שולחן ערוך לפרשה

פרשת וזאת הברכה

את פרשת וזאת הברכה לא קוראים בשבת כמו את שאר הפרשות.
את פרשת וזאת הברכה קוראים בחג שמחת תורה, וכיוון שזו הפרשה שמסיימת את הקריאה בתורה, מיד מתחילים לקרוא בספר בראשית את פרשת בראשית – סוף זה תמיד התחלה…

זו פרשה שהפרושים והשיעורים עליה נבלעים בתוך דברי התורה של חגי תשרי – ראש השנה, יום כיפור וסוכות.

בתצוגת השולחן בחרתי לשלב את הפסוק מהפרשה "תורה ציוה לנו משה, מורשה קהילת יעקב" – פסוק שמשמעותו היא שהתורה ירושתנו, היא מה שקיבלנו מהקב"ה וגם ממשה, שממנו אנו נפרדים באופן סופי עם סיום הקריאה בתורה. לכן התורה נמצאת במרכז השולחן, מוקפת באנשים, ומשה עומד בנפרד – כי משה נפרד מאתנו ומת בסיום הפרשה.

מסביב לבובת ספר התורה הצבתי בובות אנשים, והשתדלתי שיהיו מגוונות, על מנת להביע את הרעיון שהתורה שייכת לכולנו,וכל אחד ואחת מאתנו שונים זה מזה. העמידה מסביב במעין מעגל מציינת שאין מי שהתורה שייכת לו יותר מאשר לאחר, וכן מזכירה לנו את מנהג ההקפות בבית הכנסת בשמחת תורה (אפשר לכתוב בגוגל "הקפות שמחת תורה", למי שלא מכיר את המנהג).

ח-ז-ק    ח-ז-ק    ו-נ-ת-ח-ז-ק !

"וזהו פירוש "האזינו השמיים ואדברה ותשמע מארץ אמרי פי", כי הנה אמרו חז"ל שהאדם יש בו חלק שהוא כמלאך, ויש בו חלק שהוא כבהמה. ועל זה מרמז הכתב שעל כל חלקי האדם לשמוע את דבר ה'.
האזינו השמיים ואדברה- הם האיברים העליונים השמימיים, המוח והלב.
ותשמע הארץ אמרי פי – הם האיברים הארציים והחומריים, שמושכים את האדם לארציות וחומריות ותאוות.
אל כולם מדבר בתמידיות דבר ה'. (פירוש הנתיבות שלום)

אנו לומדים מהפירוש שניתן לחלק את האדם לשני חלקים – האיברים העליונים שהם המוח והלב, והאיברים התחתונים שהם מהבטן ומטה.
המוח והלב הם האיברים שאנו משתמשים בהם כדי לתאר את מקור המחשבות, הרגשות והרצונות שלנו.

כאשר משה מדבר, משתמש בשפה של מילים, שהיא ייחודית לבני אדם, אנו נדרשים להקשיב עם המוח והלב, לתת תשומת לב מיוחדת. משה מדבר כבר "ספר שלם" אנחנו עוד מעט נסיים לקרוא ספר שכולו דברים-דיבורים.

לעומת איברי-השמיים שאליהם משה מדבר, ישנם איברי-הארץ שאליהם משה אומר.

אמירה היא דיבור פשוט. גם בעלי החיים מסוגלים לומר שנעים או לא נעים, חם/קר, חשים רעב וצבא, מפחדים או נהנים. אמירה המבטאת רעיון מופשט היא כבר דיבור.

לפי חז"ל האדם עצמו כולל את השמיים ואת הארץ, ולכן כשמשה פונה לשמיים ולארץ הוא פונה לאדם השלם על שני חלקיו.

לחוש השמיעה יש כמה פעלים: האזנה, הקשבה, שמיעה והסכת.
שמיעה – היא החוש עצמו, הצלילים והקולות שנקלטים באוזן. כשיש רעש פתאומי וחזק, אנו שומעים רעש.
האזנה – ובלשון התורה – להטות אוזן או לכרות אוזן, היא הפעולה שהאדם שמולנו עושה כאשר הוא מפנה את תשומת לבו לכך שמדברים אליו. האזנה נעשית בכוונה ובאופן פעיל, בשונה מהשמיעה שהיא החוש הסביל (הפסיבי).

הקשבה – הקשבה היא הפעולה שהאדם עושה כדי להבין את הנאמר לו, יחד עם האזנה, זה הריכוז של מי שמאזין ומקשיב. קרה לכם פעם שהייתם בחדר מלא אנשים, כמו כיתה או בית כנסת, ומישהו אחר אמר את השם שלכם בקצה השני של החדר ואתם "תפסתם את זה", שמתם לב שהזכירו את השם שלכם? יש לנו קשב מיוחד לדברים שמעניינים אותנו (כמו אנו עצמנו). כדאי לזכור את זה כשרוצים שאנשים יקשיבו לנו.

הסכת – על שולחן השבת שמנו סטטוסקופ, ובעברית מַסִכֶּת. הרופאה מקשיבה במסכת לקולות שנמצאים בתוך גופו של האדם, וכך מאבחנת את הנשימה, רחשי הלב ולחץ הדם. אם פעם ראיתם רופאה בודקת מישהו במסכת בוודאי שמתם לב להבעת הריכוז שהיתה על פניה. להסכית – להקשיב בריכוז רב.
ואולי להסכית זה להקשיב לרחשי הלב, להשתמש בחוש שמיעה "פנימי", כדי לשמוע את מה שנסתר מהאוזן (רעיון שלי).

המילה הסכת היא יחידאית בתורה – ”וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, אֶל כָּל-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם, לה' אֱלֹהֶיךָ. וְשָׁמַעְתָּ, בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ; וְעָשִׂיתָ אֶת-מִצְו‍ֹתָו וְאֶת-חֻקָּיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.“ (דברים כז, פסוק ט).

 
לאחר שדנו בחלוקת האדם, נשים לב לסיום המאמר של חז"ל "אל כולם מדבר בתמידיות דבר ה'".
אני אוהבת במיוחד את המשפט הזה. האדם אינו רק "שמיימי" או "בהמי", האדם הוא מכלול, וה' מדבר אל האדם השלם כל הזמן. יהי רצון שגם אנחנו נדע לדבר אל האדם השלם העומד מולנו.

ליד שולחן השבת נשאל ונדון:
1. מה המשמעות של חלוקה של האדם?
חז"ל מחלקים לפי החלק שהוא "כמלאך", והחלק שהוא "כבהמה". המילה "בהמה" אולי נשמעת קצת מעליבה, אך זו אינה הכוונה של חז"ל. הכוונה היא שלאדם יש חלק שהוא כמו חיה – חלק שקשר לכוח החיים, להישרדות פיזית, לאינסטינקטים של אכילה והגנה על הגוף.
מה "מלאכי" או "שמיימי" במוח ובלב, לדעתכם? ומה "בהמי" בפלג הגוף התחתון, לדעתכם?

2. איך אם אתם הייתם מחלקים את האדם? לאילו חלקים הייתם מחלקים ומדוע?

 
שבת שלום ושמחה,

מגילי והמשפחה

תהא שנת פלאים גדולים

ערב יום הכיפורים, אנחנו מבקשים לזרוע אור שישפיע לכל השנה.
הזדמנות לתת מכספי הכפרות לעמותת כנפי דרור – לזרוע אור, למנוע בריונות וחרם.
https://www.jgive.com/new/he/ils/donation-targets/86211

שנה טובה, מופלאה ומתוקה מגילי והמשפחה

פרשת כי תבוא

יש ביטויים שהם שגורים על פינו, כמו הביטוי שמופיע בפרשת השבוע:

ואֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (דברים כו,ט). הביטוי "ארץ זבת חלב ודבש" מופיע שש עשרה פעמים בתורה, ושלוש פעמים בפרשת השבוע.

מהו חלב ומהו דבש?

שאלה: האם החלב והדבש המוזכרים בפרשה הם אותם החלב והדבש שאנו אוכלים היום?

הלכתי ובדקתי לאיזה חלב הכוונה, חלב של פרה, חלב עיזים, או אולי חלב סויה?

ניסיתי לברר – האם הדבש הוא דבש של דבורים או דבש כמו "הדבש" של הבננה, כשהיא נראית רקובה ומבטיחים לנו שכדאי דווקא לאכול אותה, כי היא מאד מתוקה.

ליד שולחן השבת נדון בפירושים שונים לחלב ולדבש:

1. חלב ודבש -מוצרים מהחי

ר' עקיבה אומר: 'חלב' – זה חלב ודאי, 'דבש' – זה דבש היערות. (מכילתא)

לפי פירוש זה: החלב- חלב צאן ובקר. הדבש- דבש דבורים.

נימוקים:

דבש – וְכָל-הָאָרֶץ, בָּאוּ בַיָּעַר; וַיְהִי דְבַשׁ, עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה (שמואל א יד,כה) – הדבורים אוגרות את הדבש על עצים וכשיש שפע הדבש ניגר על הארץ, כמו שמתואר בספר שמואל. כיוון שביערות יש הרבה עצים, ר' עקיבא מכנה את דבש הדבורים – דבש יערות.

חלב –  זה חלב של צאן, כי בני ישראל היו רועי צאן וזה החלב שהם מכירים, אז כשכתוב בתורה חלב, הכוונה לחלב של צאן.

• חלב ודבש – מוצרים מהצומח

ר' אליעזר אומר: 'חלב' – זה חלב הפירות, 'דבש' – זה דבש תמרים. (מכילתא)

פירוש: חלב זה כינוי לפירות, דבש הוא תמרים שהם פרי.

נימוקים:

חלב – וַיְסַפְּרוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא–וְזֶה-פִּרְיָהּ (במדבר יג,כז)

המרגלים הביאו אתם פירות, וכשהם אומרים שהארץ היא "שבת חלב ודבש" ומציגים פירות של ארץ ישראל זה אומר שחלב זה גם פירות.

דבש – אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ (דברים ח,ח)

בפסוק הדבש נמנה עם מוצרים מהצומח, ולכן גם הדבש הוא מהצומח. כיוון שארץ ישראל היא מקום שידוע בגידול תמרים, והתמרים מתוקים מאד, כמו…דבש, אם כך הרי שדבש הוא- דבש תמרים.

• חלב ודבש – ביטוי לשפע של אדמת ארץ ישראל

אונקלוס מתרגם "ארץ זבת חלב ודבש" – "ארעה עבדא חלב ודבש", כלומר ארץ שמוציאה מתוכה חלב ודבש. ארץ שמצמיחה דברים מתוקים וטובים ומזינים ועסיסיים כמו חלב ודבש.

חלב ודבש – כמו החלב הניגר והדבש הנוזל, כך אדמת ארץ ישראל שופעת יבולים .



• חלב ודבש – אוטופיה של שפע

וְהָיָה כִי-יְבִיאֲךָ ה' אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ; (שמות יג,ה)

רש"י מפרש: "זבת חלב ודבש – החלב זב מן העזים והדבש זב מן התמרים ומן התאנים"



רמי בר יחזקאל איקלע לבני ברק, חזנהו להנהו עיזי דקאכלן תותי תאיני, וקנטיף דובשא מתאיני וחלבא טייף מנייהו ומיערב בהדי הדדי, אמר: היינו זבת חלב ודבש

תרגום: רמי בר יחזקאל הזדמן לבני ברק, ראה אותן עזים שאוכלות תחת עצי התאנה, ונטף דבש מן התאנים וחלב נטף מהן ומתערבים זה בזה.(כתובות קיא ע"ב)

הרי לפנינו תיאור אוטופי ציורי של שפע ותענוג – עזים הנהנות ממתיקות התאנים, תוך כדי שהן שופעות חלב.

• חלב ודבש – שָמֵן ומתוק

"מה צבי זה קל לאכל מכל בהמה וחיה כך פירות ארץ ישראל קלים לאכל מכל (פירות) הארצות. אי קלים לא יהיו שמנים? תלמוד לומר 'ארץ זבת חלב ודבש' – שמנים כחלב ומתוקים כדבש" (ספרי דברים לז)

כמו קלילות רגליו של הצבי, כך פירות ארץ ישראל מתעכלים בקלות (או צומחים בקלות?). אך כדי שלא נחשוש שהקלילות היא "על חשבון" העסיסיות והמתיקות, הרי שמובטח לנו שהפירות המיוחדים של ארץ ישראל הם גם קלים (מתעכלים), שמנים- מזינים (כחלב, חלב הוא כינוי גם לחלק השמן בבשר) ומתוקים כדבש (כמשהו שכולנו נסכים שהוא מתוק 🙂 ).

סביב שולחן השבת נדון:
ראינו שאפשר להבין את הביטוי "ארץ זבת חלב ודבש" בכל מיני אופנים ובכל מיני מובנים.

על מה אתם חושבים כאשר אתם אומרים "זבת חלב ודבש"? מה הפירוש שלכם?

                                                                                 שבת שלום, מגילי והמשפחה



• פוסט
• בלוק

Summary

ניראותציבורי

פרסוםUTC+0 אוגוסט 27, 2021 6:16 am

כתובת אינטרנטshabbattable.blog/2021/08/27/פרשת-כי-תבוא/להדביק לראש האתרמאתפרחלהעביר לפח

4 גירסאות

קטגוריות

תגיות

תמונה ראשית

תקציר

דיון

פתח פאנל פרסום

• פוסט

בפרשת השבוע נושאים ואחד מהם קרוב באופן כואב לאירועים החדשותיים.
איך עושים שהעיר תהיה עיר בטוחה, ואיך עושים שהשדה יהיה מקום בטוח? ומה קורה כאשר השדה הופך להעיר והעיר הופכת לשדה?

חינוך זו התשובה. בשבוע הקרוב תתחיל שנת הלימודים בבתי הספר. אבל חינוך מתרחש כל הזמן. לכן יזמתי והקמתי את "תורה בקיץ" – לימוד תורה לילדים בשכונה בימי הקיץ הארוכים ומלאי האור, ימים של חופשה מבית הספר אך לא חופש מלהיות אדם ומהחובה ללמוד ולהתפתח.
5 מורים מצוינים לימדו בהתנדבות. 7 שיעורים בשבוע. 50 ילדים שנרשמו ולמדו, חלקם שיעורים בודדים, וחלקם עשרות שיעורים. כן, בקיץ, כן, בחופשה, כן, ללא ציונים או עונשים.

השיעור האחרון שלימדתי עסק במשנה בפרקי אבות (ב,ה):

הוּא הָיָה אוֹמֵר, אֵין בּוּר יְרֵא חֵטְא, וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד, וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד, וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד, וְלֹא כָל הַמַּרְבֶּה בִסְחוֹרָה מַחְכִּים. ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ:

ילד לא נהיה איש בבת אחת. זה שינוי הדרגתי, זו חניכה, זה חינוך.

נשתדל ונתאמץ לחנך את ילדינו על מנת שלא נגיע למסופר בפרשה:
וְאִם-בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ, אֶת-הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה, וְהֶחֱזִיק-בָּהּ הָאִישׁ, וְשָׁכַב עִמָּהּ…כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל-רֵעֵהוּ, וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ–כֵּן, הַדָּבָר הַזֶּה…כִּי בַשָּׂדֶה, מְצָאָהּ; צָעֲקָה, הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה, וְאֵין מוֹשִׁיעַ, לָהּ. (דברים כב, כה-כז).

מצורף לימוד הסיכום של פרוייקט "תורה בקיץ", שנוסיף אור על החושך, בכל ימות השנה.

שבת שלום, גילי והמשפחה

דברי סיכום לפרוייקט "תורה בקיץ" מאת גילי כ"ץ:

כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוסר (משלי ו,כג)

עשיית מצוות היא כמו נר. נר לבד כמו שהוא – אינו מאיר. בואו נחשוב על נרות שבת. אם רק שמים נרות על מגש יפה לכבוד שבת  – זה עושה אור? לא. צריך להדליק את הנרות. לכן אנחנו מברכות "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של שבת קודש". איך מדליקים את הנר? איך עושים שהנר יאיר? כתוב בהמשך הפסוק – וְתוֹרָה אוֹר. התורה היא האור, לימוד תורה הוא הדלקת האור. לאחר הדלקת נרות שבת, אמא ממשיכה לכסות את העיניים ולהתפלל. על מה? תפילה שגם הילדים והילדות ילמדו תורה – שגם הילדים ידעו להדליק את האור.

איך ילד יכול ללמוד תורה, הרי הוא ילד? הוא צריך שמישהו ילמד אותו. שמישהו יקח אותך אותו למורה, לשיעור, שמישהו יעודד אותו. זה לא קורה מעצמו.
אז בעצם להורים יש כמה תפקידים – גם להדליק את האור של עצמם – ללמוד תורה בעצמם, וגם לעזור לילדים ללמוד איך להדליק את האור.

עכשיו קיץ. יש ימים ארוכים, ימים שהשמש שוקעת מאוחר ויש הרבה אור. מצד שני, דווקא בימים האלה הארוכים, מלאי האור – אין בית ספר, אין לימודים מסודרים. קוראים לזה החופש הגדול.

מה זה חופש?

אם נשאל את רוב האנשים בעולם מה זה חופש, הם יגידו: "לעשות מה שאני רוצה".
ואז נשאל אותם: "מה אתה רוצה?"

ואתם יודעים מה יגידו רוב האנשים?

הם יגידו שהם רוצים דברים שהם כבר מכירים (כמו בריכה, או סרט או טיסה לחו"ל), או דברים שהם כבר עשו או ראו או שמעו עליהם מחברים שלהם. אבל אף אחד לא יגיד דבר חדש לגמרי. למה? כי חופש אמיתי הוא מה שקורה כשנתקלים בגבול, בקיר, בחומה, במשהו שאי אפשר לעבור אותו, ואז צריך למצוא דרכים חדשות, יצירתיות להסתדר אתו.

לנו יש מצוות. המצוות הן גבולות. הן מכריחות אותנו לחיות בדרך מסויימת. המצוות הן כמו נר – אם עושים את המצווה, בלי כוונה, או בלי להכיר אותה, או בלי ללמוד עליה – היא לא מאירה. כמו נר שלא הדליקו אותו. אבל אם לומדים משהו, אפילו הכי קטן לגבי המצוה יחד עם עשייתה– זה מדליק את הנר.

לכן היה לי חשוב מאד שנלמד תורה גם בקיץ. אני בטוחה שכל מי שלמד אפילו רק כמה שיעורים, הרגיש שהחופש הגדול שלו היה מיוחד, אולי שהיה לו חופש יותר "גדול" או יותר "ארוך" או פשוט מיוחד. זו הרגשה מאד עדינה, ולפעמים רק אחרי כמה זמן מרגישים ומבינים את החוויה של הלימוד. כי לימוד תורה מאיר את הכל, את כל היום, את כל השבוע ואת כל החופש הגדול.

איך אנחנו יודעים ללמוד ולהאיר?

כי הקב"ה עשה את זה ראשון:

                                            בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.

                                            וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם;

                                            וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.

                                           וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב.

כשנברא העולם היה המון חופש, כל כך הרבה חופש שזה היה בעצם תוהו ובהו. בלגן. כמו שיש בלגן בחדר הילדים ואמא אומרת "אני לא רואה כלום מרוב בלגן". ככה גם היה בראשית – היה בלגן, מרוב בלגן לא רואים כלום, לא מבינים כלום, לא יכולים לעשות כלום – קוראים לזה חושך.

ואז ה' – מדליק את האור וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. והאור הוא טוב.

בימים הארוכים והטובים של הקיץ הזה למדנו ביחד תורה והארנו עוד קצת כל אחד לעצמו, וגם לשכונה ולכל העולם עוד קצת אור בבלגן 😊.

אני רוצה לומר תודה למורים המסורים והמצויינים שלימדו בהתנדבות בימי הקיץ:
ציקי מרון

אסף רוזן-צבי

אריק גולומבק

והרב מישאל ציון

ותודה לאיש שלי נדב שעזר לי לארגן את הלימוד

ותודה לילדים שלי על הסבלנות שלהם

ותודה לאמא שלי רחל שתרמה לעילוי נשמת סבא וסבתא שלי דנש ולילי, כדי שנוכל לחלק פרסים ומתנות טובות ומאירות שימשיכו את החוויה של הלימוד ושמחת הלימוד גם בבית לעוד כמה ימים ושבועות כמזכרת.

ותודה להורים שנתנו בי ובמורים אמון ושלחו את הילדים ללמוד,

ותודה לה' שנתן לנו את התורה.

*פרוייקט "תורה בקיץ" התקיים בקיץ 2020, בתקופת הקורונה, בין הסגרים, למדנו עם מסיכות וריחוק חברתי ועם קירבה בלבבות.

פרשת שופטים היא פרשה מלאה בהוראות ובאזהרות. כל שבת אני יושבת בבית הכנסת ומקשיבה לקריאה. למרות שאני מכירה את הפרשה, וכבר למדתי אותה במהלך השבוע לפני השבת, עדיין אני מתרגשת משמיעת הקריאה בטעמים, ממראה הקורא/הקוראת התורה הרכונים קלות מעל הקלף.

השבת קרה לי משהו יוצא דופן.

בזמן קריאת "שביעי", הקוראת קראה בקול ברור ועדין את פרשת עגלה ערופה: מה קורה כאשר מוצאים מישהו מת ולא יודעים מה קרה באמת.

הסיפור הזה כתוב בשש מילים מצמררות-
נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ
דברים כא א

פתאום נהייתי עצובה בשביל האיש ההוא, הנופל בשדה, שמישהו היכה אותו, ואנחנו לא יודעים מי. לא יודעים מי היכה, ולא יודעים שום דבר על המוכה, ולא יודעים מה קרה ביניהם, ולרגע הרגשתי את הבדידות של אותו נופל.

העצב נאחז בלבי לכמה שניות ועזב, כי שבת זה לא זמן של עצב.

הפיתרון שהתורה מלמדת למצב של  הנופל בשדה, המוכה בשדה, היא למצוא את העיר הקרובה ולהטיל את האחריות, כלקח, על נכבדי העיר, שיהיו עירניים יותר לנעשה בתחום השפעתם.

בימינו הנופל הזה אינו נמצא בשדה הפיסי, כי אם בשדה הוירטואלי, בשדה הרגשי (ובאקלים הכיתתי, בלשון בתי הספר). בשדות שבהם אפשר להיות מוכים ונופלים שוב ושוב.

סיפור בשש מילים שהוא עולם ומלואו נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ
דברים כא א.

* על סיפור בשש מילים למדתי מהמורה הילה לוי, מחנכת ומורה במגמת ספרות בבית הספר בויאר בירושלים.

עוד קצת על סיפור בשש מילים כאן – https://tamaragmon.co.il/six-words-story/

הפסוק הפותח את הפרשה מדבר על מינוי שופטים ושוטרים, אחת המצוות שבני ישראל יקיימו כאשר יכנסו לארץ.

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק. (דברים טז, יח)

בעבר ישבו השופטים בשערי העיר כדי לשפוט, זה היה המקום המרכזי. הרבי מליובביץ' מלמד אותנו, שגם לאדם עצמו יש שערים, כיוון שגם האדם עצמו הוא עולם קטן. "השערים" באדם, לפי הרבי הם הפתחים שבפנים – עיניים, אוזניים, נחיריים ופה (כמורה בשיטת פאולה אני חושבת שבהחלט ניתן להתייחס גם לסוגרים התחתונים בהקשר של הפרשה שלנו). (מבוסס על שיחה מליקוטי שיחות לד)

עיניים – על מה אנחנו מסתכלים. איזה מבט אנו נותנים- האם מבט אוהד או עוין, ביקורתי או מקשיב? האם יש לנו עין טובה או רעה?

אוזניים – לאלו דיבורים אנו מקשיבים? למי אנחנו נותנים להשפיע עלינו? שימו לב שיותר קשה להימנע מלשמוע דברים, כי אין ממש דרך מוצלחת "לסגור" את האוזניים. אם כך, לכתחילה כדאי לנו להימצא במקום שבו לא נהיה חשופים לשמוע דברים שאיננו רוצים לשמוע, כמו מקום של אנשים שמרכלים ואומרים לשון הרע.

פה – מה אני אומרת? אלו קולות אני משמיעה? איזה העוויות אני עושה? לפעמים חיוך זה חסד גדול, לפעמים מילה אחת היא עלבון איום.

נחיריים – למה הכוונה לדעתכם בשמירה על הנחיריים? האם אפשר להימנע מלהריח משהו? האם אפשר להשתדל להריח משהו טוב? ואיך זה קשור לשופט ולשוטר הפנימי?

אם כך, כל אדם צריך להציב לעצמו שופט ושוטר. שופט – שיקול דעת  להבחין בין טוב ורע, זו התורה. שוטר – הכוח והיכולת להוציא לפועל את החלטת השופט.
ליד שולחן השבת נחשוב מה קורה אם יש רק שופט – רק החלטה, ואין שוטר – אין ביצוע.

מה קורה אם יש פעולה ללא שיקול דעת מקדים (דוגמא: כשאנחנו עושים משהו רק כי "כולם עושים ככה").

נקרא ליד השולחן את המשל של שלמה המלך על הנמלה והשופט והשטר הפנימיים:
"לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם. אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל. תָּכִין בַּקַיִץ לַחְמָהּ אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ"

ומהו "ראה דרכיה וחכם" רבנן אמרי  (אמרו) ראה דרך ארץ שיש בה שבורחת מן הגזל.

אמר רבי שמעון בן חלפתא: מעשה בנמלה אחת שהפילה חיטה אחת והיו כולם באות ומריחות בה ולא היתה אחת מהן נוטלת אותה. באה אותה שהיתה שלה ונטלה אותה.

 ראה חכמה שיש בה וכל השבח הזה שיש בה שלא למדה מבריה ולא שופט ולא שוטר יש לה, שנאמר "אשר אין לה קצין שוטר ומושל". אתם שמניתי לכם שופטים ושוטרים על אחת כמה וכמה שתשמעו להן הוי "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ": (דברים רבה ה,ב)

שבת שלום מגילי והמשפחה

לקראת שבת פרשת חוקת

  

לפני עשר שעות בערך, כשהיה בוקר וחשבתי מה להכין לשבת, הוצאתי והנחתי על השיש תפוחים להכנת קראמבל שיהיה קינוח לשבת.
התפוחים חיכו בסבלנות כמעט עשר שעות, עד שהתפניתי להכין את הקראמבל (מתכון בספר הבישול הקהילתי ובאתרי האנטרנט המובחרים).
כיוון שבבית ילדותי לא היו קינוחים בדרך כלל, כי לא נהגו לאכול מתוק בסיום הארוחה, אני מרגישה חגיגיות מיוחדת בכל פעם שאני מכינה קינוח.
תוך כדי ההכנות אני מקשיבה לניגוני שבת ומתפללת שהקינוח, אף שהוא מתוק-לאחר-הארוחה יהיה לרצון (לחך ולקיבה ולנשמה) לכבוד השבת. תוך שאני מקלפת את התפוחים, אני רואה שכבר קילפתי כמות נכבדה של תפוחים ונשאר עוד תפוח אחד. התלבטתי – אולי התפוח הזה מיותר, אולי יש מספיק?

ממש התלבטתי. צריך עוד תפוח או לא? מצד אחד נחמד שיש שפע, וזכרתי עד כמה התענגנו על הקינוח הזה בעבר, מצד שני, אני לא רוצה שיהיה עודף מיותר שייזרק.
בדרך כלל אין לי התלבטויות כאלה. הפתעתי את עצמי.
הסתכלתי על התפוח הזה וניסיתי לדמיין מי יאכל אותו במהלך השבוע אם אחזיר אותו למגירת התפוחים, ואז עברה בי המחשבה – התפוח הזה חיכה על השיש מהבוקר, יחד עם שאר התפוחים, כדי להיות חלק מקינוח לשבת, ואני עכשיו שוקלת להוריד אותו בחזרה לדרגת ימי השבוע? הרי זה כבר תפוח שהוקדש לתבשיל שבת.

אז יש לנו הרבה קראמבל לקינוח, והרבה מתיקות, לכבוד השבת.

תמונת השולחן: תיבת נגינה של זוג רוקד (מוקצה, רק לאוירה לפני כניסת שבת) וזוג מלחיה-פלפליה שמלווים אותנו עוד מהשולחן הערוך של סבא וסבתא דנש ולילי שזכו לזוגיות ארוכת שנים בשמחה ובשלווה. מחווה לזוג יקר שהתחתן לפני שבוע, מאיה ואביעד, מאחלים לכם חיים במתיקות שדה (חקל) תפוחים.
חקל תפוחין קדישין היא כינוי לשכינה הקדושה בליל שבת ובכל זמן שהיא נמצאת על מכונה ובתיקונה השלם כעין לעתיד לבא, כאשר היא מקבלת מוחין מזעיר אנפין ועולה עמו בתכלית העלייה. (https://chabadpedia.co.il/index.php/%D7%97%D7%A7%D7%9C_%D7%AA%D7%A4%D7%95%D7%97%D7%99%D7%9F_%D7%A7%D7%93%D7%99%D7%A9%D7%99%D7%9F)

שבת שלום מגילי והמשפחה

וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת–בְּנֵי רְאוּבֵן.

(במדבר טז,א)

מי היה קורח? מדוע הוא עד כדי כך חשוב שהפרשה נקראת על שמו?

אין פרשת "משה", אין פרשת "אברהם אבינו", אין פרשת "יוסף". אבל יש פרשת "קורח".

הסיפור של קורח מספר לנו מה קורה כשמישהו רודף אחרי כבוד.

והנה הוא מקבל כבוד – התורה מספרת לכולם את סיפורו בפרשה על שמו.

קורח הוא בן דוד של משה ואהרון, גם הוא משבט לוי. לכל מי שבשבט לוי יש תפקיד מכובד במשכן, באוהל מועד או בכהונה. קורח אינו כהן. כהן הוא רק מי ששייך למשפחה של אהרון הכהן הגדול.

קורח מתקשה לקבל את מעמדם של משה ואהרון.

טענתו של קורח "כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים", היא ביסודה טענה נכונה. לפני ה' כולם שווים במהותם. המשך טענתו של קורח וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ מגלה את שאיפתו האמיתית. שאיפת השררה לו עצמו. דרך דבריו מתגלה מחשבתו – מי שמנהיג הוא מתנשא, יוצא מן הכלל, "שווה יותר".

משה ואהרון, שנבחרו על ידי הקב"ה, אינם הכתובת לשאלתו המתריסה של קורח, שאלה שטומנת בחובה את בקשת השררה עבורו. על כן התשובה שיקבל תהיה מידי ה', במבחן הקטורת, וכאשר ימשיך לפקפק במשה ואהרון, המנהיגים שנבחרו על ידי ה', יבוא על עונשו.

קורח, אשר התעקש לקרוא תיגר על מנהיגותם של משה ואהרון, נענש בכך שהאדמה פצתה את פיה ובלעה אותו ואת כל עדתו, תומכיו ורכושו.

סיפור האדמה הפוערת את פיה לבלוע אנשים מסוימים מצטרף לסיפורים אחרים שבהם הטבע משתנה בהוראה אלוקית – המבול, הפיכת סדום ועמורה, עשר המכות במצרים, קריעת ים סוף, ירידת המן, הוצאת מים מסלע.

משה מבקש שהאדמה תפצה את פיה ותבלע את האנשים המנאצים את ה'. האדמה כבר פצתה את פיה בעבר, כאשר העלימה את דמו של הבל אשר קין רצחו. האדמה אמנם העלימה את הדם, אך הדם זועק מהאדמה ומבקש לגלות את האמת – שהבל נרצח על ידי אחיו.

גם כאן מבקש משה – אדמה! העלימי את קורח ועדתו, כדי שתתגלה האמת, כדי שכולם יבינו שהם משקרים.

כשקוראים את סיפור המחלוקת, ואני ממליצה לקרוא אותו ישירות מהתורה, ולא מתקציר, מגלים שהסיפור לא פשוט ולא ברור. לא ברור מה קורח באמת רוצה, לא ברור מה עונים לו משה ואהרון (רמז – הם לא עונים לו). דברי קורח ועדתו רצופים שקרים וסילופים, אף שהם מוגשים במילים יפות ("ארץ זבת חלה ודבש" "כולם קדושים").

כשמשה רבינו מדבר הוא לא עונה לדברי המחלוקת, כי אי אפשר להשיב לטענות שקריות. משה רבינו מתאר את האופן שבו הוא פועל: וַיֹּאמֶר, מֹשֶׁה, בְּזֹאת תֵּדְעוּן, כִּי-יְהוָה שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה:  כִּי-לֹא, מִלִּבִּי (טז,כח)

מדרש רבה (יח,טז) אומר: ויקח קרח – מה לקח קרח? לא לקח כלום, אלא לבו נטלו.

קורח נתן ללבו להוביל אותו. בדיוק אחרי הפרשה שקראנו בשבוע שעבר – לא לתור אחרי העיניים ואחרי הלב, קורח נכשל. הוא רואה את משה ואהרון מנהיגים, הוא  מאוכזב, הוא מקנא, והוא נותן ללבו להוביל אותו בדרך של מחלוקת. משה לעומת זאת מעיד על עצמו, שאת אשר הוא עושה, הוא לא עושה מלבו, אלא בהוראת ה', כשמוח שליט על הלב. זה ההבדל בין משה המנהיג לקורח מעורר המדנים.

לסיפור של הפרשה קוראים "מחלוקת קורח ועדתו". במהלך הלימוד ועריכת השולחן עלו הרבה שאלות מצד הילדים (ומצדי) והיו לנו דיונים מרתקים. הנה כמה מהנושאים שעלו, ושנמשיך לעסוק בהם ליד שולחן השבת:

1. כמה צדדים למחלוקת?

מחלוקת היא בין שני צדדים, למה אומרים "מחלוקת קורח ועדתו" ולא מחלוקת "קורח ומשה"?

• מה היו באמת הטיעונים של קורח? 

מצד אחד הוא רוצה להיות מנהיג, ומצד שני אומר " כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים". אם כולם קדושים=כולם שווים, אז למה אתה חושב שאתה זה שראוי להיות מנהיג, מה זה משנה לך מי המנהיג?

• כיצד טוענים טענות?

דתן ואבירם מבלבלים שתי טענות שונות:

הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר:  כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, גַּם-הִשְׂתָּרֵר. תלונה אחת – במצרים היה לנו טוב, ובמדבר אנחנו נמות. טענה שניה – מדוע אתם המנהיגים (השוררים). כאשר אנחנו רוצים להביע את העמדה שלנו בויכוח, באופן שבאמת יבינו אותנו, הטענות צריכות להיות סדורות וברורות. דתן ואבירם מבלבלים את הטענות שלהם, מה שרומז לנו שאין כאן ויכוח/דיון אמיתי.

• למה להעניש ילדים?

כשמעין ערך את השולחן היה לו רעיון להציג את האדמה שפותחת את פיה ובולעת את קורח ועדתו. מעין לא הסכים לשים בובות של ילדים בתוך הבור שנפער. כששאלתי אותו על כך, היתה לנו שיחה מאד מעניינת על מידת האחריות של הילדים של קורח למעשה של אביהם, ועלתה השאלה מדוע להעניש גם אותם. מה דעתכם?

• לאן נעלם און פלת?

בתחילת המחלוקת של קורח עם משה ואהרון מוזכרים גם דתן ואבירם ואון בן פלת. בהמשך הסיפור אנו שומעים על עונשו של קורח ועל עונשם של דתן ואבירם, אך איננו שומעים יותר על און בן פלת.   שבת שלום ומבורך מגילי והמשפחה