שמחת תורה תשפ"א

הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים: (תהלים פרק יט פסוק יא).

תודה על שנה של לימוד תורה. כבר מצפים לשנה חדשים של חידושי-ממתקי תורה.

שבת שלום מגילי והמשפחה 💫

יום הכיפורים תשפ"א

שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם פְּתַח ,

 וְאוֹצָרְךְ הַטוֹב לָנוּ תִפְתַּח ,

 תּוֹשִׁיע וְרִיב אַל תִּמְתַּח .

וְהוֹשִׁיעֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֲנוּ

(מתוך תפילת נעילה)


מהו אוצרו הטוב של הקב"ה?

בתפילת נעילה אנו מנצלים את הרגעים האחרונים של יום הכיפורים כדי לבקש…גשם.

זה אחד הרגעים בהם אני תמיד מרגישה איך השפה העברית היא שפה של תפילה במהותה. הרי מהו הגשם – משהו שמגשים. אינני צריכה "גשם", אלא אני מבקשת שיתגשמו משאלותיי. וכדי להגשים משאלות ורצונות צריך…גשם. צריך טפטוף, לפעמים כבד כמו גשם ולפעמים קליל כמו טל.
נדירים האוצרות שמתגלים כל כולם בבת אחת. זה קורה בדרך כלל באגדות. וגם אוצר גדול מאד מתגלה בחלקים, כל פעם עוד חלק ועוד חלק.

בתחילת השנה יש לי בקשה לקב"ה ואני מבקשת שתהיה הגשמה לבקשה  הזו. ההגשמה לא תגיע בבת אחת, אלא טיפין טיפין, והנה במהלך השנה אני שמה לב שאני קרובה יותר ויותר למימוש המשאלה שלי.

מובן שאני חייבת לפעול בעצמי, יחד עם ברכתו של הקב"ה להגשמת המשאלה שלי, אני חייבת "להירטב", כדי שדברים יקרו.

יהי רצון שיתגשמו משאלותינו לטובה,
גמר חתימה טובה,  גילי והמשפחה


ברכות לילדים ולילדות לערב יום הכיפורים:

מצורפות תמונות השולחן משנים קודמות:

פרשת האזינו

בס"ד          ברוך ה' שאותו לבדו נעבוד , ז-ח תשרי תשפ"א

תמונה האזינו

פרשת האזינו

פרשה זו היא שירה שאומר ואולי שר ממש משה רבינו לעם ישראל. כמו כל שירה יש בה מטפורות:

כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל-גּוֹזָלָיו יְרַחֵף;  יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל-אֶבְרָתוֹ (דברים לב, יא)
הקב"ה מגן על עם ישראל במסירות כמו שהנשר מגן על גוזליו

דימויים –  עִם-חֵלֶב, כִּלְיוֹת חִטָּה;   וְדַם-עֵנָב, תִּשְׁתֶּה-חָמֶר (לב,יד)

שפע של חיטה משובחת ויין.

ומילים שנמצאות פחות בשימוש יומיומי  – צוּר יְלָדְךָ, תֶּשִׁי;   וַתִּשְׁכַּח, אֵל מְחֹלְלֶךָ  (לב,יח)

תשי – דומה לנטישה. מחולל – עושה

זו תלונה על עם ישראל השוכח את הקב"ה שעשה אותו לעם ואת כל הטובות שעשה עמנו.

מופעים  בדיוניים/פנסטיטיים/מסתוריים- מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף,  וְקֶטֶב מְרִירִי; וְשֶׁן-בְּהֵמֹת, אֲשַׁלַּח-בָּם,  עִם-חֲמַת, זֹחֲלֵי עָפָר (לב,כד)

קטב מרירי ושן בהמות מככבים בסיפורי האגדות התלמודיים כמפלצות (פחדים) קדמוניות.

השירה שמשה אומר היא תמצית וסיכום ונבואה של מה שהיה ומה שיקרה לעם ישראל ויש בה חלקים מובנים וברורים וחלקים שצריך להיעזר בפרשנים כדי להבינם. בכל מקרה, לא כל חלקי השירה נעימים למאזינים. יש בשירה תוכחה וגם נבואות על כשלונות של עם ישראל וכעסו של הקב"ה.

הפסוק הראשון מגייס את הקהל לשמוע:

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה;  וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי (לב,א)

שנים רבות שאלתי את עצמי למה משה מערב את השמים ואת הארץ בדברים שהוא רוצה לומר לעם ישראל. הרב יוסף שלמה זווין מסביר: השמים והארץ – הנשמה והגוף של האדם.

לומדים את זה ממסכת סנהדרין בפירוש על הפסוק יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ. (תהלים נ, ד)

 יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם  זו נשמה

 וְאֶל הָאָרֶץ זה הגוף (סנהדרין צא,ב)

הארץ אלו הדאגות והטרדות של האדם בעניינים חומריים, השמים הם המחשבות והרעיונות במוח האדם. (לתורה ולמועדים – הרב ש"י זווין).

משה מבקש את תשומת לבנו המלאה לשירתו, תשומת הלב הפיזית והנפשית.
משה מכנס את דבריו האחרונים לעם בשירה. אולי משום שלשירה יש משקל וקצב וקל לזכור אותה.

לפני כמה שנים הילדים שלי רבו זה עם זה ברכב בזמן הנסיעה. אחד התלונן שהשני "מדבר לו לתוך האוזן". כיוון שהייתי עסוקה בנהיגה, ולא יכולתי להסתובב ולראות מה באמת קורה, הצעתי שנזכיר אחד לשני לשמור על הגבולות האישיים במכונית על ידי שיר.

השיר היה דקלום קצר שאמר כך:

"אל תדבר לי לתוך האוזן / זה לא נעים לי / ב-ב-ק-ש-ה".
תוך כדי הדקלום נוצרה מנגינה וכולנו התחלנו לשיר את השיר הזה.

מאז, כשאח אחד מתחיל לעצבן את השני, צץ ומופיע הדקלום הזה, והרבה יותר קל לפתור את הבעיה ברוח טובה.

נסו גם אתם להמציא לכם דקלום משפחתי שהוא מעין תמרור לפני שתתלקח מריבה.

logo.jpgשבת שלום וגמר חתימה טובה, מגילי והמשפחה

פרוייקט שולחן ערוך לפרשה כולל את תמונת שולחן השבת של משפחת כ"ץ המעוצב בהשראת פרשת השבוע, ודבר תורה המתאים לשיחה משפחתית ליד שולחן שבת –  https://shabbattable.blog/
כל הזכויות שמורות. לפרטים נוספים – גילי כ"ץ 0542593212

ראש השנה תשפ"א

החלטות / בוריס נובאק (תרגום: טל ניצן)

בֵּין שְׁתֵּי מִלִּים
בַּחֲרוּ בַּשְּׁקֵטָה יוֹתֵר.

בֵּין מִלָּה לִשְׁתִיקָה
בַּחֲרוּ לְהַקְשִׁיב.

בֵּין שְׁנֵי סְפָרִים
בַּחֲרוּ בַּמְאֻבָּק יוֹתֵר.

בֵּין אֲדָמָה לְשָׁמַיִם
בַּחֲרוּ בְּצִפּוֹר.

בֵּין שְׁתֵּי חַיּוֹת
בַּחֲרוּ בְּזוֹ הַזְּקוּקָה לָכֶם יוֹתֵר.

בֵּין שְׁנֵי יְלָדִים
בַּחֲרוּ בִּשְׁנֵיהֶם.

בֵּין עָוֶל גָּדוֹל לְקָטָן יוֹתֵר
אַל תִּבְחֲרוּ בְּאַף אֶחָד.

בֵּין תִּקְוָה לְיֵאוּשׁ
בַּחֲרוּ בַּתִּקְוָה:
אוֹתָהּ תִּתְקַשּׁוּ יוֹתֵר לָשֵׂאת.


יהי רצון שכפי שאנו חוגגים את ראשה (תחילתה) של השנה ולא את לבה (אמצעה) , כך נזכה למוח שליט על הלב, ונכלכל מעשינו בתבונה וברגש נכונים ושקולים, ביישוב הדעת ובשמחה.

שנה טובה ומתוקה!

מגילי והמשפחה

מוח שליט על הלב (על פי ספר התניא פרק ב')

פרשת ניצבים

בפרשת ניצבים מדבר משה רבינו אל כל אנשי העם:

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם:  רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם–וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ:  מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ.

עשרה טיפוסים/מגזרים שונים נכללים בדבריו של משה וכל אחד מישראל מוצא את מקומו/הגדרתו.

ליד השולחן ננסה לאפיין את הטיפוסים השונים בעזרת המפרשים ובעזרת הפשט וכל אחד ינסה למקם את עצמו. האם מצאתם יותר משתי הגדרות אפשריות לעצמכם? האם את גם אשה וגם מנהיגה? זה אפשרי בהחלט, כיוון שמדובר גם בעשרה כוחות הנפש הפועלים בקרב כל אחד ואחת מאתנו 😊.

נשים לב לחוטבי העצים ושואבי המים. מבחינת מעמד תעסוקתי הם לא שונים כל כך, שניהם עובדים בעבודה פיסית קשה. מבחינה מהותית מדובר בעבודות שונות.
חוטב העצים עושה פעולה מלמעלה כלפי מטה – הנפת הגרזן, והוא מסיים את חייו של העץ. שואב המים עושה פעולה מלמטה כלפי מעלה, כאשר הוא דולה מים מהבאר (או מן הבור), וישתמש במים החיים כדי לקיים חיים.

משה נותן לעם ישראל כלל מפתח לקיים שמירת התורה וקיום מצוות:

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם—לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא

לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה

וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד:  בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ. (דברים ל, יא-יד)

אין צורך לחצות ימים, לקפוץ ממטוסים או לטוס גבוה בשמים כי לקיים מצוות. בעצם מה שאדם צריך הוא להיות הוא עצמו. לכל אחד יש את הכוונות שלו והרצונות שלו – בלב, ואת הדרך שלו להתבטא – בפה, ואת העשייה שלו.

רבינו בחיי מחלק את המצוות לשלושה סוגים – מצוות שעושים בלב (זוכרים את מצוות "ואהבת"?), מצוות שעושים בפה (כמו לברך ברכות, איסור רכילות, לאכול מאכלים כשרים) ומצוות שעושים בידיים (מי טרח לכבוד שבת? מי יבנה סוכה בקרוב?).

בפיך ובלבבך לעשותו. הזכיר בכאן שלשה דברים, הפה והלב והמעשה. והנה כל המצות נכללות בשלשה חלקים אלו, כי יש מצות תלויות בפה ויש תלויות בלב ויש במעשה, ועל זה דרשו רז"ל על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, על התורה זהו בפיך, ועל העבודה זהו בלבבך זו עבודה שבלב, ועל גמילות חסדים זהו לעשותו.(פירוש רבינו בחיי על הפסוק).

השבת היא השבת האחרונה של השנה. זהו זמן של חשבון נפש – מה רצינו, מה עשינו ומה אמרנו השנה, ואיך נרתה שתראה השנה הבאה.

ליד השולחן נזכר ונספר במצוות שעשינו בלב, בפה ובידיים.

שבת שלום,

                 מגילי והמשפחה

פרשת כי תצא

בפרשת השבוע נושאים ואחד מהם קרוב באופן כואב לאירועים החדשותיים.
איך עושים שהעיר תהיה עיר בטוחה, ואיך עושים שהשדה יהיה מקום בטוח? ומה קורה כאשר השדה הופך להעיר והעיר הופכת לשדה?


חינוך זו התשובה. בשבוע הקרוב תתחיל שנת הלימודים בבתי הספר. אבל חינוך מתרחש כל הזמן. לכן יזמתי והקמתי את "תורה בקיץ" – לימוד תורה לילדים בשכונה בימי הקיץ הארוכים ומלאי האור, ימים של חופשה מבית הספר אך לא חופש מלהיות אדם ומהחובה ללמוד ולהתפתח.
5 מורים מצוינים לימדו בהתנדבות. 7 שיעורים בשבוע. 50 ילדים שנרשמו ולמדו, חלקם שיעורים בודדים, וחלקם עשרות שיעורים. כן, בקיץ, כן, בחופשה, כן, ללא ציונים או עונשים.


השיעור האחרון שלימדתי עסק במשנה בפרקי אבות (ב,ה):

הוּא הָיָה אוֹמֵר, אֵין בּוּר יְרֵא חֵטְא, וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד, וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד, וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד, וְלֹא כָל הַמַּרְבֶּה בִסְחוֹרָה מַחְכִּים. ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ:

ילד לא נהיה איש בבת אחת. זה שינוי הדרגתי, זו חניכה, זה חינוך.

נשתדל ונתאמץ לחנך את ילדינו על מנת שלא נגיע למסופר בפרשה:
וְאִם-בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ, אֶת-הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה, וְהֶחֱזִיק-בָּהּ הָאִישׁ, וְשָׁכַב עִמָּהּ…כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל-רֵעֵהוּ, וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ–כֵּן, הַדָּבָר הַזֶּה…כִּי בַשָּׂדֶה, מְצָאָהּ; צָעֲקָה, הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה, וְאֵין מוֹשִׁיעַ, לָהּ. (דברים כב, כה-כז).

מצורף לימוד הסיכום של פרוייקט "תורה בקיץ", שנוסיף אור על החושך, בכל ימות השנה.

שבת שלום, גילי והמשפחה

דברי סיכום לפרוייקט "תורה בקיץ" מאת גילי כ"ץ:

כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוסר (משלי ו,כג)

עשיית מצוות היא כמו נר. נר לבד כמו שהוא – אינו מאיר. בואו נחשוב על נרות שבת. אם רק שמים נרות על מגש יפה לכבוד שבת  – זה עושה אור? לא. צריך להדליק את הנרות. לכן אנחנו מברכות "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של שבת קודש". איך מדליקים את הנר? איך עושים שהנר יאיר? כתוב בהמשך הפסוק – וְתוֹרָה אוֹר. התורה היא האור, לימוד תורה הוא הדלקת האור. לאחר הדלקת נרות שבת, אמא ממשיכה לכסות את העיניים ולהתפלל. על מה? תפילה שגם הילדים והילדות ילמדו תורה – שגם הילדים ידעו להדליק את האור.

איך ילד יכול ללמוד תורה, הרי הוא ילד? הוא צריך שמישהו ילמד אותו. שמישהו יקח אותך אותו למורה, לשיעור, שמישהו יעודד אותו. זה לא קורה מעצמו.
אז בעצם להורים יש כמה תפקידים – גם להדליק את האור של עצמם – ללמוד תורה בעצמם, וגם לעזור לילדים ללמוד איך להדליק את האור.

עכשיו קיץ. יש ימים ארוכים, ימים שהשמש שוקעת מאוחר ויש הרבה אור. מצד שני, דווקא בימים האלה הארוכים, מלאי האור – אין בית ספר, אין לימודים מסודרים. קוראים לזה החופש הגדול.

מה זה חופש?

אם נשאל את רוב האנשים בעולם מה זה חופש, הם יגידו: "לעשות מה שאני רוצה".
ואז נשאל אותם: "מה אתה רוצה?"

ואתם יודעים מה יגידו רוב האנשים?

הם יגידו שהם רוצים דברים שהם כבר מכירים (כמו בירכה, או סרט או טיסה לחו"ל), או דברים שהם כבר עשו או ראו או שמעו עליהם מחברים שלהם. אבל אף אחד לא יגיד דבר חדש לגמרי. למה? כי חופש אמיתי הוא מה שקורה כשנתקלים בגבול, בקיר, בחומה, במשהו שאי אפשר לעבור אותו, ואז צריך למצוא דרכים חדשות, יצירתיות להסתדר אתו.

לנו יש מצוות. המצוות הן גבולות. הן מכריחות אותנו לחיות בדרך מסויימת. המצוות הן כמו נר – אם עושים את המצווה, בלי כוונה, או בלי להכיר אותה, או בלי ללמוד עליה – היא לא מאירה. כמו נר שלא הדליקו אותו. אבל אם  לומדים משהו, אפילו הכי קטן – זה מדליק את הנר.

לכן היה לי חשוב מאד שנלמד תורה גם בקיץ. אני בטוחה שכל מי שלמד אפילו רק כמה שיעורים, הרגיש שהחופש הגדול שלו היה מיוחד, אולי שהיה לו חופש יותר "גדול" או יותר "ארוך" או פשוט מיוחד. זו הרגשה מאד עדינה, ולפעמים רק אחרי כמה זמן מרגישים ומבינים את החוויה של הלימוד. כי לימוד תורה מאיר את הכל, את כל היום, את כל השבוע ואת כל החופש הגדול.

איך אנחנו יודעים ללמוד ולהאיר?

כי הקב"ה עשה את זה ראשון:

                                            בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.

                                            וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם;

                                            וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.

                                           וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב.

כשנברא העולם היה המון חופש, כל כך הרבה חופש שזה היה בעצם תוהו ובהו. בלגן. כמו שיש בלגן בחדר הילדים ואמא אומרת "אני לא רואה כלום מרוב בלגן". ככה גם היה בראשית – היה בלגן, מרוב בלגן לא רואים כלום, לא מבינים כלום, לא יכולים לעשות כלום – קוראים לזה חושך.

ואז ה' – מדליק את האור וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. והאור הוא טוב.

בימים הארוכים והטובים של הקיץ הזה למדנו ביחד תורה והארנו עוד קצת כל אחד לעצמו, וגם לשכונה ולכל העולם עוד קצת אור בבלגן 😊.

אני רוצה לומר תודה למורים המסורים והמצויינים שלימדו בהתנדבות בימי הקיץ:
ציקי מרון

אסף רוזן-צבי

אריק גולומבק

והרב מישאל ציון

ותודה לאיש שלי נדב שעזר לי לארגן את הלימוד

ותודה לילדים שלי על הסבלנות שלהם

ותודה לאמא שלי רחל שתרמה לעילוי נשמת סבא וסבתא שלי דנש ולילי, כדי שנוכל לחלק פרסים ומתנות טובות ומאירות שימשיכו את החוויה של הלימוד ושמחת הלימוד גם בבית לעוד כמה ימים ושבועות כמזכרת.

ותודה להורים שנתנו בי ובמורים אמון ושלחו את הילדים ללמוד,

ותודה לה' שנתן לנו את התורה.

פרשת שופטים

מדרש תמונה: בדרך כלל אני עורכת את השולחן לשבת בבית שלי עם הילדים. הפעם ערכתי את השולחן בחצר בית הכנסת בבוקר יום שישי עם ילדי השכונה. יש לנו חבורה לומדת – ואנחנו לומדים יחד את פרשת השבוע וגם סדרה של מפגשים על מצוות "ואהבת לרעך כמוך". החופש הגדול הוא החופש להיות אותנטי לעשות את מה שלבך חפץ באמת, שזוהי עבודת ה' והביטוי הייחודי של החלק האלוקי שבכל אחד ואחת מאתנו. זכיתי ללמוד וללמד יחד עם חבורת ילדי השכונה. הרי לכם מקצת השערים שהכנו תוך כדי לימוד ומשחק וחקירה להכרת השופט והשוטר הפנימי שבכל אחד ואחת מאתנו.

הפסוק הפותח את הפרשה מדבר על מינוי שופטים ושוטרים, אחת המצוות שבני ישראל יקיימו כאשר יכנסו לארץ.

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק. (דברים טז, יח)

בעבר ישבו השופטים בשערי העיר כדי לשפוט, זה היה המקום המרכזי. הרבי מליובביץ' מלמד אותנו, שגם לאדם עצמו יש שערים, כיוון שגם האדם עצמו הוא עולם קטן. "השערים" באדם, לפי הרבי הם הפתחים שבפנים – עיניים, אוזניים, נחיריים ופה (כמורה בשיטת פאולה אני חושבת שבהחלט ניתן להתייחס גם לסוגרים התחתונים בהקשר של הפרשה שלנו). (מבוסס על שיחה מליקוטי שיחות לד)

עיניים – על מה אנחנו מסתכלים. איזה מבט אנו נותנים- האם מבט אוהד או עוין, ביקורתי או מקשיב? האם יש לנו עין טובה או רעה?

אוזניים – לאלו דיבורים אנו מקשיבים? למי אנחנו נותנים להשפיע עלינו? שימו לב שיותר קשה להימנע מלשמוע דברים, כי אין ממש דרך מוצלחת "לסגור" את האוזניים. אם כך, לכתחילה כדאי לנו להימצא במקום שבו לא נהיה חשופים לשמוע דברים שאיננו רוצים לשמוע, כמו מקום של אנשים שמרכלים ואומרים לשון הרע.

פה – מה אני אומרת? אלו קולות אני משמיעה? איזה העוויות אני עושה? לפעמים חיוך זה חסד גדול, לפעמים מילה אחת היא עלבון איום.

נחיריים – למה הכוונה לדעתכם בשמירה על הנחיריים? האם אפשר להימנע מלהריח משהו? האם אפשר להשתדל להריח משהו טוב? ואיך זה קשור לשופט ולשוטר הפנימי?

אם כך, כל אדם צריך להציב לעצמו שופט ושוטר. שופט – שיקול דעת  להבחין בין טוב ורע, זו התורה. שוטר – הכוח והיכולת להוציא לפועל את החלטת השופט.
ליד שולחן השבת נחשוב מה קורה אם יש רק שופט – רק החלטה, ואין שוטר – אין ביצוע.

מה קורה אם יש פעולה ללא שיקול דעת מקדים (דוגמא: כשאנחנו עושים משהו רק כי "כולם עושים ככה").

נקרא ליד השולחן את המשל של שלמה המלך על הנמלה והשופט והשטר הפנימיים:
"לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם. אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל. תָּכִין בַּקַיִץ לַחְמָהּ אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ"

ומהו "ראה דרכיה וחכם" רבנן אמרי  (אמרו) ראה דרך ארץ שיש בה שבורחת מן הגזל.

אמר רבי שמעון בן חלפתא: מעשה בנמלה אחת שהפילה חיטה אחת והיו כולם באות ומריחות בה ולא היתה אחת מהן נוטלת אותה. באה אותה שהיתה שלה ונטלה אותה.

 ראה חכמה שיש בה וכל השבח הזה שיש בה שלא למדה מבריה ולא שופט ולא שוטר יש לה, שנאמר "אשר אין לה קצין שוטר ומושל". אתם שמניתי לכם שופטים ושוטרים על אחת כמה וכמה שתשמעו להן הוי "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ": (דברים רבה ה,ב)

קשה להתעלם מהאירועים שקרו השבוע, ולכן אני מצרפת קטע קצר ללימוד משפחתי:

הציווי של התורה ברובד הפשט הוא שנמנה שופטים ושוטרים על מנת ליצור חברה שיש בה משפט צדק.
הרבי מסלונים מרחיב את משמעות הפסוק לכך שכל אחד מקיים בתוכו שוטר ושופט המכוונים אותו במעשיו. זה אחד המאמרים שנגישים לקריאה משפחתית ומעודדים אותנו לשיחה על רצונות וגבולות, על בחירות טובות ובחירות רעות, וכמובן על היחסי החוץ והפנים שבין אדם לבין עצמו ובין אדם והחברה שבה הוא חי ועד הבריאה כולה.

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק (דברים טז', ח')

בכל שעריך – שכל פעולה שאדם עושה קדם לה הרצון לעשות פעולה זו, ומחשבה זו היא בחינת השער לפעולה.

ועל זה מזהירה התורה – שכאשר מתעוררת מחשבה רעה אצל יהודי ועולה ברצונו לעשות מעשה שאינו הגון, הרי בתחילה אין זו אלא מחשבה, ואם אינו מסלקה מדעתו מעמיק בו הרצון יותר ויותר עמוק עד שמגיע למעשה.

(נתיבות שלום לרבי מסלונים לפרשת שופטים)

שבת שלום מגילי והמשפחה

פרשת עקב

בפרשת עקב משה ממשיך ומספר לעם ישראל על ארץ ישראל. בתיאורו את ארץ ישראל משה מקפיד לשזור את מציאות ה' בארץ: אֶרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ:  תָּמִיד, עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ–מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה (דברים יא,יב).


ארץ ישראל היא לא ארץ ככל הארץ ואני ממליצה לקרוא את המדרשים על הפרשה הזו המרחיבים ומפליגים בתכונות הטובות של הארץ ומשמעותם –

שבע פעמים מוזכרת המילה "ארץ" בתיאור הארץ. מה אפשר ללמוד מזה, לדעתכם?

כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה: 

אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם–עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר.

אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן;

אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ.

אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם–לֹא-תֶחְסַר כֹּל, בָּהּ;

אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת.       

וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ–וּבֵרַכְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ. (דברים ח,ז-י)

נשים לב שה"ארץ" הראשונה היא "ארץ טובה" וגם האחרונה, וביניהן יש פירוט מהו

טוב. למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שמשהו הוא "טוב"?

קצת מזכיר את הדיון שלנו מהשבוע שעבר לגבי מה אנחנו אוהבים, ומה אנחנו אומרים

"שאוהבים", אך מתכוונים שמעדיפים, או שזה פשוט נעים.

יש דברים שהם נעימים/נוחים/יפים אבל הם לא טובים.

זה סיפור שאני מספרת הרבה פעמים כששואלים אותי איך היה לגור בחוץ לארץ:
אני מספרת שגרנו במקום מאד מאד יפה, מאד נוח, האנשים שם היו נחמדים, והיה קל ופשוט לחיות שם. היינו קרובים לטבע והיינו ליד הים, אבל…זה לא היה מקום טוב.

ואז שואלים אותי: איך זה יכול להיות שזה לא היה מקום טוב, למה את אומרת את זה?
ואני מסבירה שנעים, ונוח ויפה וטעים זה לא הכרח אומר שזה גם טוב.

לגור בחוץ לארץ לא היה טוב לי, כי זה לא המקום שמתאים לי, המקום שטוב לי באמת הוא ארץ ישראל, הארץ הטובה.

תמונת השולחן רומזת לפסוקים המתארים את הסיכון ואת הסיכוי שבחיים טובים ונוחים:

  1. כשהאדם מצליח וטוב הוא עלול לשכוח מה עזר לו להצליח:

הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֺתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.        

פֶּן-תֹּאכַל, וְשָׂבָעְתָּ; וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה, וְיָשָׁבְתָּ.       

וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ; וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ, יִרְבֶּה.

{יש גם רמז מה גורם לשכחה: וְשָׂבָעְתָּ, וְיָשָׁבְתָּ, יִרְבֶּה-לָּךְ

כלומר שהתהליך בא לסיומו ואין שאיפה להמשיך אלא לעשות עוד מאותו הדבר.}

  • מרוב עושר, הנאה והצלחה האדם עלול להרגיש שהוא עצמו מקור ההצלחה הבלעדי:       

וְרָם, לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. וְיִירַם, לִבָּךְ;

{מעניין הביטוי וְרָם, לְבָבֶךָ – האם הלב יכול להתרומם? רוּם הוא ביטוי לגאוה, כשאנחנו נותנים לרגש האימפולסיבי (הלב) להשפיע על קבלת ההחלטות שלנו (המוח).
באופן כללי הלב בלשון המקרא לא אמור לרוּם (להתרומם)  וגם לא להתרחב (ישעיהו ס,ה), אבל כן מומלץ לשים לב (יחזקאל מ,ד).}

  • ולשכוח את המאמצים שלו עצמו ואת מי שעזר לו להצליח:

הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב, וְצִמָּאוֹן, אֲשֶׁר אֵין-מָיִם; הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם, מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ.        

{כאן ישנה רשימה של מכשולים וקשיים, שאנו נתקלים בהם בחיינו: מדבר, נחש, שרף, צמאון. קושי מסוג צימאון הוא כשאנחנו רוצים לדעת משהו ועדיין לא הצלחנו ללמוד אותו. האם תוכלו לתת דוגמאות לקושי מסוג נָחָשׁ ולקושי מסוג מִּדְבָּר?}

הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ:  לְמַעַן עַנֹּתְךָ, וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ–לְהֵיטִבְךָ, בְּאַחֲרִיתֶךָ.

  • ולחשוב שכל דבר שהוא עושה תלוי אך ורק בו:      

וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ:  כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה.

משה מזכיר לעם ישראל שבכל מצב הקב"ה מעורב בחיינו, שכאשר אנו מצליחים זה בוודאי כי פעלנו וניסינו וקיווינו, אך ללא עזרת הקב"ה לא היינו מצליחים:  

וְזָכַרְתָּ, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל:  לְמַעַן הָקִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, כַּיּוֹם הַזֶּה (דברים ח,ז-יח).

לסיכום, הקב"ה משגיח ומעורב בכל מעשהו ובכל הקורות אותנו. כאשר אנו במצוקה (הולכים במדבר, פוגשים נחש מסוג כלשהו), אנו פונים לעזרת הקב"ה וכשאנו ניצלים ומרגישים רווחה מודים לו על כך. בפרשה אנו לומדים שכשאר יש לנו תשוקת לב, משאלה, רצון להגשים ואנו מצליחים להשיג את מבוקשנו, עלינו לזכור את המקור לכוחות שמאפשרים לנו לעשות חיִל – הקב"ה. הנטייה הטבעית היא לחכות שיהיה ממש טוב, ממש בסדר, עוד קצת…ואז נגיד תודה לה'. בעצם אם נקרא בזהירות בין הפסוקים נראה שבכל שלב אנו מודים לקב"ה ומכירים בליווי שלו ובתמיכה שלו, גם כשקשה וגם כשטוב, אנחנו אף פעם לא לבד.

על הצלחת של כל סועד הנחנו דמות גיבור שמצאנו בצעצועי הילדים. האם תוכלו לזהות אותם?
ליד השולחן נדון בזמן או מצבים שהרגשנו גיבורים, חזקים, חכמים, מוצלחים ונספר על החוויה הטובה שלנו תוך כדי הכרת תודה לקב"ה שנתן לנו את הכוח לעשות אֶת-הַחַיִל הַזֶּה.

                                                                 שבת שלום ושמחה, מגילי והמשפחה

זיהוי הדמויות שעל השולחן:
הענק הירוק, אמא ואבא ממשפחת סופר-על, אובי וואן קנובי ועזרא ברידג'ר ממלחמת הכוכבים, אדינסון קבאני הכדורגלן של פריז סן-ז'רמן ואביר אלמוני 😊

פרשת ואתחנן

פרשת ואתחנן

בפרשת ואתחנן נושאי ליבה שכל יהודי מכיר – עשרת הדיברות ו"שמע ישראל", ומיד אחרי קריאת "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" – מצוות אהבת ה'.

לשון "ואהבת" מופיעה ארבע פעמים בתורה –

לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה' (פרק יט' פסוק יח)

כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם (פרק יט' פסוק לד)

וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ (פרק ו' פסוק ה) – פרשת ואתחנן

וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְוֹתָיו כָּל-הַיָּמִים (פרק יא' פסוק א)

שלושה ציווים על אהבה – אהבת עם ישראל, אהבת ה' ואהבת הגר.

ליד שולחן השבת נדון בשאלה: מהי אהבה?

בספר החינוך נמנית מצוה תיח הנלמדת מהפרשה: מצות אהבת ה'.

"…ולשון ספרי: לפי שנאמר "ואהבת", איני יודע כיצד אוהב אדם את המקום (את ה')- תלמוד לומר "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", שמתוך כך אתה מכיר את-מי-שאמר-והיה-העולם; כלומר: שעם התבוננות בתורה – תתישב האהבה בלב בהכרח."

לפנים, האדם הרגיש את הקרבה והאהבה לאלוקות וממנה היה גוזר אהבה לשאר הברואים. היום, אנו מקישים מהאהבות "הקטנות" שלנו לשאלת האהבה הגדולה – הקשר לאלוקות.

בעל ספר החינוך נותן לנו (או מחביא עבורנו) טיפ "איך אוהבים" – מתבוננים בתורה. התורה היא מה שהקב"ה נתן לנו, התבוננות במעשי ה'  – במה שה' עושה, לא במה שאנחנו רוצים שהוא יעשה, היא המביאה לאהבתנו אותו.


אם נקיש מהאהבה הגדולה של אדם לאלוקיו לאהבת בין-בני-אדם, הרי שאם נתבונן במעשיהם של אהובינו (לא במה שאנו רוצים שהם יעשו), תתיישב בלבנו אהבה אליהם.


אז ליד שולחן השבת נשוחח עם ילדינו – מה היא אהבה, מה אנו אוהבים, ומה רק מעדיפים (גלידה? בוטנים? גויאבה?), מה חביב עלינו ומה נעים לנו, ומה ההבדל ומה המחבר בין המושגים השונים.

שבת שלום ואהבה,

מגילי והמשפחה

פרשת דברים

דבר תורה מקוצר בסרטון אפשר לראות כאן:

פרשת דברים פותחת את ספר דברים – ספר הנאומים. משה רבינו שאותו הכרנו בתחילת דרכו שהוא אינו "איש דברים" (ראו בספר שמות פרק ד' פסוק י' וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי:),
משתנה וגדל והופך לאדם שדובר את ספר דברים.

בפרשה מזכיר משה לבני ישראל את המסעות שעברו, אך בשונה מפרשת מסעי (שאותה קראנו בשבוע שעבר) הוא אינו מתעכב על המקומות, אלא על החוויות, על האירועים. כך מזכיר משה לבני ישראל את מינוי השופטים, את שליחת האנשים שיתורו את הארץ ומה שקרה בעקבות עדות המרגלים.

האם בני ישראל אינם יודעים כבר את אשר מספר להם משה? מדוע לחזור שוב על אותם זכרונות הלא נעימים?

קודם כל, יכול להיות שבני ישראל באמת לא מכירים את הסיפורים האלה, אולי הם סוג של סוד, של בושה שלא מדברים עליה, הרי פרשת המרגלים היתה משבר עצום ביחסים של עם ישראל עם הקב"ה. כעת, לפני הדור החדש העומד להיכנס לארץ ישראל, מניח משה את הסיפור של אבותם ומעמיד אותם במבחן – האם הדור החדש ירצה להיכנס לארץ? האם גם דור זה יבקש לשלוח מרגלים?

אפשרות אחרת היא לתת לנו, הקוראים את סיפור המעשה לאחר אלפי שנים, פרספקטיבה נוספת על סיפור המרגלים והשלכותיו על יחסי עם ישראל-הקב"ה-ארץ ישראל.

נדמיין את בני ישראל אשר נולדו במדבר, נולדו חופשיים מעבדות, נודדים עם אבותיהם במדבר ארבעים שנה. ארץ ישראל לא רחוקה, היא מהלך כמה ימים. והילדים, הבה נכנה אותם "הדור החדש", שואלים : למה אנחנו לא ממשיכים לארץ ישראל?
למה רק מדברים על ארץ ישראל?

ומה יענו ההורים, הדור שיצא ממצרים?

לאחר שהמרגלים ספרו על מסעם והוציאו את דיבת הארץ, תגובת בני ישראל היתה בכי באוהלים ולרגון – לרגון זה לא פועל שמשתמשים בו הרבה. לרגון זה אומר שאני חושבת שהאדם האחר שונא אותי ובגלל זה הוא עושה את מה שהוא עושה.

האהבה של הקב"ה לעם ישראל אינה תלויה בדבר. בני ישראל עושים את הדבר הכי מעצבן בעולם- מתלוננים על המתנה הנהדרת ששמה "ארץ ישראל" וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יְהוָה אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ: (דברים א כז).

תשובת הקב"ה לתלונה, לפחד ולכפיות הטובה של עם ישראל היא:

אתם לא תכנסו לארץ ישראל, כי אתם פוחדים מהעמים שנמצאים בה, אבל
וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה, וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע–הֵמָּה, יָבֹאוּ שָׁמָּה; וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה, וְהֵם יִירָשׁוּהָ. (דברים א,לט)

עכשיו רגע נדמיין שיש מקום שאני מאד מאד מפחדת ללכת אליו. ואז אומרים לי:

את מפחדת? אין בעיה, את לא צריכה להתמודד ללכת לשם. אבל הילדים שלך – הם כן ילכו לשם!".

מה הייתי חושבת? מה הייתי מרגישה? אני משערת שהייתי חושבת משהו כזה:
מה, אם אני מפחדת מהארץ הזו, בוודאי שאני לא רוצה שהילדים שלי ילכו אליה!

אבל כשהקב"ה אומר לבני ישראל הבוכים והנרגנים שהם אמנם לא חייבים להיכנס לארץ ישראל, אבל שהילדים שלהם כן יכנסו אליה, קורה משהו מאד מעניין, שקורה להרבה הורים.

בני ישראל מבינים שארץ ישראל היא דבר טוב, והם מחליטים להיות אמיצים, וכן להיכנס לארץ ישראל. אבל הקב"ה כבר גזר עליהם, על דור המדבר, את עונשם שימשיכו לנדוד במדבר. היו כמה שניסו בכל זאת להיכנס מיד לארץ ישראל (זו פרשת המעפילים שמיד אחרי פרשת המרגלים), אבל הם לא הצליחו.

אנחנו לומדים מהסיפור של משה רבינו, כפי שהוא מספר אותו לדור החדש, הדור שנולד חופשי במדבר, על הכח החזק שיש לילדים – לגרום להורים שלהם להתאמץ ולהתגבר על פחדים. אנחנו לומדים על התכונה המופלאה שיש להורים – להתגבר על פחד, על מנת להיטיב עם הילדים.

אנחנו לומדים מהסיפור של משה על המבחן שאנחנו עומדים בו דור אחרי דור:
האם ניכנס לארץ המובטחת? האם נעקוב אחרי הקב"ה במסע לארץ ישראל או שנמשיך במקום המוכר שבו אין צורך להתמודד?

בכל דור אדם צריך לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, וגם בכל דור – לראות את עצמו הולך לארץ ישראל.

שבת שלום.