פרשת וירא

תיאור התמונה
נושא: הכנסת אורחים
אביזרים: בובות פליימוביל בתפקיד האורחים וישמעאל, בובות אברהם ושרה מחומרים שונים. עץ פליימוביל, קשת פליימוביל, חיות מפלסטיק, מז'ט (מה המילה העברית?) עם רוגעלך חתוך, והכי חשוב – אוהל מקרטון ביצוע שהכינו האב והבת.
פרשת וירא מלאה בסיפורים – הכנסת האורחים-מלאכים באוהל אברהם ושרה, הבשורה על הולדת הולדת יצחק, הפיכת סדום הדרמטית, יצחק נולד, הגר וישמעאל מגורשים, אברהם ושרה מגיעים לארץ גרר הפלישתית, עקידת יצחק, ובסוף בסוף – נטיעת אשל בבאר שבע ואזכור לידת רבקה שאיתה עתיד יצחק להתחתן.

התחלתי ללמוד וגיליתי שבכל נושא אפשר להעמיק שעות ומחשבות. ככה זה בלימוד תורה.

ברור היה לי שהתצוגה של השולחן תהיה בנושא הכנסת אורחים, אך מה הלימוד הנלווה לזה?

בקריאת הפרשה כולה בולט הניגוד בין הכנסת האורחים של אברהם ושרה להכנסת האורחים של לוט ובני ביתו. אפילו תוך כדי כתיבה עולה בי ההבנה שאברהם ושרה גרים באוהל, לעומת לוט שגר בבית.

אברהם מלווה את אורחיו, אשר הולכים להשקיף על סדום, ואז הקב"ה מתגלה אליו, התגלות שזו ההצהרה שלה:
וַה', אָמָר:  הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה. וְאַבְרָהָם–הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל, וְעָצוּם; וְנִבְרְכוּ-בוֹ–כֹּל, גּוֹיֵי הָאָרֶץ. כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה', לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט–לְמַעַן, הָבִיא ה' עַל-אַבְרָהָם, אֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר, עָלָיו. וַיֹּאמֶר ה', זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי-רָבָּה; וְחַטָּאתָם–כִּי כָבְדָה, מְאֹד. אֵרְדָה-נָּא וְאֶרְאֶה, הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה; וְאִם-לֹא, אֵדָעָה

ה' אומר: אברהם הוא שליחי הנאמן בארץ, הוא זה אשר מלמד ושומר את דרך ה' לעשות משפט וצדקה, אני רוצה לספר לו על המשפט שאני אעשה לסדום, ועל העונש הצפוי לעיר, אם אכן היא רעה כל כך.

בהמשך השיחה בין אברהם לקב"ה אברהם מנסה למצוא צדיקים בסדום, אך ללא הצלחה. אין צדיקים בסדום. הרבה מדרשים מכתבו בגמרא (בעיקר מסכת סנהדרין) ובבראשית רבה (מדרש אגדה) על אנשי סדום. מה זה אומר שהם אנשים "רעים וחטאים"?

הנה כמה דוגמאות ממדרש בראשית רבה:

* אמרו – מי שיש לו שור – רועה יום אחד, ושאין לו – רועה שני ימים. היה שם יתום בן אלמנה, מסרו לו את שוריהם לרעותם. הלך ונטלם והרגם. אמר להם: מי שיש לו שור יטול עור אחד ושאין לו שיטול שני עורות. אמרו לו : מה זה? אמר להם: סוף דין כתחילת דין.

* מי שהיתה לו שורה של לבנים (לבניין) , היה בא כל אחד ואחד ונוטל אחת. אמר :לא נטלתי אלא אחת.

מי שהיה שוטח שומים או בצלים, היה בא כל אחד ואחד ונוטל אחד. אמר: לא נטלתי אלא אחד.

* מי שקצץ אוזן של חמור של חברו, אמרו לו (לבעל החמור): תנהו לו עד שתצמח.

מי שפצעו חברו, אמרו לו (לפצוע) : תן לו שכרו שהקיז לך דם (הקזת דם נחשבה כסוג של טיפול רפואי בימים ההם).

ועוד אחד:

* כך התנו ביניהם אנשי סדום: מי שיזמין אדם לבית המשתה יפשטו טליתו (בגדו). נזדמן אליעזר לשם לבית המשתה ולא הזמינוהו. כשבקש לסעוד הלך וישב בסוף כולם. אמרו לו: מי הזמינך לכאן? אמר לזה ישב (לידו): אתה הזמנתני. אמר : שמא ישמעו שאני הזמנתי ויפשטו בגדי. נטל טליתו וברח לחוץ. וכן עשה אליעזר לכל אחד ואחד עד שיצאו כולם, ואכל הוא את הסעודה.
 – מעבר למימד הקומי שבסיפור הזה, עולה השאלה מה עושה אליעזר עבד אברהם בסדום?

מהמדרש עולה שהחוק בסדום הוא חוק הרשע, כלומר החוק הוא להתנהג ברשעות, באכזריות, בחמדנות.

לכן כשאברהם שואל את ה' : -הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט.

ה' עונה לו, על פי המדרש כך:

ויגש אברהם ויאמר :השופט כל הארץ לא יעשה משפט?

אמר ר' לוי: אם עולם אתה מבקש -אין דין, ואם דין אתה מבקש – אין עולם.

אתה תופס את החבל בשני ראשים: אתה מבקש עולם ומבקש דין? טול לך אחד מהם. ואם אין אתה מוותר קמעא – אין העולם יכול לעמוד.

מה עושים כשאר מערכת המשפט היא הרשע עצמו?
בניגוד לדור המבול שידעו שהם גוזלים וחומסים וחוטאים, אנשי סדום הפכו את ההתנהגויות הללו לחוק, ואת ההתנהגות האנושית – לפשע.

כמודגם במדרש הבא:

פלוטית בתו של לוט היתה נשואה לאחד מגדולי סדום, ראתה עני אחד מדקדק (מדוכדך) ברחוב העיר ועגמה נפשה עליה (הצטערה).
מה היתה עושה? בכל יום כשהיתה יוצאה לשאוב מים היתה נותנת בכד שלה מכל מזון ביתה ומכלכלת אותו העני.

אמרו אנשי סדום:העני הזה, מאין הוא חי? עד שידעו הדבר  והוציאו אותה להשרף, אמרה: אלוקי העולם, עשה משפטי ודיני מאנשי סדום! ועלתה צעקתה לפני כסא הכבוד. אמר הקדוש ברוך הוא: "ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי" אם כצעקת בהנערה הזאת עשו אנשי סדום אהפוך יסודותיה למעלה ופניה למטה.

סיפור זה מופיע בכמה גרסאות במדרשים ובגמרא, המשותף לכל הסיפורים הוא נערה שמבריחה בכד שבידה אוכל עבור העני.

האם הצירוף של נערה וכד מוכר לנו?

אכן, הוא מוכר מהסיפור שנקרא בפרשה של השבוע הבא, פרשת חיי שרה, שבה אליעזר, עבדו של אברהם, הולך לחפש כלה ליצחק. אליעזר מחליט לחפש נערה שתתן לו לשתות מהכד שלה (על מנת לבחון את מידת החסד שלה).
אולי זו התשובה לשאלה שנשאלה למעלה? אולי אליעזר הולך לבדוק אם יש כלה ראויה ליצחק מהמשפחה, והוא פונה קודם כל לעירו של לוט?

בעצם אנו רואים שלא נמצאו צדיקים בסדום, אך צדיקות כנראה שכן…אך לא מספיק.

בינתיים, באוהל אברהם ושרה שמחה גדולה:

ותאמר שרה: צחוק עשה לי אלהים

ראובן בשמחה  – שמעון מה איכפת ליה?

כך שרה נפקדה –  אחרים מה איכפת להם?

אלא בשעה שנפקדה אמנו שרה, הרבה עקרות נפקדו עמה, הרבה חרשים נתפקחו, הרבה סומים נפתחו, הרבה שוטים נשתפו.

ניתן דורייה לעולם

"ויקרא אברהם את שם בנו…י-צ-ח-ק"

יצא חוק לעולם, ניתן דוריה לעולם

(בראשית רבה)

אברהם ושרה הם אנשי במובן כל כך רחב, שקרה קורה להם נס – הנס משפיע לכל העולם.
החוק הטבעי שזקנים אל יכולים להוליד מתבטל ומבטל עוד "חוקי טבע" נוספים עבור אנשים רבים – עקרות, חרשים, סומים ושוטים.

זהו הצחוק שעל שמו נקרא יצחק – יצא חוק – יש דברים שיוצאים מגדר החוק, שהשומע צוחק כשהוא מדמיין את היתכנותם, ואף על פי כן- זה קורה, זה קרה.

זהו החסד שאין לו גבול, וככל שאתה משפיע חסד הוא הולך ומתפשט הלאה.

לעומת אנשי סדום שגרו באחד המקומות המדהימים בתבל, מקום יפה, עשיר ומבורך:

שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אַנְשֵׁי סְדוֹם לֹא נִתְגָּאוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל טוֹבָה שֶׁהִשְׁפִּיעַ לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

מָה נֶאֱמַר בְּאַרְצָם?

"אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם… מְקוֹם סַפִּיר אֲבָנֶיהָ וְעַפְרֹת זָהָב לוֹ,

נָתִיב לֹא יְדָעוֹ עָיִט וְלֹא שְׁזָפַתּוּ עֵין אַיָּה" (איוב כח, ה-ז) –

שֶׁאֵין לְךָ כָּל שְׁבִיל וּשְׁבִיל בִּסְדוֹם שֶׁלֹּא הָיוּ בּוֹ שִׁבְעָה אִילָנוֹת זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה –

גֶּפֶן וּתְאֵנָה

וְרִמּוֹן, אֱגוֹז וְשָׁקֵד,

תַּפּוּחַ וּפַרְסֵק,

וְהָיָה כָּל הַשְּׁבִיל מְסֻכָּךְ.

אָמַר רַ' לֵוִי בְּשֵׁם רַ' יוֹחָנָן: בַּר הֶדְיָא צוֹפֶה מַאֲכָלוֹ מִשְּׁמוֹנָה עָשָׂר מִיל,

וְכֵוָן שֶׁהָיָה עוֹמֵד עַל אִילָנֵי סְדוֹם לֹא הָיָה יָכוֹל לִרְאוֹת עַל הָאָרֶץ מִכּוֹחָם שֶׁל אִילָנוֹת.

כְּשֶׁהָיָה הוֹלֵךְ אֶחָד לְגַנָּן וְהָיָה אוֹמֵר לוֹ:

"תֵּן לִי בְּאִיסָר יָרָק" –

כְּשֶׁהוּא נוֹתֵן לוֹ הָיָה מְשַׁכְשְׁכוֹ בְּמַיִם וּמוֹצִיא מֵעָפָר זָהָב.

אָמְרוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם:

מֵאַחַר שֶׁאָנוּ שְׁרוּיִים בְּשַׁלְוָה וּבְטוֹבָה,

מָזוֹן יוֹצֵא מֵאַרְצֵנוּ,

כֶּסֶף וְזָהָב יוֹצֵא מֵאַרְצֵנוּ,

אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת יוֹצְאוֹת מֵאַרְצֵנוּ –

לָמָּה לָנוּ עוֹבְרֵי דְּרָכִים, שֶׁאֵין בָּאִים אֶלָּא לְחַסְּרֵנוּ?

בּוֹאוּ וּנְשַׁכַּח תּוֹרַת רֶגֶל מֵאַרְצֵנוּ,

שֶׁנֶּאֱמַר: "הַנִּשְׁכָּחִים מִנִּי רָגֶל דַּלּוּ מֵאֱנוֹשׁ נָעוּ" (שם, ד) –

אָמַר לָהֶם הַמָּקוֹם: בְּטוֹבָה שֶׁהֵיטַבְתִּי לָכֶם אַתֶּם מְבַקְּשִׁים לְשַׁכֵּחַ אֶת הָרֶגֶל מִבֵּינוֹתֵיכֶם, אֲנִי אֲשַׁכַּח אֶתְכֶם מִן הָעוֹלָם.

אנשי סדום שבורכו בתנאים הטובים והנעימים ביותר נתפסו לחרדה ולחמדנות – למה לנו לחלוק עם עוברי אורח את הטוב שלנו, ומכאן – למה לחלוק עם אחרים בכלל?

אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה

(מסכת שבת קכ“ז ע“א)

גישת החסד של אברהם ושרה אומרת יש לי ואני מחלק, חולק ומעביר הלאה. הדבר בולט בהכנסת האורחים של אברהם ושרה. כשאברהם ושרה מארחים הם לא עושים נפשות לעצמם, הם לא קונים קולות של מאמינים לעצמם, הם משתמשים בהכנסת האורחים על מנת להכיר לאנשים את מציאות הקב"ה בעולם. ומציאות הקב"ה בעולם היא אינסופית ולכן אברהם ושרה אף פעם אינם חסרים, לכן גם כאשר נעשה להם נס, הוא מיד נס לעוד הרבה אנשים.

אנשי סדום מחזיקים ונאחזים בעושר ובנכסים שלהם, מבחינתם- מה שאני נותן עושה אותי חסר.

אולי בגלל זה אומר רב שהכנסת אורחים גדולה מהקבלת פני השכינה. כשאדם מכניס אורחים כדרכם של אברהם ושרה הוא פותח לאורחיו צוהר לעולם החסד והשפע האינסופי שהקב"ה משפיע עלינו, וממילא מקביל את פני השכינה באותו הזמן.

שתהיה לנו שבת של שלום ואחווה,

גילי

פרשת וירא: כמה בנות היו ללוט?

כמה בנות היו ללוט?

קודם נזכר בסיפור:
 וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה, בָּעֶרֶב, וְלוֹט, יֹשֵׁב בְּשַׁעַר-סְדֹם; וַיַּרְא-לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם, וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה.  ב וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא-אֲדֹנַי, סוּרוּ נָא אֶל-בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהִשְׁכַּמְתֶּם, וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם; וַיֹּאמְרוּ לֹּא, כִּי בָרְחוֹב נָלִין.  ג וַיִּפְצַר-בָּם מְאֹד–וַיָּסֻרוּ אֵלָיו, וַיָּבֹאוּ אֶל-בֵּיתוֹ; וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. (בראשית פרק יט)

עד כאן סופר על לוט מכניס האורחים. לוט הוא אחיינם של אברהם ושרה,ולכן הכנסת אורחים זה מעשה שהוא מכיר.

ד טֶרֶם, יִשְׁכָּבוּ, וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל-הַבַּיִת, מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן:  כָּל-הָעָם, מִקָּצֶה.  ה וַיִּקְרְאוּ אֶל-לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה; הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ, וְנֵדְעָה אֹתָם.  ו וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט, הַפֶּתְחָה; וְהַדֶּלֶת, סָגַר אַחֲרָיו.  ז וַיֹּאמַר:  אַל-נָא אַחַי, תָּרֵעוּ.  ח הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ–אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם; רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל, אַל-תַּעֲשׂוּ דָבָר, כִּי-עַל-כֵּן בָּאוּ, בְּצֵל קֹרָתִי.  

אנשי סדום, אשר המדרשים מפליגים ברשעותם ובסדר החברתי המעוות שלהם, דורשים מלוט להציג את אורחיו, וכנראה שמתכוונים להתעלל בהם.
לוט מסרב להוציא את אורחיו, ומציע מעין עסקת חליפין (משונה? מעוותת? הזויה?), שבה במקום את האורחים יוציא אל אנשי העיר את שתי בנותיו-אשר-לא-ידעו-איש (בתולות?).

ט וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ-הָלְאָה, וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא-לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט–עַתָּה, נָרַע לְךָ מֵהֶם; וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד, וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת.  י וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת-יָדָם, וַיָּבִיאוּ אֶת-לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה; וְאֶת-הַדֶּלֶת, סָגָרוּ.

אנשי סדום כועסים על לוט והוא מוצא עצמו בסכנה. ידם של האנשים האורחים/מלאכים נשלחת ומחלצת את לוט מהמצב המסוכן שנקלע אליו ומכניסה אותו אל הבית.

נחזור אל השאלה המקורית: כמה בנות יש ללוט?

בדברו אל אנשי עירו, המבקשים להתעלל באורחיו, לוט מציין שיש לו שתי בנות -שלא-ידעו-איש. 
במנוסתו באות אתו שתי בנותיו אשר יש להן חתנים (החתנים סירבו לצאת מהעיר וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל-חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו, וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן-הַמָּקוֹם הַזֶּה, כִּי-מַשְׁחִית יְהוָה, אֶת-הָעִיר; וַיְהִי כִמְצַחֵק, בְּעֵינֵי חֲתָנָיו. פסוק יד).
אי אפשר שאותן שתי בנות הן גם מחותנות וגם לא ידעו איש. אז האם יש ללוט ארבע בנות? ואם כן, למה רק שתיים יצאו אתו מהעיר (וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד-אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו, … וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ, מִחוּץ לָעִיר. פסוק טז) ?

התשובה: את דבריו של לוט לאנשי העיר עלינו לקרוא בנימת דיבור של שאלה רטורית מהולה בתוכחה: לוט אומר לאנשי סדום שהסיכוי שהוא יוציא אליהם את האורחים שלו, הוא כמו הסיכוי שהוא *היה מוציא אליהן את בנותיו הבתולות לו היו לו כאלה* (בסוגריים נעיר שלוט לא משתמש במילה בתולות, וזה קשור לפירוש אחר שאני עובדת עליו כרגע). כלומר- *אין סיכוי* , אומר לוט, שאני אתן לכם להתעלל באורחים שלי . ואולי הוא אף מעביר מסר "האורחים הם כמו המשפחה היקרה שלי". אנחנו כל כך רגילים למדרשים שמציגים את אנשי סדום כרעים ונוראים , וכל כך נוח לנו להדביק מהרוע הזה גם על לוט, שאנחנו שוכחים שלוט הוא אדם שיש בו יסוד טוב, שגר במקום רע. הוא מכניס אורחים, לפי (אחד) המדרשים בתו מצילה עני מרעב. קל לנו להתפתות לקרוא את הפסוק כפשוטו- שלוט מציע את בנותיו בתמורה לאורחיו. הצעה שהיא מעבר לכל היגיון, אלא אם כן, אנחנו מייחסים מראש דעות ורצונות מעוותים ללוט עצמו, ולמה בעצם?
הפיתרון הזה גם מסביר טוב יותר, לדעתי, את תגובתם של אנשי סדום:1. גֶּשׁ-הָלְאָה = זוז מפה, אל תפריע. בנימה מאיימת כמובן, ההופכת את לוט עצמו לקורבן פוטנציאלי ללינץ' .2. הָאֶחָד בָּא-לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט = מה אתה חושב את עצמך, אתה לא באמת מאתנו, אתה לא תחליט מה יקרה. 3. עַתָּה, נָרַע לְךָ מֵהֶם =  כעת לוט עצמו בסכנת חיים בגלל סירובו לשתף פעולה עם רצונם הרע של אנשי סדום.
*לוט מוסר את נפשו על אורחיו*. כאזרח סדום הוא יכול היה לשער שכך יתפתחו הדברים ובכל זאת הוא דבק בהגנתו על אורחים (אף שהוא יודע שהם מלאכים ואולי משער שיוכלו לדאוג לעצמם). לא מצאתי סיפור שבו אברהם אבינו מוסר את נפשו על הכנסת אורחים! (מצאתי סיפורים על אברהם אבינו המסתתר מאחורי גבה של אשתו ומסכן אותה שוב ושוב ). מי שמציל את לוט הם האנשים/מלאכים/אורחים. לסיכום, ללוט שתי בנות נשואות לחתנים. שתי הבנות -שלא-ידעו-איש הן בנות היפותטיות שהוזכרו לצורך הדיון של לוט עם אנשי סדום.

ליד שולחן השבת נוכל לשוחח על דעות קדומות, לספר על מקרים שבהם גם אנחנו, ההורים, נכשלנו בגלל דעה קדומה, ועל הפעמים שסבלנו בגלל דעה קדומה. נחשוב ביחד על דרכים להתגבר על הנטיה האנושית להכליל, ובמקום זה ננתאמן בפתיחת הלב וחידוד הסקרנות – שנזכה להכיר את מי שעומד מולנו באמת.

שבת שלום ושמחה, מגילי והמשפחה

פרשת וירא

וְאַבְרָהָם, בֶּן-מְאַת שָׁנָה, בְּהִוָּלֶד לוֹ, אֵת יִצְחָק בְּנוֹ.

וַתֹּאמֶר שָׂרָה–צְחֹק, עָשָׂה לִי אֱלֹהִים:  כָּל-הַשֹּׁמֵעַ, יִצְחַק-לִי.

וַתֹּאמֶר, מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם, הֵינִיקָה בָנִים, שָׂרָה:  כִּי-יָלַדְתִּי בֵן, לִזְקֻנָיו.

                                                                 (בראשית כא,ה-ז)

מדרש בראשית רבה:

ותאמר שרה: צחוק עשה לי אלקים

ראובן בשמחה  – שמעון מה איכפת ליה?

כך שרה נפקדה –  אחרים מה איכפת להם?

אלא בשעה שנפקדה אמנו שרה, הרבה עקרות נפקדו עמה, הרבה חרשים נתפקחו, הרבה סומים נפתחו, הרבה שוטים נשתפו.

ניתן דורייה לעולם                                                            

"ויקרא אברהם את שם בנו…י-צ-ח-ק

יצא חוק לעולם, ניתן דוריה לעולם.

אברהם ושרה הם אנשים גדולים במובן כל כך רחב, שכשקורה להם נס – הנס משפיע לכל העולם.

החוק הטבעי שזקנים לא יכולים להוליד מתבטל ומבטל עוד "חוקי טבע" נוספים עבור אנשים רבים – עקרות, חרשים, סומים ושוטים. זהו הצחוק שעל שמו נקרא יצחק – יצא חוק – יש דברים שיוצאים מגדר החוק, שהשומע צוחק כשהוא מדמיין את היתכנותם, ואף על פי כן- זה קורה, זה קרה.

צחוק מקרב בין אנשים. צחוק מקרב בין חברים, צחוק מקרב בין אחים, צחוק מקרב בין הורים וילדים בין הסבים ונכדים.

יש דברים שמצחיקים את כולם ויש דברים שמצחיקים את מי שיש להם אותה התרבות, השפה או המקצוע.

כדי לצחוק ביחד אנחנו יוצרים קשר עין לרגע, והבנה משותפת, ותזמון. כשחושבים על זה זו פעולה די מורכבת. יש בדיחות שהופכות להיות חלק מהשפה המשפחתית, כמו מילות קוד, שרק מזכירים אותן ברמז וכבר כולם מחייכים.

יש צחוק מיוחד שהוא ההנאה של הורים מילדיהם, מה"חוכמות" שלהם.

ליד שולחן השבת נספר הורים לילדים ואחים זה לזה את "החוכמות" המיוחדות והמצחיקות שאנו זוכרים.

יש צחוק מיוחד של סבתא ונכדה, ואני זוכרת באהבה את סבתא לילי שהייתה אוהבת לספר בדיחות ולשמוע בדיחות, והיינו צוחקות הרבה יחד.

שבת שלום ושמחה מגילי והמשפחה

פרשת בראשית

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. (בראשית א,ג)

העולם נברא בדיבור, באמירה.
לפעמים מילה יכולה להיות עולם ומלואו של משמעות, של שמחה, של אהבה או של עלבון ואכזבה.

האם תצליחו למצוא את המילים המסתתרות בין האותיות המפוזרות על השולחן?

משחק משפחתי סביב השולחן:
1. אחד מבני המשפחה בוחר אות (כמו שבוחרים ב"ארץ עיר", הוא אומר בשקט, בלב, את האותיות ואז עוצרים אותו).
2. כעת, לפי תור, כל אחד מבני המשפחה (חוץ מהאדם שבחר את האות) צריך לומר מילה אחת חיובית (כמו תכונה), או נייטרלית (כמו חפץ או מקום) שמתחילה באות הנבחרת.
3. הסבב ימשיך, עד שאחד מבני המשפחה לא ימצא מילה לומר.
4. בחרו אות חדשה והמשיכו…


נשים לב שהרבה מילים משמעותיות וחשובות מתחילות באות א':
אלוהים, אהבה, אמא, אבא, אחים, אחיות, אויר, אוכל, אש, אחריות, אומץ, אחד, אנושות, אוצר, אור, אושר, אמת.



התורה מתחילה באות ב', במילה "בראשית".
מה דעתכם? מדוע התורה לא מתחילה באות א'?

קראו על כך ב"מדרש האותיות":
אמר ר' עקיבא: אלו עשרים ושנים אותיות שבהן נתנה כל התורה כּלה, והן חקוקין בעט שלהבת על כתר נורא של הקב"ה. ובשעה שבקש לבראות את העולם, ירדו ועמדו לפני הקב"ה.

זה אומר לפניו: בי תברא את העולם, וזה אומר לפניו: בי תברא את העולם.

בתחילה נכנס תי"ו (האות ת') לפניו, ואמר לפניו: רבונו של עולם! רצונך שתברא בי את העולם?

שבי אתה עתיד ליתן תורה לישראל על ידי משה, שנאמר: תורה צוה לנו משה.

השיב הקב"ה ואמר: לאו, מפני שאני עתיד לעשות בך רושם על מצחות האנשים, שנאמר: "וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים" (בנבואת יחזקאל) . מיד יצא מלפניו בפחי נפש.

ואחר כך נכנס שי"ן, וכן כל אות ואות. ואחרי כולן נכנס בי"ת, ואמר לפניו: רבונו של עולם, רצונך שתברא בי את העולם? שבי אומרים בכל יום: "ברוך ה' לעולם אמן ואמן". השיב הקב"ה: הן, ברוך הבא בשם ה'. מיד קבלו הקב"ה וברא בו את העולם בבי"ת, שנאמר: בראשית ברא. ואל"ף, כיון שראה את הקב"ה שקבל ממנו לברא את העולם, עמד לו לצד אחד ושתק, עד שקרא לו הקב"ה ואמר לו: אל"ף, מפני מה אתה שותק ואין אתה אומר לי כלום? השיב אל"ף ואמר לו: רבונו של עולם! מפני שאין בי כח לומר לפניך כלום, שכל האותיות מחושבים במנין מרובה, ואני במנין מועט. בי"ת בשתים גימ"ל בשלשה וכן כולם, ואני באחד. השיב הקב"ה ואמר לו: אל"ף, אל תתירא, שאתה ראש לכולן כמלך. אתה אחד ואני אחד, והתורה אחת שאני עתיד ליתן בך לעמי ישראל, שנאמר: "אנכי ה' אלקיך":
(ילקוט שמעוני בראשית רמז א').

שבת שלום ושמחה,

גילי

פרשת האזינו תשפ"ב



"וזהו פירוש "האזינו השמיים ואדברה ותשבע מארץ אמרי פי", כי הנה אמרו חז"ל שהאדם יש בו חלק שהוא כמלאך, ויש בו חלק שהוא כבהמה. ועל זה מרמז הכתב שעל כל חלקי האדם לשמוע את דבר ה'.
האזינו השמיים ואדברה- הם האיברים העליונים השמימיים, המוח והלב.
ותשמע הארץ אמרי פי – הם האיברים הארציים והחומריים, שמושכים את האדם לארציות וחומריות ותאוות.
אל כולם מדבר בתמידיות דבר ה'. (פירוש הנתיבות שלום)

אנו לומדים מהפירוש שניתן לחלק את האדם לשני חלקים – האיברים העליונים שהם המוח והלב, והאיברים התחתונים שהם מהבטן ומטה.
המוח והלב הם האיברים שאנו משתמשים בהם כדי לתאר את מקור המחשבות, הרגשות והרצונות שלנו.וכאשר משה מדבר, משתמש בשפה של מילים שהיא ייחודית לבני אדם, אנו נדרשים להקשיב עם המוח והלב, לתת תשומת לב מיוחדת. משה מדבר כבר "ספר שלם" אנחנו עוד מעט נסיים לקרוא ספר שכולו דברים-דיבורים.

לעומת האיברי-השמיים שאליהם משה מדבר, ישנם איברי-הארץ שלהם משה אומר. אמירה היא דיבור פשוט. גם בעלי החיים מסוגלים לומר שנעים או לא נעים,חם/קר, חשים רעב וצבא, מפחדים או נהנים. אמירה המבטאת רעיון מופשט היא כבר דיבור.

לפי חז"ל האדם עצמו כולל את השמיים ואת הארץ, ולכן כשמשה פונה לשמיים ולארץ הוא פונה לאדם השלם על שני חלקיו. לחוש השמיעה יש כמה פעלים: האזנה, הקשבה, שמיעה והסכת.
שמיעה – היא החוש עצמו, הצלילים והקולות שנקלטים באוזן. שיש רעש פתאומי וחזק, אנו שומעים שומעים רעש.
האזנה – ובלשון התורה – להטות אוזן או לכרות אוזן, היא הפעולה שהאדם שמולנו עושה כאשר הוא מפנה את תשומת לבו לכך שמדברים אליו. האזנה נעשית בכוונה ובאופן פעיל, בשונה מהשמיעה שהיא החוש הסביל (הפסיבי).

הקשבה – הקשבה היא הפעולה שהאדם עושה כדי להבין את הנאמר לו, יחד עם האזנה, זה הריכוז של מי שמאזין ומקשיב. קרה לכם פעם שהייתם בחדר מלא אנשים, כמו כיתה או בית כנסת, ומישהו אחר את השם שלכם בקצה השני של החדר ואתם "תפסתם את זה", שמתם לב שהזכירו את השם שלכם? יש לנו קשב מיוחד לדברים שמעניינים אותנו (כמו אנו עצמנו). כדאי לזכור את זה כשרוצים שאנשים יקשיבו לנו.

הסכת – על שולחן השבת שמנו סטטוסקופ, ובעברית מַסִכֶּת. הרופאה מקשיבה למסכת לקולות שנמצאים בתוך גופו של האדם, וכך מאבחנת את הנשימה, רחשי הלב ולחץ הדם. אם פעם ראיתם רופאה בודקת מישהו במסכת בוודאי שמתם לב להבעת הריכוז שהיתה על פניה. להסכית – להקשיב בריכוז רב.
ואולי להסכית זה להקשיב לרחשי הלב, להשתמש בחוש שמיעה "פנימי", כדי לשמוע את מה שנסתר מהאוזן (רעיון שלי).

המילה הסכת היא יחידאית בתורה – ”וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, אֶל כָּל-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם, לה' אֱלֹהֶיךָ. וְשָׁמַעְתָּ, בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ; וְעָשִׂיתָ אֶת-מִצְו‍ֹתָו וְאֶת-חֻקָּיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.“ (דברים כז, פסוק ט).

 
לאחר שדנו בחלוקת האדם, נשים לב לסיום המאמר של חז"ל "אל כולם מדבר בתמידיות דבר ה'".
אני אוהבת במיוחד את המשפט הזה. האדם אינו רק "שמיימי" או "בהמי", האדם הוא מכלול, וה' מדבר אל האדם השלם כל הזמן. יהי רצון שגם אנחנו נדע לדבר אל האדם השלם העומד מולנו.



ליד שולחן השבת נשאל ונדון:
1. מה המשמעות של חלוקה של האדם?
חז"ל מחלקים לפי החלק שהוא "כמלאך", והחלק שהוא "כבהמה". המילה "בהמה" אולי נשמעת קצת מעליבה, אך זו אינה הכוונה של חז"ל. הכוונה היא שלאדם יש חלק שהוא כמו חיה – חלק שקשר לכוח החיים, להישרדות פיזית, לאינסטינקטים של אכילה והגנה על הגוף.
מה "מלאכי" או "שמיימי" במוח ובלב, לדעתכם? ומה "בהמי" בפלג הגוף התחתון, לדעתכם?

2. איך אם אתם הייתם מחלקים את האדם? לאילו חלקים הייתם מחלקים ומדוע?

 
שבת שלום ושמחה,

מגילי והמשפחה

פרשת וילך

הַקְהֵל אֶת-הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ–לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת (דברים לא, יב).

פרשת וילך היא פרשה קצרה מאד, בסך הכל שלושים פסוקים. זו פרשת הפרידה של משה מעם ישראל.

בפרשה זו משה מצווה את עם ישראל על מצוות הקְהֵל. מצווה להתאסף כל העם בעליה לרגל בחג הסוכות שלאחר שנת השמיטה ולשמוע קריאה בתורה (עוד על מצוה זו בדברים שכתבתי בשנה שעברה).

למעמד הקהל מגיעים כולם, והתורה מפרטת – האנשים, הנשים, הטף והגֵר.

מפרש האבן עזרא: למען ילמדו. גם בשבת.

כלומר גם בשבת יש מצווה על כולם להתאסף ולקרוא, לשמוע וללמוד דברי תורה. אנו עושים זאת בבית הכנסת בתפילה ובקריאת התורה.

הפרשן רש"י מפרט: והטף. למה באו (חגיגה ג) לתת שכר למביאיהם.

ברור לנו שגברים ונשים מצווים להגיע לבית הכנסת, אך מה הטעם להביא את הטף, את הילדים.
קודם כל זה ברור שאם גם הגברים וגם הנשים מגיעים לבית הכנסת, אז הם יביאו אתם את הילדים שלהם, נכון?

 (אולי זה לא מובן מאליו, אולי היה מקום לחשוב שהגר אשר בשעריך, אולי העובדים הזרים של ימינו, ישכרו על מנת לשמור על הילדים שלא יפריעו למעמד התפילה והלימוד של הבוגרים?).

רש"י מצביע על עניין מהותי – הטף שבא למעמד הקהל בא משום שיש ציווי להביאו, ולא משום שלהורים אין בייביסיטר 😊

והשאלה שרש"י עוסק בה היא למה מביאים את הילדים למעמד הקהל, ובימינו – לבית הכנסת.
תשובתו – לתת שכר למביאיהם. מהו השכר של ההורים המביאים ילדים לבית הכנסת?
הרי פעמים רבות בגלל הילדים ההורים לא יכולים להתרכז בתפילה או בקריאת התורה…

דיון משפחתי – מה עושים בבית הכנסת?

הורים – מה אתם עושים בבית הכנסת?

ילדים – מה אתם עושים בבית הכנסת?

הורים – האם בילדותכם הלכתם לבית הכנסת, ומה עשיתם שם?

נראה שלכל אחד יש פינה משלו בבית הכנסת. יש מי שמעדיף לפגוש אנשים-חברים. יש מי שמעדיף את התפילות בלחש ומי שמעדיף את השירה בקול ביחד, ויש את מי שיושב ומקשיב, ואת מי שיושב ומסתכל.

הסביבה שבה אנו נמצאים משפיעה עלינו בכל גיל, ולכן אין גיל שממנו מתחילים להגיע לבית הכנסת. החוויה של בית הכנסת היא חוויה בכל החושים, ובכל גיל ובכל שלב בחיים היא נקלטת.

פירוש ה"שפת אמת": ועל זה הקושיא: טף למה באין? כי בשכר טירחא שלהם אין תועלת.

ועל זה התשובה  – לתת שכר. כי טרחת האב ורצונו להמשיך את טפיו לעבודתו יתברך הוא גורמת שכר שיתן השם יתברך הארה לבניו.

כלומר ההורים טורחים להביא את ילדיהם לבית הכנסת, ושכרם הוא שהקב"ה נותן רצון וחשק ללימוד תורה ודבקות בה' – לילדיהם.

 
כשהילד רואה את הטרחה של ההורים –

*לקום בבוקר לתפילה, במקום להישאר במיטה ולהמשיך לישון עד מאוחר

*להתלבש יפה בבגדי שבת (ונעלי שבת ותסרוקת של שבת ותכשיטים 😊   )                             

*להכין קופסת פירות/ממתקים לבית הכנסת

הילד מבין שזה משהו חשוב, הילד מפנים שזו התורה שלו. יש גיל חיוב במצוות, אבל אין גיל לאמונה ולבטחון בה'.


                                        שבת שלום מגילי והמשפחה

פרשת ניצבים

בפרשת ניצבים מדבר משה רבינו אל כל אנשי העם:

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם:  רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם–וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ:  מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ.

עשרה טיפוסים/מגזרים שונים נכללים בדבריו של משה וכל אחד מישראל מוצא את מקומו/הגדרתו.

ליד השולחן ננסה לאפיין את הטיפוסים השונים בעזרת המפרשים ובעזרת הפשט וכל אחד ינסה למקם את עצמו. האם מצאתם יותר משתי הגדרות אפשריות לעצמכם? האם את גם אשה וגם מנהיגה? זה אפשרי בהחלט, כיוון שמדובר גם בעשרה כוחות הנפש הפועלים בקרב כל אחד ואחת מאתנו 😊.

נשים לב לחוטבי העצים ושואבי המים. מבחינת מעמד תעסוקתי הם לא שונים כל כך, שניהם עובדים בעבודה פיסית קשה. מבחינה מהותית מדובר בעבודות שונות.
חוטב העצים עושה פעולה מלמעלה כלפי מטה – הנפת הגרזן, והוא מסיים את חייו של העץ. שואב המים עושה פעולה מלמטה כלפי מעלה, כאשר הוא דולה מים מהבאר (או מן הבור), וישתמש במים החיים כדי לקיים חיים.

משה נותן לעם ישראל כלל מפתח לקיים שמירת התורה וקיום מצוות:

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם—לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא

לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה

וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד:  בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ. (דברים ל, יא-יד)

אין צורך לחצות ימים, לקפוץ ממטוסים או לטוס גבוה בשמים כי לקיים מצוות. בעצם מה שאדם צריך הוא להיות הוא עצמו. לכל אחד יש את הכוונות שלו והרצונות שלו – בלב, ואת הדרך שלו להתבטא – בפה, ואת העשייה שלו.

רבינו בחיי מחלק את המצוות לשלושה סוגים – מצוות שעושים בלב (זוכרים את מצוות "ואהבת"?), מצוות שעושים בפה (כמו לברך ברכות, איסור רכילות, לאכול מאכלים כשרים) ומצוות שעושים בידיים (מי טרח לכבוד שבת? מי יבנה סוכה בקרוב?).

בפיך ובלבבך לעשותו. הזכיר בכאן שלשה דברים, הפה והלב והמעשה. והנה כל המצות נכללות בשלשה חלקים אלו, כי יש מצות תלויות בפה ויש תלויות בלב ויש במעשה, ועל זה דרשו רז"ל על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, על התורה זהו בפיך, ועל העבודה זהו בלבבך זו עבודה שבלב, ועל גמילות חסדים זהו לעשותו.(פירוש רבינו בחיי על הפסוק).

השבת היא השבת האחרונה של השנה. זהו זמן של חשבון נפש – מה רצינו, מה עשינו ומה אמרנו השנה, ואיך נרתה שתראה השנה הבאה.

ליד השולחן נזכר ונספר במצוות שעשינו בלב, בפה ובידיים.

שבת שלום,

                 מגילי והמשפחה

פרשת כי תבוא

פרשת כי תבוא

יש ביטויים שהם שגורים על פינו, כמו הביטוי שמופיע בפרשת השבוע:

ואֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (דברים כו,ט). הביטוי "ארץ זבת חלב ודבש" מופיע שש עשרה פעמים בתורה, ושלוש פעמים בפרשת השבוע.

מהו חלב ומהו דבש?

שאלה: האם החלב והדבש המוזכרים בפרשה הם אותם החלב והדבש שאנו אוכלים היום?

הלכתי ובדקתי לאיזה חלב הכוונה, חלב של פרה, חלב עיזים, או אולי חלב סויה?

ניסיתי לברר – האם הדבש הוא דבש של דבורים או דבש כמו "הדבש" של הבננה, כשהיא נראית רקובה ומבטיחים לנו שכדאי דווקא לאכול אותה, כי היא מאד מתוקה.

ליד שולחן השבת נדון בפירושים שונים לחלב ולדבש:

  1. חלב ודבש -מוצרים מהחי

ר' עקיבה אומר: 'חלב' – זה חלב ודאי, 'דבש' – זה דבש היערות. (מכילתא)

לפי פירוש זה: החלב- חלב צאן ובקר. הדבש- דבש דבורים.

נימוקים:

דבש – וְכָל-הָאָרֶץ, בָּאוּ בַיָּעַר; וַיְהִי דְבַשׁ, עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה (שמואל א יד,כה) – הדבורים אוגרות את הדבש על עצים וכשיש שפע הדבש ניגר על הארץ, כמו שמתואר בספר שמואל. כיוון שביערות יש הרבה עצים, ר' עקיבא מכנה את דבש הדבורים – דבש יערות.

חלב –  זה חלב של צאן, כי בני ישראל היו רועי צאן וזה החלב שהם מכירים, אז כשכתוב בתורה חלב, הכוונה לחלב של צאן.

  • חלב ודבש – מוצרים מהצומח

ר' אליעזר אומר: 'חלב' – זה חלב הפירות, 'דבש' – זה דבש תמרים. (מכילתא)

פירוש: חלב זה כינוי לפירות, דבש הוא תמרים שהם פרי.

נימוקים:

חלב – וַיְסַפְּרוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא–וְזֶה-פִּרְיָהּ (במדבר יג,כז)

המרגלים הביאו אתם פירות, וכשהם אומרים שהארץ היא "שבת חלב ודבש" ומציגים פירות של ארץ ישראל זה אומר שחלב זה גם פירות.

דבש – אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ (דברים ח,ח)

בפסוק הדבש נמנה עם מוצרים מהצומח, ולכן גם הדבש הוא מהצומח. כיוון שארץ ישראל היא מקום שידוע בגידול תמרים, והתמרים מתוקים מאד, כמו…דבש, אם כך הרי שדבש הוא- דבש תמרים.

  • חלב ודבש – ביטוי לשפע של אדמת ארץ ישראל

אונקלוס מתרגם "ארץ זבת חלב ודבש" – "ארעה עבדא חלב ודבש", כלומר ארץ שמוציאה מתוכה חלב ודבש. ארץ שמצמיחה דברים מתוקים וטובים ומזינים ועסיסיים כמו חלב ודבש.

חלב ודבש – כמו החלב הניגר והדבש הנוזל, כך אדמת ארץ ישראל שופעת יבולים .

  • חלב ודבש – אוטופיה של שפע

וְהָיָה כִי-יְבִיאֲךָ ה' אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ; (שמות יג,ה)

רש"י מפרש: "זבת חלב ודבש – החלב זב מן העזים והדבש זב מן התמרים ומן התאנים"

רמי בר יחזקאל איקלע לבני ברק, חזנהו להנהו עיזי דקאכלן תותי תאיני, וקנטיף דובשא מתאיני וחלבא טייף מנייהו ומיערב בהדי הדדי, אמר: היינו זבת חלב ודבש

תרגום: רמי בר יחזקאל הזדמן לבני ברק, ראה אותן עזים שאוכלות תחת עצי התאנה, ונטף דבש מן התאנים וחלב נטף מהן ומתערבים זה בזה.(כתובות קיא ע"ב)

הרי לפנינו תיאור אוטופי ציורי של שפע ותענוג – עזים הנהנות ממתיקות התאנים, תוך כדי שהן שופעות חלב.

  • חלב ודבש – שָמֵן ומתוק

"מה צבי זה קל לאכל מכל בהמה וחיה כך פירות ארץ ישראל קלים לאכל מכל (פירות) הארצות. אי קלים לא יהיו שמנים? תלמוד לומר 'ארץ זבת חלב ודבש' – שמנים כחלב ומתוקים כדבש" (ספרי דברים לז)

כמו קלילות רגליו של הצבי, כך פירות ארץ ישראל מתעכלים בקלות (או צומחים בקלות?). אך כדי שלא נחשוש שהקלילות היא "על חשבון" העסיסיות והמתיקות, הרי שמובטח לנו שהפירות המיוחדים של ארץ ישראל הם גם קלים (מתעכלים), שמנים- מזינים (כחלב, חלב הוא כינוי גם לחלק השמן בבשר) ומתוקים כדבש (כמשהו שכולנו נסכים שהוא מתוק 🙂 ).

סביב שולחן השבת נדון:
ראינו שאפשר להבין את הביטוי "ארץ זבת חלב ודבש" בכל מיני אופנים ובכל מיני מובנים.

על מה אתם חושבים כאשר אתם אומרים "זבת חלב ודבש"? מה הפירוש שלכם?

                                                                                 שבת שלום, מגילי והמשפחה

פרשת כי תצא

פרשת כי תצא

בפרשת כי תצא יש הרבה מאד מצוות.



מצוות הקשורות למלחמה: שבי, פטור משירות, מחיית עמלק ועוד.

מצוות הקשורות לחיי המשפחה: חתונה, בן בכור, גירושין, ייבום וחליצה ועוד.

מצוות הקשורות לעבודה: מצוות טעינה, ריבית, היתר אכילת פועל מפירות הכרם, משכון, איסור הלנת שכר, לא תחסום שור בדישו ועוד.

וכן מצוות השבת אבידה, מצוות קבורה, מצוות שילוח הקן, מצוות מעקה לבית חדש, מצוות ציצית, דיוק במידות ומשקלות ועוד ועוד. שבעים וארבע מצוות.

בדף הפייסבוק יש תמונות נוספות הממחישות נושאים מהפרשה – מומלץ לבקר

בכל שנה אני מרגישה מסוחררת ממבחר המצוות ושואלת את עצמי באיזו מצווה אתעמק הפעם?

מצוות השבת אבדה שמופיעה בפרשה היא מצווה שאני מאד אוהבת. יש בה בהשבת אבדה משהו שמחבר בין אנשים ומביא שמחה.

אדם איבד משהו, ואדם אחר מצא את האבדה ומחזיר. בעצם, כדי לקיים את המצווה צריך שמישהו יאבד משהו, יחווה צער ואולי דאגה או געגוע. להשבת האבדה יש מצוות עשה (מצוה תקלח בספר החינוך "להשיב אבדה לישראל") ומצוות לא תעשה (מצווה תקלט בספר החינוך "שלא להעלים עיניו ממנה").

אין לנו הרבה מצוות שמתייחסות לתשומת הלב של האדם, או למחשבות שלו. הרי רק האדם עצמו יודע אם הוא באמת לא ראה משהו או מתעלם ממה שקורה.

תמונת השולחן מראה את בתי העיר ואת השדה. שני מקומות המוזכרים הרבה בפרשה. מה ההבדל בין העיר והשדה? בפרשה הקודמת, פרשת שופטים, למדנו על שער העיר, שבו יושבים השופטים, ומשם מתנהלת העיר. בעיר יש כללים, בעיר יש אנשים שעוזרים, יש מערכת חוק וצדק. בעיר האדם לא לבד. בפרשה הקודמת קראנו גם על השדה ועל הבדידות הגדולה ביותר – מקרה שבו אדם מת בשדה, הוא נמצא לבדו, ואין איש שיודע מה קרה לו. גם בפרשת השבוע יש את המקרים הקורים בעיר ואת אלו הקורים בשדה. ההבדל בין העיר והשדה הוא, שבעיר – אדם שנעשה לו עוול או מרגיש מאוים יכול לצעוק לעזרה ולהניח שמישהו יבוא לעזרתו. בשדה, לעומת זאת, אין טעם לצעוק, כי אין מי שישמע.


אנחנו צריכים לשים לב שלפעמים נדמה לנו שאנחנו בעיר, כי אנחנו מוקפים באנשים, אבל באמת אנחנו בשדה, הלכנו לאיבוד, ומי ישמע אותנו? והאם מי שימצא אותנו יעזור לנו או יזיק (למבוגרים – בדקו בפרק כב פסוק כב, והשימוש בשורש מ.צ.א).
קרה לכם שהרגשתם כל כך בודדים?


מצוות השבת אבדה עוסקת בהשבת חפצים, אבל אני קוראת אותה וחושבת שהרבה מהמצוות שמוזכרות בפרשה הן גם בבחינת להשיב אבדה, ובעיקר – לא להתעלם.
לא להתעלם מהעני, ולא לתת לו ללכת לאיבוד בחובותיו, לא להתעלם מהאלמנה – לתת לה אפשרות ייבום או חליצה, לא להתעלם מצער של בעלי חיים (מצוות שילוח הקן ו"לא תחסום שור בדישו").

האם תוכלו למצוא דוגמאות נוספות?


אני רוצה לספר על מקרה של השבת אבדה שקרה לפני הרבה שנים:

לפני שלושים שנה בערך, כשהייתי ילדה אבא שלי חזר הביתה והיה מודאג. אבא שלי סיפר שהוא מלא דלק ברכב, ובזמן שהיה עסוק עם המשאבה, התגנב מישהו לרכב שלו וגנב לו את התיק. בתיק של אבא שלי היו כל מיני חפצים ובעיקר היה יומן הפגישות שלו. זה היה יומן אלקטרוני (אורגנייזר, למי שזוכר), ובו היו רשומות כל הפגישות שלו עם מטופלים, כי אבא שלי רופא. בלי היומן האלקטרוני שבו תאריכי הפגישות ומספרי הטלפון היה מאד קשה לחזור לעבודה סדירה. היומן האלקטרוני היה מכשיר מאד יקר וגם על זה אבא שלי הצטער. עכשיו הוא גם הפסיד את המכשיר היקר וגם יצטרך להשקיע זמן ומאמץ כדי לשחזר את המידע האבוד. באותם ימים לא היה אינטרנט ולא היה "ענן" לשמור בו את הנתונים.

נכון שהכי חשוב להיות בשמחה? אז ניסינו לעודד את אבא, ואני חושבת שזה עזר, אבל זו בהחלט היתה עוגמת נפש גדולה.


אחרי כמה ימים התקשר לבית שלנו איש וביקש לדבר עם אבא שלי. האיש שאל את אבא שלי מה השם שלו ואיפה הוא גר, ואז אמר לו כך: אני חושב שמצאתי את התיק שלך.

אבא שלי שמח ושאל אותו : מי אתה ואיך יש לך את התיק שלי, ואיך מצאת אותי?

האיש ענה לו כך: אני פועל זבל. התפקיד שלי הוא לנסוע עם משאית הזבל אל המזבלה ולחכות עד שהיא פורקת את הזבל שאספנו מכל העיר. היום, כשפרקנו את המשאית, שמתי לב לתיק יפה שנפל ממנה עם הזבל. התיק הזה היה יפה מידי בשביל שמישהו יזרוק אותו, אז החלטתי לבדוק מה יש בו. בתיק מצאתי את ארנק ובו תעודת הזהות שלך, לא היה כסף בארנק. כנראה שמי שגנב את התיק שלך לקח את הכסף וזרק את התיק לפח האשפה ברחוב. אז חיפשתי בספר הטלפונים (פעם לא היה אינטרנט, היו ספרי טלפונים, תשאלו את ההורים) ומצאתי כמה אנשים עם השם שלך והתקשרתי אליהם, עד שמצאתי אותך.

אבא שלי מאד התרגש ואמר לו: איפה אתה נמצא? אני אבוא לקחת ממך את התיק והארנק שלי.  ואז הוא שאל את האיש: אולי מצאתי גם מכשיר שנראה כמו – וכאן הוא תיאר את היומן האלקטרוני (מכשיר מלבני שחור, עם מקלדת קטנה בפנים ומסך).
האיש אמר לו: אין בתיק שמצאתי משהו כזה.

אבא שלי קצת הצטער שהיומן האלקטרוני לא נמצא.

באותו הערב האיש החזיר לאבא שלי את התיק והארנק שנמצאו.

הוא קיים מצוות השבת האבדה על שני חלקיה, ואף יותר מכך, שכן דברים שבזבל מקובל להתעלם מהם, אבל הוא לא התעלם אפילו מהזבל.

הסיפור עוד לא נגמר…


אחרי כמה ימים האיש התקשר שוב לאבא שלי ואמר לו: מצאתי מכשיר שנראה ככה וככה, האם זה המכשיר ששאלת אותי עליו מקודם?

אבא שלי מאד התרגש ואמר לו :זה נשמע בדיוק כמו המכשיר שלי! האם מצאת גם אותו?
ואז האיש אמר לו ככה: כששאלת אותי על המכשיר הזה, הבנתי שהוא מאד חשוב לך. אז חזרתי לערמת הזבל, וחיפשתי בה, ומצאתי!

אבא שלי מאד התרגש. הוא נפגש שוב עם האיש והציע לו מתנה, הציע לו פרס. האיש עשה בשבילו משהו מאד יפה וטוב ועזר לו מעל ומעבר. תגידו, האם אתם הייתם מוכנים לחטט בערמות של זבל בשביל למצוא מכשיר בשביל מישהו שאתם לא מכירים?


האיש לא הסכים לקבל שום מתנה. הוא אמר לאבא שלי כך: אני השבתי לך את האבדה. אני רק מבקש שתספר לאנשים אחרים שהאנשים שעובדים בזבל הם

אנשים ישרים והגונים.

אני מאד אוהבת לספר את הסיפור הזה, כי הוא אמיתי. אני זוכרת את אבא שלי מדבר בטלפון עם האיש ואת ההתרגשות שלו, ואני זוכרת איך הוא סיפר לנו את הסיפור שוב מהתחלה ועד הסוף, ואני זוכרת את הבקשה של אותו איש, ולכן אני מספרת אותו לאנשים, כשאנחנו לומדים על מצוות השבת אבדה.


אשמח אם תכתבו לי על דברים שאיבדתם והחזירו לכם או שאתם מצאתם והחזרתם לאחרים.

                                                                      שבת שלום,

מגילי והמשפחה

פרשת שופטים

הפסוק הפותח את הפרשה מדבר על מינוי שופטים ושוטרים, אחת המצוות שבני ישראל יקיימו כאשר יכנסו לארץ.

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק. (דברים טז, יח)

בעבר ישבו השופטים בשערי העיר כדי לשפוט, זה היה המקום המרכזי. הרבי מליובביץ' מלמד אותנו, שגם לאדם עצמו יש שערים, כיוון שגם האדם עצמו הוא עולם קטן. "השערים" באדם, לפי הרבי הם הפתחים שבפנים – עיניים, אוזניים, נחיריים ופה (כמורה בשיטת פאולה אני חושבת שבהחלט ניתן להתייחס גם לסוגרים התחתונים בהקשר של הפרשה שלנו). (מבוסס על שיחה מליקוטי שיחות לד)

עיניים – על מה אנחנו מסתכלים. איזה מבט אנו נותנים- האם מבט אוהד או עוין, ביקורתי או מקשיב? האם יש לנו עין טובה או רעה?

אוזניים – לאלו דיבורים אנו מקשיבים? למי אנחנו נותנים להשפיע עלינו? שימו לב שיותר קשה להימנע מלשמוע דברים, כי אין ממש דרך מוצלחת "לסגור" את האוזניים. אם כך, לכתחילה כדאי לנו להימצא במקום שבו לא נהיה חשופים לשמוע דברים שאיננו רוצים לשמוע, כמו מקום של אנשים שמרכלים ואומרים לשון הרע.

פה – מה אני אומרת? אלו קולות אני משמיעה? איזה העוויות אני עושה? לפעמים חיוך זה חסד גדול, לפעמים מילה אחת היא עלבון איום.

נחיריים – למה הכוונה לדעתכם בשמירה על הנחיריים? האם אפשר להימנע מלהריח משהו? האם אפשר להשתדל להריח משהו טוב? ואיך זה קשור לשופט ולשוטר הפנימי?

אם כך, כל אדם צריך להציב לעצמו שופט ושוטר. שופט – שיקול דעת  להבחין בין טוב ורע, זו התורה. שוטר – הכוח והיכולת להוציא לפועל את החלטת השופט.
ליד שולחן השבת נחשוב מה קורה אם יש רק שופט – רק החלטה, ואין שוטר – אין ביצוע.

מה קורה אם יש פעולה ללא שיקול דעת מקדים (דוגמא: כשאנחנו עושים משהו רק כי "כולם עושים ככה").

נקרא ליד השולחן את המשל של שלמה המלך על הנמלה והשופט והשטר הפנימיים:
"לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם. אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל. תָּכִין בַּקַיִץ לַחְמָהּ אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ"

ומהו "ראה דרכיה וחכם" רבנן אמרי  (אמרו) ראה דרך ארץ שיש בה שבורחת מן הגזל.

אמר רבי שמעון בן חלפתא: מעשה בנמלה אחת שהפילה חיטה אחת והיו כולם באות ומריחות בה ולא היתה אחת מהן נוטלת אותה. באה אותה שהיתה שלה ונטלה אותה.

 ראה חכמה שיש בה וכל השבח הזה שיש בה שלא למדה מבריה ולא שופט ולא שוטר יש לה, שנאמר "אשר אין לה קצין שוטר ומושל". אתם שמניתי לכם שופטים ושוטרים על אחת כמה וכמה שתשמעו להן הוי "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ": (דברים רבה ה,ב)

שבת שלום מגילי והמשפחה