פרשת ויצא

ויצא

פרשת ויצא מספרת את סיפור יציאתו של יעקב מהאהל החם והתמים של ההורים. לאן יגיע יעקב?
אם נתבונן בחיי האבות נראה שכל אחד מהם מלמד אותנו הליכות עולם הזה – ומתוך ההליכות – הלכות.

ה"ויצא" של אברהם אבינו התחיל כבר בילדותו. אברם הילד שומר בחנות הפסלים של המשפחה. בעולם שבו עובדים עבודה זרה, חזנות פסלים היא מקור פרנסה. אשה מגיעה לחנות ומביאה מנחת אוכל לפסלים. אברה הילד שואל מכוח ההגיון החקרני של ילדים – כיצד פסל אוכל אם הוא דומם? ומשם מפליג לתובנות האמונה בא-ל בורא עולם. הוא הורס את הפסלים ואת פרנסת המשפחה, ובאופן אירוני (מוקדם לגילו) ממציא סיפור שבו הפסלים רבו על מנחת האוכל. זה הילד שיגדל להיות מכניס אורחים – האדם שנדע על התפריט שהיה מגיש לאורחיו – עגל בחמאה ועוגות.
אב-רהם – תפקיד האב המזין באוכל גשמי ורוחני. מאברהם אבינו אנו לומדים – הלכות אכילה.

גם יצחק אבינו התמודד עם "ויצא" משלו. בילדותו הוא נחשף לישמעל אשר "מצחק" (בראשית כ"א,ט), מעשה אשר מוביל לגירושו מהבית, שכן ישמעל מצחק באופן "לא נכון" או "לא יאה" (אני ממליצה להסתכל בפרשנים).
יצחק לעומת זאת כן יודע לצחק נכון:

" וַיְהִי, כִּי אָרְכוּ-לוֹ שָׁם הַיָּמִים, וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים, בְּעַד הַחַלּוֹן; וַיַּרְא, וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק, אֵת, רִבְקָה אִשְׁתּוֹ."

יצחק יודע ליצור אינטימיות אמיתית בין איש ואשתו, בין אדם ואלוהיו, בין האדם וארצו – יצחק הוא עובד אדמה בשונה מאביו ובנו רועי הצאן.

יעקב אבינו – עד פרשה זו יעקב חוסה באוהל החמים והתמים של הוריו. אפילו כשהוא מרמה (את אביו ואת אחיו) הוא בעצם ממלא הוראות, ולא יוזם.

יעקב מוברח מבית הוריו. הוא לא היה בורח אלמלא רבקה היתה שומעת את כוונותיו של עשיו להרוג אותו לאחר מות אביהם (שימו לב שיצחק יחיה עוד עשרים שנה, יעקב היה יכול להשאר לבטח בכנען), הוא לא היה יוצא מכנען אלמלא אביו הורה לו ללכת לחרן על מנת למצוא אשה מבנות המשפחה.

ביציאתו מבאר שבע יעקב נמצא בנקודה של שפל נוראי – הוא בודד, הוא חסר כל (על פי המדרש), הוא מנותק ממשפחתו.

יעקב לן על האדמה – לא ישן, כי שינה זה משהו שעושים במיטה. לינה – במקום שהוא לא הבית.
זו הפעם הראשונה שהתורה מספרת לנו על שינה. אדם הראשון ואברהם אבינו – נרדמו או הורדמו, הקב"ה הפיל על אדם הראשון תרדמה על מנת שיוכל לברוא את האשה, ועל אברהם כדי לאפשר לו את נבואת ברית בין הבתרים. תרדמה זה משהו שנופל על הרגע. שינה – זו הפעולה שאדם עושה כדי…למה ישנים?

'וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד' –

זו שינה. וכי שינה טובה מאד? אלא מתוך שאדם ישן קימעא, הוא עומד ויגע בתורה הרבה. ואף שהשינה היא הפסקה בפעילות השכלית, הרי היא נחוצה לבריאות הגוף, ולפיכך אם שם על ליבו שיהא גופו שלם וחזק, כדי שתהא נפשו ישרה לדעת את ה', והוא ישן כדי שתנוח דעתו עליו, וינוח גופו כדי שלא יחלה, נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא. (רמב"ם)

השינה מטרתה לחזק את בריאות הגוף. במצב עירות ישנו חיכוך מתמיד בין הנשמה לבין הגוף. בין הרצונות הטבעיים, הארציים, התאוותניים לעיתים של האדם, לבין הרצון הגבוה של נשמתו. החיכוך הזה מעייף, לכן אנחנו הולכים לישון.
שימו לב שצדיקים ואנשים שעוסקים כל היום במשהו שהוא ייעוד שלהם מתעייפים פחות, כי יש הלימה בין הנשמה והגוף.
הלילה הוא בעצם ההתחלה…אנחנו מתחילים את היום בשינה, וכדי להתחיל יום חדש אנו חייבים להשאיר מאחורינו את היום הקודם, את הכאבים, העלבונות, הכעסים וכל מה שמכביד.
זה מה שיעקב אבינו מלמד אותנו בכל שהוא הולך לישון ביציאתו מבאר שבע ופניו לחרן – קריאת שמע של ערבית

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֲרֵינִי מוֹחֵל וְסוֹלֵחַ לְכָל מִי שֶׁהִכְעִיס וְהִקְנִיט אוֹתִי אוֹ שֶׁחָטָא כְּנֶגְדִּי,
בֵּין בְּגוּפִי, בֵּין בְּמָמוֹנִי, בֵּין בִּכְבוֹדִי, בֵּין בְּכָל אֲשֶׁר לִי. בֵּין בְּאֹנֶס, בֵּין בְּרָצוֹן, בֵּין בְּשׁוֹגֵג,
בֵּין בְּמֵזִיד, בֵּין בְּדִבּוּר, בֵּין בְּמַעֲשֶׂה, בֵּין בְּגִלְגּוּל זֶה, בֵּין בְּגִלְגּוּל אַחֵר, לְכׇל בַּר יִשְׂרָאֵל,
וְלֹא יֵעָנֵשׁ שׁוּם אָדָם בְּסִבָּתִי. (תחינה שאומרים לפני קריאת שמע שעל המיטה)

ישנו סדר שלם בסידור לקריאת שמע לפני השינה.

בשנתו יעקב חולם –

וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.

המלאכים שעולים ויורדים משתוממים כשהם רואים את יעקב. המלאכים יודעים שיעקב בשמיים זה – ואוו! זה אבי האומה, הבן של יצחק, הנכד של אברהם. ממנו יצאו 12 שבטים, על שמו יקרא עם ישראל. הם מסתכלים ואומרים : זה יעקב? זה? זה שאין לו כלום, ששוכב על הארץ? שהוא כזה לבד, אחד שבורח? האיש שנראה הכי עלוב באזור?

והם עולים ויורדים. הם בודקים זה – יעקב שאנחנו יודעים איך הוא יהיה, וזה יעקב כמו שהוא עכשיו. זה אותו יעקב? הוא יוכל להגיע לזה? והתשובה היא כן. ה' אומר ליעקב, אתה תהיה יעקב כמו שאתה רוצה להיות, כמו שאתה חולם להיות, כמו שאני תכננתי שאתה תהיה, כמו שראוי להיות הבן של אברהם ויצחק. עכשיו לילה, עכשיו הזמן הכי מפחיד והכי קשה, אבל אחרי הלילה יהיה יום , יהיה אור ואז אתה תקום ועם עבודה קשה וסיעתא דשמיא תהיה יעקב כמו שאתה יכול להיות. יש לך תקוה. (על פי הרצאה עלפרשת השבוע מפי פרופ' חביבה פדיה)

יעקב אבינו מלמד אותנו לישון ולחלום.
יעקב יקום בבוקר – הוא יקיץ, ביקיצה טבעית שהיא סיום השינה (לא התעוררות, שהיא בכפיה), הוא יזכור את החלום, הוא יזכור את התקווה והוא ילך לחרן.

בחרן הוא יהיה יעקב, יעקב שעוקף את הכללים, יעקב שמעקם את הכללים, לא כי הוא תם שעושה מה שאומרים לו, אלא משום שזה מה שהוא צריך לעשות.
אחרי הוא ישיג את חלומותיו, הוא יזכה בחלום נוסף, חלום החזרה לארץ כנען.

אני מצרפת את תמונת שולחן השבת של פרשת "ויצא" של השנה שעברה שעסקה בחלום יעקב.
עם הילדים נוכל לשוחח על הפתגם "הכי חשוך לפני עלות השחר", על שינה ועל חלומות.

וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן,

וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת-ה'

עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ, יְהוּדָה                                                               (בראשית כד,א)

ר' עובדיה ספורנו, פסוק ל"ה:

ד"ה על כן קראה שמו יהודה: … ונראה שהיו כל אלה שמות של קדמונים, כמו שמצינו קודם לזה… והיו בוחרים מהשמות הקודמים את הנופלים על לשון המאורע.

כשתינוקת נולדת מיד אנחנו שואלים – ואיך השם שלה, ואיך יקראו לה?
עוד כשהתינוקת ברחם, אנו תוהים ומנסים לנסים – באיזה שם יבחרו ההורים?

בפרשת ויצא נולדים הילדים של יעקב – ראובן, שמעון, לוי, יהודה, דן, נפתלי, גד, אשר, יששכר, זבולון, דינה ויוסף (בנימין טרם נולד). האמהות נותנות את שמות לילדים וגם מוזכרת הסיבה לבחירה בשם.
יהודה – לאה בוחרת את השם הזה כאמירת "תודה" לה' על לידת הבן הרביעי.

ליד שולחן השבת נעיין בפרשה – ספר בראשית מפרק כט' פסוק לב' ועד פרק ל' פסוק כ', ונגלה את השם והסיבה של כל ילד. הילדים שבבגרותם יהפכו לשבטי ישראל.
ליד שולחן השבת נשאל את ההורים שלנו ונספר :
מה פירוש השם של כל אחד, ולמה נבחר השם הזה עבורו – קרוב משפחה, מאורע, תכונה.

מדרש תנחומא, פרשת ויקהל:

אתה מוצא שלושה שמות נקראו לו לאדם:

אחד מה שקואים לו אביו ואמו,

ואחד מה שקורים לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו;

טוב מכולם – מה שקונה הוא לעצמו.ונשאל את עצמנו, ומי שירצה גם ישתף  -כיצד קוראים לו אחרים (החברים, המורים), וכיצד היה רוצה שיקראו לו "שם שקונה לעצמו" היום או בעתיד.

                                                                                  

תמונה ויצא (2)

יעקב רחל ולאה וילדיהם יוצאים למסע מחרן לארץ כנען בגניבה. הם מחכים להזדמנות שלבן, אביהן של לאה ורחל לא יהיה בסביבה והם עוזבים את ביתו. זו עזיבה לתמיד, ולכן ברור מדוע לבן נרעש ונפגע כאשר הוא מגלה שבנותיו נכדיו וחתנו נעלמו.
לבן רודף אחרי יעקב וכאשר הוא משיג אותו השיחה ביניהם עוסקת בכמה הנושאים. אחת הטענות של לבן היא שיעקב גנב ממנו את התרפים שלו.
התרפים שמשו לעבודה זרה? מדוע שיעקב יגנוב תרפים?
יעקב לא לקח את התרפים, רעיון השימוש בתרפים זר לו מאד ולכן הוא כועס במיוחד כאשר מאשים אותו בלקיחתם. אולי בגלל הוא הוא מקלל את מי שכן לקח אותם.
הכתוב בפרשה מגלה לנו מי באמת לקחה את התרפים…

וַיַּעַן יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר לְלָבָן: …עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת-אֱלֹהֶיךָ, לֹא יִחְיֶה–נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר-לְךָ מָה עִמָּדִי, וְקַח-לָךְ; וְלֹא-יָדַע יַעֲקֹב, כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם….וְרָחֵל לָקְחָה אֶת-הַתְּרָפִים, וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל–וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם; וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת-כָּל-הָאֹהֶל, וְלֹא מָצָא.
כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט  (קהלת)- למה הדבר דומה, לרועה שראה את הזאב שנכנס לחטוף כבש, נטל אבן וזרק בזאב, והלך בכבשו. וכך יעקב – קילל והיה סבור שהוא מקלל ללבן ולא היה יודע שקללתו הולכת על כבשתו. (מדרש אגדת בראשית)

למה רחל לקחה את התרפים? בכך דנו פרשנים שונים ואני ממליצה ללכת לקרוא בהם.
עם זאת נראה בין שורות הפסוקים שלבן הבין שהתרפים אצל רחל, וכדי למנוע את השערוריה שהיתה פורצת אם יעקב היה מגלה זאת, הוא מחל על כבודו "ולא מצא" (מי שרוצה להפליג למחוזות ממש רחוקים של פרשנות יכול לנסות לקשור את "ולא מצא" של לבן ל"מצא אשה מצא טוב" מספר משלי).

ליד שולחן השבת נדבר עם הילדים על "שגגה שיוצאת מפי השליט" – על הנטיה האנושית להוציא פסק לפני שביררנו, חקרנו ושאלנו את כל הפרטים.
כמו כן נוכל לדבר על המורכבות של חיים במשפחה שבה יש אמונות שונות, כמו יעקב ורחל שהאמינו באל אחד , אך דרו עם לבן עובד האלילים. כיצד חיים יחד כאשר יש אמונות שונות?

נשים לב לכך שיעקב ולבן כורתים ברית ובונים גלעד – גל של אבנים. בניגוד לחומה או לקיר שבהם האבנים מהודקות זו לזו ואי אפשר לעבור ביניהן, אבני הגל הן מפוזרות ויש בהן סדקים, ניתן להציץ ביניהן ואולי אפילו לפלס דרך צרה. יעקב ולבן מקימים גל אבנים ולא קיר, כי בית יעקב ימשיך להיות מאז ועד היו בשיח עם העולם ולא מנותק ממנו.

שבת שלום מגילי והמשפחה

פרשת תולדות תשפ"א

וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, כִּי עֲקָרָה הִוא;

וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ

וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים, בְּקִרְבָּהּ, וַתֹּאמֶר אִם-כֵּן, לָמָּה זֶּה אָנֹכִי;

וַתֵּלֶךְ, לִדְרֹשׁ אֶת-ה' (בראשית כה,כא-כב)

על כך המקרא הזה אומר דורשני שסתם מה היא רציצה זו? וכתב אם כן למה זה אנכי רבותינו דרשוהו לשון "ריצה". כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שֶם וְעֶבֶר – יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודת אלילים – עשו מפרכס לצאת. (פירוש רש"י על הפסוק)

הפרשה מספרת לנו על ההריון של רבקה. בשונה מההיריון של שרה שמתואר בקיצור נמרץ "וַתַּהַר וַתֵּלֶד", על ההיריון של רבקה יש לנו סיפור. הפרשנים תמהים על הפרטים שמוסיפה התורה על ההיריון של רבקה.
אבל האמת היא שאם נשאל כל אשה עם ההריונות שלה היא תספר לנו הרבה סיפורים. ההיריון של שרה הוא יוצא הדופן, הנסי, לא רק בגלל הגיל של שרה, אלא גם בגלל שהוא נתפס אצל הפרשנים כהריון ש"אין מה לספר עליו". ההיריון של רבקה הוא היריון רגיל – עם התרגשות, עם סיפורים, עם תקוות ועם חששות.
כשרבקה עוברת ליד בית מדרש, מקום שלומדים על אמונה בה', היא מרגישה שהתינוק זז. זו תחושה נעימה ומסקרנת. האם זה אומר שהתינוק שלה מתרגש מאמונה בקב"ה? כשרבקה עובדת ליד מקדש לעבודת אלילים (זוכרים את המדרשים על ילדותו של אברהם אבינו?) – גם אז היא מרגישה שתינוק שלה זז – האם זה אומר שהתינוק שלה מעדיף עבודת אלילים?


רבקה מעדיפה כמובן שהבן או הבת שיוולדו לה ילכו בדרך שלה ושל יצחק, בדרכם של אברהם ושרה – אמונה בה' אל יחיד בורא העולם. מה עושים הורים כשהם מאד רוצים משהו בשביל הילדים שלהם?

מתפללים. רבקה מלמדת אותנו לסדר את הרצונות שלנו ואת השאלות שלנו בדרך התפילה. היא הולכת למקום מיוחד, כדי לערוך בו את התפילה שלה. היא יכולה להתפלל בביתה, כמובן, הרי אפשר להתפלל בכל מקום, אבל היא מלמדת אותנו שלפעמים על התפילה הרגילה היומיומית ("הביתית", כאמא, אני מתפללת בעיקר בבית), אנחנו מוסיפות תפילה מיוחדת, במקום מיוחד, עם כוונות מיוחדות. קוראים לזה "לדרוש את ה'". לדרוש=לחקור, לברר, לשאול, לבקש.

תולדות – הפרשה מלמדת אותנו על עוד ממד בקשר של הורים וילדים – קשר התפילה. הורים מטפלים בילדיהם – מאכילים, רוחצים, מלבישים. הורים מלמדים את ילדיהם – איך להתנהג, להיזהר, להיות חברים, להיות בעלי מידות טובות. והורים גם מתפללים על הילדים שלהם – שיהיו תמיד שמחים, בריאים, שיהיו להפ חברים טובים ומורים טובים, שיתפתחו, שימצאו את הייחוד שלהם בעולם ויגשימו אותו.

תמונה אחת=אלף מילים
בתמונה רואים נשים מארבעה דורות של המשפחה שלי מדליקות יחד נרות שבת (צולם ממש כמה רגעים לפני כניסת השבת).

ליד שולחן השבת, ובמיוחד אחרי הארוחה, נוציא את האלבומים המשפחתיים, נתבונן ונספר לעצמנו ולילדינו על תולדות המשפחה.

שבת שלום ושמחה מגילי והמשפחה

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא d7aad79ed795d7a0d7aa-d7aad795d79cd793d795d7aa.jpg

פרשת חיי שרה

תמונת השולחן מראה את ההזמנה לחתונה של הזוג כ"ץ לפני כמה וכמה שנים 🙂
בחרנו לשים את ההזמנה על השולחן, כיוון שבשבת חפציך אסורים וגם לחשוב חשבונות" אבל "הרהורים מותרים ולשדך הבנות"…
יצחק ורבקה נפגשים ומתחתנים בפרשת השבוע, וזו ההזדמנות שלנו לדספר ליד שולחן השבת על הזוגות המשפחתיים, כיצד הכירו, וכיצד ראוי להכיר ולבחור בני זוג.

השבת גם נציין את יום פטירתה של סבתא אסתר.
כשלמדתי את פרשת השבוע הרהרתי בנקודות המשיקות בין סיפור זיווגם של יצחק ורבקה וסיפור היכרותם של סבא מוטק'ה וסבתא אסתר זכרם לברכה. יום השנה לפטירתה של סבתא אסתר חל היום.

בפרשת השבוע אליעזר העבד של אברהם אבינו, נאמן ביתו, נשלח לחרן להביא כלה ליצחק מבנות המשפחה. כשאליעזר מגיע לחרן הוא מחכה ליד הבאר ומחליט על קריטריון לנערה הראויה ליצחק:
וְהָיָה הַנַּעֲרָ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה–אֹתָהּ הֹכַחְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע, כִּי-עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם-אֲדֹנִי.
וזה אכן מה שקורה. מגיעה נערה, ועושה את מה שהוא מבקש בחן ובזריזות, וכאשר הוא מברר מאיזו משפחה היא,מתברר שהיא ממשפחתו של אברהם שבחרן.

אנו רואים שבבחירת הכלה ליצחק יש שילוב של השתדלות – (אליעזר מגיע עד חרן, הוא מנסח קריטריונים ריאליים), ושל התערבות אלוקית (ואם נערה אחרת היתה מקדימה את רבקה?).

סבתא אסתר וסבא מוטק'ה נפגשו בקורס מקצועי בירושלים. שניהם גרו באזור גוש דן ונסעו, כל אחד מטעם עבודתו, להשתלמות בירושלים. סבתא אסתר הצטרפה ברגע האחרון, כמחליפה של עובדת שחלתה.
ביום הראשון של ההשתלמות סבתא אסתר שמה לב לבחור שיושב וראשו בין ידיו. היא ניגשה אליו ושאלה אותו מה שלומו. הוא ענה שיש לו כאב ראש והיא נתנה לו כדור משכך כאבים שהיה לה בתיק.
מאז הם הפכו לזוג לשנים רבות.
נשים לב לחלקים של ההשתדלות האישית ושל ההשגחה הפרטים 🙂

למיטיבי לכת – לימוד נוסף לפרשת השבוע:

וְאַבְרָהָם זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים;

וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת-אַבְרָהָם, בַּכֹּל 

                                                               (בראשית כד,א)

ה"נתיבות שלום" לפרשה:

על ידי החסד ממשיכים את "נסיך ונפלאותיך שבכל יום" (מברכת ההודאה),

 וממתיקים כל הגזרות, שהחסד הוא יסוד בנין העולם,

וכמו בכללות העולם, כן גם בכל אדם,

שהוא עולם קטן בפני עצמו, על מדת החסד יבנה עולמו.

שואלים המפרשים השונים למה הכוונה שאברהם זקן "בא בימים" ביטוי שלא נאמר על האבות האחרים יצחק ויעקב.  אומר מרן הרב מקוברין שיום שיהודי אינו עושה בו חסד – לא נחשב ליום בחייו. מידתו של אברהם היא מידת החסד, זה מה שאברהם עושה – חסדים. ולכן נאמר עליו "בא בימים" שבכל ים בחייו היה עושה חסד.

עשיית חסד זו מצוה ששונה שאר המצוות. רוב המצוות אם עושים אותן ותוך כדי חושבים על דברים אחרים או עם כוונות לא מתאימות, אז העשייה שלהן חסרה, דוגמא: לברך את ברכת המזון בסיום הארוחה ותוך כדי איזה משחק אשחק במחשב. עשיית חסד כשדעתנו מוסחת – נחשבת מצווה שלמה! כי המבחן הוא אם האדם עשה או לא עשה. זה דבר מאד חשוב, מלמד אותנו בעל ה"נתיבות שלום" הרבי מסלונים, כיוון שאדם חייב לעשות בכל יום לפחות מצווה אחת בשלמות. לכן, אם אדם עושה חסד, הרי שבאותו היום הוא עשה מצווה אחת בשלמות!

לעשיית חסד בכל יום יש תכונה מאד מיוחדת (על פי ה"נתיבות שלום"), היא מדבקת. כמו שאדם חולה ח"ו יכול להדביק אחרים במחלה שלו, כך אברהם אבינו היה "והיה ברכה" – מי שהיה רואה אותו היה מתברך, היה נדבק  במידת החסד שלו.

החסד בונה את העולם, שנאמר: כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה שָׁמַיִם תָּכִן אֱמוּנָתְךָ בָהֶם (תהילים פט,ג).

יש אינספור דרכים לעשות חסד, וכל אדם הוא עולם קטן בפני עצמו. כשאדם עושה חסד הוא בונה את העולם וגם את עצמו.

ליד שולחן השבת נחשוב על דרכים לעשיית חסד.

בדור שלנו יש הרבה אנשים בודדים. אפילו שיש רשתות חברתיות, וטלפונים לכולם, עדיין יש הרבה אנשים שאף אחד לא ממש מקשיב להם, מבקר אותם, משתף אותם ומתעניין בהם. השבת אני זוכרת בגעגועים את סבתא אסתר, סבתא שלי, שנפטרה לפני שנתיים. סבתא אסתר ואני היינו ממש חברות, וכל ערב הייתי מתקשרת אליה ואומרת לה כמה מילים. עדיין קורה לי מידי פעם שאני רוצה להתקשר לסבתא ולספר לה משהו. סבתא תמיד חשבה שאני עושה איתה חסד, כשאני מתקשרת ומדברת איתה בסוף כל יום, והיא לא הבינה שהיא עושה אתי חסד ועוזרת לי לבנות את העולם הקטן שלי.

                                                                                    שבת שלום ושמחה, מגילי והמשפחה

פרשת וירא: כמה בנות היו ללוט?

כמה בנות היו ללוט?

קודם נזכר בסיפור:
 וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה, בָּעֶרֶב, וְלוֹט, יֹשֵׁב בְּשַׁעַר-סְדֹם; וַיַּרְא-לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם, וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה.  ב וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא-אֲדֹנַי, סוּרוּ נָא אֶל-בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהִשְׁכַּמְתֶּם, וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם; וַיֹּאמְרוּ לֹּא, כִּי בָרְחוֹב נָלִין.  ג וַיִּפְצַר-בָּם מְאֹד–וַיָּסֻרוּ אֵלָיו, וַיָּבֹאוּ אֶל-בֵּיתוֹ; וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. (בראשית פרק יט)

עד כאן סופר על לוט מכניס האורחים. לוט הוא אחיינם של אברהם ושרה,ולכן הכנסת אורחים זה מעשה שהוא מכיר.

ד טֶרֶם, יִשְׁכָּבוּ, וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל-הַבַּיִת, מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן:  כָּל-הָעָם, מִקָּצֶה.  ה וַיִּקְרְאוּ אֶל-לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה; הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ, וְנֵדְעָה אֹתָם.  ו וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט, הַפֶּתְחָה; וְהַדֶּלֶת, סָגַר אַחֲרָיו.  ז וַיֹּאמַר:  אַל-נָא אַחַי, תָּרֵעוּ.  ח הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ–אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם; רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל, אַל-תַּעֲשׂוּ דָבָר, כִּי-עַל-כֵּן בָּאוּ, בְּצֵל קֹרָתִי.  

אנשי סדום, אשר המדרשים מפליגים ברשעותם ובסדר החברתי המעוות שלהם, דורשים מלוט להציג את אורחיו, וכנראה שמתכוונים להתעלל בהם.
לוט מסרב להוציא את אורחיו, ומציע מעין עסקת חליפין (משונה? מעוותת? הזויה?), שבה במקום את האורחים יוציא אל אנשי העיר את שתי בנותיו-אשר-לא-ידעו-איש (בתולות?).

ט וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ-הָלְאָה, וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא-לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט–עַתָּה, נָרַע לְךָ מֵהֶם; וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד, וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת.  י וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת-יָדָם, וַיָּבִיאוּ אֶת-לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה; וְאֶת-הַדֶּלֶת, סָגָרוּ.

אנשי סדום כועסים על לוט והוא מוצא עצמו בסכנה. ידם של האנשים האורחים/מלאכים נשלחת ומחלצת את לוט מהמצב המסוכן שנקלע אליו ומכניסה אותו אל הבית.

נחזור אל השאלה המקורית: כמה בנות יש ללוט?

בדברו אל אנשי עירו, המבקשים להתעלל באורחיו, לוט מציין שיש לו שתי בנות -שלא-ידעו-איש. 
במנוסתו באות אתו שתי בנותיו אשר יש להן חתנים (החתנים סירבו לצאת מהעיר וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל-חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו, וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן-הַמָּקוֹם הַזֶּה, כִּי-מַשְׁחִית יְהוָה, אֶת-הָעִיר; וַיְהִי כִמְצַחֵק, בְּעֵינֵי חֲתָנָיו. פסוק יד).
אי אפשר שאותן שתי בנות הן גם מחותנות וגם לא ידעו איש. אז האם יש ללוט ארבע בנות? ואם כן, למה רק שתיים יצאו אתו מהעיר (וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד-אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו, … וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ, מִחוּץ לָעִיר. פסוק טז) ?

התשובה: את דבריו של לוט לאנשי העיר עלינו לקרוא בנימת דיבור של שאלה רטורית מהולה בתוכחה: לוט אומר לאנשי סדום שהסיכוי שהוא יוציא אליהם את האורחים שלו, הוא כמו הסיכוי שהוא *היה מוציא אליהן את בנותיו הבתולות לו היו לו כאלה* (בסוגריים נעיר שלוט לא משתמש במילה בתולות, וזה קשור לפירוש אחר שאני עובדת עליו כרגע). כלומר- *אין סיכוי* , אומר לוט, שאני אתן לכם להתעלל באורחים שלי . ואולי הוא אף מעביר מסר "האורחים הם כמו המשפחה היקרה שלי". אנחנו כל כך רגילים למדרשים שמציגים את אנשי סדום כרעים ונוראים , וכל כך נוח לנו להדביק מהרוע הזה גם על לוט, שאנחנו שוכחים שלוט הוא אדם שיש בו יסוד טוב, שגר במקום רע. הוא מכניס אורחים, לפי (אחד) המדרשים בתו מצילה עני מרעב. קל לנו להתפתות לקרוא את הפסוק כפשוטו- שלוט מציע את בנותיו בתמורה לאורחיו. הצעה שהיא מעבר לכל היגיון, אלא אם כן, אנחנו מייחסים מראש דעות ורצונות מעוותים ללוט עצמו, ולמה בעצם?
הפיתרון הזה גם מסביר טוב יותר, לדעתי, את תגובתם של אנשי סדום:1. גֶּשׁ-הָלְאָה = זוז מפה, אל תפריע. בנימה מאיימת כמובן, ההופכת את לוט עצמו לקורבן פוטנציאלי ללינץ' .2. הָאֶחָד בָּא-לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט = מה אתה חושב את עצמך, אתה לא באמת מאתנו, אתה לא תחליט מה יקרה. 3. עַתָּה, נָרַע לְךָ מֵהֶם =  כעת לוט עצמו בסכנת חיים בגלל סירובו לשתף פעולה עם רצונם הרע של אנשי סדום.
*לוט מוסר את נפשו על אורחיו*. כאזרח סדום הוא יכול היה לשער שכך יתפתחו הדברים ובכל זאת הוא דבק בהגנתו על אורחים (אף שהוא יודע שהם מלאכים ואולי משער שיוכלו לדאוג לעצמם). לא מצאתי סיפור שבו אברהם אבינו מוסר את נפשו על הכנסת אורחים! (מצאתי סיפורים על אברהם אבינו המסתתר מאחורי גבה של אשתו ומסכן אותה שוב ושוב ). מי שמציל את לוט הם האנשים/מלאכים/אורחים. לסיכום, ללוט שתי בנות נשואות לחתנים. שתי הבנות -שלא-ידעו-איש הן בנות היפותטיות שהוזכרו לצורך הדיון של לוט עם אנשי סדום.

ליד שולחן השבת נוכל לשוחח על דעות קדומות, לספר על מקרים שבהם גם אנחנו, ההורים, נכשלנו בגלל דעה קדומה, ועל הפעמים שסבלנו בגלל דעה קדומה. נחשוב ביחד על דרכים להתגבר על הנטיה האנושית להכליל, ובמקום זה ננתאמן בפתיחת הלב וחידוד הסקרנות – שנזכה להכיר את מי שעומד מולנו באמת.

שבת שלום ושמחה, מגילי והמשפחה

שמחת תורה תשפ"א

הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים: (תהלים פרק יט פסוק יא).

תודה על שנה של לימוד תורה. כבר מצפים לשנה חדשים של חידושי-ממתקי תורה.

שבת שלום מגילי והמשפחה 💫

יום הכיפורים תשפ"א

שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם פְּתַח ,

 וְאוֹצָרְךְ הַטוֹב לָנוּ תִפְתַּח ,

 תּוֹשִׁיע וְרִיב אַל תִּמְתַּח .

וְהוֹשִׁיעֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֲנוּ

(מתוך תפילת נעילה)


מהו אוצרו הטוב של הקב"ה?

בתפילת נעילה אנו מנצלים את הרגעים האחרונים של יום הכיפורים כדי לבקש…גשם.

זה אחד הרגעים בהם אני תמיד מרגישה איך השפה העברית היא שפה של תפילה במהותה. הרי מהו הגשם – משהו שמגשים. אינני צריכה "גשם", אלא אני מבקשת שיתגשמו משאלותיי. וכדי להגשים משאלות ורצונות צריך…גשם. צריך טפטוף, לפעמים כבד כמו גשם ולפעמים קליל כמו טל.
נדירים האוצרות שמתגלים כל כולם בבת אחת. זה קורה בדרך כלל באגדות. וגם אוצר גדול מאד מתגלה בחלקים, כל פעם עוד חלק ועוד חלק.

בתחילת השנה יש לי בקשה לקב"ה ואני מבקשת שתהיה הגשמה לבקשה  הזו. ההגשמה לא תגיע בבת אחת, אלא טיפין טיפין, והנה במהלך השנה אני שמה לב שאני קרובה יותר ויותר למימוש המשאלה שלי.

מובן שאני חייבת לפעול בעצמי, יחד עם ברכתו של הקב"ה להגשמת המשאלה שלי, אני חייבת "להירטב", כדי שדברים יקרו.

יהי רצון שיתגשמו משאלותינו לטובה,
גמר חתימה טובה,  גילי והמשפחה


ברכות לילדים ולילדות לערב יום הכיפורים:

מצורפות תמונות השולחן משנים קודמות:

פרשת האזינו

בס"ד          ברוך ה' שאותו לבדו נעבוד , ז-ח תשרי תשפ"א

תמונה האזינו

פרשת האזינו

פרשה זו היא שירה שאומר ואולי שר ממש משה רבינו לעם ישראל. כמו כל שירה יש בה מטפורות:

כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל-גּוֹזָלָיו יְרַחֵף;  יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל-אֶבְרָתוֹ (דברים לב, יא)
הקב"ה מגן על עם ישראל במסירות כמו שהנשר מגן על גוזליו

דימויים –  עִם-חֵלֶב, כִּלְיוֹת חִטָּה;   וְדַם-עֵנָב, תִּשְׁתֶּה-חָמֶר (לב,יד)

שפע של חיטה משובחת ויין.

ומילים שנמצאות פחות בשימוש יומיומי  – צוּר יְלָדְךָ, תֶּשִׁי;   וַתִּשְׁכַּח, אֵל מְחֹלְלֶךָ  (לב,יח)

תשי – דומה לנטישה. מחולל – עושה

זו תלונה על עם ישראל השוכח את הקב"ה שעשה אותו לעם ואת כל הטובות שעשה עמנו.

מופעים  בדיוניים/פנסטיטיים/מסתוריים- מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף,  וְקֶטֶב מְרִירִי; וְשֶׁן-בְּהֵמֹת, אֲשַׁלַּח-בָּם,  עִם-חֲמַת, זֹחֲלֵי עָפָר (לב,כד)

קטב מרירי ושן בהמות מככבים בסיפורי האגדות התלמודיים כמפלצות (פחדים) קדמוניות.

השירה שמשה אומר היא תמצית וסיכום ונבואה של מה שהיה ומה שיקרה לעם ישראל ויש בה חלקים מובנים וברורים וחלקים שצריך להיעזר בפרשנים כדי להבינם. בכל מקרה, לא כל חלקי השירה נעימים למאזינים. יש בשירה תוכחה וגם נבואות על כשלונות של עם ישראל וכעסו של הקב"ה.

הפסוק הראשון מגייס את הקהל לשמוע:

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה;  וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי (לב,א)

שנים רבות שאלתי את עצמי למה משה מערב את השמים ואת הארץ בדברים שהוא רוצה לומר לעם ישראל. הרב יוסף שלמה זווין מסביר: השמים והארץ – הנשמה והגוף של האדם.

לומדים את זה ממסכת סנהדרין בפירוש על הפסוק יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ. (תהלים נ, ד)

 יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם  זו נשמה

 וְאֶל הָאָרֶץ זה הגוף (סנהדרין צא,ב)

הארץ אלו הדאגות והטרדות של האדם בעניינים חומריים, השמים הם המחשבות והרעיונות במוח האדם. (לתורה ולמועדים – הרב ש"י זווין).

משה מבקש את תשומת לבנו המלאה לשירתו, תשומת הלב הפיזית והנפשית.
משה מכנס את דבריו האחרונים לעם בשירה. אולי משום שלשירה יש משקל וקצב וקל לזכור אותה.

לפני כמה שנים הילדים שלי רבו זה עם זה ברכב בזמן הנסיעה. אחד התלונן שהשני "מדבר לו לתוך האוזן". כיוון שהייתי עסוקה בנהיגה, ולא יכולתי להסתובב ולראות מה באמת קורה, הצעתי שנזכיר אחד לשני לשמור על הגבולות האישיים במכונית על ידי שיר.

השיר היה דקלום קצר שאמר כך:

"אל תדבר לי לתוך האוזן / זה לא נעים לי / ב-ב-ק-ש-ה".
תוך כדי הדקלום נוצרה מנגינה וכולנו התחלנו לשיר את השיר הזה.

מאז, כשאח אחד מתחיל לעצבן את השני, צץ ומופיע הדקלום הזה, והרבה יותר קל לפתור את הבעיה ברוח טובה.

נסו גם אתם להמציא לכם דקלום משפחתי שהוא מעין תמרור לפני שתתלקח מריבה.

logo.jpgשבת שלום וגמר חתימה טובה, מגילי והמשפחה

פרוייקט שולחן ערוך לפרשה כולל את תמונת שולחן השבת של משפחת כ"ץ המעוצב בהשראת פרשת השבוע, ודבר תורה המתאים לשיחה משפחתית ליד שולחן שבת –  https://shabbattable.blog/
כל הזכויות שמורות. לפרטים נוספים – גילי כ"ץ 0542593212

ראש השנה תשפ"א

החלטות / בוריס נובאק (תרגום: טל ניצן)

בֵּין שְׁתֵּי מִלִּים
בַּחֲרוּ בַּשְּׁקֵטָה יוֹתֵר.

בֵּין מִלָּה לִשְׁתִיקָה
בַּחֲרוּ לְהַקְשִׁיב.

בֵּין שְׁנֵי סְפָרִים
בַּחֲרוּ בַּמְאֻבָּק יוֹתֵר.

בֵּין אֲדָמָה לְשָׁמַיִם
בַּחֲרוּ בְּצִפּוֹר.

בֵּין שְׁתֵּי חַיּוֹת
בַּחֲרוּ בְּזוֹ הַזְּקוּקָה לָכֶם יוֹתֵר.

בֵּין שְׁנֵי יְלָדִים
בַּחֲרוּ בִּשְׁנֵיהֶם.

בֵּין עָוֶל גָּדוֹל לְקָטָן יוֹתֵר
אַל תִּבְחֲרוּ בְּאַף אֶחָד.

בֵּין תִּקְוָה לְיֵאוּשׁ
בַּחֲרוּ בַּתִּקְוָה:
אוֹתָהּ תִּתְקַשּׁוּ יוֹתֵר לָשֵׂאת.


יהי רצון שכפי שאנו חוגגים את ראשה (תחילתה) של השנה ולא את לבה (אמצעה) , כך נזכה למוח שליט על הלב, ונכלכל מעשינו בתבונה וברגש נכונים ושקולים, ביישוב הדעת ובשמחה.

שנה טובה ומתוקה!

מגילי והמשפחה

מוח שליט על הלב (על פי ספר התניא פרק ב')

פרשת ניצבים

בפרשת ניצבים מדבר משה רבינו אל כל אנשי העם:

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם:  רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם–וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ:  מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ.

עשרה טיפוסים/מגזרים שונים נכללים בדבריו של משה וכל אחד מישראל מוצא את מקומו/הגדרתו.

ליד השולחן ננסה לאפיין את הטיפוסים השונים בעזרת המפרשים ובעזרת הפשט וכל אחד ינסה למקם את עצמו. האם מצאתם יותר משתי הגדרות אפשריות לעצמכם? האם את גם אשה וגם מנהיגה? זה אפשרי בהחלט, כיוון שמדובר גם בעשרה כוחות הנפש הפועלים בקרב כל אחד ואחת מאתנו 😊.

נשים לב לחוטבי העצים ושואבי המים. מבחינת מעמד תעסוקתי הם לא שונים כל כך, שניהם עובדים בעבודה פיסית קשה. מבחינה מהותית מדובר בעבודות שונות.
חוטב העצים עושה פעולה מלמעלה כלפי מטה – הנפת הגרזן, והוא מסיים את חייו של העץ. שואב המים עושה פעולה מלמטה כלפי מעלה, כאשר הוא דולה מים מהבאר (או מן הבור), וישתמש במים החיים כדי לקיים חיים.

משה נותן לעם ישראל כלל מפתח לקיים שמירת התורה וקיום מצוות:

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם—לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא

לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה

וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד:  בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ. (דברים ל, יא-יד)

אין צורך לחצות ימים, לקפוץ ממטוסים או לטוס גבוה בשמים כי לקיים מצוות. בעצם מה שאדם צריך הוא להיות הוא עצמו. לכל אחד יש את הכוונות שלו והרצונות שלו – בלב, ואת הדרך שלו להתבטא – בפה, ואת העשייה שלו.

רבינו בחיי מחלק את המצוות לשלושה סוגים – מצוות שעושים בלב (זוכרים את מצוות "ואהבת"?), מצוות שעושים בפה (כמו לברך ברכות, איסור רכילות, לאכול מאכלים כשרים) ומצוות שעושים בידיים (מי טרח לכבוד שבת? מי יבנה סוכה בקרוב?).

בפיך ובלבבך לעשותו. הזכיר בכאן שלשה דברים, הפה והלב והמעשה. והנה כל המצות נכללות בשלשה חלקים אלו, כי יש מצות תלויות בפה ויש תלויות בלב ויש במעשה, ועל זה דרשו רז"ל על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, על התורה זהו בפיך, ועל העבודה זהו בלבבך זו עבודה שבלב, ועל גמילות חסדים זהו לעשותו.(פירוש רבינו בחיי על הפסוק).

השבת היא השבת האחרונה של השנה. זהו זמן של חשבון נפש – מה רצינו, מה עשינו ומה אמרנו השנה, ואיך נרתה שתראה השנה הבאה.

ליד השולחן נזכר ונספר במצוות שעשינו בלב, בפה ובידיים.

שבת שלום,

                 מגילי והמשפחה

פרשת כי תצא

בפרשת השבוע נושאים ואחד מהם קרוב באופן כואב לאירועים החדשותיים.
איך עושים שהעיר תהיה עיר בטוחה, ואיך עושים שהשדה יהיה מקום בטוח? ומה קורה כאשר השדה הופך להעיר והעיר הופכת לשדה?


חינוך זו התשובה. בשבוע הקרוב תתחיל שנת הלימודים בבתי הספר. אבל חינוך מתרחש כל הזמן. לכן יזמתי והקמתי את "תורה בקיץ" – לימוד תורה לילדים בשכונה בימי הקיץ הארוכים ומלאי האור, ימים של חופשה מבית הספר אך לא חופש מלהיות אדם ומהחובה ללמוד ולהתפתח.
5 מורים מצוינים לימדו בהתנדבות. 7 שיעורים בשבוע. 50 ילדים שנרשמו ולמדו, חלקם שיעורים בודדים, וחלקם עשרות שיעורים. כן, בקיץ, כן, בחופשה, כן, ללא ציונים או עונשים.


השיעור האחרון שלימדתי עסק במשנה בפרקי אבות (ב,ה):

הוּא הָיָה אוֹמֵר, אֵין בּוּר יְרֵא חֵטְא, וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד, וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד, וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד, וְלֹא כָל הַמַּרְבֶּה בִסְחוֹרָה מַחְכִּים. ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ:

ילד לא נהיה איש בבת אחת. זה שינוי הדרגתי, זו חניכה, זה חינוך.

נשתדל ונתאמץ לחנך את ילדינו על מנת שלא נגיע למסופר בפרשה:
וְאִם-בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ, אֶת-הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה, וְהֶחֱזִיק-בָּהּ הָאִישׁ, וְשָׁכַב עִמָּהּ…כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל-רֵעֵהוּ, וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ–כֵּן, הַדָּבָר הַזֶּה…כִּי בַשָּׂדֶה, מְצָאָהּ; צָעֲקָה, הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה, וְאֵין מוֹשִׁיעַ, לָהּ. (דברים כב, כה-כז).

מצורף לימוד הסיכום של פרוייקט "תורה בקיץ", שנוסיף אור על החושך, בכל ימות השנה.

שבת שלום, גילי והמשפחה

דברי סיכום לפרוייקט "תורה בקיץ" מאת גילי כ"ץ:

כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוסר (משלי ו,כג)

עשיית מצוות היא כמו נר. נר לבד כמו שהוא – אינו מאיר. בואו נחשוב על נרות שבת. אם רק שמים נרות על מגש יפה לכבוד שבת  – זה עושה אור? לא. צריך להדליק את הנרות. לכן אנחנו מברכות "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של שבת קודש". איך מדליקים את הנר? איך עושים שהנר יאיר? כתוב בהמשך הפסוק – וְתוֹרָה אוֹר. התורה היא האור, לימוד תורה הוא הדלקת האור. לאחר הדלקת נרות שבת, אמא ממשיכה לכסות את העיניים ולהתפלל. על מה? תפילה שגם הילדים והילדות ילמדו תורה – שגם הילדים ידעו להדליק את האור.

איך ילד יכול ללמוד תורה, הרי הוא ילד? הוא צריך שמישהו ילמד אותו. שמישהו יקח אותך אותו למורה, לשיעור, שמישהו יעודד אותו. זה לא קורה מעצמו.
אז בעצם להורים יש כמה תפקידים – גם להדליק את האור של עצמם – ללמוד תורה בעצמם, וגם לעזור לילדים ללמוד איך להדליק את האור.

עכשיו קיץ. יש ימים ארוכים, ימים שהשמש שוקעת מאוחר ויש הרבה אור. מצד שני, דווקא בימים האלה הארוכים, מלאי האור – אין בית ספר, אין לימודים מסודרים. קוראים לזה החופש הגדול.

מה זה חופש?

אם נשאל את רוב האנשים בעולם מה זה חופש, הם יגידו: "לעשות מה שאני רוצה".
ואז נשאל אותם: "מה אתה רוצה?"

ואתם יודעים מה יגידו רוב האנשים?

הם יגידו שהם רוצים דברים שהם כבר מכירים (כמו בירכה, או סרט או טיסה לחו"ל), או דברים שהם כבר עשו או ראו או שמעו עליהם מחברים שלהם. אבל אף אחד לא יגיד דבר חדש לגמרי. למה? כי חופש אמיתי הוא מה שקורה כשנתקלים בגבול, בקיר, בחומה, במשהו שאי אפשר לעבור אותו, ואז צריך למצוא דרכים חדשות, יצירתיות להסתדר אתו.

לנו יש מצוות. המצוות הן גבולות. הן מכריחות אותנו לחיות בדרך מסויימת. המצוות הן כמו נר – אם עושים את המצווה, בלי כוונה, או בלי להכיר אותה, או בלי ללמוד עליה – היא לא מאירה. כמו נר שלא הדליקו אותו. אבל אם  לומדים משהו, אפילו הכי קטן – זה מדליק את הנר.

לכן היה לי חשוב מאד שנלמד תורה גם בקיץ. אני בטוחה שכל מי שלמד אפילו רק כמה שיעורים, הרגיש שהחופש הגדול שלו היה מיוחד, אולי שהיה לו חופש יותר "גדול" או יותר "ארוך" או פשוט מיוחד. זו הרגשה מאד עדינה, ולפעמים רק אחרי כמה זמן מרגישים ומבינים את החוויה של הלימוד. כי לימוד תורה מאיר את הכל, את כל היום, את כל השבוע ואת כל החופש הגדול.

איך אנחנו יודעים ללמוד ולהאיר?

כי הקב"ה עשה את זה ראשון:

                                            בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.

                                            וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם;

                                            וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.

                                           וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב.

כשנברא העולם היה המון חופש, כל כך הרבה חופש שזה היה בעצם תוהו ובהו. בלגן. כמו שיש בלגן בחדר הילדים ואמא אומרת "אני לא רואה כלום מרוב בלגן". ככה גם היה בראשית – היה בלגן, מרוב בלגן לא רואים כלום, לא מבינים כלום, לא יכולים לעשות כלום – קוראים לזה חושך.

ואז ה' – מדליק את האור וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. והאור הוא טוב.

בימים הארוכים והטובים של הקיץ הזה למדנו ביחד תורה והארנו עוד קצת כל אחד לעצמו, וגם לשכונה ולכל העולם עוד קצת אור בבלגן 😊.

אני רוצה לומר תודה למורים המסורים והמצויינים שלימדו בהתנדבות בימי הקיץ:
ציקי מרון

אסף רוזן-צבי

אריק גולומבק

והרב מישאל ציון

ותודה לאיש שלי נדב שעזר לי לארגן את הלימוד

ותודה לילדים שלי על הסבלנות שלהם

ותודה לאמא שלי רחל שתרמה לעילוי נשמת סבא וסבתא שלי דנש ולילי, כדי שנוכל לחלק פרסים ומתנות טובות ומאירות שימשיכו את החוויה של הלימוד ושמחת הלימוד גם בבית לעוד כמה ימים ושבועות כמזכרת.

ותודה להורים שנתנו בי ובמורים אמון ושלחו את הילדים ללמוד,

ותודה לה' שנתן לנו את התורה.