ראה חכמה שיש בה וכל השבח הזה שיש בה שלא למדה מבריה ולא שופט ולא שוטר יש לה, שנאמר "אשר אין לה קצין שוטר ומושל". אתם שמניתי לכם שופטים ושוטרים על אחת כמה וכמה שתשמעו להן הוי "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ": (דברים רבה ה,ב)

שבת שלום מגילי והמשפחה

מחשבות ליד השולחן

לקראת שבת פרשת חוקת

  

לפני עשר שעות בערך, כשהיה בוקר וחשבתי מה להכין לשבת, הוצאתי והנחתי על השיש תפוחים להכנת קראמבל שיהיה קינוח לשבת.
התפוחים חיכו בסבלנות כמעט עשר שעות, עד שהתפניתי להכין את הקראמבל (מתכון בספר הבישול הקהילתי ובאתרי האנטרנט המובחרים).
כיוון שבבית ילדותי לא היו קינוחים בדרך כלל, כי לא נהגו לאכול מתוק בסיום הארוחה, אני מרגישה חגיגיות מיוחדת בכל פעם שאני מכינה קינוח.
תוך כדי ההכנות אני מקשיבה לניגוני שבת ומתפללת שהקינוח, אף שהוא מתוק-לאחר-הארוחה יהיה לרצון (לחך ולקיבה ולנשמה) לכבוד השבת. תוך שאני מקלפת את התפוחים, אני רואה שכבר קילפתי כמות נכבדה של תפוחים ונשאר עוד תפוח אחד. התלבטתי – אולי התפוח הזה מיותר, אולי יש מספיק?

ממש התלבטתי. צריך עוד תפוח או לא? מצד אחד נחמד שיש שפע, וזכרתי עד כמה התענגנו על הקינוח הזה בעבר, מצד שני, אני לא רוצה שיהיה עודף מיותר שייזרק.
בדרך כלל אין לי התלבטויות כאלה. הפתעתי את עצמי.
הסתכלתי על התפוח הזה וניסיתי לדמיין מי יאכל אותו במהלך השבוע אם אחזיר אותו למגירת התפוחים, ואז עברה בי המחשבה – התפוח הזה חיכה על השיש מהבוקר, יחד עם שאר התפוחים, כדי להיות חלק מקינוח לשבת, ואני עכשיו שוקלת להוריד אותו בחזרה לדרגת ימי השבוע? הרי זה כבר תפוח שהוקדש לתבשיל שבת.

אז יש לנו הרבה קראמבל לקינוח, והרבה מתיקות, לכבוד השבת.

תמונת השולחן: תיבת נגינה של זוג רוקד (מוקצה, רק לאוירה לפני כניסת שבת) וזוג מלחיה-פלפליה שמלווים אותנו עוד מהשולחן הערוך של סבא וסבתא דנש ולילי שזכו לזוגיות ארוכת שנים בשמחה ובשלווה. מחווה לזוג יקר שהתחתן לפני שבוע, מאיה ואביעד, מאחלים לכם חיים במתיקות שדה (חקל) תפוחים.
חקל תפוחין קדישין היא כינוי לשכינה הקדושה בליל שבת ובכל זמן שהיא נמצאת על מכונה ובתיקונה השלם כעין לעתיד לבא, כאשר היא מקבלת מוחין מזעיר אנפין ועולה עמו בתכלית העלייה. (https://chabadpedia.co.il/index.php/%D7%97%D7%A7%D7%9C_%D7%AA%D7%A4%D7%95%D7%97%D7%99%D7%9F_%D7%A7%D7%93%D7%99%D7%A9%D7%99%D7%9F)

שבת שלום מגילי והמשפחה

פרשת קורח

וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת–בְּנֵי רְאוּבֵן.

(במדבר טז,א)

מי היה קורח? מדוע הוא עד כדי כך חשוב שהפרשה נקראת על שמו?

אין פרשת "משה", אין פרשת "אברהם אבינו", אין פרשת "יוסף". אבל יש פרשת "קורח".

הסיפור של קורח מספר לנו מה קורה כשמישהו רודף אחרי כבוד.

והנה הוא מקבל כבוד – התורה מספרת לכולם את סיפורו בפרשה על שמו.

קורח הוא בן דוד של משה ואהרון, גם הוא משבט לוי. לכל מי שבשבט לוי יש תפקיד מכובד במשכן, באוהל מועד או בכהונה. קורח אינו כהן. כהן הוא רק מי ששייך למשפחה של אהרון הכהן הגדול.

קורח מתקשה לקבל את מעמדם של משה ואהרון.

טענתו של קורח "כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים", היא ביסודה טענה נכונה. לפני ה' כולם שווים במהותם. המשך טענתו של קורח וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ מגלה את שאיפתו האמיתית. שאיפת השררה לו עצמו. דרך דבריו מתגלה מחשבתו – מי שמנהיג הוא מתנשא, יוצא מן הכלל, "שווה יותר".

משה ואהרון, שנבחרו על ידי הקב"ה, אינם הכתובת לשאלתו המתריסה של קורח, שאלה שטומנת בחובה את בקשת השררה עבורו. על כן התשובה שיקבל תהיה מידי ה', במבחן הקטורת, וכאשר ימשיך לפקפק במשה ואהרון, המנהיגים שנבחרו על ידי ה', יבוא על עונשו.

קורח, אשר התעקש לקרוא תיגר על מנהיגותם של משה ואהרון, נענש בכך שהאדמה פצתה את פיה ובלעה אותו ואת כל עדתו, תומכיו ורכושו.

סיפור האדמה הפוערת את פיה לבלוע אנשים מסוימים מצטרף לסיפורים אחרים שבהם הטבע משתנה בהוראה אלוקית – המבול, הפיכת סדום ועמורה, עשר המכות במצרים, קריעת ים סוף, ירידת המן, הוצאת מים מסלע.

משה מבקש שהאדמה תפצה את פיה ותבלע את האנשים המנאצים את ה'. האדמה כבר פצתה את פיה בעבר, כאשר העלימה את דמו של הבל אשר קין רצחו. האדמה אמנם העלימה את הדם, אך הדם זועק מהאדמה ומבקש לגלות את האמת – שהבל נרצח על ידי אחיו.

גם כאן מבקש משה – אדמה! העלימי את קורח ועדתו, כדי שתתגלה האמת, כדי שכולם יבינו שהם משקרים.

כשקוראים את סיפור המחלוקת, ואני ממליצה לקרוא אותו ישירות מהתורה, ולא מתקציר, מגלים שהסיפור לא פשוט ולא ברור. לא ברור מה קורח באמת רוצה, לא ברור מה עונים לו משה ואהרון (רמז – הם לא עונים לו). דברי קורח ועדתו רצופים שקרים וסילופים, אף שהם מוגשים במילים יפות ("ארץ זבת חלה ודבש" "כולם קדושים").


כשמשה רבינו מדבר הוא לא עונה לדברי המחלוקת, כי אי אפשר להשיב לטענות שקריות. משה רבינו מתאר את האופן שבו הוא פועל: וַיֹּאמֶר, מֹשֶׁה, בְּזֹאת תֵּדְעוּן, כִּי-יְהוָה שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה:  כִּי-לֹא, מִלִּבִּי (טז,כח)

מדרש רבה (יח,טז) אומר: ויקח קרח – מה לקח קרח? לא לקח כלום, אלא לבו נטלו.

קורח נתן ללבו להוביל אותו. בדיוק אחרי הפרשה שקראנו בשבוע שעבר – לא לתור אחרי העיניים ואחרי הלב, קורח נכשל. הוא רואה את משה ואהרון מנהיגים, הוא  מאוכזב, הוא מקנא, והוא נותן ללבו להוביל אותו בדרך של מחלוקת. משה לעומת זאת מעיד על עצמו, שאת אשר הוא עושה, הוא לא עושה מלבו, אלא בהוראת ה', כשמוח שליט על הלב. זה ההבדל בין משה המנהיג לקורח מעורר המדנים.

לסיפור של הפרשה קוראים "מחלוקת קורח ועדתו". במהלך הלימוד ועריכת השולחן עלו הרבה שאלות מצד הילדים (ומצדי) והיו לנו דיונים מרתקים. הנה כמה מהנושאים שעלו, ושנמשיך לעסוק בהם ליד שולחן השבת:

  1. כמה צדדים למחלוקת?

מחלוקת היא בין שני צדדים, למה אומרים "מחלוקת קורח ועדתו" ולא מחלוקת "קורח ומשה"?

  • מה היו באמת הטיעונים של קורח? 

מצד אחד הוא רוצה להיות מנהיג, ומצד שני אומר " כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים". אם כולם קדושים=כולם שווים, אז למה אתה חושב שאתה זה שראוי להיות מנהיג, מה זה משנה לך מי המנהיג?

  • כיצד טוענים טענות?

דתן ואבירם מבלבלים שתי טענות שונות:

הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר:  כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, גַּם-הִשְׂתָּרֵר. תלונה אחת – במצרים היה לנו טוב, ובמדבר אנחנו נמות. טענה שניה – מדוע אתם המנהיגים (השוררים). כאשר אנחנו רוצים להביע את העמדה שלנו בויכוח, באופן שבאמת יבינו אותנו, הטענות צריכות להיות סדורות וברורות. דתן ואבירם מבלבלים את הטענות שלהם, מה שרומז לנו שאין כאן ויכוח/דיון אמיתי.

  • למה להעניש ילדים?

כשמעין ערך את השולחן היה לו רעיון להציג את האדמה שפותחת את פיה ובולעת את קורח ועדתו. מעין לא הסכים לשים בובות של ילדים בתוך הבור שנפער. כששאלתי אותו על כך, היתה לנו שיחה מאד מעניינת על מידת האחריות של הילדים של קורח למעשה של אביהם, ועלתה השאלה מדוע להעניש גם אותם. מה דעתכם?

  • לאן נעלם און פלת?

בתחילת המחלוקת של קורח עם משה ואהרון מוזכרים גם דתן ואבירם ואון בן פלת. בהמשך הסיפור אנו שומעים על עונשו של קורח ועל עונשם של דתן ואבירם, אך איננו שומעים יותר על און בן פלת.   שבת שלום ומבורך מגילי והמשפחה

פרשת במדבר

שולחן ערוך לפרשה

בתמונה: הדפס של בולים על סמלי השבטים שהוציא השירות הבולאי

פרשת במדבר היא הפרשה הראשונה בספר במדבר ויש בה כמו רשימות.
רשימת נשיאי השבטים, או כפי שהם מכונים "האנשים אשר יעמדו אתכם". רשימה של מספר האנשים (גברים) בכל שבט, וסדר החניה של בני ישראל במסעם במדבר.
אם נחשוב על מסע במדבר כעל טיול של קבוצה מאד גדולה, ענקית (מליונים של אנשים), הרי שחשוב לדעת היכן המקום של כל אדם.

אפילו בנסיעה משפחתית ברכב יש לפעמים חילוקי דעות מי ישב ליד מי ומי ישב קדימה ומי ישב מאחור. הבה נדמיין מה קורה כאשר עם שלם, מחולק לשבטיםיוצא למסע, ואיזו משמעות יש לשאלות: מי יהיה השבט המוביל, מי השבט המאסף, ומי נמצא ליד מי.

במסע הזה בני ישראל יצברו חוויות, יהדקו את הקשרים ביניהם, וילמדו להכיר את עצמם, זה את זה ואת הקב"ה, וכל זה מתוך חירות ולא מתוך עבדות כמו שהיה במצרים.
בפרשות הבאות נקרא סיפורים על המסע במדבר.

אִישׁ עַל-דִּגְלוֹ…

View original post 628 מילים נוספות

פרשת בהר

איזה משחקים אתם אוהבים לשחק-  מונופול? המתיישבים של קטאן? מצ'יקורו?

או "גו"?

המשותף למשחקים הללו הוא שבהם שחקן יחיד מנסה לצבור כמה שיותר עושר ומקום לעצמו, בדרך כלל על חשבון השחקנים האחרים.


שאלה לדיון: עד כמה אדם יכול להיות עשיר, עד כמה הוא יכול להיות עני?
האם עשיר הוא מי שיש לו הרבה כסף או שיש עוד מדדים לעושר. 
מפרקי אבות אנו לומדים ש" איזהו עשיר? השמח בחלקו".

במסכת כתובות לומדים ש"אין עני אלא בדעת ואין עשיר אלא בדעת". למה הכוונה, לדעתכם?

בפרשה מופיעות מצוות שנתנו למשה ולבני ישראל במעמד הר סיני, אף שהן רלוונטיות רק בתחומי ארץ ישראל, מצוות השמיטה ומצוות היובל.

מצוות שמיטה:

אנו סופרים את השמיטה במחזור של שבע שנים. לשנה השביעית קוראים "שמיטה”. בדומה ישנם שבעה ימים בכל שבוע, לפני חג השבועות סופרים שבעה שבועות (שבע פעמים שבע), חג הפסח וחג הסוכות נחוגים שבעה ימים וישנן מצוות שסופרות שבעה ימים (כמו טהרת מצורע).

לשמוט זה לעזוב. בשנת השמיטה, לא עובדים בחקלאות. קוראים לזה "שבת הארץ". כמו שאחרי ששה ימים יש שבת שבה נחים, כך אחרי שש שנים יש שבת של הארץ, של האדמה. האדמה נחה. אנחנו לא חורשים ולא זורעים ולא דשים ולא מדשנים. מה שיצמח-יצמח, ומה שלא -לא. דבר נוסף שקורה בשנת שמיטה הוא שאם מישהו לקח הלוואה מאדם אחר ויש לו חוב, אז החוב שלו מתבטל בשנת שמיטה.

מצוות יובל:

אחרי שסופרים שבע פעמים שבע שנים, והיו שבע שנות שמיט, מגיעה שנה מיוחדת שקוראים לה שנת היובל. שנת היובל היא כמו שנת שמיטה שבה לא עובדים את האדמה, וגם כל הנחלות חוזרות לבעלים המקוריים, וכך נשמרת החלוקה הראשונה של הנחלות לשבטים, וגם כל העבדים משתחררים ויוצאים לחופשי.

נחזור לדיון המשפחתי ונסכם:

שנת היובל שבה כל הנחלות חוזרות לבעלים המקוריים שלהן, מגנה על הציבור מפני צבירה של הון אינסופי. שנת השמיטה שבה החובות הכספיים מתבטלים (נשמטים), יוצרת מצב שאדם לא יהיה בעל חוב כל ימיו.

תמונת השולחן מזמינה אותנו לשחק את משחק הילדים "7 בום":

כל בן משפחה בתורו אומר מספר. נתחיל מהמספר 1 ונתקדם, מי שיושב לידו יגיד 2, וכן הלאה. כאשר מגיעים למספר 7, יש לומר "שמיטה!" במקום "שבע!". 
ומי שתורו אחרי ה"שמיטה" מתחיל שוב מהמספר 1.

כך נספור שבע שמיטות (שבעה סיבובים), והאחרון אומר "יובל".

האם תצליחו לספור את כל השנים עד היובל מבלי להתבלבל?

כיוון אנו סופרים עד שבע בכל פעם, גם הילדים הצעירים יכולים להשתתף.

שבת שלום מגילי והמשפחה

שיר השירים

בעקבות קריאת שיר השירים היום בתפילה עסקנו בשאלה מה זאת אהבה?

הילדות שתפו בהגדרות שלהן ושמעו הגדרות של אחרות.
נעזרנו בכרטיסים עם מילות תואר (התחשבות, חיבה, התרגשות, הבנה, בלבול ועוד).

תוך כדי דיון נעשו הבחנות (על ידי הילדים והילדות) בין אהבה ונישואין והולדה.
בעקבות הערה של אחת הבנות הסברתי שיש חיבור מיוחד של גברים ונשים שמביא להולדת תינוק.ת ואפשר לקרוא לזה מעשה אהבה.

עיקר הדיון היה על כך שאהבה מורכבת מתחושות ורגשות קרבה, שמחה, חיבור, חברות, היכרות. וכן שרגשות אהבה מופנים כלפי קרובי משפחה וחברים.
היה גם שיח על חברות בין בנים ובנות ואז הילדים והילדות דברו גם על מבוכה ובושה.

הבחנו בין השימוש בפועל א.ה.ב כלפי בני אדם וכלפי דברים אחרים (משחק, גלידה 😉).

סך הכל השיחה היתה פתוחה, זורמת ונעימה.

הקראתי לילדות את השיר "שיר אהבה" של נתן זך:

הוא אוהב אותה היא אוהבת אותו
לאט לאט מתרקם משהו בלבבו
משהו בלבבה לך תדע
מה זאת אהבה

וגם קראנו יחד מהספר של יהודה אטלס "הילדה שאני אוהב" ושוחחנו על השירים.

חבורת הסיפור והפרשה – פרשת לך לך

המסע של אברם ושרי- על נקודות המוצא השונות שיש לכל אחת מאתנו שנובעים מנסיבות הולדתו (דוגמא:בכור/צעיר, העדפות במזון) ומהאופי המיוחד והמתפתח של כל אחד (תחביבים, מקצוע אהוב בבית הספר, שאיפות שאיפות וחלומות לעתיד).

הדגמנו את המסע הדומה על ידי משחק בו כל אחת הלכה מספר צעדים שונה ולכיוון שונה לפי הבחירה שלה (מי שבאורה הלכה שני צעדים קדימה, מי שיש לה אחים גדולים הלכה שלושה צעדים ימינה). ראינו את ההבדל בין המקום שממנו יצאנו לנקודה שאליה הגענו, וגם שכל אחת עברה "מסע" שונה.

חלוקת הארץ בין אברהם ולוט- שוחחנו על חלוקה ששני הצדדים מרגישים שהיא הוגנת. תרגלנו על ידי חלוקת ערימת גולות לשני ילדים בשיטת אחד מחלק (אברהם) והשני בוחר ראשון (לוט). זו גישה שקיבלה תוקף בצורת המשחקים לפני מאה שנה, ואברהם הבין אותה כבר קודם.
הפעם, קריאה להורים:
https://www.quantamagazine.org/new-algorithm-solves-cake-cutting-problem-20161006/

Photo by Abhinav Goswami on Pexels.com