פרשת משפטים

    פרשת משפטים היא פרשת בת המצוה שלי ויש לי פינה חמה אליה בלבי. הפרשה מורכבת ממשפטים – מכללים, ציווים ומצוות ועמוסה בנושאים. אחרי פרשת יתרו שבה הרגשנו על פסגת ההר, בשיא יוצא מן הכלל של חיבור לאלוהות, החיים מתפרטים לפרטים ומקרים ארציים וחומריים. פרשת משפטים אינה חוסכת מאתנו את עוולות העולם הזה – העבדות, העוני, המוות, שוחד, שחיתות ושקרים. בין נושאי הפרשה שזורים גם מקרי החסד והרגעים הפרטיים שבהם אדם מכריע על דרכו:  
כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ, אוֹ חֲמֹרוֹ–תֹּעֶה:  הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ, לוֹ (כג,ד) כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ, רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ, מֵעֲזֹב לוֹ–עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ (כג,ה)  
האם יהיה "רֵע" או "שונא", האם יהיה משיב אבדה או כורה בורה להפיל את רעהו. האם יכה או ירחק מדבר שקר.        
אחד מרגעי החסד המוצעים לאדם בניסוח משפט הוא עזרה בפריקה וטעינה של חמור שרובץ תחת משאו:
כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ, רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ, מֵעֲזֹב לוֹ–עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ (כג,ה)  
אדם שרואה את החמור של אדם שהוא שונא מחוייב לעזור לאותו האדם לפרוק את המשא הכבד שמעיק על החמור. איך קורה שאדם מישראל שונא אדם אחר מישראל? הרי יש לנו מצוות עשה "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט,יח) , ומצוות לא-תעשה "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא, יט,יז).  
קודם כל נצטרך להבין מהי שנאה ומהי אהבה בשפה התנ"כית. ניעזר בסיפור שמספר
על אהבה ועל שנאה: אחרי שיעקב בספר בראשית מסופר לנו שיעקב אבינו מתחתן,
ומגלה שהכלה היא לאה ולא רחל. יעקב הוא משכנע את לבן (אביהן של לאה ורחל)
שיחתן אותו גם עם רחל. וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת. וַיַּרְא יְהוָה כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה (בראשית כט, ל-לא). התורה רוצה להראות עד כמה יעקב אוהב את רחל. כמה? יותר מלאה. מזה אנחנו מבינים שיעקב אוהב את לאה, ואת רחל הוא אוהב יותר. אם יעקב לא היה אוהב את רחל, אז לא היה טעם להשוות בין האהבות, נכון?   כשאני רוצה לומר שאני אוהבת משהו באופן מיוחד, אני משווה את זה לדבר אחר שאני אוהבת, לא לדבר שאני שונאת… מכאן שיעקב אוהב את לאה, ואת רחל הוא אוהב עוד יותר. מיד לאחר התיאור הזה כתוב שה' רואה שלאה היא שנואה. אבל אנחנו כבר יודעים שיעקב אוהב את לאה. אלא ששנאה זה… לאהוב פחות. כמה פעמים ילד אמר לכם "אתה שונא אותי" כשבעצם הוא התכוון "אני מרגיש שאת אחי אתה אוהב יותר מאשר אותי". זו המשמעות התנ"כית של שנאה. שנאה – זה לאהוב פחות. שנאה בשפה המדוברת שלנו היום זה "אני לא סובל אותו, תרחיקו אותו ממני", זה משהו אחר.

ובכל זאת התורה מצווה "לא תשנא את אחיך בלבבך". אז איך יכול להיות מצב שאדם שונא אדם אחר, גם במשמעות התנ"כית? זה יכול לקרות כאשר יש אדם שעבר עבירה, והוכחנו אותו, הסברנו לו שאת הטעות שלו, והוא מתעקש לעבור את העבירה ולא לחזור בתשובה. אדם כזה מותר לאהוב פחות, לשנוא, בלשון התורה. ואולי רק לשנוא את המעשה שלו ולא אותו עצמו. זה דיון שמופיעה בגמרא במסכת פסחים. בימינו אנו לא יודעים איך מוכיחים (מצוות תוכחה לפי התורה) ולכן אנחנו לא יכולים להניח שהאדם שעבר את העבירה עושה זאת בכוונה למרות תוכחה, ולכן היום אסור לשנוא אף אדם מישראל (לפי פירוש המהר"ם מלובלין).

נחזור לפסוק בפרשה:   כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ, רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ, מֵעֲזֹב לוֹ–עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ (כג,ה) אדם עובר בדרך ורואה עבריין, אדם שעבר עבירה ומסרב לחזור בתשובה מהעבירה הזו, והחמור של אותו האדם נושא משקל כבד מידי והוא רובץ, הוא לא יכול לקום על רגליו כי המטען שהוא נושא כבד מידי. זה צער בעלי חיים. הכלל בפרשה אומר שעל האדם לעזור לבעלים של החמור, אפילו שהוא שונא אותו, להקל את המשא מעל החמור.   התורה משתמשת בפועל ע.ז.ב שלוש פעמים בפסוק במשמעויות שונות: וְחָדַלְתָּ, מֵעֲזֹב לוֹ – תפסיק מ"לעזוב" אותו, תפסיק לשנוא אותו, כפי שמתרגם אונקלוס: דמִשְׁבָּק תִּשְׁבּוֹק מָא דִּבְלִבָּךְ עֲלוֹהִי, וּתְפָרֵיק עִמֵּיהּ. עזוב תעזוב כל מה שיש בלבך עליו (על שונאך השרוי כעת במצוקה), ועזור לו בפריקה. עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ – עזוב במובן של "עזור", תעזור לו לפרוק את המשא מהחמור. בדרך כלל אנחנו לא משתמשים במילה "לעזוב" במובן של עזרה, זה אפילו נשמע הפוך! לעזוב זה ההפך מלעזור. אבל עיון בפסוקי התנ"ך מראה שיש פעמים (מעטות, אמנם) שהפועל ע.ז.ב הוא פועל של עשיה ועזרה. הנה דוגמא: עַל יָדוֹ הֶחֱזִיק עֻזִּיאֵל בֶּן חַרְהֲיָה צוֹרְפִים וְעַל יָדוֹ הֶחֱזִיק חֲנַנְיָה בֶּן הָרַקָּחִים וַיַּעַזְבוּ יְרוּשָׁלַ‍ִם עַד הַחוֹמָה הָרְחָבָה (נחמיה ג,ח).
הפסוק מתאר שמשפחת הצורפים והרקחים בונה ומשלימה את מילוי חומת ירושלים בימי נחמיה באמצעות הפועל "ויעזבו".  
מאד מעניין איך פועל אחד יכול לבטא שני דברים מנוגדים. מה שעוד מעניין הוא שהתורה בעצם אומרת שאנחנו יכולים לשלוט על מידת האהבה שלנו, אנחנו יכולים לעשות "וחדלת" כשאנחנו מרגישים שנאה, ולהפוך לאדם שעוזר למי שהוא שנא לפני רגע. התורה יוצאת מנקודת הנחה שאנו יכולים לשלוט ברגשות שלנו, שאין לנו תירוץ של "זה רגש שחזק ממני" (על פי שיחה של הרב אורי שרקי), שחלק מהגדרת האדם זו היכולת שלו לשלוט ברגשותיו, לעומת החמור…                                      

 שבת שלום מגילי והמשפחה

פרשת יתרו

תמונה יתרו

מדרש בראשית רבה:
…נמשלו דברי תורה במים, ביין, בשמן, בדבש וחלב. במים – "הוי כל צמא לכו למים".

מה מים מסוף העולם ועד סופו, דכתיב "לרוקע הארץ על המים", כך תורה מסוף העולם ועד סופו, שנאמר: "ארוכה מארץ מדה".

מה מים חיים לעולם, שנאמר: "מעין גנים באר מים חיים", כך תורה חיים לעולם, שנאמר: "כי חיים הם למוצאיהם", וכתיב "לכו שברו ואכלו". מה מים מן השמים, שנאמר: "לקול תתו המון מים בשמים", כך תורה מן השמים, שנאמר: "כי מן השמים דברתי עמכם".

מה המים בקולי קולות, שנאמר: "קול ה' על המים", כך תורה בקולי קולות, שנאמר: "ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים".

מה המים משיבין הנפש, שנאמר: "ויבקע אלהים את המכתש אשר בלחי וגו'", כך תורה, שנאמר: "תורת ה' תמימה משיבת נפש".

מה המים מטהרים את האדם מטומאה, שנאמר: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם", כך תורה מטהרת הטמא מטומאתו, שנאמר: "אמרות ה' אמרות טהורות". ומה המים מטהרים הגוף, שנאמר: "ורחץ את בשרו במים", כך תורה מטהרת הגוף, שנאמר: "צרופה אמרתך מאד". ומה מים מכסים ערותו של ים, שנאמר: "כמים לים מכסים", כך תורה מכסים ערותן של ישראל, שנאמר: "ועל כל פשעים תכסה אהבה".

ומה מים יורדין טיפין טיפין ונעשית נחלים נחלים, כך תורה, אדם למד שתי הלכות היום ושתים למחר עד שנעשה כנחל נובע.

מה מים אם אין אדם צמא אינה ערבה בגופו, כך תורה אם אין אדם עיף בה אינה ערבה בגופו.

ומה המים מניחין מקום גבוה והולכים במקום נמוך, כך תורה מנחת מי שדעתו גבוהה עליו ומדבקת במי שדעתו נמוכה עליו. ומה מים אין מתקיימין בכלי כסף וזהב אלא בירוד שבכלים, כך תורה אין מתקיימת אלא במי שעושה עצמו ככלי חרס.

ומה מים אין אדם גדול מתבייש לומר לקטן: השקיני מים, כך דברי תורה אין הגדול מתבייש לומר לקטן: למדני פרק אחד, דבר אחד, או פסוק אחד, ואפילו אות אחת.

ומה מים כשאין אדם יודע לשוט בהן סוף שהוא מתבלע, כך דברי תורה אם אין אדם יודע לשוט בהן ולהורות בהן סוף שהוא מתבלע.

אמר ר' חנינא דקיסרין: מה המים נמשכין לגנות ופרדסים ולבתי כסאות ומרחצאות, יכול אף דברי תורה כן, תלמוד לומר "כי ישרים דרכי ה'".

אמר ר' חמא בר עוקבא: מה המים מגדלין את הצמחים, כך דברי תורה מגדלין את כל מי שהוא עמל בהן כל צרכן.

אי מה המים מבאישים ומחמיצים בקנקן, אף דברי תורה כן.

ליד השולחן:
כל בן משפחה ישלים את המשפט: התורה היא בשבילי כמו…

יהיה רצון שנזכה ללמוד תורה מתוך תענוג.

חג שמח!

פרשת בא

וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל-מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה'

רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם, יֻצָּג: 

גַּם-טַפְּכֶם, יֵלֵךְ עִמָּכֶם (שמות י,כד)

וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה, וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי–גַּם-אַתֶּם, גַּם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת-ה' כְּדַבֶּרְכֶם. (שמות יב, לא)

מדרש אגדה (בובר) שמות פרשת בא סימן יט

וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן. היה הולך וקורא בלילה בכל שוק ושוק ואומר היכן הוא משה והיכן הוא דר, והיו בניהם של ישראל משחקין בו, ואומרים לו פרעה להיכן אתה הולך, והוא אומר להם למשה אני מבקש, והם אומרים לו כאן הוא דר ומשחקים בו. עד שעמד עליו [אמר לו פרעה] קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי.

לאחר מכת בכורות פרעה נחרד ומחפש את משה ואהרון. לאחר שציוה עליהם להתרחק מארמונו, עליו לצאת ממנו בעצמו, כדי למוצאם. ילדי ישראל המתרוצצים ברחובות (מדוע אינם ישנים בחצות הליל?) מהתלים בפרעה ושולחים אותו בחיפושיו לכתובת אחרת ושגויה בכל פעם.

כבר מתחילת המאבק של פרעה בעם ישראל בפרשת שמות נוכחים הילדים. זה מתחיל בגזרה האכזרית להרוג את הבנים בלידה, ואחר כך בהשלכה ליאור. התוכניות של פרעה משתבשות כאשר בתו, בת פרעה, לוקחת אליה את משה ומגדלת אותו, ומושיעם של ישראל זוכה מילדות לחינוך הטוב ביותר. אחד הכישורים הנחוצים למנהיג הוא היכולת לנהל משא ומתן מוצלח. במפגשים של משה ואהרון עם פרעה הילדים ממשיכים להיות נוכחים בתוך המו"מ – האם הטף ישאר במצרים, האם הטף יצא לעבוד את ה' במדבר?

לפני מכת בכורות פרעה אומר למשה ואהרון: בסדר, גַּם-טַפְּכֶם, יֵלֵךְ עִמָּכֶם, ומתעקש שהצאן ישאר במצרים.

מרגע זה פושטת השמועה בקרב בני ישראל – יוצאים ממצרים מחר בבוקר. עוד תהיה מכת בכורות, אבל במשא ומתן כבר יש הכרעה. בהמות וצאן זה רק עוד כמה פרטים טכניים, העיקר הושג – הילדים, הטף, התינוקות, שהיו בלב המאבק של פרעה בבני ישראל יצאו וידם על העליונה. האם באמת פרעה חשב שבני ישראל ילכו לעבוד את ה' ללא הטף? הוא ידע שלא. כוונתו באיסור הראשוני על יציאת הילדים ממצרים היה כדי להחזיק את הוריהם במצרים, ולמנוע מהם לעבוד את ה'. על כן ילדי בני ישראל לא הולכים לישון בלילה של מכת בכורות, אלא חוגגים. הילדים שנצלו מגזרות המוות של פרעה יודעים שהם אוטוטו יוצאים אל ארץ החיים. על הרעיון הזה חשבתי בעקבות מדרש תנחומא שמדגיש את תעלוליהם ושמחתם של ילדי בני ישראל.

לאחר מכת בכורות אומר פרעה למשה ואהרון קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי. ומוסיף גַּם-אַתֶּם, גַּם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות יב, לא). מי הם "גם אתם"? אולי אלו ילדי בני ישראל הטף הטופף (והמתרוצץ) ברחובות מצריים בין משה ואהרון לפרעה.

פעם שאלו אותי מה ההבדל בין שיעורי התורה שאני מלמדת בבית אבות לשיעורי התורה שאני מלמדת את הילדים בבית הכנסת. עניתי שבשתי הקבוצות אני מלמדת כמעט את אותו הדבר, אבל שבקבוצת הילדים אנחנו לא מדברים על המוות ובבית האבות כן. השבוע הילדים ערכו את השולחן בעצמם וגם למדו את הרשה ובחרו את הנושא בעצמם. תמונת השולחן עוסקת במכת בכורות, במוות של הילדים הבכורות ובבהמות במתות. ילדים יודעים שיש מוות בעולם, ולא מפחדים לעסוק בו. מילדי השכלתי. לכל זמן ועת לכל חפץ (ונושא).

ליד שולחן השבת נזכר בתעלולי ילדות. נספר הורים לילדים וילדים להורים, מה עשינו, ומה השגנו בתעלול.

*למדנו לזכותו של יעקב בן אסתר*

שבת שלום וגאולה, מגילי והמשפחה

פרשת וארא


פרשת וארא היא אחת הפרשות שהכי קל לשוחח עליהן עם הילדים, כיוון שהיא אחת הפרשות שאף גננת לא פוסחת עליה. בפרשה מתוארות שבע המכות הראשונות מתוך עשר מכות מצרים, וגם ילד שהיה מצונן בחורף, יזכה ללמוד את תוכנה לקראת חג הפסח. הפרשה עשירה בנושאים :

  • כל מכה בפני עצמה – דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד.
  • הכבדת לב פרעה.
  • חלוקת העבודה בין משה ואהרון.
  • מה עם ישראל עושה בזמן המכות.

בחרתי להתמקד במכה שבעיני היא המסתורית מכולן – מכת הערוב.

כִּי אִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת הֶעָרֹב וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת הֶעָרֹב וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֵם עָלֶיהָ. וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה. וַיַּעַשׂ ה' כֵּן וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד בֵּיתָה פַרְעֹה וּבֵית עֲבָדָיו וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִפְּנֵי הֶעָרֹב.

😉

כל אחת ממכות מצרים אפשר להבין מתוך שמה: דם – משהו עם דם, צפרדע – יופיעו צפרדעים (כנ"ל כינים  ), דבר – שם של מחלה (וכן שחין), ברד – ירד ברד. אבל מה זה ערוב?
אם נלך ברחוב ונעשה סקר ונשאל – אבל מה זה בעצם ערוב, בלי לדקלם את מה שלמדה אותנו הגננת…מה זה, בעצם? המממ…
מסתבר שזו שאלה שמעסיקה את הפרשנים, זה באמת לא אינטואיטיבי להבין מהי מכת הערוב, מה היא עושה, למה היא "מכה" וממה צריך לפחד.
מדרש שוחר טוב על תהילים (בתהילים פרק ע"ח, יש אזכור למכת הערוב): מביא דעות שונות מהו ערוב:

"ושלח בהם ערוב, ר' יהודה אומר:  נשריתא (המון נשרים) שלח בהם.

ר' נחמיה אומר: ערוב מלמטה דובים ואריות וזאבים ונמרים היו.

ר' נתן אומר: ערוב – מלמעלה: נרגזין, דאות עורבים ועופות דורסין, מלמטה: אריות, דובים, זאבים ונמרים.

ר' חמא ור' יהושע אמרו: מין חיה היה ושמה פנתרין…והביא עליהן הקב"ה.

רבי יהושע אומר העריב עליהן את המאורות.

אמר ריש לקיש: כך אמר הקב"ה לפרעה: אתה בקשת לערבב זרעו של אברהם אוהבי, אני מערבבך מן העולם"

יש כאן כמה הסברים מהו ערוב:

  • ערוב זה בעלי חיים – נשרים, וגם עופות דורסים, דאות (דיות?), עורבים ונרגזין (סוג של ציפור).
    אריות, דובים, זאבים, נמרים, פנתרין.
  • ערוב – מלשון להחשיך או לשבש את פעולת המאורות, כמו "מעריב ערבים". ערוב מלשון "ערב" (זמן חשיכה).
  • ערוב – מלשון לערבב (נכון ש"לערבבך מן העולם" נשמע ממש סלנג ישראלי מודרני של המאה ה-21?).

אז מה הוא הערוב?
המדרש בתהילים מביא מגוון דעות שמופיעות במדרשים קדומים יותר וגם בגמרא ומציע לנו קשת רחבה של אפשרויות.
לתוך שלל ההסברים אני רוצה להציע הסבר נוסף שיאחד את כולם במידה מסוימת.
בתאור מכת הערוב ותוצאותיה ישנו תיאור מיוחד של תוצאת הערוב והוא:

וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד בֵּיתָה פַרְעֹה וּבֵית עֲבָדָיו וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִפְּנֵי הֶעָרֹב

התיאור "תשחת הארץ" מופיע רק בעוד מקום אחד בתורה – בפרשת נח:

 וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, לִפְנֵי הָאֱלֹהִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס.

מסביר הפרשן רש"י שההשחתה של הארץ היא שאפילו בעלי החיים התנהגו שלא לפי דרך הטבע שלהם.
(ד"ה "כי השחית כל בשר" בפרשת נח).
מכאן אפשר להסיק מדוע הפרשנים במדרש שוחר טוב מתייחסים לערוב כאל מכה שקשורה לבעלי החיים.
אם בזמן המבול רמת ההשחתה החמורה התבטאה בהשפעה על בעלי החיים, הרי שהשחתת ארץ מצרים גם היא קשורה בבעלי החיים. 
כלומר ההשחתה של האדם בדור המבול הביאה להשחתת הטבע של בעלי החיים ומכאן להשחתת הארץ.
במכת ערוב, אם כן, השחתת הארץ היא הופעת בעלי חיים "מושחתים". מהם בעלי חיים מושחתים? אלו בעלי חיים שלא נוהגים לפי הטבע שלהם. בדור המבול בעלי החיים השחיתו בכך שהזדווגו מין בשאינו מינו, ושקפו את חטאי האנשים באותו הדור. במצרים בעלי החיים מבדילים בין מצרים לבין בני ישראל – משקפים את העוול שעושים המצרים לבני ישראל.
בעיני מכת הערוב היא המכה המפחידה מכולן (אפילו יותר ממכת חושך, אפילו יותר ממכת בכורות – ואני בכורה!), כי לפגוש אריה ברחוב, ולגלות שלאריה יש שכל להבחין בין יהודי למצרי – זה ממש מפחיד.

ר' יהושע אומר: העריב עליהן את המאורות – אם מכת הערוב היא סוג של נתינת דעת בבעלי החיים, הרי כעת לא ברור ההבדל בין אדם לחיה. מה יתרון האור-החכמה לאדם על הבהמה אם גם החיה יכולה להבחין בשכלה כמו בני האדם? כלומר, אפשר להבין את דברי ר' יהושע שמכת הערוב גורמת להחשכת החלק האנושי שבאדם, בכך שהקב"ה מביא בעלי חיים שמתנהגים כמו בני אדם.

ולבסוף ריש לקיש בלשונו העסיסית – מידה כנגד מידה. אם אתה פרעה "מערבב" את עם ישראל, הקב"ה "יערבב" אותך מן העולם. 
למה מתכוון ריש לקיש, לדעתכם?

ליד שולחן השבת:

  • 1. נשאל את הילדים מהי מכת ערוב.
  • 2. נציג להם את האפשרויות שמונה מדרש שוחר טוב ונדבר עליהן.
  • 3. ננסה לפענח למה התכוון ריש לקיש "לערבב מן העולם".

חפשו בתמונת השולחן את החיות המופיעות במדרש, ובעלי חיים נוספים שמוזכרים בפרשה.

שבת שלום מגילי והמשפחה

פרשת שמות

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא תמונת-שמות-תשעט-1.jpg

אנו מתחילים את חומש שמות. עם ישראל בהתהוותו. עוד בתחילת הפרשה מוזכרים השמות של יעקב ובניו ומשם ואילך הם הופכים לבני ישראל, ובפי פרעה לעם-בני-ישראל:
 וַיֹּאמֶר, אֶל-עַמּוֹ:  הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ. (שמות א,ט).

בתחילתו עם ישראל הוא עם ללא קול, עד שמשהו משתנה והעם נאנח:

וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ; וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל- הָאֱלֹהִים, מִן-הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת-נַאֲקָתָם; וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-בְּרִיתוֹ, אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶת-יַעֲקֹב.

הפרשנים, כדרכם, דורשים ומבררים מהי העבודה שגרמה לבני ישראל להיאנח, מה היה הקש ששבר את גב הגמל.
הנה דברי הפרשן אבן עזרא:

"וטעם בחומר ובלבנים לבנות בתים וגדרות גם לחרוש ולקצור ולזמור ולבצור וזה את כל עבודה בשדה. ואחר כן כלל את כל עבודתם לצרכיהם: "

ואפשר לראות עוד כאן: https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8:%D7%9E%22%D7%92_%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%AA_%D7%90_%D7%99%D7%93

אפשר לדון עם הילדים כיצד הגיעו בני ישראל ממעמדם הרם כבניו של יעקב ואחיו של יוסף למעמדם הנחות והשפל של עבדים למצרים.

פירוש "אור החיים" נותן תשובה לשאלה זו:
אור החיים משתמש במשחק מילים "בפרך" הופך ל"פה רך", כדי להסביר איך אדם משתעבד –

" כאן הבן שואל מה חכמה נתחכמו בזה אין זו חכמה אלא רעות וחציפות. עוד איך מלאם לבם בתחילת השעבוד לשום עליהם שרי מסים. ועוד איך בני ישראל נטו ערפם לעבודת עבודה נכריה בחומר ובלבנים. והנה רז"ל שאמרו (סוטה י"א.) כי היה הדבר בהדרגה בתחלה בפה רך ולבסוף בפרך, ומן סדר הכתובים משמע כי בתחלה שמו עליהם שרי מסים, ולדבריהם ז"ל צריך לומר כי קדמו דברים לשימת שרי מסים. והנה לפי מה שפירשתי בפסוק רב ועצום ממנו כי סוברים שיכולין להשתעבד בהם בעד הטוב שעשו להם בשני רעב אפשר שבאו עליהם בכח ואל תיכף ומיד, ושעבדום וישימו עליהם שרים ואז היו מועטים בערך המצריים ונטו ערפם"

הסבר: אדם לא משתעבד בבת אחת, זה משהו שקורה בהדרגה. עוד מטלה, ועוד מטלה ועוד התחייבות ועוד מחויבות, ואז האדם מוצא את עצמו משועבד.

גם כאן נוכל לדון ליד שולחן השבת כיצד קורה לנו בחיי היום-יום שאנחנו מוצאים את עצמנו עושים דברים שהתחייבנו אליהם, אבל הם לא הרצון האמיתי שלנו. ונשאל את עצמנו: מה מפתה אותנו להשתעבד, מה גורם לנו לרְצוֹת לרַצוֹת אחרים?

כשאדם נמצא בתוך תהליך השעבוד הוא לא מעלה על דעתו שיכול להיות אחרת ולכן גם לא משמיע קול, אפילו לא אנחה, כמו שאומר הרבי מסלונים:
"…עד עתה כל זמן שלא הגיע זמן פקידה מהגלות עדיין לא נאנחו ישראל לפני הקב"ה, כי היו נתונים בחשכות הגדולה ביותר ולא היו מסוגלים אפילו להתאנח, כאדם המיואש בלי צל של תקוה..והאנחה היתה כבר אתחלתא דגאולה".

לפי ההיגיון של פירוש "אור החיים" קרה משהו שגרם לבני ישראל להרגיש תקווה, ולכן הם נאנחו.
מה לדעתכם גרם לבני ישראל להרגיש תקווה?
אפשר לדון בזה ליד שולחן השבת.

כשקוראים בפרשה רואים שהשינוי הוא שמלך מצרים מת. עלתה בי המחשבה שאולי בני ישראל חושבים שאם מלך מצרים, השליט המשעבד הנוראי מת, אז גם השעבוד עצמו יכול…למות…להסתיים. והמחשבה הזו, שיש בה פתח לתקווה, גורמת להם להרגיש את העול הכבד ולהיאנח.
מלך מצרים מסמל לבני ישראל את השעבוד, והמלך מת. מדוע השעבוד לא מפסיק? השאלה הזו גורמת לבני ישראל להיזכר שיש מלך מעל מלך מצרים – הקב"ה, וההבנה מובילה לאנחה, צל של תקוה.

זו נקודת הפתיחה של גאולת העם – אנחה, הבה לא נזלזל בכוחה (בקולה?) של האנחה.
האנחה שהיא לא דיבור, שהיא כמעט ולא קול (אולי נשימה/נשיפה קולנית?) תהפוך בסופו של דבר לקול ברור וחזק, אמיתי ונוכח עד שבמעמד הר סיני הוא ממש יראה ולא רק ישמע :
וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק (שמות כ,יד)


ובסופו של דבר גם העם ישמיע את קולו:
וַיַּעַן כָּל-הָעָם קוֹל אֶחָד, וַיֹּאמְרוּ, כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה, נַעֲשֶׂה (שמות כד, ג).

שתהיה לנו שבת של אתחלתא דגאולה בכל העולמות,

בברכה,

מגילי והמשפחה

פרשת ויחי

  

פרשת ויחי היא הפרשה האחרונה בספר בראשית.

פרשת בראשית עסקה בהתחלות, בבריאת העולם, באדם הראשון, האשה הראשונה, הילדים-האחים הראשונים, בהצלחות ובכישלונות הראשונים.

פרשת "ויחי" עוסקת בפרידה. אנו נפרדים מיעקב אבינו, אנו נפרדים מהמשפחתיות של בית יעקב, אנו נפרדים מארץ כנען…אנו נפרדים מיוסף ומהביטחון שהוא משרה עלינו בארץ מצרים, ארץ שעתידה להפוך לגלות קשה, עד לבואו של שליח אמת שיבשר "פקד פקדתי" ונזכה להמשיך את מסעו של עם ישראל חזרה לארץ כנען.

תמונת השולחן עוסקת בדברי הפרידה שאומר יעקב לבניו.

הצעה למשחק ליד שולחן השבת – מצאו את הקשר בין פריטי התצוגה לפסוקים הבאים:

כדי לעשות את המשחק נגיש יותר, אני מצטטת כאן את הפסוק שכתוב בתורה אחרי שיעקב מדבר:

כָּל-אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁנֵים עָשָׂר; וְזֹאת אֲשֶׁר-דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם,

וַיְבָרֶךְ אוֹתָם–אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם. (בראשית מט,כח)

שם הבןברכהמה בתצוגה?
ראובןרְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי–יֶתֶר שְׂאֵת, וְיֶתֶר עָז. (מט,ג) מס' 1
שמעוןלוישִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים–כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם.( מט,ה)פסל של אחים
יהודהיְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ–יָדְךָ, בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ; יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ, בְּנֵי אָבִיךָ.גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ; כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ.( מט,ח-ט) אריה
זבולוןזְבוּלֻן, לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן; וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת, וְיַרְכָתוֹ עַל-צִידֹן (מט,יג ) אוניה
יששכריִשָּׂשכָר, חֲמֹר גָּרֶם–רֹבֵץ, בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם.     וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב, וְאֶת-הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה; וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל,וַיְהִי לְמַס-עֹבֵד (מט,יד-טו) חמור
דןדָּן, יָדִין עַמּוֹ–כְּאַחַד, שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.  יְהִי-דָן נָחָשׁ עֲלֵי-דֶרֶךְ, שְׁפִיפֹן עֲלֵי-אֹרַח–הַנֹּשֵׁךְ, עִקְּבֵי-סוּס, וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ, אָחוֹר.( מט,טז-יז) נחש
גדגָּד, גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ; וְהוּא, יָגֻד עָקֵב (מט,יט) חיילים
אשרמֵאָשֵׁר, שְׁמֵנָה לַחְמוֹ; וְהוּא יִתֵּן, מַעֲדַנֵּי-מֶלֶךְ.  (מט,כ) טבח
נפתלינַפְתָּלִי, אַיָּלָה שְׁלֻחָה–הַנֹּתֵן, אִמְרֵי-שָׁפֶר(מט,כא) במבי
יוסףבֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי-עָיִן; בָּנוֹת, צָעֲדָה עֲלֵי-שׁוּר.(מט,כב) שור
בנימיןבִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף, בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד; וְלָעֶרֶב, יְחַלֵּק שָׁלָל (מט,כז)זאב

נשים לב שכתוב בתורה שיעקב מברך את בניו, אך חלק מהברכות הם תיאורי אופי או מעשים ואירועים שקרו בחיי הבן, ולאו דווקא ברכה ממש במובן ש"אני מאחל לך בני ש…".

שאלה לדיון – האם דברי יעקב הם ברכות? ואם לא, מה מטרתם?
אפשר להסתכל בפרשנים השונים, כדי לקבל רעיונות. אפשר גם להיזכר בדברים שאמרו לנו סבא וסבתא בזקנתם: חלקם ברכות, חלקם זכרונות, חלקם לקחים ומוסר השכל, חלקם עצות.

אפשר לעיין בדבריו של יעקב בחומש (כאן ציטטתי רק חלק) עם הילדים ולסווג – האם מדובר בעצה, בלקח, בברכה או באזכור של אירוע מהעבר.

דוגמא:

הפרשן אבן-עזרא אומר:

את אשר יקרא אתכם – דבר הנביא לעתיד. וטעו האומרים שהם ברכות, בעבור שמצאו בסוף: "ויברך אותם" (בראשית מט כח), ואיה ברכות ראובן שמעון ולוי? ועל דרך הנבואה אמר: "וזאת אשר דבר להם אביהם" ואחר כן ברך אותם, ולא הזכיר הכתוב הברכות.

כלומר- יעקב מתנבא על בניו ולא מברך אותם.

אני בחרתי להתמקד בדבריו של יעקב לשמעון וללוי:

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים–כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם.      

בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי:  כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר.    

אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.  (בראשית מט, ה-ז) 

קשה לשמוע את דבריו של יעקב לבניו?

זה מה שהוא אומר להם כדברי פרידה?

יעקב כועס על שמעון ולוי, יעקב מזכיר את המעשים הקשים/רעים שלהם – הריגת אנשי שכם.

יעקב אומר "אני לא רוצה שיזכירו אותי כשמדברים עליהם"

שמעתם פעם הורה שאומר – אני לא רוצה שידעו שאני האבא/האמא של הילדים האלה?

נשמע מאד עצוב, נכון?

יעקב אומר "ארור אפם" – ארור- זו קללה. מה, יעקב מקלל את הבנים שלו?

כיוון שאנו לומדים ממעשי אבותינו, עניינה אותי במיוחד "הברכה" של יעקב לשמעון ולוי.
זו הסיבה ששמתי את פסל "האחים" במרכז השולחן.

שואלים הפרשנים: למה יעקב אומר על שמעון ולוי שהם "אחים"? ברור ששמעון ולוי הם אחים, כל הבנים של יעקב הם אחים. למה דווקא בתאור שלהם יעקב מוסיף את המילה "אחים".

כדי לענות על זה אני רוצה שניזכר לרגע בעוד אחים שאנחנו מכירים מסיפורי ספר בראשית.
מי זוג האחים הראשון בעולם ? קין והבל. איזה מין אחים הם? קין הורג את הבל. לא התנהגות של אחים טובים.

איזה עוד אחים אנחנו מכירים?

ישמעאל ויצחק – ישמעאל מגורש מהבית בגלל יצחק (אפשר לחזור לסיפור המקורי בפרשה וירא).
עשו ויעקב – יעקב גורם לעשו למכור לו את הבכורה, מתחזה לאחיו ולוקח את הברכה שאביהם רצה לברוח אותו. עשו, בתמורה, רוצה להרוג את יעקב, ויעקב נאלץ לברוח לחרן לחיות שם הרבה שנים.

גם זו לא סוג מערכת היחסים שהורים רוצים עבור בניהם.

יוסף ואחיו – יוסף עצבן את אחים שלו בספרו להם את חלומותיו. האחים זרקו את יוסף לבור ומכרו אותו לעבדות.

כל מי שיש לו אח או אחות יודע שאחים יכולים להיות מעצבנים, שיש לנו תחרות עם אחים, אבל שאפשר שיהיו גם רגעים יפים עם אחים, שאחים יכולים להיות גם חברים ועוזרים אחד לשני.

נראה שלוקח חומש שלם ומבריאת העולם ועד פרשת ויחי , כדי לשמוע על אחים טובים.
מי הם האחים הטובים? מה עושים אחים טובים ומה עושה את האחים טובים?

יש כמה דרכים ללמוד איך להתנהג. אפשר ללמוד איך להתנהג ממי שמתנהג יפה – ממי שנותן דוגמא אישית להתנהגות טובה. ואפשר ללמוד להתנהג ממי שמתנהג בצורה לא-טובה. ממנו נלמד איך לא להתנהג. שתי האפשרויות מופיעות בפרשת השבוע.

נתחיל בהתנהגות טובה של אחים: מנשה ואפרים

בפרשה שלנו יעקב זקן ועוד מעט ימות.

וַיְהִי, אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף, הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה; וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי בָנָיו, עִמּוֹ–אֶת-מְנַשֶּׁה, וְאֶת-אֶפְרָיִם.

וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב–וַיֹּאמֶר, הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ; וַיִּתְחַזֵּק, יִשְׂרָאֵל, וַיֵּשֶׁב, עַל-הַמִּטָּה. (בראשית מט, א-ב)

יעקב אבינו כבר בן מאה וארבעים ושבע שנים. הוא זקן וחולה.

יוסף בא לבקר את אביו יעקב עם שני בניו, מנשה הבכור ואפרים הצעיר.

כשיעקב רואה את בנו ונכדיו שבאו לבקר אותו, לעשות מצוות ביקור חולים, הוא מתחזק ויושב במיטה ולא שוכב.

מכאן אנו לומדים כמה חשוב, כשאפשר, לקיים מצוות ביקור חולים.

יעקב אומר ליוסף: יוסף בני האהוב. לא פיללתי, לא חשבתי שזה אפשרי שאני עוד אראה אותך, אחרי שכל כך הרבה שנים לא ידעתי איפה אתה. והנה כעת אני רואה גם אותך וגם את בניך. הבא אלי את בניך ואני אברך אותם. הם יהיה בשבילי כמו בנים ממש ולא כנכדים, כמו שראובן ושמעון הם בני.

כשיגיע הזמן למנות את השבטים בארץ ישראל יהיו שני שבטים "מנשה ואפרים" במקום שבט אחד בשם יוסף.

יוסף מעמיד את מנשה הבכור מול יד ימינו של יעקב, ואת אפרים הצעיר מול שמאלו של יעקב. כך, כשיעקב יניח את ידיו אליהם לברך אותם, הוא יניח את יד ימין עד ראשו של מנשה הבכור. יד ימין נחשבת ליד החזקה והחשובה יותר באופן סמלי (כמו "ימין עושה חיל, ימין ה' רוממה" ממזמור תהילים), ולכן שמים אותה על ראש הבכור שמקבל את הברכה החשובה יותר.

יעקב משכל את ידיו (מצליב) את הידיים, כך שיד ימינו תהיה על ראשו של אפרים (הצעיר) ויד שמאלו על ראשו של מנשה (הבכור). וכך הוא מברך אותם:

הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע, יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי, וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק; וְיִדְגּוּ לָרֹב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.(בראשית מח,טז)

יוסף רואה שאביו החליף בידיו בין הבכור לצעיר ומעיר לו על כך:

וַיַּרְא יוֹסֵף, כִּי-יָשִׁית אָבִיו יַד-יְמִינוֹ עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם–וַיֵּרַע בְּעֵינָיו; וַיִּתְמֹךְ יַד-אָבִיו, לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ-אֶפְרַיִם–עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה.  

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו, לֹא-כֵן אָבִי:  כִּי-זֶה הַבְּכֹר, שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ. (בראשית מח,יז-יח) 

ויעקב עונה לו שהוא יודע ועושה את זה בכוונה, כי אפרים שהוא הצעיר יותר, יהיה בסופו של דבר שבט יותר גדול וחשוב משבט מנשה הבכור.

דיון עם הילדים – זה מזכיר לכם משהו? גם ה' העדיף את המנחה של הבל הצעיר על פני מנחתו של קין הבכור, אברהם העדיף את יצחק על פני ישמעאל הבכור, ויצחק העדיף את יעקב הצעיר על פני עשו הבכור. וגם כשיוסף היה ילד, יעקב העדיף אותו, שהיה צעיר על פני האחים שלו, הוא הכין לו כתונת פסים מיוחדת ומעוררת קנאה. יוסף זוכר שההעדפה הזו הביאה כעס וסבל. שזה גרם לאחים לקנא בו ולשנוא אותו.

ההבדל הוא שהפעם מנשה, הבכור, אינו מקנא באפרים הצעיר.

ולכן יעקב מברך את שניהם בברכה שעד היום אנחנו מברכים את הבנים בערב שבת:

וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא, לֵאמוֹר, בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה; וַיָּשֶׂם אֶת-אֶפְרַיִם, לִפְנֵי מְנַשֶּׁה. (בראשית מח,כ)

כולנו מברכים היום את הילדים שלנו שיהיו אחים טובים, ללא קנאה וכעס, כמו אפרים ומנשה.

כעת נלמד מהתנהגות לא-טובה של אחים: שמעון ולוי

למה כתוב על שמעון ולוי "אחים"?

הפרשן רש"י אומר: שמעון ולוי אחים – בעצה אחת על שכם ועל יוסף. (בראשית לז יט-כ) ויאמרו איש אל אחיו ועתה לכו ונהרגהו. מי הם? אם תאמר: ראובן או יהודה, הרי לא הסכימו בהריגתו. אם תאמר: בני השפחות, הרי לא היתה שנאתן שלימה, שנאמר (שם ב) והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה וגו'. יששכר וזבולון לא היו מדברים בפני אחיהם הגדולים מהם. על כרחך שמעון ולוי הם, שקראם אביהם אחים.

נסביר – רש"י אומר שיעקב מכנה את שמעון ולוי אחים – כי היתה להם את אותה המחשבה הרעה. שניהם חשבו ובצעו יחד את ההרג של אנשי שכם, ואת מכירת יוסף. כיוון ששניהם שתפו פעולה בשני המעשים הרעים האלה יעקב מכנה אותם "אחים".

מה הדבר שאנחנו יכולים ללמוד משמעון ולוי? שאחים יכולים לשתף פעולה! אבל שיתוף הפעולה צריך להיות במעשים טובים ולא במעשים רעים. אם נראה את אחינו עושה משהו רע, אז התפקיד שלנו לעזור לו לבחור בהתנהגות טובה.

עוד פירוש מעניין שאני אהבתי במיוחד על המילה "אחים":

פירוש הרמב"ן:

שמעון ולוי אחים – יאמר בעלי אַחֲוָה, כי יחם לבם על אחותם. ילמד עליהם זכות כי בקנאתם על האחוה עשו מה שעשו, לומר שאין ראוים לעונש גדול, ולא החטא ראוי לימחל כי הוא חמס. והנכון בעיני שאמר כי שמעון ולוי אחים גמורים דומים ומתאחים זה לזה בעצתם ומעשיהם.

הרמב"ן אומר ששמעון ולוי אחים, כי הם הרגישו רגש של אחוה, כלפי אחותם דינה, שנפגעה מאנשי העיר שכם, ולכן הם עשו מה שעשו. הרמב"ן אף אומר שאמנם שמעון ולוי עשו מעשה נורא של הרג וחמס, אבל כיוון שהמעשה שלהם נבע מרגש טוב במקורו, רגש האחוה, צריך להתחשב בהם כשמענישים אותם על מה שעשו.

אפשר לדון הרבה בדברים של הרמב"ן. האם המניע למעשה רע יכול להיות במקורו טוב? האם זה מצדיק את המעשה הרע או מקל את העונש על המעשה הרע? זה ויכוח שקיים עד היום.

מה שהרמב"ן מחדש לנו זה ששמעון ולוי לא רעים ביסודם, אלא שרגש חיובי וטוב שהיה להם – אחוה, אמפתיה ורצון להגן על האחות שלהם, יכול להביא למעשים נוראיים.

אז מה אנחנו יכולים ללמוד משמעון ולוי?

אנחנו יכולים ללמוד שאחים זה גם מתאחים – כלומר משתפים פעולה, וגם שאחים זה מרגישים רגש של אחוָה, חברות מיוחדת שמרגיש כלפי אח או אחות.

בתכונת ה"אחים" שלנו ראוי שנשתמש כמו מנשה ואפרים, שכבדו זה את זה ולא קנאו זה בזה.

אמן.

הלימוד לעילוי נשמתו של סבי היקר דנש יצחק בן רחל וישראל

חזק חזק ונתחזק!

שבת שלום מגילי והמשפחה

פרשת ויגש

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא d795d799d792d7a9.jpg

וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו,

וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי;

וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו.                                                              

וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי.

(בראשית מה,א-ב)

מסכת ברכות דף לב:                                                                               

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי״. וְאַף עַל פִּי שֶׁשַּׁעֲרֵי תְפִילָּה נִנְעֲלוּ, שַׁעֲרֵי דִמְעָה לֹא נִנְעֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה׳ וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי".

כבר מהפרשה הראשונה בתורה, פרשת "בראשית", אנו קוראים על המורכבות ביחסים של אחיהם. גם המשפחה של יעקב אבינו יש ענייני אחים- אחים מאב ומאם, אחים מאב, אחים ילדי השפחות ואחים ילדי האמהות. מי שיש לו אחים יודע כמה לא פשוט להיות אח או אחות. אחים יכולים להיות חברים ויכולים שונאים, יריבים, עוזרים ותומכים.

היחסים של יוסף ואחיו הגיעו לנקודה הקיצונית ביותר – האחים מנסים להרוג את יוסף, להיפטר ממנו, למכור אותו. יוסף מושלך לבור ונאבד ממשפחתו לשנים רבות. בתקופה הזו אין בכי. האחים לא בוכים, אפילו יוסף לא בוכה, הוא מתאפק.

כשיוסף והאחים נפגשים במצרים ידרשו כמה פגישות, עד שיוסף יתגלה לאחיו כאחיהם האובד.
פגישות אלו מעוררות את הבכי של יוסף. האחים לא בוכים. כשיוסף ובנימין נפגשים שניהם בוכים, ושאר האחים לא בוכים. בנימין ויוסף הם אחים מאב ומאם, ובנימין לא היה שותף לעוול שנעשה ליוסף, אין לו רגשות אשם כלפיו.

יוסף בוכה ובבכיו יש הרבה רגשות – הקלה, סליחה, השלמה, צער, כעס. אם נעיין בין השורות נראה שהאחים האחרים לא בוכים וגם לא מבקשים סליחה מיוסף. הם מבקשים שלא ינטור להם.

למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים "זה יגמר בבכי"? למה אי אפשר לסיים את המשחק לפני הבכי?

לפעמים המשחק, התחרות והקנאה מתערבבים ביחד. הבכי של הילדים-אחים מסמן את הגבול – את החלק של האחווה, הכיף, הצמיחה ההדדית, ומצד שני את הקנאה והתחרות.

ילדים צעירים משחקים-רבים ובוכים, והרבה פעמים נראה שהבכי מסמן את סיום האינטראקציה. אבל זה לא נכון. הבכי מסמן את נקודת ההתפתחות ביחסים בין האחים, ומשם יש בחירה לכל אחד מהם איך להמשיך.

יוסף ואחיו נפגשים במצרים. כעת יוסף חזק מאחיו, לאן יתפתחו היחסים כעת?

ליד שולחן השבת נדבר על ההבדלים בין אחים לבין חברים. נזכר בפעמים שבכינו וננסה להבין למה בכינו, האם זה היה בכי של עלבון וכעס, או בכי של התרגשות, בכי של הקלה, של שמחה, או של חוסר אונים. ומה הרגשנו אחרי הבכי, ומה אנחנו מרגישים עכשיו.         שבת שלום ושמחה, מגילי והמשפחה

פרשת מקץ תשפ"א

לפרשה זו נכתבו שני דברי תורה. לחצו על התמונה כדי לקרוא:

1.  וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לָכֶם אַל-תִּירָאוּ, אֱלֹהֵיכֶם וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן בְּאַמְתְּחֹתֵיכֶם.    (בראשית מג,כג)

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא img_20191226_161227.jpg

2. וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת-יוֹסֵף, וַיְרִיצֻהוּ מִן-הַבּוֹר; וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו, וַיָּבֹא אֶל-פַּרְעֹה. (בראשית מא, יד)

מקץ

שבת שלום ושמחה מגילי והמשפחה

פרשת ויצא

ויצא

פרשת ויצא מספרת את סיפור יציאתו של יעקב מהאהל החם והתמים של ההורים. לאן יגיע יעקב?
אם נתבונן בחיי האבות נראה שכל אחד מהם מלמד אותנו הליכות עולם הזה – ומתוך ההליכות – הלכות.

ה"ויצא" של אברהם אבינו התחיל כבר בילדותו. אברם הילד שומר בחנות הפסלים של המשפחה. בעולם שבו עובדים עבודה זרה, חזנות פסלים היא מקור פרנסה. אשה מגיעה לחנות ומביאה מנחת אוכל לפסלים. אברה הילד שואל מכוח ההגיון החקרני של ילדים – כיצד פסל אוכל אם הוא דומם? ומשם מפליג לתובנות האמונה בא-ל בורא עולם. הוא הורס את הפסלים ואת פרנסת המשפחה, ובאופן אירוני (מוקדם לגילו) ממציא סיפור שבו הפסלים רבו על מנחת האוכל. זה הילד שיגדל להיות מכניס אורחים – האדם שנדע על התפריט שהיה מגיש לאורחיו – עגל בחמאה ועוגות.
אב-רהם – תפקיד האב המזין באוכל גשמי ורוחני. מאברהם אבינו אנו לומדים – הלכות אכילה.

גם יצחק אבינו התמודד עם "ויצא" משלו. בילדותו הוא נחשף לישמעל אשר "מצחק" (בראשית כ"א,ט), מעשה אשר מוביל לגירושו מהבית, שכן ישמעל מצחק באופן "לא נכון" או "לא יאה" (אני ממליצה להסתכל בפרשנים).
יצחק לעומת זאת כן יודע לצחק נכון:

" וַיְהִי, כִּי אָרְכוּ-לוֹ שָׁם הַיָּמִים, וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים, בְּעַד הַחַלּוֹן; וַיַּרְא, וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק, אֵת, רִבְקָה אִשְׁתּוֹ."

יצחק יודע ליצור אינטימיות אמיתית בין איש ואשתו, בין אדם ואלוהיו, בין האדם וארצו – יצחק הוא עובד אדמה בשונה מאביו ובנו רועי הצאן.

יעקב אבינו – עד פרשה זו יעקב חוסה באוהל החמים והתמים של הוריו. אפילו כשהוא מרמה (את אביו ואת אחיו) הוא בעצם ממלא הוראות, ולא יוזם.

יעקב מוברח מבית הוריו. הוא לא היה בורח אלמלא רבקה היתה שומעת את כוונותיו של עשיו להרוג אותו לאחר מות אביהם (שימו לב שיצחק יחיה עוד עשרים שנה, יעקב היה יכול להשאר לבטח בכנען), הוא לא היה יוצא מכנען אלמלא אביו הורה לו ללכת לחרן על מנת למצוא אשה מבנות המשפחה.

ביציאתו מבאר שבע יעקב נמצא בנקודה של שפל נוראי – הוא בודד, הוא חסר כל (על פי המדרש), הוא מנותק ממשפחתו.

יעקב לן על האדמה – לא ישן, כי שינה זה משהו שעושים במיטה. לינה – במקום שהוא לא הבית.
זו הפעם הראשונה שהתורה מספרת לנו על שינה. אדם הראשון ואברהם אבינו – נרדמו או הורדמו, הקב"ה הפיל על אדם הראשון תרדמה על מנת שיוכל לברוא את האשה, ועל אברהם כדי לאפשר לו את נבואת ברית בין הבתרים. תרדמה זה משהו שנופל על הרגע. שינה – זו הפעולה שאדם עושה כדי…למה ישנים?

'וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד' –

זו שינה. וכי שינה טובה מאד? אלא מתוך שאדם ישן קימעא, הוא עומד ויגע בתורה הרבה. ואף שהשינה היא הפסקה בפעילות השכלית, הרי היא נחוצה לבריאות הגוף, ולפיכך אם שם על ליבו שיהא גופו שלם וחזק, כדי שתהא נפשו ישרה לדעת את ה', והוא ישן כדי שתנוח דעתו עליו, וינוח גופו כדי שלא יחלה, נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא. (רמב"ם)

השינה מטרתה לחזק את בריאות הגוף. במצב עירות ישנו חיכוך מתמיד בין הנשמה לבין הגוף. בין הרצונות הטבעיים, הארציים, התאוותניים לעיתים של האדם, לבין הרצון הגבוה של נשמתו. החיכוך הזה מעייף, לכן אנחנו הולכים לישון.
שימו לב שצדיקים ואנשים שעוסקים כל היום במשהו שהוא ייעוד שלהם מתעייפים פחות, כי יש הלימה בין הנשמה והגוף.
הלילה הוא בעצם ההתחלה…אנחנו מתחילים את היום בשינה, וכדי להתחיל יום חדש אנו חייבים להשאיר מאחורינו את היום הקודם, את הכאבים, העלבונות, הכעסים וכל מה שמכביד.
זה מה שיעקב אבינו מלמד אותנו בכל שהוא הולך לישון ביציאתו מבאר שבע ופניו לחרן – קריאת שמע של ערבית

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֲרֵינִי מוֹחֵל וְסוֹלֵחַ לְכָל מִי שֶׁהִכְעִיס וְהִקְנִיט אוֹתִי אוֹ שֶׁחָטָא כְּנֶגְדִּי,
בֵּין בְּגוּפִי, בֵּין בְּמָמוֹנִי, בֵּין בִּכְבוֹדִי, בֵּין בְּכָל אֲשֶׁר לִי. בֵּין בְּאֹנֶס, בֵּין בְּרָצוֹן, בֵּין בְּשׁוֹגֵג,
בֵּין בְּמֵזִיד, בֵּין בְּדִבּוּר, בֵּין בְּמַעֲשֶׂה, בֵּין בְּגִלְגּוּל זֶה, בֵּין בְּגִלְגּוּל אַחֵר, לְכׇל בַּר יִשְׂרָאֵל,
וְלֹא יֵעָנֵשׁ שׁוּם אָדָם בְּסִבָּתִי. (תחינה שאומרים לפני קריאת שמע שעל המיטה)

ישנו סדר שלם בסידור לקריאת שמע לפני השינה.

בשנתו יעקב חולם –

וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.

המלאכים שעולים ויורדים משתוממים כשהם רואים את יעקב. המלאכים יודעים שיעקב בשמיים זה – ואוו! זה אבי האומה, הבן של יצחק, הנכד של אברהם. ממנו יצאו 12 שבטים, על שמו יקרא עם ישראל. הם מסתכלים ואומרים : זה יעקב? זה? זה שאין לו כלום, ששוכב על הארץ? שהוא כזה לבד, אחד שבורח? האיש שנראה הכי עלוב באזור?

והם עולים ויורדים. הם בודקים זה – יעקב שאנחנו יודעים איך הוא יהיה, וזה יעקב כמו שהוא עכשיו. זה אותו יעקב? הוא יוכל להגיע לזה? והתשובה היא כן. ה' אומר ליעקב, אתה תהיה יעקב כמו שאתה רוצה להיות, כמו שאתה חולם להיות, כמו שאני תכננתי שאתה תהיה, כמו שראוי להיות הבן של אברהם ויצחק. עכשיו לילה, עכשיו הזמן הכי מפחיד והכי קשה, אבל אחרי הלילה יהיה יום , יהיה אור ואז אתה תקום ועם עבודה קשה וסיעתא דשמיא תהיה יעקב כמו שאתה יכול להיות. יש לך תקוה. (על פי הרצאה עלפרשת השבוע מפי פרופ' חביבה פדיה)

יעקב אבינו מלמד אותנו לישון ולחלום.
יעקב יקום בבוקר – הוא יקיץ, ביקיצה טבעית שהיא סיום השינה (לא התעוררות, שהיא בכפיה), הוא יזכור את החלום, הוא יזכור את התקווה והוא ילך לחרן.

בחרן הוא יהיה יעקב, יעקב שעוקף את הכללים, יעקב שמעקם את הכללים, לא כי הוא תם שעושה מה שאומרים לו, אלא משום שזה מה שהוא צריך לעשות.
אחרי הוא ישיג את חלומותיו, הוא יזכה בחלום נוסף, חלום החזרה לארץ כנען.

אני מצרפת את תמונת שולחן השבת של פרשת "ויצא" של השנה שעברה שעסקה בחלום יעקב.
עם הילדים נוכל לשוחח על הפתגם "הכי חשוך לפני עלות השחר", על שינה ועל חלומות.

וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן,

וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת-ה'

עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ, יְהוּדָה                                                               (בראשית כד,א)

ר' עובדיה ספורנו, פסוק ל"ה:

ד"ה על כן קראה שמו יהודה: … ונראה שהיו כל אלה שמות של קדמונים, כמו שמצינו קודם לזה… והיו בוחרים מהשמות הקודמים את הנופלים על לשון המאורע.

כשתינוקת נולדת מיד אנחנו שואלים – ואיך השם שלה, ואיך יקראו לה?
עוד כשהתינוקת ברחם, אנו תוהים ומנסים לנסים – באיזה שם יבחרו ההורים?

בפרשת ויצא נולדים הילדים של יעקב – ראובן, שמעון, לוי, יהודה, דן, נפתלי, גד, אשר, יששכר, זבולון, דינה ויוסף (בנימין טרם נולד). האמהות נותנות את שמות לילדים וגם מוזכרת הסיבה לבחירה בשם.
יהודה – לאה בוחרת את השם הזה כאמירת "תודה" לה' על לידת הבן הרביעי.

ליד שולחן השבת נעיין בפרשה – ספר בראשית מפרק כט' פסוק לב' ועד פרק ל' פסוק כ', ונגלה את השם והסיבה של כל ילד. הילדים שבבגרותם יהפכו לשבטי ישראל.
ליד שולחן השבת נשאל את ההורים שלנו ונספר :
מה פירוש השם של כל אחד, ולמה נבחר השם הזה עבורו – קרוב משפחה, מאורע, תכונה.

מדרש תנחומא, פרשת ויקהל:

אתה מוצא שלושה שמות נקראו לו לאדם:

אחד מה שקואים לו אביו ואמו,

ואחד מה שקורים לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו;

טוב מכולם – מה שקונה הוא לעצמו.ונשאל את עצמנו, ומי שירצה גם ישתף  -כיצד קוראים לו אחרים (החברים, המורים), וכיצד היה רוצה שיקראו לו "שם שקונה לעצמו" היום או בעתיד.

                                                                                  

תמונה ויצא (2)

יעקב רחל ולאה וילדיהם יוצאים למסע מחרן לארץ כנען בגניבה. הם מחכים להזדמנות שלבן, אביהן של לאה ורחל לא יהיה בסביבה והם עוזבים את ביתו. זו עזיבה לתמיד, ולכן ברור מדוע לבן נרעש ונפגע כאשר הוא מגלה שבנותיו נכדיו וחתנו נעלמו.
לבן רודף אחרי יעקב וכאשר הוא משיג אותו השיחה ביניהם עוסקת בכמה הנושאים. אחת הטענות של לבן היא שיעקב גנב ממנו את התרפים שלו.
התרפים שמשו לעבודה זרה? מדוע שיעקב יגנוב תרפים?
יעקב לא לקח את התרפים, רעיון השימוש בתרפים זר לו מאד ולכן הוא כועס במיוחד כאשר מאשים אותו בלקיחתם. אולי בגלל הוא הוא מקלל את מי שכן לקח אותם.
הכתוב בפרשה מגלה לנו מי באמת לקחה את התרפים…

וַיַּעַן יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר לְלָבָן: …עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת-אֱלֹהֶיךָ, לֹא יִחְיֶה–נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר-לְךָ מָה עִמָּדִי, וְקַח-לָךְ; וְלֹא-יָדַע יַעֲקֹב, כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם….וְרָחֵל לָקְחָה אֶת-הַתְּרָפִים, וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל–וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם; וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת-כָּל-הָאֹהֶל, וְלֹא מָצָא.
כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט  (קהלת)- למה הדבר דומה, לרועה שראה את הזאב שנכנס לחטוף כבש, נטל אבן וזרק בזאב, והלך בכבשו. וכך יעקב – קילל והיה סבור שהוא מקלל ללבן ולא היה יודע שקללתו הולכת על כבשתו. (מדרש אגדת בראשית)

למה רחל לקחה את התרפים? בכך דנו פרשנים שונים ואני ממליצה ללכת לקרוא בהם.
עם זאת נראה בין שורות הפסוקים שלבן הבין שהתרפים אצל רחל, וכדי למנוע את השערוריה שהיתה פורצת אם יעקב היה מגלה זאת, הוא מחל על כבודו "ולא מצא" (מי שרוצה להפליג למחוזות ממש רחוקים של פרשנות יכול לנסות לקשור את "ולא מצא" של לבן ל"מצא אשה מצא טוב" מספר משלי).

ליד שולחן השבת נדבר עם הילדים על "שגגה שיוצאת מפי השליט" – על הנטיה האנושית להוציא פסק לפני שביררנו, חקרנו ושאלנו את כל הפרטים.
כמו כן נוכל לדבר על המורכבות של חיים במשפחה שבה יש אמונות שונות, כמו יעקב ורחל שהאמינו באל אחד , אך דרו עם לבן עובד האלילים. כיצד חיים יחד כאשר יש אמונות שונות?

נשים לב לכך שיעקב ולבן כורתים ברית ובונים גלעד – גל של אבנים. בניגוד לחומה או לקיר שבהם האבנים מהודקות זו לזו ואי אפשר לעבור ביניהן, אבני הגל הן מפוזרות ויש בהן סדקים, ניתן להציץ ביניהן ואולי אפילו לפלס דרך צרה. יעקב ולבן מקימים גל אבנים ולא קיר, כי בית יעקב ימשיך להיות מאז ועד היו בשיח עם העולם ולא מנותק ממנו.

שבת שלום מגילי והמשפחה

פרשת תולדות תשפ"א

וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, כִּי עֲקָרָה הִוא;

וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ

וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים, בְּקִרְבָּהּ, וַתֹּאמֶר אִם-כֵּן, לָמָּה זֶּה אָנֹכִי;

וַתֵּלֶךְ, לִדְרֹשׁ אֶת-ה' (בראשית כה,כא-כב)

על כך המקרא הזה אומר דורשני שסתם מה היא רציצה זו? וכתב אם כן למה זה אנכי רבותינו דרשוהו לשון "ריצה". כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שֶם וְעֶבֶר – יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודת אלילים – עשו מפרכס לצאת. (פירוש רש"י על הפסוק)

הפרשה מספרת לנו על ההריון של רבקה. בשונה מההיריון של שרה שמתואר בקיצור נמרץ "וַתַּהַר וַתֵּלֶד", על ההיריון של רבקה יש לנו סיפור. הפרשנים תמהים על הפרטים שמוסיפה התורה על ההיריון של רבקה.
אבל האמת היא שאם נשאל כל אשה עם ההריונות שלה היא תספר לנו הרבה סיפורים. ההיריון של שרה הוא יוצא הדופן, הנסי, לא רק בגלל הגיל של שרה, אלא גם בגלל שהוא נתפס אצל הפרשנים כהריון ש"אין מה לספר עליו". ההיריון של רבקה הוא היריון רגיל – עם התרגשות, עם סיפורים, עם תקוות ועם חששות.
כשרבקה עוברת ליד בית מדרש, מקום שלומדים על אמונה בה', היא מרגישה שהתינוק זז. זו תחושה נעימה ומסקרנת. האם זה אומר שהתינוק שלה מתרגש מאמונה בקב"ה? כשרבקה עובדת ליד מקדש לעבודת אלילים (זוכרים את המדרשים על ילדותו של אברהם אבינו?) – גם אז היא מרגישה שתינוק שלה זז – האם זה אומר שהתינוק שלה מעדיף עבודת אלילים?


רבקה מעדיפה כמובן שהבן או הבת שיוולדו לה ילכו בדרך שלה ושל יצחק, בדרכם של אברהם ושרה – אמונה בה' אל יחיד בורא העולם. מה עושים הורים כשהם מאד רוצים משהו בשביל הילדים שלהם?

מתפללים. רבקה מלמדת אותנו לסדר את הרצונות שלנו ואת השאלות שלנו בדרך התפילה. היא הולכת למקום מיוחד, כדי לערוך בו את התפילה שלה. היא יכולה להתפלל בביתה, כמובן, הרי אפשר להתפלל בכל מקום, אבל היא מלמדת אותנו שלפעמים על התפילה הרגילה היומיומית ("הביתית", כאמא, אני מתפללת בעיקר בבית), אנחנו מוסיפות תפילה מיוחדת, במקום מיוחד, עם כוונות מיוחדות. קוראים לזה "לדרוש את ה'". לדרוש=לחקור, לברר, לשאול, לבקש.

תולדות – הפרשה מלמדת אותנו על עוד ממד בקשר של הורים וילדים – קשר התפילה. הורים מטפלים בילדיהם – מאכילים, רוחצים, מלבישים. הורים מלמדים את ילדיהם – איך להתנהג, להיזהר, להיות חברים, להיות בעלי מידות טובות. והורים גם מתפללים על הילדים שלהם – שיהיו תמיד שמחים, בריאים, שיהיו להפ חברים טובים ומורים טובים, שיתפתחו, שימצאו את הייחוד שלהם בעולם ויגשימו אותו.

תמונה אחת=אלף מילים
בתמונה רואים נשים מארבעה דורות של המשפחה שלי מדליקות יחד נרות שבת (צולם ממש כמה רגעים לפני כניסת השבת).

ליד שולחן השבת, ובמיוחד אחרי הארוחה, נוציא את האלבומים המשפחתיים, נתבונן ונספר לעצמנו ולילדינו על תולדות המשפחה.

שבת שלום ושמחה מגילי והמשפחה

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא d7aad79ed795d7a0d7aa-d7aad795d79cd793d795d7aa.jpg