שולחן ערוך לפרשה

הפרשה סובבת סביב הציווי " קְדֹשִׁים תִּהְיוּ". קדושה היא היכולת של האדם לפעול ולעשות  תוך חיבור אותנטי לייעודו ולאלוקי. בפרשה מפורטות מצוות עשה ולא תעשה רבות, אשר מתאימות למצבים שונים בחיי היום יום שלנו. היום יום מגוון, ובני האדם הם בעלי יכולות מגוונות ולכן מצווה ה' את האדם מצוות רבות בהן ינהג, על מנת שישאר מיוחד.

המצוות והמעשים הנובעים מקדושה כזו הנן בחלקן מצוות הקשורות להימנעות מפשעים – לא תגנוב. מצוות שבלב: כדוגמת לא תקום ולא תטור. מצוות הנוגעות לאופי העשיה כגון: והדרת פני זקן, אופני אכילת קרבנות. וחלקן כל כך מיוחדות והן למעלה מטעם ודעת כמו מצוות כלאיים ושעטנז.  

לב הפרשה נמצא במילים "ואהבת לרעך כמוך אני ה'" (ויקרא יט, יח).

במאמר זה אציע כמה פעילויות בנושא הציווי "ואהבת לרעך כמוך".

1. דיון בשולחן השבת על משמעות המילים "ואהבת לרעך כמוך" (מתאים לילדי בית הספר היסודי ומעלה):

המילה ואהבת מופיעה ארבע פעמים בתורה:

פעמיים בפרשת קדושים:

אהבה לרֵע –  לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהֹוָה

כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם

ופעמיים בספר דברים:

אהבת ה' – וְאָהַבְתָּ אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ (דברים, ו)

וְאָהַבְתָּ אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְוֹתָיו כָּל-הַיָּמִים (דברים יא)

לדיון –כיצד אנו משתמשים בפועל א.ה.ב בחיי היום יום?

המילה לרעך  מופיעה בתורה שלוש פעמים:

פעם אחת בפרשת קדושים:

לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהֹוָה

ופעמיים בעשרת הדברות פעם אחת בספר שמות ופעם נוספת בספר דברים:

לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ (שמות כ)

וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ (דברים ה)

לדיון –ישנו איסור לחמוד את ששיך לאחר וכן יש לאהוב את האחר, ושתי ההוראות משתמשות באותה המילה. מה אפשר ללמוד מכך?

המילה כמוך מופיעה שבע פעמים בתורה:

אין כמו יוסף: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת-כָּל-זֹאת אֵין-נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ (שמות מא)

יוסף הוא כמו פרעה (?) : וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה (שמות מד)

בפרשת קדושים: לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהֹוָה

כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם

מנוחת העבד כמנוחת האדון: וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ (דברים ה)

נביא הוא אדם מישראל: נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ (דברים יח)

אין עוד עם כמו עם ישראל: אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּיהֹוָה מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר-חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל-בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ

לדיון – מה המשמעות של כמוך/אין כמוך.

לאחר שחקרנו ודרשנו את המילים, נבדוק מה קורה כאשר מחברים אותן יחד – "ואהבת לרעך כמוך".

• משחק – ואהבת לרעך כמוך (ילדי הגן ומעלה)

ההורים מספרים את הסיפור הבא:

אני רוצה לספר לכם מה קרה אתמול בגן שולי. יואב, יובל, יוגב ותמר בנו יחד מגדל בפינת הקוביות. מגדל גבוה, יפה, מכל הקוביות, עם קשת למעלה, ומשולשים בצדדים, ובובות קטנות יושבות למעלה ומשקיפות על הילדים. תמר הלכה לקרוא לגננת שתבוא לראות את יצירת הפאר. בינתיים נכנס לגן בריצה דביר וצועק בהתלהבות "על עץ התות כבר יש תותים! ואמא שלי תקטוף לכל מי שרוצה תות! כדאי לכם!", דביר אומר את המילים "כדאי לכם!" ובום! הרגל שלו נתקלה במגדל הקוביות, והכל התפרק.

יואב, יובל ויוגב המומים "מה קרה למגדל שלנו. תמר והגננת מגיעות – איפה המגדל שסיפרת לי עליו, שואלת הגננת? ודביר? אוי דביר, מה יהיה עכשיו? מה יגידו החברים?

רגע, לפני שהם פותחים את הפה ומדברים, נכנסים שלושה אוהבים:

ראשון נכנס ר' לוי יצחק מברדיצ'ב ואומר– אני רואה ילד שנכנס לגן עם הרבה שמחה והתלהבות, כל כך הרבה התלהבות ושמחה, שהמגדל נפל, בלי כוונה. ילד שרוצה לחלוק את המתנה הטעימה של עץ התות עם החברים, מהר מהר לפני שיגמר, אולי רץ מהר מידי, אולי המגדל בדיוק התנדנד…את המגדל אפשר לבנות מחדש, את התות אפשר לאכול עכשיו, מה תגידו ילדים?

שני נכנס ר' זושא מאניפולי ואומר– איזה ילד דביר, כולו שמחה בבוקר, אהבת הטבע בעורקיו זורמת, בדרך לגן ראה את עץ התות מניב, ורץ מיד כדי לספר לחברים. איזה ילד זה שמסתכל בבוקר מה התחדש בעולם, שמחת חיים והתלהבות מביא לגן, איזה ילד מתוק, שרוצה לחלוק את התות עם כולם?

שלישי נכנס האדמו"ר הזקן – עומד מסתכל. חברים, קוביות, דביר ותות.

פתאום דביר מרגיש משהו עמוק בלב. בתוך ההתלהבות מהתות, הוא עשה טעות, בלי להתכוון, ממש תקלה, הוא הרס לחברים את מגדל הקוביות. התלהבות ושמחה זה נהדר, וגם זהירות זו מידה טובה.

פתאום נהיה הכל פשוט.

שלושת האוהבים יוצאים.

(בהשראת שיעור לפרשת השבוע מאת הרב איל ורד)

דיון עם הילדים:

מה לדעתכם יקרה בגן

מה יגידו החברים?

מה יעשה דביר?

מה תגיד הגננת?

ומה יקרה עם עץ התות?

ההורים יתייחסו בדיון עם הילדים לשלוש הדרגות השונות של "ואהבת לרעך כמוך":

ר' לוי יצחק מברדיצ'ב – מתייחס למעשה של דביר, מדגיש את הצדדים הטובים ומלמד עליו זכות

ר' זושא מאניפולי – רואה רק את הדברים הטובים

האדמו"ר הזקן – בכוח ההתבוננות שלו גורם לדביר לרצות לתקן את מה שהתקלקל.

• כל התורה על רגל אחת – פעילות לכל המשפחה

מַעֲשֶׂה בְּנָכְרִי אֶחָד, שֶׁבָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי,

אָמַר לוֹ: גַּיְּרֵנִי עַל מְנָת שֶׁתְּלַמְּדֵנִי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, כְּשֶׁאֲנִי עוֹמֵד עַל רֶגֶל אַחַת.

דְּחָפוֹ בְּאַמַּת הַבִּנְיָן שֶׁבְּיָדוֹ.

בָּא לִפְנֵי הִלֵּל – גִּיְּרוֹ.

אָמַר לוֹ: "מָה שֶׁשָּׂנאוּי עָלֶיךָ לֹא תַּעֲשֶׂה לַחֲבֵרֶךָ" – זוֹהִי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וְהַשְּׁאָר פֵּרוּשׁ הוּא – לֵךְ לְמַד.

(על פי מסכת שבת לא)

כשאנחנו מבקשים "תסביר לי על רגל אחת", אנחנו מתכוונים להסבר קצר וממוקד שמתמצת את העיקר.

כל פסוקי התורה שווים בחשיבותם, כי כולם נאמרו על ידי ה' והכל בבחינת תורת ה' תמימה. עם זאת יש בתורה פסוקים המייצגים ערכים כלליים יותר, ערכי יסוד, אשר הם המפתח לתורה כולה. התורה מחולקת לחמישה חומשים. בכל חומש ישנו פסוק שהוא "כלל גדול בתורה" (הרב גינצבורג).

חשבו יחד ונסו למצוא איזה פסוק הוא הפסוק העיקרי של כל חומש. שכנעו זה את זה.

ראוי שנלמד את כל התורה בעל פה, אך זו משימה קשה מאד. עם זאת נוכל ללמוד קטעים עיקריים ממנה. אלו קטעים אתם כבר יודעים בעל פה? (דוגמא: קריאת שמע, שירת הים, פרשת האזינו)

הנה הפסוקים מכל חומש האם תוכלו לעמוד על רגל אחת ולומר את כולם בלי ליפול?

ספר בראשית פרק א פסוק א:

בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ

ספר שמות פרק כ פסוק ב:

אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָיַ. 

ספר ויקרא פרק יט פסוק יח:

לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ

ספר במדבר פרק ו פסוקים כד-כה:

יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ.  יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. 

ספר דברים פרק ו פסוק ד:

שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל:  יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהוָה אֶחָד

שבת שלום ובהנאה מגילי והמשפחה

פרשת וארא היא אחת הפרשות שהכי קל לשוחח עליהן עם הילדים, כיוון שהיא אחת הפרשות שאף גננת לא פוסחת עליה. בפרשה מתוארות שבע המכות הראשונות מתוך עשר מכות מצרים, וגם ילד שהיה מצונן בחורף, יזכה ללמוד את תוכנה לקראת חג הפסח. הפרשה עשירה בנושאים :

• כל מכה בפני עצמה – דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד.
• הכבדת לב פרעה.
• חלוקת העבודה בין משה ואהרון.
• מה עם ישראל עושה בזמן המכות.

בחרתי להתמקד במכה שבעיני היא המסתורית מכולן – מכת הערוב.

כִּי אִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת הֶעָרֹב וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת הֶעָרֹב וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֵם עָלֶיהָ. וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה. וַיַּעַשׂ ה' כֵּן וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד בֵּיתָה פַרְעֹה וּבֵית עֲבָדָיו וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִפְּנֵי הֶעָרֹב.

כל אחת ממכות מצרים אפשר להבין מתוך שמה: דם – משהו עם דם, צפרדע – יופיעו צפרדעים (כנ"ל כינים  ), דבר – שם של מחלה (וכן שחין), ברד – ירד ברד. אבל מה זה ערוב?
אם נלך ברחוב ונעשה סקר ונשאל – אבל מה זה בעצם ערוב, בלי לדקלם את מה שלמדה אותנו הגננת…מה זה, בעצם? המממ…
מסתבר שזו שאלה שמעסיקה את הפרשנים, זה באמת לא אינטואיטיבי להבין מהי מכת הערוב, מה היא עושה, למה היא "מכה" וממה צריך לפחד.
מדרש שוחר טוב על תהילים (בתהילים פרק ע"ח, יש אזכור למכת הערוב): מביא דעות שונות מהו ערוב:

"ושלח בהם ערוב, ר' יהודה אומר:  נשריתא (המון נשרים) שלח בהם.

ר' נחמיה אומר: ערוב מלמטה דובים ואריות וזאבים ונמרים היו.

ר' נתן אומר: ערוב – מלמעלה: נרגזין, דאות עורבים ועופות דורסין, מלמטה: אריות, דובים, זאבים ונמרים.

ר' חמא ור' יהושע אמרו: מין חיה היה ושמה פנתרין…והביא עליהן הקב"ה.

רבי יהושע אומר העריב עליהן את המאורות.

אמר ריש לקיש: כך אמר הקב"ה לפרעה: אתה בקשת לערבב זרעו של אברהם אוהבי, אני מערבבך מן העולם"

יש כאן כמה הסברים מהו ערוב:

• ערוב זה בעלי חיים – נשרים, וגם עופות דורסים, דאות (דיות?), עורבים ונרגזין (סוג של ציפור).
  אריות, דובים, זאבים, נמרים, פנתרין.
• ערוב – מלשון להחשיך או לשבש את פעולת המאורות, כמו "מעריב ערבים". ערוב מלשון "ערב" (זמן חשיכה).
• ערוב – מלשון לערבב (נכון ש"לערבבך מן העולם" נשמע ממש סלנג ישראלי מודרני של המאה ה-21?).

אז מה הוא הערוב?
המדרש בתהילים מביא מגוון דעות שמופיעות במדרשים קדומים יותר וגם בגמרא ומציע לנו קשת רחבה של אפשרויות.
לתוך שלל ההסברים אני רוצה להציע הסבר נוסף שיאחד את כולם במידה מסוימת.
בתאור מכת הערוב ותוצאותיה ישנו תיאור מיוחד של תוצאת הערוב והוא:

וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד בֵּיתָה פַרְעֹה וּבֵית עֲבָדָיו וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִפְּנֵי הֶעָרֹב

התיאור "תשחת הארץ" מופיע רק בעוד מקום אחד בתורה – בפרשת נח:

 וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, לִפְנֵי הָאֱלֹהִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס.

מסביר הפרשן רש"י שההשחתה של הארץ היא שאפילו בעלי החיים התנהגו שלא לפי דרך הטבע שלהם.
(ד"ה "כי השחית כל בשר" בפרשת נח).
מכאן אפשר להסיק מדוע הפרשנים במדרש שוחר טוב מתייחסים לערוב כאל מכה שקשורה לבעלי החיים.
אם בזמן המבול רמת ההשחתה החמורה התבטאה בהשפעה על בעלי החיים, הרי שהשחתת ארץ מצרים גם היא קשורה בבעלי החיים. 
כלומר ההשחתה של האדם בדור המבול הביאה להשחתת הטבע של בעלי החיים ומכאן להשחתת הארץ.
במכת ערוב, אם כן, השחתת הארץ היא הופעת בעלי חיים "מושחתים". מהם בעלי חיים מושחתים? אלו בעלי חיים שלא נוהגים לפי הטבע שלהם. בדור המבול בעלי החיים השחיתו בכך שהזדווגו מין בשאינו מינו, ושקפו את חטאי האנשים באותו הדור. במצרים בעלי החיים מבדילים בין מצרים לבין בני ישראל – משקפים את העוול שעושים המצרים לבני ישראל.
בעיני מכת הערוב היא המכה המפחידה מכולן (אפילו יותר ממכת חושך, אפילו יותר ממכת בכורות – ואני בכורה!), כי לפגוש אריה ברחוב, ולגלות שלאריה יש שכל להבחין בין יהודי למצרי – זה ממש מפחיד.

ר' יהושע אומר: העריב עליהן את המאורות – אם מכת הערוב היא סוג של נתינת דעת בבעלי החיים, הרי כעת לא ברור ההבדל בין אדם לחיה. מה יתרון האור-החכמה לאדם על הבהמה אם גם החיה יכולה להבחין בשכלה כמו בני האדם? כלומר, אפשר להבין את דברי ר' יהושע שמכת הערוב גורמת להחשכת החלק האנושי שבאדם, בכך שהקב"ה מביא בעלי חיים שמתנהגים כמו בני אדם.

ולבסוף ריש לקיש בלשונו העסיסית – מידה כנגד מידה. אם אתה פרעה "מערבב" את עם ישראל, הקב"ה "יערבב" אותך מן העולם. 
למה מתכוון ריש לקיש, לדעתכם?

ליד שולחן השבת:

• 1. נשאל את הילדים מהי מכת ערוב.
• 2. נציג להם את האפשרויות שמונה מדרש שוחר טוב ונדבר עליהן.
• 3. ננסה לפענח למה התכוון ריש לקיש "לערבב מן העולם".

חפשו בתמונת השולחן את החיות המופיעות במדרש, ובעלי חיים נוספים שמוזכרים בפרשה.

שבת שלום מגילי והמשפחה

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-מַטֵּהוּ, עַל-הַשָּׁמַיִם,

וַה' נָתַן קֹלֹת וּבָרָד, וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה;

וַיַּמְטֵר ה' בָּרָד, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.

וַיְהִי בָרָד–וְאֵשׁ, מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד: 

כָּבֵד מְאֹד–אֲשֶׁר לֹא-הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם,

מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי.                                                   (שמות ט, כג-כד)

הקב"ה ממטיר ברד על ארץ מצרים. זו המכה השביעית שנחתת על מצרים והיא במסגרת שלושת המכות שמטרתן היא: בַּעֲבוּר תֵּדַע, כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל-הָאָרֶץ. (שמות ט,יד).

גם בירושלים ירד ברד השבוע, אך מכת ברד הביאה ברד שונה לחלוטין. הברד המַכֶּה, הוא כדור קרח גדול בתוכו אש בוערת. ומתלווה לברד – קול.

כשאנו יושבים בבית בחורף ומתחיל לרדת ברד, אנו שמים לב מיד, מדוע? כי ברד עושה רעש.
הנחיתה של כדורי הקרח על קרקע ומשטחים שונים עושה רעש. במכת ברד לא היה רעש אלא קולות.
ואם נתבונן בדברי פרעה, נראה שהקולות הפריעו והפחידו אותו אפילו יותר מאשר הברד:

וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה, וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם…הַעְתִּירוּ, אֶל-ה', וְרַב, מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹהִים וּבָרָד; וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם, וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד (שמות ט,כז-כח).

מה שהפחיד פרעה היה "קולות האלוהים". קול הוא צליל, גל שנישא באויר ונקלט באיברי השמיעה שלנו. קול יכול להיות נעים והרמוני, קול יכול להיות מאיים ומעורר פחד או חלחלה. ויש קולות שאנו שומעים מתוכנו (מי ראה את הסרט "הקול בראש"?). הקול הפנימי שדובר בתוכנו, לפעמים מהלב ומהרגש, לפעמים מהראש ומהמחשבה. מהם "קולות האלוהים" שפרעה שומע?

הפעם הנוספת היחידה שבה מוזכר "קול אלוהים" היא בספר דברים, כאשר משה מספר לעם ישראל העומד להיכנס לארץ ישראל על מעמד הר סיני: הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ-הָאֵשׁ, כַּאֲשֶׁר-שָׁמַעְתָּ אַתָּה—וַיֶּחִי (דברים ד,לג).

האיחוד הפלאי של מים ואש  במכת הברד, יצר קול שאותו יכול היה פרעה לשמוע, וממנו לא יכול היה פרעה להתעלם, קולו של מי שאמר והיה העולם. פרעה מכיר באמת שה' הוא בורא העולם (עד כה פרעה התכחש למציאות ה') ואומר: חָטָאתִי הַפָּעַם:  ה', הַצַּדִּיק, וַאֲנִי וְעַמִּי, הָרְשָׁעִים (ט, כז), ומתחנן לפני משה שיפסיק את מכת הברד.

ליד שולחן השבת נשוחח על קולות שאנו שומעים – קולות פנימיים וחיצוניים, ומה גורם לנו להקשיב להם.

שבת שלום מגילי והמשפחה

פרשת ויחי

פרשת ויחי היא הפרשה האחרונה בספר בראשית.

פרשת בראשית עסקה בהתחלות, בבריאת העולם, באדם הראשון, האשה הראשונה, הילדים-האחים הראשונים, בהצלחות ובכישלונות הראשונים.

פרשת "ויחי" עוסקת בפרידה. אנו נפרדים מיעקב אבינו, אנו נפרדים מהמשפחתיות של בית יעקב, אנו נפרדים מארץ כנען…אנו נפרדים מיוסף ומהביטחון שהוא משרה עלינו בארץ מצרים, ארץ שעתידה להפוך לגלות קשה, עד לבואו של שליח אמת שיבשר "פקד פקדתי" ונזכה להמשיך את מסעו של עם ישראל חזרה לארץ כנען.

תמונת השולחן עוסקת בדברי הפרידה שאומר יעקב לבניו.

הצעה למשחק ליד שולחן השבת – מצאו את הקשר בין פריטי התצוגה לפסוקים הבאים:

כדי לעשות את המשחק נגיש יותר, אני מצטטת כאן את הפסוק שכתוב בתורה אחרי שיעקב מדבר:

כָּל-אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁנֵים עָשָׂר; וְזֹאת אֲשֶׁר-דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם,

וַיְבָרֶךְ אוֹתָם–אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם. (בראשית מט,כח)

נשים לב שכתוב בתורה שיעקב מברך את בניו, אך חלק מהברכות הם תיאורי אופי או מעשים ואירועים שקרו בחיי הבן, ולאו דווקא ברכה ממש במובן ש"אני מאחל לך בני ש…".

שאלה לדיון – האם דברי יעקב הם ברכות? ואם לא, מה מטרתם?
אפשר להסתכל בפרשנים השונים, כדי לקבל רעיונות. אפשר גם להיזכר בדברים שאמרו לנו סבא וסבתא בזקנתם: חלקם ברכות, חלקם זכרונות, חלקם לקחים ומוסר השכל, חלקם עצות.

אפשר לעיין בדבריו של יעקב בחומש (כאן ציטטתי רק חלק) עם הילדים ולסווג – האם מדובר בעצה, בלקח, בברכה או באזכור של אירוע מהעבר.

דוגמא:

הפרשן אבן-עזרא אומר:

את אשר יקרא אתכם – דבר הנביא לעתיד. וטעו האומרים שהם ברכות, בעבור שמצאו בסוף: "ויברך אותם" (בראשית מט כח), ואיה ברכות ראובן שמעון ולוי? ועל דרך הנבואה אמר: "וזאת אשר דבר להם אביהם" ואחר כן ברך אותם, ולא הזכיר הכתוב הברכות.

כלומר- יעקב מתנבא על בניו ולא מברך אותם.

אני בחרתי להתמקד בדבריו של יעקב לשמעון וללוי:

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים–כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם.      

בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי:  כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר.    

אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.  (בראשית מט, ה-ז) 

קשה לשמוע את דבריו של יעקב לבניו?

זה מה שהוא אומר להם כדברי פרידה?

יעקב כועס על שמעון ולוי, יעקב מזכיר את המעשים הקשים/רעים שלהם – הריגת אנשי שכם.

יעקב אומר "אני לא רוצה שיזכירו אותי כשמדברים עליהם"

שמעתם פעם הורה שאומר – אני לא רוצה שידעו שאני האבא/האמא של הילדים האלה?

נשמע מאד עצוב, נכון?

יעקב אומר "ארור אפם" – ארור- זו קללה. מה, יעקב מקלל את הבנים שלו?

כיוון שאנו לומדים ממעשי אבותינו, עניינה אותי במיוחד "הברכה" של יעקב לשמעון ולוי.
זו הסיבה ששמתי את פסל "האחים" במרכז השולחן.

שואלים הפרשנים: למה יעקב אומר על שמעון ולוי שהם "אחים"? ברור ששמעון ולוי הם אחים, כל הבנים של יעקב הם אחים. למה דווקא בתאור שלהם יעקב מוסיף את המילה "אחים".

כדי לענות על זה אני רוצה שניזכר לרגע בעוד אחים שאנחנו מכירים מסיפורי ספר בראשית.
מי זוג האחים הראשון בעולם ? קין והבל. איזה מין אחים הם? קין הורג את הבל. לא התנהגות של אחים טובים.

איזה עוד אחים אנחנו מכירים?

ישמעאל ויצחק – ישמעאל מגורש מהבית בגלל יצחק (אפשר לחזור לסיפור המקורי בפרשה וירא).
עשו ויעקב – יעקב גורם לעשו למכור לו את הבכורה, מתחזה לאחיו ולוקח את הברכה שאביהם רצה לברוח אותו. עשו, בתמורה, רוצה להרוג את יעקב, ויעקב נאלץ לברוח לחרן לחיות שם הרבה שנים.

גם זו לא סוג מערכת היחסים שהורים רוצים עבור בניהם.

יוסף ואחיו – יוסף עצבן את אחים שלו בספרו להם את חלומותיו. האחים זרקו את יוסף לבור ומכרו אותו לעבדות.

כל מי שיש לו אח או אחות יודע שאחים יכולים להיות מעצבנים, שיש לנו תחרות עם אחים, אבל שאפשר שיהיו גם רגעים יפים עם אחים, שאחים יכולים להיות גם חברים ועוזרים אחד לשני.

נראה שלוקח חומש שלם ומבריאת העולם ועד פרשת ויחי , כדי לשמוע על אחים טובים.
מי הם האחים הטובים? מה עושים אחים טובים ומה עושה את האחים טובים?

יש כמה דרכים ללמוד איך להתנהג. אפשר ללמוד איך להתנהג ממי שמתנהג יפה – ממי שנותן דוגמא אישית להתנהגות טובה. ואפשר ללמוד להתנהג ממי שמתנהג בצורה לא-טובה. ממנו נלמד

איך לא להתנהג.

שתי האפשרויות מופיעות בפרשת השבוע.

נתחיל בהתנהגות טובה של אחים: מנשה ואפרים

בפרשה שלנו יעקב זקן ועוד מעט ימות.

וַיְהִי, אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף, הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה; וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי בָנָיו, עִמּוֹ–אֶת-מְנַשֶּׁה, וְאֶת-אֶפְרָיִם.

וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב–וַיֹּאמֶר, הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ; וַיִּתְחַזֵּק, יִשְׂרָאֵל, וַיֵּשֶׁב, עַל-הַמִּטָּה. (בראשית מט, א-ב)

יעקב אבינו כבר בן מאה וארבעים ושבע שנים. הוא זקן וחולה.

יוסף בא לבקר את אביו יעקב עם שני בניו, מנשה הבכור ואפרים הצעיר.

כשיעקב רואה את בנו ונכדיו שבאו לבקר אותו, לעשות מצוות ביקור חולים, הוא מתחזק ויושב במיטה ולא שוכב.

מכאן אנו לומדים כמה חשוב, כשאפשר, לקיים מצוות ביקור חולים.

יעקב אומר ליוסף: יוסף בני האהוב. לא פיללתי, לא חשבתי שזה אפשרי שאני עוד אראה אותך, אחרי שכל כך הרבה שנים לא ידעתי איפה אתה. והנה כעת אני רואה גם אותך וגם את בניך. הבא אלי את בניך ואני אברך אותם. הם יהיה בשבילי כמו בנים ממש ולא כנכדים, כמו שראובן ושמעון הם בני.

כשיגיע הזמן למנות את השבטים בארץ ישראל יהיו שני שבטים "מנשה ואפרים" במקום שבט אחד בשם יוסף.

יוסף מעמיד את מנשה הבכור מול יד ימינו של יעקב, ואת אפרים הצעיר מול שמאלו של יעקב. כך, כשיעקב יניח את ידיו אליהם לברך אותם, הוא יניח את יד ימין עד ראשו של מנשה הבכור. יד ימין נחשבת ליד החזקה והחשובה יותר באופן סמלי (כמו "ימין עושה חיל, ימין ה' רוממה" ממזמור תהילים), ולכן שמים אותה על ראש הבכור שמקבל את הברכה החשובה יותר.

יעקב משכל את ידיו (מצליב) את הידיים, כך שיד ימינו תהיה על ראשו של אפרים (הצעיר) ויד שמאלו על ראשו של מנשה (הבכור). וכך הוא מברך אותם:

הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע, יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי, וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק; וְיִדְגּוּ לָרֹב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.(בראשית מח,טז)

יוסף רואה שאביו החליף בידיו בין הבכור לצעיר ומעיר לו על כך:

וַיַּרְא יוֹסֵף, כִּי-יָשִׁית אָבִיו יַד-יְמִינוֹ עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם–וַיֵּרַע בְּעֵינָיו; וַיִּתְמֹךְ יַד-אָבִיו, לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ-אֶפְרַיִם–עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה.  

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו, לֹא-כֵן אָבִי:  כִּי-זֶה הַבְּכֹר, שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ. (בראשית מח,יז-יח) 

ויעקב עונה לו שהוא יודע ועושה את זה בכוונה, כי אפרים שהוא הצעיר יותר, יהיה בסופו של דבר שבט יותר גדול וחשוב משבט מנשה הבכור.

דיון עם הילדים – זה מזכיר לכם משהו? גם ה' העדיף את המנחה של הבל הצעיר על פני מנחתו של קין הבכור, אברהם העדיף את ישמעאל הבכור על יצחק, ויצחק העדיף את יעקב הצעיר על פני עשו הבכור. וגם כשיוסף היה ילד, יעקב העדיף אותו, שהיה צעיר על פני האחים שלו, הוא הכין לו כתונת פסים מיוחדת ומעוררת קנאה. יוסף זוכר שההעדפה הזו הביאה כעס וסבל. שזה גרם לאחים לקנא בו ולשנוא אותו.

ההבדל הוא שהפעם מנשה, הבכור, אינו מקנא באפרים הצעיר.

ולכן יעקב מברך את שניהם בברכה שעד היום אנחנו מברכים את הבנים בערב שבת:

וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא, לֵאמוֹר, בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה; וַיָּשֶׂם אֶת-אֶפְרַיִם, לִפְנֵי מְנַשֶּׁה. (בראשית מח,כ)

כולנו מברכים היום את הילדים שלנו שיהיו אחים טובים, ללא קנאה וכעס, כמו אפרים ומנשה.

כעת נלמד מהתנהגות לא-טובה של אחים: שמעון ולוי

למה כתוב על שמעון ולוי "אחים"?

הפרשן רש"י אומר: שמעון ולוי אחים – בעצה אחת על שכם ועל יוסף. (בראשית לז יט-כ) ויאמרו איש אל אחיו ועתה לכו ונהרגהו. מי הם? אם תאמר: ראובן או יהודה, הרי לא הסכימו בהריגתו. אם תאמר: בני השפחות, הרי לא היתה שנאתן שלימה, שנאמר (שם ב) והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה וגו'. יששכר וזבולון לא היו מדברים בפני אחיהם הגדולים מהם. על כרחך שמעון ולוי הם, שקראם אביהם אחים.

נסביר – רש"י אומר שיעקב מכנה את שמעון ולוי אחים – כי היתה להם את אותה המחשבה הרעה. שניהם חשבו ובצעו יחד את ההרג של אנשי שכם, ואת מכירת יוסף. כיוון ששניהם שתפו פעולה בשני המעשים הרעים האלה יעקב מכנה אותם "אחים".

מה הדבר שאנחנו יכולים ללמוד משמעון ולוי? שאחים יכולים לשתף פעולה! אבל שיתוף הפעולה צריך להיות במעשים טובים ולא במעשים רעים. אם נראה את אחינו עושה משהו רע, אז התפקיד שלנו לעזור לו לבחור בהתנהגות טובה.

עוד פירוש מעניין שאני אהבתי במיוחד על המילה "אחים":

פירוש הרמב"ן:

שמעון ולוי אחים – יאמר בעלי אַחֲוָה, כי יחם לבם על אחותם. ילמד עליהם זכות כי בקנאתם על האחוה עשו מה שעשו, לומר שאין ראוים לעונש גדול, ולא החטא ראוי לימחל כי הוא חמס. והנכון בעיני שאמר כי שמעון ולוי אחים גמורים דומים ומתאחים זה לזה בעצתם ומעשיהם.

הרמב"ן אומר ששמעון ולוי אחים, כי הם הרגישו רגש של אחוה, כלפי אחותם דינה, שנפגעה מאנשי העיר שכם, ולכן הם עשו מה שעשו. הרמב"ן אף אומר שאמנם שמעון ולוי עשו מעשה נורא של הרג וחמס, אבל כיוון שהמעשה שלהם נבע מרגש טוב במקורו, רגש האחוה, צריך להתחשב בהם כשמענישים אותם על מה שעשו.

אפשר לדון הרבה בדברים של הרמב"ן. האם המניע למעשה רע יכול להיות במקורו טוב? האם זה מצדיק את המעשה הרע או מקל את העונש על המעשה הרע? זה ויכוח שקיים עד היום.

מה שהרמב"ן מחדש לנו זה ששמעון ולוי לא רעים ביסודם, אלא שרגש חיובי וטוב שהיה להם – אחוה, אמפתיה ורצון להגן על האחות שלהם, יכול להביא למעשים נוראיים.

אז מה אנחנו יכולים ללמוד משמעון ולוי?

אנחנו יכולים ללמוד שאחים זה גם מתאחים – כלומר משתפים פעולה, וגם שאחים זה מרגישים רגש של אחוָה, חברות מיוחדת שמרגיש כלפי אח או אחות.

בתכונת ה"אחים" שלנו ראוי שנשתמש כמו מנשה ואפרים, שכבדו זה את זה ולא קנאו זה בזה.

אמן.

הלימוד לעילוי נשמתו של סבי היקר דנש יצחק בן רחל וישראל

שבת שלום מגילי והמשפחה

וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו,

וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי;

וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו.                                                              

וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי.

(בראשית מה,א-ב)

מסכת ברכות דף לב:                                                                               

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי״. וְאַף עַל פִּי שֶׁשַּׁעֲרֵי תְפִילָּה נִנְעֲלוּ, שַׁעֲרֵי דִמְעָה לֹא נִנְעֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה׳ וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי".

כבר מהפרשה הראשונה בתורה, פרשת "בראשית", אנו קוראים על המורכבות ביחסים של אחיהם. גם המשפחה של יעקב אבינו יש ענייני אחים- אחים מאב ומאם, אחים מאב, אחים ילדי השפחות ואחים ילדי האמהות. מי שיש לו אחים יודע כמה לא פשוט להיות אח או אחות. אחים יכולים להיות חברים ויכולים שונאים, יריבים, עוזרים ותומכים.

היחסים של יוסף ואחיו הגיעו לנקודה הקיצונית ביותר – האחים מנסים להרוג את יוסף, להיפטר ממנו, למכור אותו. יוסף מושלך לבור ונאבד ממשפחתו לשנים רבות. בתקופה הזו אין בכי. האחים לא בוכים, אפילו יוסף לא בוכה, הוא מתאפק.

כשיוסף והאחים נפגשים במצרים ידרשו כמה פגישות, עד שיוסף יתגלה לאחיו כאחיהם האובד.
פגישות אלו מעוררות את הבכי של יוסף. האחים לא בוכים. כשיוסף ובנימין נפגשים שניהם בוכים, ושאר האחים לא בוכים. בנימין ויוסף הם אחים מאב ומאם, ובנימין לא היה שותף לעוול שנעשה ליוסף, אין לו רגשות אשם כלפיו.

יוסף בוכה ובבכיו יש הרבה רגשות – הקלה, סליחה, השלמה, צער, כעס. אם נעיין בין השורות נראה שהאחים האחרים לא בוכים וגם לא מבקשים סליחה מיוסף. הם מבקשים שלא ינטור להם.

למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים "זה יגמר בבכי"? למה אי אפשר לסיים את המשחק לפני הבכי?

לפעמים המשחק, התחרות והקנאה מתערבבים ביחד. הבכי של הילדים-אחים מסמן את הגבול – את החלק של האחווה, הכיף, הצמיחה ההדדית, ומצד שני את הקנאה והתחרות.

ילדים צעירים משחקים-רבים ובוכים, והרבה פעמים נראה שהבכי מסמן את סיום האינטראקציה. אבל זה לא נכון. הבכי מסמן את נקודת ההתפתחות ביחסים בין האחים, ומשם יש בחירה לכל אחד מהם איך להמשיך.

יוסף ואחיו נפגשים במצרים. כעת יוסף חזק מאחיו, לאן יתפתחו היחסים כעת?

ליד שולחן השבת נדבר על ההבדלים בין אחים לבין חברים. נזכר בפעמים שבכינו וננסה להבין למה בכינו, האם זה היה בכי של עלבון וכעס, או בכי של התרגשות, בכי של הקלה, של שמחה, או של חוסר אונים. ומה הרגשנו אחרי הבכי, ומה אנחנו מרגישים עכשיו.         שבת שלום ושמחה, מגילי והמשפחה

כמה בנות היו ללוט?

קודם נזכר בסיפור:
 וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה, בָּעֶרֶב, וְלוֹט, יֹשֵׁב בְּשַׁעַר-סְדֹם; וַיַּרְא-לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם, וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה.  ב וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא-אֲדֹנַי, סוּרוּ נָא אֶל-בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהִשְׁכַּמְתֶּם, וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם; וַיֹּאמְרוּ לֹּא, כִּי בָרְחוֹב נָלִין.  ג וַיִּפְצַר-בָּם מְאֹד–וַיָּסֻרוּ אֵלָיו, וַיָּבֹאוּ אֶל-בֵּיתוֹ; וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. (בראשית פרק יט)

עד כאן סופר על לוט מכניס האורחים. לוט הוא אחיינם של אברהם ושרה,ולכן הכנסת אורחים זה מעשה שהוא מכיר.

ד טֶרֶם, יִשְׁכָּבוּ, וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל-הַבַּיִת, מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן:  כָּל-הָעָם, מִקָּצֶה.  ה וַיִּקְרְאוּ אֶל-לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה; הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ, וְנֵדְעָה אֹתָם.  ו וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט, הַפֶּתְחָה; וְהַדֶּלֶת, סָגַר אַחֲרָיו.  ז וַיֹּאמַר:  אַל-נָא אַחַי, תָּרֵעוּ.  ח הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ–אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם; רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל, אַל-תַּעֲשׂוּ דָבָר, כִּי-עַל-כֵּן בָּאוּ, בְּצֵל קֹרָתִי.  

אנשי סדום, אשר המדרשים מפליגים ברשעותם ובסדר החברתי המעוות שלהם, דורשים מלוט להציג את אורחיו, וכנראה שמתכוונים להתעלל בהם.
לוט מסרב להוציא את אורחיו, ומציע מעין עסקת חליפין (משונה? מעוותת? הזויה?), שבה במקום את האורחים יוציא אל אנשי העיר את שתי בנותיו-אשר-לא-ידעו-איש (בתולות?).

ט וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ-הָלְאָה, וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא-לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט–עַתָּה, נָרַע לְךָ מֵהֶם; וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד, וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת.  י וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת-יָדָם, וַיָּבִיאוּ אֶת-לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה; וְאֶת-הַדֶּלֶת, סָגָרוּ.

אנשי סדום כועסים על לוט והוא מוצא עצמו בסכנה. ידם של האנשים האורחים/מלאכים נשלחת ומחלצת את לוט מהמצב המסוכן שנקלע אליו ומכניסה אותו אל הבית.

נחזור אל השאלה המקורית: כמה בנות יש ללוט?

בדברו אל אנשי עירו, המבקשים להתעלל באורחיו, לוט מציין שיש לו שתי בנות -שלא-ידעו-איש. 
במנוסתו באות אתו שתי בנותיו אשר יש להן חתנים (החתנים סירבו לצאת מהעיר וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל-חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו, וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן-הַמָּקוֹם הַזֶּה, כִּי-מַשְׁחִית יְהוָה, אֶת-הָעִיר; וַיְהִי כִמְצַחֵק, בְּעֵינֵי חֲתָנָיו. פסוק יד).
אי אפשר שאותן שתי בנות הן גם מחותנות וגם לא ידעו איש. אז האם יש ללוט ארבע בנות? ואם כן, למה רק שתיים יצאו אתו מהעיר (וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד-אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו, … וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ, מִחוּץ לָעִיר. פסוק טז) ?

התשובה: את דבריו של לוט לאנשי העיר עלינו לקרוא בנימת דיבור של שאלה רטורית מהולה בתוכחה: לוט אומר לאנשי סדום שהסיכוי שהוא יוציא אליהם את האורחים שלו, הוא כמו הסיכוי שהוא *היה מוציא אליהן את בנותיו הבתולות לו היו לו כאלה* (בסוגריים נעיר שלוט לא משתמש במילה בתולות, וזה קשור לפירוש אחר שאני עובדת עליו כרגע). כלומר- *אין סיכוי* , אומר לוט, שאני אתן לכם להתעלל באורחים שלי . ואולי הוא אף מעביר מסר "האורחים הם כמו המשפחה היקרה שלי". אנחנו כל כך רגילים למדרשים שמציגים את אנשי סדום כרעים ונוראים , וכל כך נוח לנו להדביק מהרוע הזה גם על לוט, שאנחנו שוכחים שלוט הוא אדם שיש בו יסוד טוב, שגר במקום רע. הוא מכניס אורחים, לפי (אחד) המדרשים בתו מצילה עני מרעב. קל לנו להתפתות לקרוא את הפסוק כפשוטו- שלוט מציע את בנותיו בתמורה לאורחיו. הצעה שהיא מעבר לכל היגיון, אלא אם כן, אנחנו מייחסים מראש דעות ורצונות מעוותים ללוט עצמו, ולמה בעצם?
הפיתרון הזה גם מסביר טוב יותר, לדעתי, את תגובתם של אנשי סדום:1. גֶּשׁ-הָלְאָה = זוז מפה, אל תפריע. בנימה מאיימת כמובן, ההופכת את לוט עצמו לקורבן פוטנציאלי ללינץ' .2. הָאֶחָד בָּא-לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט = מה אתה חושב את עצמך, אתה לא באמת מאתנו, אתה לא תחליט מה יקרה. 3. עַתָּה, נָרַע לְךָ מֵהֶם =  כעת לוט עצמו בסכנת חיים בגלל סירובו לשתף פעולה עם רצונם הרע של אנשי סדום.
*לוט מוסר את נפשו על אורחיו*. כאזרח סדום הוא יכול היה לשער שכך יתפתחו הדברים ובכל זאת הוא דבק בהגנתו על אורחים (אף שהוא יודע שהם מלאכים ואולי משער שיוכלו לדאוג לעצמם). לא מצאתי סיפור שבו אברהם אבינו מוסר את נפשו על הכנסת אורחים! (מצאתי סיפורים על אברהם אבינו המסתתר מאחורי גבה של אשתו ומסכן אותה שוב ושוב ). מי שמציל את לוט הם האנשים/מלאכים/אורחים. לסיכום, ללוט שתי בנות נשואות לחתנים. שתי הבנות -שלא-ידעו-איש הן בנות היפותטיות שהוזכרו לצורך הדיון של לוט עם אנשי סדום.

שני נושאים חשובים לדיון ליד שולחן השבת:

1. נשוחח על דעות קדומות, נספר על מקרים שבהם גם אנחנו, ההורים, נכשלנו בגלל דעה קדומה, ועל הפעמים שסבלנו בגלל דעה קדומה. נחשוב ביחד על דרכים להתגבר על הנטיה האנושית להכליל, ובמקום זה ננתאמן בפתיחת הלב וחידוד הסקרנות – שנזכה להכיר את מי שעומד מולנו באמת.

2. בפרשתנו מופיע לראשונה השורש ח.מ.ל.

וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד-אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר (בראשית יט, טז)

מעשה ההצלה של לוט ואשתו מתואר כמעשה של חמלה. חמלה נובעת מאמפתיה, רגש של השתתפות בסבל של הזולת, והיא רגש המלווה בהתנהגות המסייעת להקל על הסבל.

ההצלה של לוט ואשתו היתה יכולה להיות מתוארת באופן הטכני, החזקת הידיים והוצאה מסדום המתהפכת, ללא תיאור החמלה.

אך כאן חמלת ה' במעשה היא חיונית להבנת המעשה כולו, כיוון שלאנשי סדום לא היו אמפתיה ולא היתה חמלה, זה היה עיקר חטאם. בימינו היינו מכנים את אנשי סדום בריונים. הדרך למנוע בריו מי ואת היא לנהוג בחמלה ולחנך לאמפתיה ולחמלה.

ליד שולחן השבת נתרגל מחשבות של חמלה, ונספר סיפורים שבהם בחרנו בחמלה על פני פגיעה. מ

מעשי אבות ואמהות סימן לבנים ולבנות.

מידע נוסף על החשיבות בחינוך למניעת בריונות באתר של "כנפי דרור". https://kanfeydror.org/

שבת שלום ושמחה, מגילי והמשפחה

תיאור התמונה

נושא: הכנסת אורחים

אביזרים: בובות פליימוביל בתפקיד האורחים וישמעאל, בובות אברהם ושרה מחומרים שונים. עץ פליימוביל, קשת פליימוביל, חיות מפלסטיק, מז'ט (מה המילה העברית?) עם רוגעלך חתוך, והכי חשוב – אוהל מקרטון ביצוע שהכינו האב והבת.

ה' אומר: אברהם הוא שליחי הנאמן בארץ, הוא זה אשר מלמד ושומר את דרך ה' לעשות משפט וצדקה, אני רוצה לספר לו על המשפט שאני אעשה לסדום, ועל העונש הצפוי לעיר, אם אכן היא רעה כל כך.

בהמשך השיחה בין אברהם לקב"ה אברהם מנסה למצוא צדיקים בסדום, אך ללא הצלחה. אין צדיקים בסדום. הרבה מדרשים מכתבו בגמרא (בעיקר מסכת סנהדרין) ובבראשית רבה (מדרש אגדה) על אנשי סדום. מה זה אומר שהם אנשים "רעים וחטאים"?

הנה כמה דוגמאות ממדרש בראשית רבה:

* אמרו – מי שיש לו שור – רועה יום אחד, ושאין לו – רועה שני ימים. היה שם יתום בן אלמנה, מסרו לו את שוריהם לרעותם. הלך ונטלם והרגם. אמר להם: מי שיש לו שור יטול עור אחד ושאין לו שיטול שני עורות. אמרו לו : מה זה? אמר להם: סוף דין כתחילת דין.

* מי שהיתה לו שורה של לבנים (לבניין) , היה בא כל אחד ואחד ונוטל אחת. אמר :לא נטלתי אלא אחת.

מי שהיה שוטח שומים או בצלים, היה בא כל אחד ואחד ונוטל אחד. אמר: לא נטלתי אלא אחד.

* מי שקצץ אוזן של חמור של חברו, אמרו לו (לבעל החמור): תנהו לו עד שתצמח.

מי שפצעו חברו, אמרו לו (לפצוע) : תן לו שכרו שהקיז לך דם (הקזת דם נחשבה כסוג של טיפול רפואי בימים ההם).

ועוד אחד:

* כך התנו ביניהם אנשי סדום: מי שיזמין אדם לבית המשתה יפשטו טליתו (בגדו). נזדמן אליעזר לשם לבית המשתה ולא הזמינוהו. כשבקש לסעוד הלך וישב בסוף כולם. אמרו לו: מי הזמינך לכאן? אמר לזה ישב (לידו): אתה הזמנתני. אמר : שמא ישמעו שאני הזמנתי ויפשטו בגדי. נטל טליתו וברח לחוץ. וכן עשה אליעזר לכל אחד ואחד עד שיצאו כולם, ואכל הוא את הסעודה.

מהמדרש עולה שהחוק בסדום הוא חוק הרשע, כלומר החוק הוא להתנהג ברשעות, באכזריות, בחמדנות.

לכן כשאברהם שואל את ה' : -הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט.

ה' עונה לו, על פי המדרש כך:

ויגש אברהם ויאמר :השופט כל הארץ לא יעשה משפט?

אמר ר' לוי: אם עולם אתה מבקש -אין דין, ואם דין אתה מבקש – אין עולם.

אתה תופס את החבל בשני ראשים: אתה מבקש עולם ומבקש דין? טול לך אחד מהם. ואם אין אתה מוותר קמעא – אין העולם יכול לעמוד.

מה עושים כשאר מערכת המשפט היא הרשע עצמו?
בניגוד לדור המבול שידעו שהם גוזלים וחומסים וחוטאים, אנשי סדום הפכו את ההתנהגויות הללו לחוק, ואת ההתנהגות האנושית – לפשע.

כמודגם במדרש הבא:

פלוטית בתו של לוט היתה נשואה לאחד מגדולי סדום, ראתה עני אחד מדקדק (מדוכדך) ברחוב העיר ועגמה נפשה עליה (הצטערה).
מה היתה עושה? בכל יום כשהיתה יוצאה לשאוב מים היתה נותנת בכד שלה מכל מזון ביתה ומכלכלת אותו העני.

אמרו אנשי סדום:העני הזה, מאין הוא חי? עד שידעו הדבר  והוציאו אותה להשרף, אמרה: אלוקי העולם, עשה משפטי ודיני מאנשי סדום! ועלתה צעקתה לפני כסא הכבוד. אמר הקדוש ברוך הוא: "ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי" אם כצעקת בהנערה הזאת עשו אנשי סדום אהפוך יסודותיה למעלה ופניה למטה.

סיפור זה מופיע בכמה גרסאות במדרשים ובגמרא, המשותף לכל הסיפורים הוא נערה שמבריחה בכד שבידה אוכל עבור העני.

האם הצירוף של נערה וכד מוכר לנו?

אכן, הוא מוכר מהסיפור שנקרא בפרשה של השבוע הבא, פרשת חיי שרה, שבה אליעזר, עבדו של אברהם, הולך לחפש כלה ליצחק. אליעזר מחליט לחפש נערה שתתן לו לשתות מהכד שלה (על מנת לבחון את מידת החסד שלה).
אולי זו התשובה לשאלה שנשאלה למעלה? אולי אליעזר הולך לבדוק אם יש כלה ראויה ליצחק מהמשפחה, והוא פונה קודם כל לעירו של לוט?

בעצם אנו רואים שלא נמצאו צדיקים בסדום, אך צדיקות כנראה שכן…אך לא מספיק.

בינתיים, באוהל אברהם ושרה שמחה גדולה:

ותאמר שרה: צחוק עשה לי אלהים

ראובן בשמחה  – שמעון מה איכפת ליה?

כך שרה נפקדה –  אחרים מה איכפת להם?

אלא בשעה שנפקדה אמנו שרה, הרבה עקרות נפקדו עמה, הרבה חרשים נתפקחו, הרבה סומים נפתחו, הרבה שוטים נשתפו.

ניתן דורייה לעולם

"ויקרא אברהם את שם בנו…י-צ-ח-ק"

יצא חוק לעולם, ניתן דוריה לעולם

(בראשית רבה)

אברהם ושרה הם אנשי במובן כל כך רחב, שקרה קורה להם נס – הנס משפיע לכל העולם.
החוק הטבעי שזקנים אל יכולים להוליד מתבטל ומבטל עוד "חוקי טבע" נוספים עבור אנשים רבים – עקרות, חרשים, סומים ושוטים.

זהו הצחוק שעל שמו נקרא יצחק – יצא חוק – יש דברים שיוצאים מגדר החוק, שהשומע צוחק כשהוא מדמיין את היתכנותם, ואף על פי כן- זה קורה, זה קרה.

זהו החסד שאין לו גבול, וככל שאתה משפיע חסד הוא הולך ומתפשט הלאה.

לעומת אנשי סדום שגרו באחד המקומות המדהימים בתבל, מקום יפה, עשיר ומבורך:

שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אַנְשֵׁי סְדוֹם לֹא נִתְגָּאוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל טוֹבָה שֶׁהִשְׁפִּיעַ לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

מָה נֶאֱמַר בְּאַרְצָם?

"אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם… מְקוֹם סַפִּיר אֲבָנֶיהָ וְעַפְרֹת זָהָב לוֹ,

נָתִיב לֹא יְדָעוֹ עָיִט וְלֹא שְׁזָפַתּוּ עֵין אַיָּה" (איוב כח, ה-ז) –

שֶׁאֵין לְךָ כָּל שְׁבִיל וּשְׁבִיל בִּסְדוֹם שֶׁלֹּא הָיוּ בּוֹ שִׁבְעָה אִילָנוֹת זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה –

גֶּפֶן וּתְאֵנָה

וְרִמּוֹן, אֱגוֹז וְשָׁקֵד,

תַּפּוּחַ וּפַרְסֵק,

וְהָיָה כָּל הַשְּׁבִיל מְסֻכָּךְ.

אָמַר רַ' לֵוִי בְּשֵׁם רַ' יוֹחָנָן: בַּר הֶדְיָא צוֹפֶה מַאֲכָלוֹ מִשְּׁמוֹנָה עָשָׂר מִיל,

וְכֵוָן שֶׁהָיָה עוֹמֵד עַל אִילָנֵי סְדוֹם לֹא הָיָה יָכוֹל לִרְאוֹת עַל הָאָרֶץ מִכּוֹחָם שֶׁל אִילָנוֹת.

כְּשֶׁהָיָה הוֹלֵךְ אֶחָד לְגַנָּן וְהָיָה אוֹמֵר לוֹ:

"תֵּן לִי בְּאִיסָר יָרָק" –

כְּשֶׁהוּא נוֹתֵן לוֹ הָיָה מְשַׁכְשְׁכוֹ בְּמַיִם וּמוֹצִיא מֵעָפָר זָהָב.

אָמְרוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם:

מֵאַחַר שֶׁאָנוּ שְׁרוּיִים בְּשַׁלְוָה וּבְטוֹבָה,

מָזוֹן יוֹצֵא מֵאַרְצֵנוּ,

כֶּסֶף וְזָהָב יוֹצֵא מֵאַרְצֵנוּ,

אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת יוֹצְאוֹת מֵאַרְצֵנוּ –

לָמָּה לָנוּ עוֹבְרֵי דְּרָכִים, שֶׁאֵין בָּאִים אֶלָּא לְחַסְּרֵנוּ?

בּוֹאוּ וּנְשַׁכַּח תּוֹרַת רֶגֶל מֵאַרְצֵנוּ,

שֶׁנֶּאֱמַר: "הַנִּשְׁכָּחִים מִנִּי רָגֶל דַּלּוּ מֵאֱנוֹשׁ נָעוּ" (שם, ד) –

אָמַר לָהֶם הַמָּקוֹם: בְּטוֹבָה שֶׁהֵיטַבְתִּי לָכֶם אַתֶּם מְבַקְּשִׁים לְשַׁכֵּחַ אֶת הָרֶגֶל מִבֵּינוֹתֵיכֶם, אֲנִי אֲשַׁכַּח אֶתְכֶם מִן הָעוֹלָם.

אנשי סדום שבורכו בתנאים הטובים והנעימים ביותר נתפסו לחרדה ולחמדנות – למה לנו לחלוק עם עוברי אורח את הטוב שלנו, ומכאן – למה לחלוק עם אחרים בכלל?

אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה

(מסכת שבת קכ“ז ע“א)

גישת החסד של אברהם ושרה אומרת יש לי ואני מחלק, חולק ומעביר הלאה. הדבר בולט בהכנסת האורחים של אברהם ושרה. כשאברהם ושרה מארחים הם לא עושים נפשות לעצמם, הם לא קונים קולות של מאמינים לעצמם, הם משתמשים בהכנסת האורחים על מנת להכיר לאנשים את מציאות הקב"ה בעולם. ומציאות הקב"ה בעולם היא אינסופית ולכן אברהם ושרה אף פעם אינם חסרים, לכן גם כאשר נעשה להם נס, הוא מיד נס לעוד הרבה אנשים.

אנשי סדום מחזיקים ונאחזים בעושר ובנכסים שלהם, מבחינתם- מה שאני נותן עושה אותי חסר.

אולי בגלל זה אומר רב שהכנסת אורחים גדולה מהקבלת פני השכינה. כשאדם מכניס אורחים כדרכם של אברהם ושרה הוא פותח לאורחיו צוהר לעולם החסד והשפע האינסופי שהקב"ה משפיע עלינו, וממילא מקביל את פני השכינה באותו הזמן.

שתהיה לנו שבת של שלום ואחווה,

גילי

תיאור התמונה

נושא: לך לך, אברם

אביזרים: לוח המשחק "טיסה 501", בובות פליימוביל, בובות חיות מפלסטיק ועץ.

בהשראת הציווי "לך לך" של ה' לאברם, מוצבות בובות אברם, שרה ולוט וחיות משק הבית על אדמת צפון סוריה-טורקיה, היא ארם נהרים של אז, ופניהם לארץ כנען (ישראל של היום). האווז המשתרך אחרי החבורה הוא הומאז' למסעות הצלב, אלא שבמקרה שלנו האווז הולך אחרי האנשים, ולא להיפך.

הקדמה למשחק: בפרשה מסופר על מלחמת ארבעת המלכים בחמשת המלכים, ששיאה לקיחת לוט האחיין של אברם  ושרה בשבי.

וַיְהִי, בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ-שִׁנְעָר, אַרְיוֹךְ, מֶלֶךְ אֶלָּסָר; כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם, וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם
ארבעה מלכים נגד חמישה מלכים:

עָשׂוּ מִלְחָמָה, אֶת-בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם, וְאֶת-בִּרְשַׁע, מֶלֶךְ עֲמֹרָה; שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה, וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ צְבֹיִים, וּמֶלֶךְ בֶּלַע, הִיא-צֹעַר.

אחת העיר המותקפות והמנוצחות היא סדום, היכן שגר לוט האחיין של אברם, והוא נלקח בשבי:
וַיִּקְחוּ אֶת-לוֹט וְאֶת-רְכֻשׁוֹ בֶּן-אֲחִי אַבְרָם, וַיֵּלֵכוּ; וְהוּא יֹשֵׁב, בִּסְדֹם

פליט מגיע ומספר לאברם שלוט נלקח בשבי. מי שלח את הפליט, וכיצד יודע הפליט על הקשרים בין לוט ואברם? זו שאלה לעיון ולמחשבה.
וַיָּבֹא, הַפָּלִיט, וַיַּגֵּד, לְאַבְרָם הָעִבְרִי; וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי, אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר, וְהֵם, בַּעֲלֵי בְרִית-אַבְרָם.

אברם יוצא עם אנשי ביתו (חניכיו, מי הם? עוד נקודה מעניינת לדיון ולמחשבה) על מנת לשחרר את לוט.
וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו; וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ, שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיִּרְדֹּף, עַד-דָּן.

אברם נלחם ומנצח, מציל את לוט וזוכה בשלל:
וַיָּשֶׁב, אֵת כָּל-הָרְכֻשׁ; וְגַם אֶת-לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב, וְגַם אֶת-הַנָּשִׁים וְאֶת-הָעָם.

המשמעות היא שאברם נלחם בארבעת המלכים המנצחים (שנצחו כבר חמישה מלכים) והוא אכן עושה את זה ומנצח בעצמו. יוצא שאברם ניצח תשעה מלכים עד כה.

לאחר המלחמה יוצא לקראת אברם מלכי-צדק מלך שלם.
וּמַלְכִּי-צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן; וְהוּא כֹהֵן, לְאֵל עֶלְיוֹן.
וַיְבָרְכֵהוּ, וַיֹּאמַר:  בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ

מי? איזו עיר? איפה הוא היה במלחמות שהתרחשו עד כה? לצד הוא מי הוא?
הרבה שאלות לעיון ולהעמקה. אנחנו נדון בהן בשולחן השבת וב"חבורת הסיפור והפרשה" של מניין ארזים…מצטערת שלא אוכל לפרט כאן את הכל.

לפי אחת הגישות להבנת הפרשה מלכי-צדק יוצא לקראת אברם ואנשיו עם לחם ויין, כי זה מנהג המקומיים כלפי המנצחים. הגשת הלחם והיין ללוחמים המנצחים מבטאת כניעה ללא צורך במלחמה (קצת דומה למה שעשו הגבעונים ליהושע בן-נון בכיבוש הארץ).

אם כך יוצא שאברהם ניצח עשרה מלכים.

אברם נותן למלכי-צדק מעשר. מעשר הוא החלק העשירי בשלל. למה אברם נותן לו חלק בשלל מלחמה שבה לא השתתף?

וַיִּתֶּן-לוֹ מַעֲשֵׂר, מִכֹּל
אולי זו הדרך של אברם "לכבוש" את מלכי-צדק ולכבול אותו בנאמנות אליו, כך הוא עושה אותו שותף שלו, לניצחונותיו, לריבונותו ההולכת וגדלה על הארץ.
ליד שולחן השבת נשחק שני משחקי אסטרטגיה.

משחקים משפחתיים לפרשת לך לך:

משחק ה-100

שני שחקנים מתחילים לחבר מספרים בין 1-10. כל שחקן בתורו אומר איזה מספר ירצה להוסיף, המטרה להגיע בדיוק למספר 100. המנצח הוא שמגיע ל-100, כלומר הוא את הסכום הדרוש, כדי להגיע ל-100 בדיוק.

*כיוון שאנחנו בפורום משפחתי המונה יותר משני אנשים, וכן שחקנים בעלי יכולות שונות ולא שוות, נחלק את בני המשפחה לשתי קבוצות ונעבוד בשיתוף פעולה. רמז להצלחה: תכנון לאחור…

דוגמא למהלך משחק:

שחקן א: 7

שחקן ב: 8 (הסכום 15)

שחקן א: 3 (הסכום 18)

שחקן ב: 5 (הסכום 23)

וכך ממשיכים עד שאחד/אחת מהשחקנים בתורו מגיע לסכום 100.

נים NIM

אם אתם משחקים אבן-נייר-ומספריים על מנת להחליט מי זוכה שהטבה מסוימת (ראשון במקלחת, לדוגמא), אז הנה משחק אסטרטגי עתיק הדורש יותר מחשבה ויותר תכנון ממזל, כדי לנצח:

נציב על השולחן ערמות של קפלות/לגו/אבני לגו/גולות (במקור משחקים עם גפרורים).
בכל תור כל שחקן (או נציג של קבוצה) יכול לקחת כל מספר קפלות שהוא רוצה אבל רק מערמה אחת. המנצח במשחק הוא מי שלוקח את הקפלה האחרונה מהערמה האחרונה. מותר לקחת בבת אחת ערימה שלמה.

התחילו עם שלוש ערימות: ערמה 1 – 5 קפלות, ערמה 2 – ארבע קפלות, ערמה 3  – שלוש קפלות.

שבת של שלום ושמחה מגילי והמשפחה

ליד שולחן השבת נשוחח על סיפור המבול ותיבת נוח המוכר לנו עוד מימי הגן, ועל חלקיו הפחות מוכרים – השמדת האנושות ויצירתה מחדש, ועוף החול המקשר בין שני חלקי העולמות.

שבת שלום מגילי והמשפחה