שולחן ערוך לפרשה

בפרשה הקודמת חווינו רגעי שיא מרגשים  – יציאת עם ישראל ממצרים, היציאה מבית עבדים אל החירות, חציית ים סוף באופן נסי וחזיון מצרים מת על שפת הים וההכרה שאין דרך חזרה למצרים ואנו בני חורין ממש.

האם בני ישראל הם כעת חופשיים?

זו שאלה טובה לדיון עם הילדים: האם מספיק המעשה הדרמתי או שכעת מתחילה הבחירה היומיומית של כל אחד מישראל לנהוג כבן חורין אמתי, ומהי חירות באמת.

בפרשה הקודמת בני ישראל הצמאים והרעבים מקבלים מים מסלע ולחם-מן מן השמיים, הם נעשים חופשיים אפילו מההנהגות הכי טבעיות – אוכל ושתיה.

הפרשה שלנו תופסת לרגע מרחק מהמציאות הנסית של בני ישראל במדבר ומספרת לנו על יתרו. יתרו הוא כהן בארץ מדין, יתרו הוא גם החותן של משה, אביה של ציפורה אשת משה. קצת מוזר לחשוב שמשה התחתן עם בת של כהן של עבודה זרה.

חז"ל מספרים שיתרו עבד את כל העבודות הזרות האפשריות. והנה יתרו שומע על קורות עם ישראל:

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן, חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ:  כִּי-הוֹצִיא יְהוָה אֶת-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם(יח א)

השחרור של בני ישראל ממצרים נעשה מפורסם, אנשים ועמים מספרים על העם שיצא ממצרים, שיצא ממצב של עבדות לחירות, והשמועה מגיעה גם אל יתרו.

הפעם האחרונה שיתרו מתראה עם משה היא לפני שנה, כשמשה בא אל יתרו ואומר לו שה' התגלה לו בסנה והוא יוצא בשליחות ה' להוציא את ישראל ממצרים. אשתו של משה ושני בניו, גרשום ואליעזר, נמצאים גם הם במדין. אז, בשונה מהיום, לא היה קיים קשר טלפוני, האם משפחתו של משה יודעת מה קרה במהלך שנת השליחות של משה?

מה שמע יתרו שגרם לו ללכת אל משה ובני ישראל כעת?

הפרשן רש"י אומר: וישמע יתרו. מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק.
יתרו שמע שמועה – יתרו שמע על נס קריעת ים סוף ועל הניצחון במלחמה של בני ישראל בעמלק, וזה גרם לו לבוא לפגוש את משה.

כל שנה שאני קוראת את פרשת יתרו והשנה התעכבתי על הסיפור "וישמע יתרו". למה חשוב לספר שיתרו "שמע", הרי היה מספיר לכתוב "ויתרו בא…".

אלא שעיון בפרשנים מלמד אותי שיתרו מגיע בעקבות השמועה. ומוסיפים הפרשנים שיתרו מתגייר, מכיר במלכותו של הקב"ה כמלך העולם בעקבות השמועה שהוא שומע.

אז הלכתי ושאלתי את אמא שלי , רחל רוזנטל, שהיא מורה ותלמידה ובקיאה בפנימיות התורה, מה המשמעות של הליכה בעקבות השמועה.

בעולם שלנו היום שמועה נחשבת  כדבר לא אמין, לעומת ראיה, שהיא הוכחה. מה מיוחד אם כן ביכולת של יתרו לשמוע, ואז ללכת בעקבות השמועה.

ומה אני יכולה ללמוד מזה לעצמי?

חוש השמיעה, כך הסבירה לי אמא, הוא חוש עמוק מאד. אם נתבונן באוזן עצמה נראה שמצד אחד האוזן היא פתוחה, מצד שני, עיקר האוזן כאיבר שמיעה, הוא נסתר וחבוי. את העיניים אנחנו יכולים לסגור ובכך "לכבות" את חוש הראיה, את חוש השמיעה אי אפשר להפסיק או לכבות.

בראיה אנו רואים בבת אחת המון פרטים המצטרפים לכלל תמונה. נצטרך הרבה מילים כדי לתאר תמונה אחת, שאנו רואים ,ועדיין לא יתקבל הרושם שהתמונה עושה במראה עיניים.

כשאנחנו שומעים משהו, אנחנו יכולים לשמוע ולא להבין מה שמענו. בחוש השמיעה שימוש הוא יותר מורכב. בדרך כלל אנחנו מבינים מה שאנחנו רואים. אבל אנחנו הרבה פעמים יכולים לשמוע משהו ולא להבין אותו. זאת אומרת שבשביל לשמוע באמת אנו נדרשים להפעיל ולערב עוד יכולות.

שלמה המלך ניסח זאת בביטוי "לב שומע".

כשהקב"ה שואל את שלמה המלך בראשית דרכו המלכותית-ממלכתית איזו משאלה הוא מבקש, שלמה לא מבקש עושר או כבוד, שלמה מבקש "לב שומע".

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: שְׁאַל, מָה אֶתֶּן לָךְ? וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה… וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ" (מלכים-א, ג, ה-ט)

אָמַר רַ' סִימוֹן בְּשֵׁם רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא: לְבוּלֶוְטֵיס שֶׁהָיָה גָּדֵל בְּבֵיתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ.

אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: שְׁאַל מָה אֶתֵּן לְךָ?

אָמַר הַבּוּלֶוְטֵיס: אִם שׁוֹאֵל אֲנִי כֶּסֶף וְזָהָב – הוּא נוֹתֵן לִי,

אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת – הוּא נוֹתֵן לִי;

אָמַר: הֲרֵינִי שׁוֹאֵל בִּתּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ – וְהַכֹּל בִּכְלָל. (אם אתחתן עם בת המלך אזכה בכל הנ"ל)

כָּךְ "בְּגִבְעוֹן נִרְאָה ה' אֶל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ?" (שם, ה).

אָמַר שְׁלֹמֹה: אִם אֶשְׁאַל כֶּסֶף וְזָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת הוּא נוֹתֵן לִי,

אֶלָּא אֲנִי שׁוֹאֵל אֶת הַחָכְמָה – וְהַכֹּל בִּכְלָל.

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שְׁלֹמֹה, חָכְמָה שָׁאַלְתָּ לְךָ וְלֹא שָׁאַלְתָּ עֹשֶר וּנְכָסִים וְנֶפֶשׁ אוֹיְבֶיךָ –

חַיֶּיךָ הַחָכְמָה וְהַמַּדָּע נָתוּן לְךָ, וְעַל יְדֵי כֵּן עֹשֶר וּנְכָסִים אֶתֶּן לְךָ.

(מדרש שיר השירים רבה א,ט)

אפשר להבין ששלמה המלך בקש חכמה, כלומר "לב חכם", אך לא, הוא בקש "לב שומע". לב שומע עושה את האדם חכם, כי הוא פועל לפי האמת והמהות האלוקית. אפשר לראות את זה בביקורה של מלכת שבא: וּמַלְכַּת שְׁבָא שמַעַת אֶת שֵׁמַע שְׁלמה לְשֵׁם ה' (מלכים א' יג,א), כלומר מלכת שבא שומעת על חכמת שלמה – על חכמתו (מלכותו) של הקב"ה.

מה עושה השמיעה?

השמיעה  האמתית כוללת בתוכה הבנה והפנמה ומובילה לעשייה.

כך השמועה ששומע יתרו, מובילה אותו אל ההכרה בקב"ה כמלך העולם, שזה מהפך עבור מי שכהן לעבודה זרה, ויש אומרים שכלל העבודות הזרות שבעולם!

גם מלכת שבא וגם יתרו היו יכולים לשמוע את השמועות ששמעו ולא להבין אותן, לא להבין את המשמעות שלהן. שניהם שומעים ומבינים את המהות העמוקה של השמועה – שהקב"ה הוא מלך העולם.

ארחיב קצת על ההבנה של יתרו –

על פי פרשנים (כמו הכלי יקר) יתרו עובד עבודה להרבה אלוהויות. מבחינת יתרו אין יישות אלוהית אחת שיכולה לנהל את כל העולם, כי כל אלוהות היא חזקה בתחומה, אך חלשה לעומת אחרת. כך למשל, אומר הכלי יקר, יתרו מאמין שיש אלוהות של "הדברים הטובים" אך היא אינה יכולה להתגבר או לנצח את "אלוהי הדברים הרעים". ועל כן הוא עובד את שתיהן.

כאשר יתרו שומע :

אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ:  כִּי-הוֹצִיא יְהוָה אֶת-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם – הוא שומע על הדברים הטובים שהקב"ה עשה עבור עם ישראל – על יציאת מצרים, על קריעת ים, על הניצחון המלחמה עם עמלק (ויש אומרים על מעמד הר סיני).

השמועה הזו מביאה אותו להכרה שיש לעם ישראל מלך חזק מאד, והיא מניעה אותו, יחד עם הרצון לאיחוד של בתו ציפורה, לצאת ממדין ולהגיע אל מחנה בני ישראל.

כשיתרו נפגש עם משה, משה מספר לו:

אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם, עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל:  אֵת כָּל-הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ, וַיַּצִּלֵם יְהוָה.

כלומר משה מספר ליתרו על הדברים הרעים שהקב"ה עשה למצרים.

כשיתרו שומע את דברי משה מתחדדת אצלו ההבנה שאלוהי עם ישראל שולט הן בטוב והן ברע ותגובתו היא:

וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ–עַל כָּל-הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר-עָשָׂה יְהוָה לְיִשְׂרָאֵל:  אֲשֶׁר הִצִּילוֹ, מִיַּד מִצְרָיִם

הוא עובר טלטלה גדולה פיזית ונפשית לפי פרשנים שונים, ובעיקר מגיע להכרה בייחודו של ה', כמלך המאחד הכל, בורא העולם כולו.

ההבנה הזו, שהתחילה משמיעה חדה ומחכימה הופכת להודיה:

וַיֹּאמֶר, יִתְרוֹ, בָּרוּךְ יְהוָה, אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה.

אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת-הָעָם, מִתַּחַת יַד-מִצְרָיִם.     

עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-גָדוֹל יְהוָה מִכָּל-הָאֱלֹהִים. (שמות יח,י-יא)

מיתרו אנו שומעים לראשונה את הביטוי המתבקש "ברוך ה'", שבו אנו משתמשים עד היום, כדי להודות על דברים קטנים כגדולים.

מיתרו אנו שומעים שאלוהים "גדול" – גדול במובן שאין מי שיגבר ממנו, ולכן אין אלוהות אחרת מלבדו.

בהמשך תנסח התורה את ההבנה הזו לכדי התפילה השגורה אצל כל יהודי:
"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו,ד)

לכאורה היה אפשר לספר לנו את סיפור יציאת מצרים ומסעות בני ישראל במדבר גם בלי לספר על יתרו. אלא שנראה שבני ישראל למדו הרבה ממידת השמיעה של יתרו.

לפעמים אנחנו צריכים מישהו שבא מחוץ, שיתן לנו פרספקטיבה לחוויה האדירה שעברנו ויגיד "שמעתי. ברוך ה'".

בהמשך הפרשה בני ישראל יתכוננו לקבל את התורה. את התורה מקבלים בשמיעה, שמיעה כל כך אבסולוטית שיהיה אפשר "לראות את הקולות".

שמיעה אמתית ונכונה תוביל להבנה ולפעולה, ולכן אחרי מעמד הר סיני יצהירו בני ישראל:

וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.

אני יודעת שהצירוף "נעשה ונשמע" כבר נעשה שגור כל כך, עם קונוטציה של אתגר וציות מעורבבים. אונקלוס מתרגם: נַעֲבֵיד וּנְקַבֵּיל.

אני מציעה לקרוא את הפסוק כך (הבה נזכור שהתורה נתנה ללא ניקוד וללא פיסוק):
וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה, וְנִשְׁמָע.

ונשמע – ונתעמק, ונפנים, ונחזור ונעשה. וכך עם ישראל מתחייב לחזור על דברי התורה הזאת, לקיימם ולשמרם לעולמי עולמים, כי בכל פעם נעשה, ואז – נשמע, נאמין, ונעשה שוב.

לסיום, ר' נחמן אומר:

אנחנו דומין כמו מי שמנגן והעולם מרקדים.

ומי שאינו מבין ושומע את הניגון היא פליאה בעיניו – מה הם רצים אחריו ומה הם מרקדים.

כך היא הפליאה אצל העולם על מה אתם רצים אחריי.

יהיה רצון שנכוון את אזנינו לשמוע ולהבין,

שבת שלום מגילי והמשפחה

לנוחיותכם – דבר התורה בקובץ נוח להדפסה:

כשאני קוראת את פרשת בשלח בעיניים של אמא, אני קוראת סיפור לידה. אני קוראת את סיפור הלידה של עם ישראל. חלק נכבד מהפרשה עוסק באיך יצאו בני ישראל ממצרים. לכאורה זה נשמע פשוט – בני ישראל יוצאים מגבול ארץ מצרים אל המדבר לכיוון ארץ כנען, ארץ ישראל. בפועל היציאה הזו מתוארת בהרבה מילים, הרבה מעשים, ועדיין לא ברור מהבדיוק קרה שם.

האם יציאת מצרים הייתה ביום או בלילה?

האם פרעה משלח את בני ישראל או שהם יוצאים על דעת עצמם?

האם הם בורחים או יוצאים ביד רמה?

ממה בני ישראל מפחדים יותר – מים סוף או ממצרים?

האם בני ישראל הולכים בים או ביבשה – הזדמנות קלאסית לשחק עם הילדים "ים-יבשה".

אני קוראת השנה את הפרשה בעיניים חדשות ומתעכבת על אחד מרגעי השיא של סיפור יציאת מצרים.
בני ישראל כבר יצאו ממצרים, הם מגיעים אל ים סוף ורואים מרחוק את פרעה וצבאו רודפים אחריהם.

אנחנו נמצאים בשיא המתח (שמות פרק יד, י-יז) –

וּפַרְעֹה, הִקְרִיב;  – פרעה מתקרב אל מחנה בני ישראל

וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה. – בני ישראל מפחדים מהמפגש עם פרעה, וצועקים אל ה'. זה הדבר הנכון לעשות, הם פונים אל הקב"ה.

וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר:  מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. – ומיד מתלווה לצעקה אל ה' תלונה המופנית את משה רבינו – למה הוצאת אותנו ממצרים, אם הגענו לכאן כדי למות, היינו יכולים למות כבר במצרים (האם גם אתם שומעים את הנימה ה"פולנית" של התלונה?)

מבולבלים? גם אני.

מצד אחד – צעקה אל ה', שאפשר להבין אותה כהבעת אמון בה' ובקשת עזרה. מצד שני תלונה כלפי משה, שהולכת אחורה לעצם המעשה של היציאה ממצרים. הרי מי שיצא ממצרים יצא ברגלו, אף אחד לא הכריח אותו ללכת…

 הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם:  כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר. – אפשר ליישב את הסתירה בין הצעקה אל ה' לתלונה אל משה בכך שכשאנו עושים מעשה גדול ואמיץ עדיין יכולים להתקיים בתוכנו שני קולות. הקול האמיץ, המאמין, הרוצה – הנפש האלוקית שאינה מתפשרת. זוהי הקריאה/הצעקה של עם ישראל אל הקב"ה. ומצד שני הקול הספקני, מרפה הידיים, המהסס, שמנסה להיאחז בידוע ובמוכר – הקול שמתלונן על הקושי ורוצה לחזור למצרים.

משה עונה לעם דברי חיזוק ועידוד :

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ–הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת יְהוָה, אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם:  כִּי, אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם–לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד-עוֹלָם.

יְהוָה, יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן.

העידוד של משה הוא על גבול הפנטסטי. משה בעצם מבטיח לעם שהצרות שלו ייעלמו, פשוט – פוף! לא יהיו קיימות יותר.

אולי בגלל זה הקב"ה עונה למשה באופן שיכול להישמע כגערה:

 וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, מַה-תִּצְעַק אֵלָי; דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ.  – משה, אתה מדבר יותר מידי, אתה מבטיח הבטחות שלא קשורות למציאות. הקב"ה לא יעלים את הבעיות של בני ישראל, אלא ילמד אותם להתמודד. וראשית ההתמודדות היא "ויסעו" – לזוז מהמקום המלחיץ והמפחיד. ברגע שזזים-נוסעים מקבלים פרספקטיבה אחרת, ויוצאים גם מהשיתוק והקיפאון של הפחד. זה לא זמן לתפילה, זה זמן לתזוזה.

 וְאַתָּה הָרֵם אֶת-מַטְּךָ, וּנְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַיָּם–וּבְקָעֵהוּ; וְיָבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה.

את נס בקיעת הים עושה משה בידו ולא במטהו.

הבה נעיין במדרש:

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, עַל-הַיָּם, וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת-הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל-הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת-הַיָּם לֶחָרָבָה; וַיִּבָּקְעוּ, הַמָּיִם.(שמות יד, כא)

"ואתה הרם את מטך" –

אמר משה לפני הקב"ה: אתה אומר לי שאקרע את הים ואעשה את הים יבשה והכתיב: "אשר שמתי חול גבול לים" (ירמיה ה כב)! והרי נשבעת שאין אתה קורעו לעולם!

אמר ר' אלעזר הקפר: אמר לו משה: לא כך אמרת שאין הים נעשית יבשה שנאמר: "אשר שמתי חול גבול לים" וכתיב: "ויסך בדלתים ים" (איוב לח ח). אמר לו הקב"ה: לא קראת! מתחילת התורה מה כתיב? "ויאמר אלהים יקוו המים" (בראשית א ט) – אני הוא שהתניתי עמו. כך התניתי מתחלה שאני קורעו, שנאמר: "וישב הים לפנות בוקר לאיתנו" (שמות יד כז) – לתנאו שהתניתי עמו מתחילה.

הסבר: המדרש מתאר כיצד הקב"ה אומר למשה לקרוע את הים ולהפוך אותו ליבשה, וכיצד משה  אומר לקב"ה שלעשות את זה מנוגד למעשה בריאת העולם. הקב"ה עונה למשה שכיוון שהוא ברא את העולם, הוא גם יכול לשנות את כללי הבריאה (התנאים) לפי הצורך.

המשך המדרש:

מיד שמע משה להקב"ה והלך לקרוע הים.

 וכיון שהלך לקרוע את הים, לא קבל עליו להיקרע.

 אמר לו הים: מפניך אני נקרע? אני גדול ממך! שאני נבראתי בשלישי ואת נבראת בשישי.

הסבר: הים אומר למשה שאין לו זכות לצוות עליו להשתנות כיוון שהים נברא ביום השלישי לבריאת העולם והאדם (משה הוא אדם) נברא ביום השישי. כיוון שלים יש יותר ותק, הרי שמשה צריך לכבד אותו ולא לצוות עליו.

 כיון ששמע משה כך, הלך ואמר להקב"ה: אין הים רוצה להיקרע.

הסבר: משה לא יכול להתמודד בעצמו עם טענת הים בעניין הותק והכבוד ועל כן הוא חוזר לקב"ה.

 מה עשה הקב"ה? נתן ימינו על ימינו של משה שנאמר: "מוליך לימין משה זרוע תפארתו, בוקע מים מפניהם" (ישעיה סג יב).

 מיד ראה הים להקב"ה וברח, שנאמר: "הים ראה וינוס" (תהלים קיד ג) – מה ראה? אלא שראה להקב"ה שנתן יד ימינו על משה ולא יכול לעכב, אלא ברח מיד.

אמר לו משה: מפני מה אתה בורח? אמר לו הים: מפני אלהי יעקב – מפני יראתו של הקב"ה.

הסבר: הקב"ה שם את ימינו (את מה שבאופן סמלי אנו בני האדם נחשיב בהבנתנו המוגבלת כ"ימין" של הקב"ה ) על יד ימין של משה, וכאשר הים רואה שהידו של משה נסמכת-נתמכת-מוּלכת בימינו של הקב"ה הוא נבקע לשניים מיד מפני יראתו את הקב"ה.
המדרש מתייחס לתיאור בקיעת הים לפסוק במזמור תהילים "הים ראה וינוס" (שמות רבה כא ו)

הים ראה וינוס

לפי המדרש – הים רואה את ימינו של הקב"ה על ימינו של משה והוא נס מלשון בורח מתוך יראה-פחד.
ואולי,

אציע בזהירות, הים רואה משהו (ולא ירא, מלשון מפחד) ועושה נס (מלשון ניסים ונפלאות, לא

מלשון מנוסה-בריחה). ואז נשאלת השאלה – מה ראה הים?

נחכה עם השאלה הזו .

הים נבקע ובני ישראל עוברים בים-יבשה.

איך הייתה ההרגשה לעבור בים-יבשה?

נוכל לשוחח על כך עם הילדים. גם חז"ל התעניינו בחוויה המיוחדת הזו, במעבר בתעלת הלידה של העם היהודי, מה קורה שם, מה מרגישים, איך זה נראה?

 יד,כב וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה; וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם.

לחז"ל יש דעות שונות –

הים נבקע באופן כזה שהשמים זורמים בעמידה ובני ישראל עוברים בתווך,

או המים נעמדו קפואים-משותקים למעין חומה אטומה (לפי ר' יוחנן) ובני ישראל עברו בין שתי חומות מים,

או שהים התפצל להרבה שבילים וכל שבט עבר בשביל משלו,

או, כמו שאמרה סרח בת אשר (בגיל כמה מאות שנים על פי פסיקתא דרב כהנא י"א) המים הפכו לחומה שקופה ומאירה, כמו זכוכית או כמו…מראה, ובני ישראל עוברים בתווך.

מה קורה כאשר עוברים בין שתי מראות?

נסו עם הילדים בבית.

כשעומדים בין שתי מראות אנו רואים את עצמנו אינסוף פעמים. כאילו כל דורות עם ישראל מהעבר, ההווה והעתיד עברו יחד בין חומות המים. מעניין שהתיאור של סרח בת אשר מתיישב עם האמירה של חז"ל ש"חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִילּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרָיִם".

הנה חזרנו לעניין "הראיה" וכעת נענה על השאלה "מה ראה הים?", ששאלתי קודם.
אני מציעה לדון בשאלה הזו ליד השולחן. בשבת נחה עלינו רוח מיוחדת והילדים יכולים להפתיע אותנו, ואנו יכולים להפתיע את עצמנו בתובנות חדשות בדברי תורה.

אחרי שבני ישראל עוברים בים-יבשה, פרעה וצבאו נכנסים גם לים סוף, ואז ה' מורה למשה 
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, נְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַיָּם; וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל-מִצְרַיִם, עַל-רִכְבּוֹ וְעַל-פָּרָשָׁיו.

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ עַל-הַיָּם, וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ, וּמִצְרַיִם, נָסִים לִקְרָאתוֹ; וַיְנַעֵר יְהוָה אֶת-מִצְרַיִם, בְּתוֹךְ הַיָּם.

 וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם, וַיְכַסּוּ אֶת-הָרֶכֶב וְאֶת-הַפָּרָשִׁים, לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה, הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם:  לֹא-נִשְׁאַר בָּהֶם, עַד-אֶחָד.

וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת-יִשְׂרָאֵל–מִיַּד מִצְרָיִם; וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם, מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם. (שמות יד,כז-לא)

מצרים טובעים בים, ובני ישראל רואים את המצרים טובעים בים ומתים, וזו יציאת מצרים בשלמותה, כאשר אנו רואים את הדבר שהכי מפחיד אותנו בעולם – מת. רק עכשיו יכולה להתממש הבטחתו של משה "לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד-עוֹלָם". לפני שלא נוסיף לראות את מצרים, אנו חייבים לוודא שהמתנו את פחד-מצרים מקרבנו, וזה אפשרי רק כשנשתכנע שהוא מת.

מיד אחרי שבני ישראל רואים שהאיום המצרי הוסר:

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-יְהוָה; וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ.

היד הגדולה, זה מה שראה הים. היד הגדולה היא ידו של משה שעליה ידו של הקב"ה. הים יודע שיש סדרי עולם, שביום השלישי נגזר על המים להיקוות למקום אחד ועל היבשה להראות:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה, הַיַּבָּשָׁה; וַיְהִי-כֵן.  י וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ, וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב.(בראשית א,ט)

בוויכוח המדרשי של הים עם משה, הים אומר למשה – יש בורא עולם, ורק הוא יכול לשנות את סדרי הים-יבשה, וכאשר ימינו של הקב"ה על ימינו של משה, הים רואה – ונס, אולי בורח מיראת אדונו, ואולי – עושה נס, שובר את תנאיו.

מה יותר קשה לשבור את הכלים לתמיד או לשבור משהו רק באופן זמני?
אני לא יודעת איך אפשר לשבור משהו רק לכמה דקות או שעות ואז להחזיר אותו "לאיתנו" למצב היציב והחזק כפי שהיה בראשונה. זהו נס קריעת ים סוף – שהים משנה את טבעו והופך ליבשה, ואז חוזר לאיתנו (ביטוי מופלא).

הגמישות של הים מאפשרת לעם ישראל להיוולד אל המציאות החדשה של עם בני חורין.
לאחר שבני ישראל עוברים בים סוף הם אומרים שירה.
רש"י המפורסם על עבודת ה' אומר:

"אֵין אָדָם שָׁר שִׁירָה אֶלָא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה וְטוּב לֵבָב" (מסכת ערכין,י"א).
אי אפשר לכפות על אדם שירה. שירה נובעת מתוך הרגשת חירות והכרת הטוב.

בסוף הפרשה נפגוש שוב את ידיו של משה, את ידיו ולא את המטה.
בני ישראל נלחמים בעמלק, ותוצאת המלחמה מושפעת ישירות מידיו של משה:

וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ, כַּאֲשֶׁר אָמַר-לוֹ מֹשֶׁה–לְהִלָּחֵם, בַּעֲמָלֵק; וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר, עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה.

וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ–וְגָבַר יִשְׂרָאֵל; וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ, וְגָבַר עֲמָלֵק.

 וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים, וַיִּקְחוּ-אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ; וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו, מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד, וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, עַד-בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. (שמות יז, י-יב)

על ים סוף אומר הקב"ה למשה להימנע מלהשתמש במטה שלו, ולהטות רק את ידו על הים, כדי שבני ישראל יבינו שמדובר בנס, ולא במטה קסמים. כעת ידיו של משה הן המכריעות במלחמה, אך בני ישראל כבר למדו שלא הידיים של משה הן העושות, אלא התנועה היא העושה:

והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו' (שמות יז יא).

וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?

אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה כא ומשעבדין את לבם לאביהם             

שבשמים, היו מתגברים; ואם לאו, היו נופלין. (מסכת ראש השנה ג,ח)

לסיום,

שיר לכבוד המיילד בן המיילדת:

ימיו של משה אמונה,

לשורר,

עד בוא השמש.

ידיים

ללדת

אהבה

שבת של שירה ושמחה, מגילי והמשפחה

*שורר הוא הטבור בתנ"כית 

. 

 

 

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-מַטֵּהוּ, עַל-הַשָּׁמַיִם,

וַה' נָתַן קֹלֹת וּבָרָד, וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה;

וַיַּמְטֵר ה' בָּרָד, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.

וַיְהִי בָרָד–וְאֵשׁ, מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד: 

כָּבֵד מְאֹד–אֲשֶׁר לֹא-הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם,

מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי.                                                   (שמות ט, כג-כד)

הקב"ה ממטיר ברד על ארץ מצרים. זו המכה השביעית שנחתת על מצרים והיא במסגרת שלושת המכות שמטרתן היא: בַּעֲבוּר תֵּדַע, כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל-הָאָרֶץ. (שמות ט,יד).

גם בירושלים ירד ברד השבוע, אך מכת ברד הביאה ברד שונה לחלוטין. הברד המַכֶּה, הוא כדור קרח גדול בתוכו אש בוערת. ומתלווה לברד – קול.

כשאנו יושבים בבית בחורף ומתחיל לרדת ברד, אנו שמים לב מיד, מדוע? כי ברד עושה רעש.
הנחיתה של כדורי הקרח על קרקע ומשטחים שונים עושה רעש. במכת ברד לא היה רעש אלא קולות.
ואם נתבונן בדברי פרעה, נראה שהקולות הפריעו והפחידו אותו אפילו יותר מאשר הברד:

וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה, וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם…הַעְתִּירוּ, אֶל-ה', וְרַב, מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹהִים וּבָרָד; וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם, וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד (שמות ט,כז-כח).

מה שהפחיד פרעה היה "קולות האלוהים". קול הוא צליל, גל שנישא באויר ונקלט באיברי השמיעה שלנו. קול יכול להיות נעים והרמוני, קול יכול להיות מאיים ומעורר פחד או חלחלה. ויש קולות שאנו שומעים מתוכנו (מי ראה את הסרט "הקול בראש"?). הקול הפנימי שדובר בתוכנו, לפעמים מהלב ומהרגש, לפעמים מהראש ומהמחשבה. מהם "קולות האלוהים" שפרעה שומע?

הפעם הנוספת היחידה שבה מוזכר "קול אלוהים" היא בספר דברים, כאשר משה מספר לעם ישראל העומד להיכנס לארץ ישראל על מעמד הר סיני: הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ-הָאֵשׁ, כַּאֲשֶׁר-שָׁמַעְתָּ אַתָּה—וַיֶּחִי (דברים ד,לג).

האיחוד הפלאי של מים ואש  במכת הברד, יצר קול שאותו יכול היה פרעה לשמוע, וממנו לא יכול היה פרעה להתעלם, קולו של מי שאמר והיה העולם. פרעה מכיר באמת שה' הוא בורא העולם (עד כה פרעה התכחש למציאות ה') ואומר: חָטָאתִי הַפָּעַם:  ה', הַצַּדִּיק, וַאֲנִי וְעַמִּי, הָרְשָׁעִים (ט, כז), ומתחנן לפני משה שיפסיק את מכת הברד.

ליד שולחן השבת נשוחח על קולות שאנו שומעים – קולות פנימיים וחיצוניים, ומה גורם לנו להקשיב להם.

שבת שלום מגילי והמשפחה

פרשת וארא היא אחת הפרשות שהכי קל לשוחח עליהן עם הילדים, כיוון שהיא אחת הפרשות שאף גננת לא פוסחת עליה. בפרשה מתוארות שבע המכות הראשונות מתוך עשר מכות מצרים, וגם ילד שהיה מצונן בחורף, יזכה ללמוד את תוכנה לקראת חג הפסח. הפרשה עשירה בנושאים :

• כל מכה בפני עצמה – דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד.
• הכבדת לב פרעה.
• חלוקת העבודה בין משה ואהרון.
• מה עם ישראל עושה בזמן המכות.

בחרתי להתמקד במכה שבעיני היא המסתורית מכולן – מכת הערוב.

כִּי אִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת הֶעָרֹב וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת הֶעָרֹב וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֵם עָלֶיהָ. וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה. וַיַּעַשׂ ה' כֵּן וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד בֵּיתָה פַרְעֹה וּבֵית עֲבָדָיו וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִפְּנֵי הֶעָרֹב.

כל אחת ממכות מצרים אפשר להבין מתוך שמה: דם – משהו עם דם, צפרדע – יופיעו צפרדעים (כנ"ל כינים  ), דבר – שם של מחלה (וכן שחין), ברד – ירד ברד. אבל מה זה ערוב?
אם נלך ברחוב ונעשה סקר ונשאל – אבל מה זה בעצם ערוב, בלי לדקלם את מה שלמדה אותנו הגננת…מה זה, בעצם? המממ…
מסתבר שזו שאלה שמעסיקה את הפרשנים, זה באמת לא אינטואיטיבי להבין מהי מכת הערוב, מה היא עושה, למה היא "מכה" וממה צריך לפחד.
מדרש שוחר טוב על תהילים (בתהילים פרק ע"ח, יש אזכור למכת הערוב): מביא דעות שונות מהו ערוב:

"ושלח בהם ערוב, ר' יהודה אומר:  נשריתא (המון נשרים) שלח בהם.

ר' נחמיה אומר: ערוב מלמטה דובים ואריות וזאבים ונמרים היו.

ר' נתן אומר: ערוב – מלמעלה: נרגזין, דאות עורבים ועופות דורסין, מלמטה: אריות, דובים, זאבים ונמרים.

ר' חמא ור' יהושע אמרו: מין חיה היה ושמה פנתרין…והביא עליהן הקב"ה.

רבי יהושע אומר העריב עליהן את המאורות.

אמר ריש לקיש: כך אמר הקב"ה לפרעה: אתה בקשת לערבב זרעו של אברהם אוהבי, אני מערבבך מן העולם"

יש כאן כמה הסברים מהו ערוב:

• ערוב זה בעלי חיים – נשרים, וגם עופות דורסים, דאות (דיות?), עורבים ונרגזין (סוג של ציפור).
  אריות, דובים, זאבים, נמרים, פנתרין.
• ערוב – מלשון להחשיך או לשבש את פעולת המאורות, כמו "מעריב ערבים". ערוב מלשון "ערב" (זמן חשיכה).
• ערוב – מלשון לערבב (נכון ש"לערבבך מן העולם" נשמע ממש סלנג ישראלי מודרני של המאה ה-21?).

אז מה הוא הערוב?
המדרש בתהילים מביא מגוון דעות שמופיעות במדרשים קדומים יותר וגם בגמרא ומציע לנו קשת רחבה של אפשרויות.
לתוך שלל ההסברים אני רוצה להציע הסבר נוסף שיאחד את כולם במידה מסוימת.
בתאור מכת הערוב ותוצאותיה ישנו תיאור מיוחד של תוצאת הערוב והוא:

וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד בֵּיתָה פַרְעֹה וּבֵית עֲבָדָיו וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִפְּנֵי הֶעָרֹב

התיאור "תשחת הארץ" מופיע רק בעוד מקום אחד בתורה – בפרשת נח:

 וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, לִפְנֵי הָאֱלֹהִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס.

מסביר הפרשן רש"י שההשחתה של הארץ היא שאפילו בעלי החיים התנהגו שלא לפי דרך הטבע שלהם.
(ד"ה "כי השחית כל בשר" בפרשת נח).
מכאן אפשר להסיק מדוע הפרשנים במדרש שוחר טוב מתייחסים לערוב כאל מכה שקשורה לבעלי החיים.
אם בזמן המבול רמת ההשחתה החמורה התבטאה בהשפעה על בעלי החיים, הרי שהשחתת ארץ מצרים גם היא קשורה בבעלי החיים. 
כלומר ההשחתה של האדם בדור המבול הביאה להשחתת הטבע של בעלי החיים ומכאן להשחתת הארץ.
במכת ערוב, אם כן, השחתת הארץ היא הופעת בעלי חיים "מושחתים". מהם בעלי חיים מושחתים? אלו בעלי חיים שלא נוהגים לפי הטבע שלהם. בדור המבול בעלי החיים השחיתו בכך שהזדווגו מין בשאינו מינו, ושקפו את חטאי האנשים באותו הדור. במצרים בעלי החיים מבדילים בין מצרים לבין בני ישראל – משקפים את העוול שעושים המצרים לבני ישראל.
בעיני מכת הערוב היא המכה המפחידה מכולן (אפילו יותר ממכת חושך, אפילו יותר ממכת בכורות – ואני בכורה!), כי לפגוש אריה ברחוב, ולגלות שלאריה יש שכל להבחין בין יהודי למצרי – זה ממש מפחיד.

ר' יהושע אומר: העריב עליהן את המאורות – אם מכת הערוב היא סוג של נתינת דעת בבעלי החיים, הרי כעת לא ברור ההבדל בין אדם לחיה. מה יתרון האור-החכמה לאדם על הבהמה אם גם החיה יכולה להבחין בשכלה כמו בני האדם? כלומר, אפשר להבין את דברי ר' יהושע שמכת הערוב גורמת להחשכת החלק האנושי שבאדם, בכך שהקב"ה מביא בעלי חיים שמתנהגים כמו בני אדם.

ולבסוף ריש לקיש בלשונו העסיסית – מידה כנגד מידה. אם אתה פרעה "מערבב" את עם ישראל, הקב"ה "יערבב" אותך מן העולם. 
למה מתכוון ריש לקיש, לדעתכם?

ליד שולחן השבת:

• 1. נשאל את הילדים מהי מכת ערוב.
• 2. נציג להם את האפשרויות שמונה מדרש שוחר טוב ונדבר עליהן.
• 3. ננסה לפענח למה התכוון ריש לקיש "לערבב מן העולם".

חפשו בתמונת השולחן את החיות המופיעות במדרש, ובעלי חיים נוספים שמוזכרים בפרשה.

שבת שלום מגילי והמשפחה

אנו מתחילים את חומש שמות. עם ישראל בהתהוותו. עוד בתחילת הפרשה מוזכרים השמות של יעקב ובניו ומשם ואילך הם הופכים לבני ישראל, ובפי פרעה לעם-בני-ישראל:
 וַיֹּאמֶר, אֶל-עַמּוֹ:  הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ. (שמות א,ט).

בתחילתו עם ישראל הוא עם ללא קול, עד שמשהו משתנה והעם נאנח:

וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ; וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל- הָאֱלֹהִים, מִן-הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת-נַאֲקָתָם; וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-בְּרִיתוֹ, אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶת-יַעֲקֹב.

הפרשנים, כדרכם, דורשים ומבררים מהי העבודה שגרמה לבני ישראל להיאנח, מה היה הקש ששבר את גב הגמל.
הנה דברי הפרשן אבן עזרא:

"וטעם בחומר ובלבנים לבנות בתים וגדרות גם לחרוש ולקצור ולזמור ולבצור וזה את כל עבודה בשדה. ואחר כן כלל את כל עבודתם לצרכיהם: "

ואפשר לראות עוד כאן: https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8:%D7%9E%22%D7%92_%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%AA_%D7%90_%D7%99%D7%93

אפשר לדון עם הילדים כיצד הגיעו בני ישראל ממעמדם הרם כבניו של יעקב ואחיו של יוסף למעמדם הנחות והשפל של עבדים למצרים.

פירוש "אור החיים" נותן תשובה לשאלה זו:
אור החיים משתמש במשחק מילים "בפרך" הופך ל"פה רך", כדי להסביר איך אדם משתעבד –

" כאן הבן שואל מה חכמה נתחכמו בזה אין זו חכמה אלא רעות וחציפות. עוד איך מלאם לבם בתחילת השעבוד לשום עליהם שרי מסים. ועוד איך בני ישראל נטו ערפם לעבודת עבודה נכריה בחומר ובלבנים. והנה רז"ל שאמרו (סוטה י"א.) כי היה הדבר בהדרגה בתחלה בפה רך ולבסוף בפרך, ומן סדר הכתובים משמע כי בתחלה שמו עליהם שרי מסים, ולדבריהם ז"ל צריך לומר כי קדמו דברים לשימת שרי מסים. והנה לפי מה שפירשתי בפסוק רב ועצום ממנו כי סוברים שיכולין להשתעבד בהם בעד הטוב שעשו להם בשני רעב אפשר שבאו עליהם בכח ואל תיכף ומיד, ושעבדום וישימו עליהם שרים ואז היו מועטים בערך המצריים ונטו ערפם"

הסבר: אדם לא משתעבד בבת אחת, זה משהו שקורה בהדרגה. עוד מטלה, ועוד מטלה ועוד התחייבות ועוד מחויבות, ואז האדם מוצא את עצמו משועבד.

גם כאן נוכל לדון ליד שולחן השבת כיצד קורה לנו בחיי היום-יום שאנחנו מוצאים את עצמנו עושים דברים שהתחייבנו אליהם, אבל הם לא הרצון האמיתי שלנו. ונשאל את עצמנו: מה מפתה אותנו להשתעבד, מה גורם לנו לרְצוֹת לרַצוֹת אחרים?

כשאדם נמצא בתוך תהליך השעבוד הוא לא מעלה על דעתו שיכול להיות אחרת ולכן גם לא משמיע קול, אפילו לא אנחה, כמו שאומר הרבי מסלונים:
"…עד עתה כל זמן שלא הגיע זמן פקידה מהגלות עדיין לא נאנחו ישראל לפני הקב"ה, כי היו נתונים בחשכות הגדולה ביותר ולא היו מסוגלים אפילו להתאנח, כאדם המיואש בלי צל של תקוה..והאנחה היתה כבר אתחלתא דגאולה".

לפי ההיגיון של פירוש "אור החיים" קרה משהו שגרם לבני ישראל להרגיש תקווה, ולכן הם נאנחו.
מה לדעתכם גרם לבני ישראל להרגיש תקווה?
אפשר לדון בזה ליד שולחן השבת.

כשקוראים בפרשה רואים שהשינוי הוא שמלך מצרים מת. עלתה בי המחשבה שאולי בני ישראל חושבים שאם מלך מצרים, השליט המשעבד הנוראי מת, אז גם השעבוד עצמו יכול…למות…להסתיים. והמחשבה הזו, שיש בה פתח לתקווה, גורמת להם להרגיש את העול הכבד ולהיאנח.
מלך מצרים מסמל לבני ישראל את השעבוד, והמלך מת. מדוע השעבוד לא מפסיק? השאלה הזו גורמת לבני ישראל להיזכר שיש מלך מעל מלך מצרים – הקב"ה, וההבנה מובילה לאנחה, צל של תקוה.

זו נקודת הפתיחה של גאולת העם – אנחה, הבה לא נזלזל בכוחה (בקולה?) של האנחה.
האנחה שהיא לא דיבור, שהיא כמעט ולא קול (אולי נשימה/נשיפה קולנית?) תהפוך בסופו של דבר לקול ברור וחזק, אמיתי ונוכח עד שבמעמד הר סיני הוא ממש יראה ולא רק ישמע :
וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק (שמות כ,יד)

ובסופו של דבר גם העם ישמיע את קולו:
וַיַּעַן כָּל-הָעָם קוֹל אֶחָד, וַיֹּאמְרוּ, כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה, נַעֲשֶׂה (שמות כד, ג).

שתהיה לנו שבת של אתחלתא דגאולה בכל העולמות,

בברכה,

מגילי והמשפחה

פרשת ויחי

פרשת ויחי היא הפרשה האחרונה בספר בראשית.

פרשת בראשית עסקה בהתחלות, בבריאת העולם, באדם הראשון, האשה הראשונה, הילדים-האחים הראשונים, בהצלחות ובכישלונות הראשונים.

פרשת "ויחי" עוסקת בפרידה. אנו נפרדים מיעקב אבינו, אנו נפרדים מהמשפחתיות של בית יעקב, אנו נפרדים מארץ כנען…אנו נפרדים מיוסף ומהביטחון שהוא משרה עלינו בארץ מצרים, ארץ שעתידה להפוך לגלות קשה, עד לבואו של שליח אמת שיבשר "פקד פקדתי" ונזכה להמשיך את מסעו של עם ישראל חזרה לארץ כנען.

תמונת השולחן עוסקת בדברי הפרידה שאומר יעקב לבניו.

הצעה למשחק ליד שולחן השבת – מצאו את הקשר בין פריטי התצוגה לפסוקים הבאים:

כדי לעשות את המשחק נגיש יותר, אני מצטטת כאן את הפסוק שכתוב בתורה אחרי שיעקב מדבר:

כָּל-אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁנֵים עָשָׂר; וְזֹאת אֲשֶׁר-דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם,

וַיְבָרֶךְ אוֹתָם–אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם. (בראשית מט,כח)

שם הבן	ברכה	מה בתצוגה?
ראובן	רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי–יֶתֶר שְׂאֵת, וְיֶתֶר עָז. (מט,ג)	מס' 1
שמעוןלוי	שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים–כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם.( מט,ה)	פסל של אחים
יהודה	יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ–יָדְךָ, בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ; יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ, בְּנֵי אָבִיךָ.גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ; כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ.( מט,ח-ט)	אריה
זבולון	זְבוּלֻן, לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן; וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת, וְיַרְכָתוֹ עַל-צִידֹן (מט,יג )	אוניה
יששכר	יִשָּׂשכָר, חֲמֹר גָּרֶם–רֹבֵץ, בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם.     וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב, וְאֶת-הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה; וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל,וַיְהִי לְמַס-עֹבֵד (מט,יד-טו)	חמור
דן	דָּן, יָדִין עַמּוֹ–כְּאַחַד, שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.  יְהִי-דָן נָחָשׁ עֲלֵי-דֶרֶךְ, שְׁפִיפֹן עֲלֵי-אֹרַח–הַנֹּשֵׁךְ, עִקְּבֵי-סוּס, וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ, אָחוֹר.( מט,טז-יז)	נחש
גד	גָּד, גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ; וְהוּא, יָגֻד עָקֵב (מט,יט)	חיילים
אשר	מֵאָשֵׁר, שְׁמֵנָה לַחְמוֹ; וְהוּא יִתֵּן, מַעֲדַנֵּי-מֶלֶךְ.  (מט,כ)	טבח
נפתלי	נַפְתָּלִי, אַיָּלָה שְׁלֻחָה–הַנֹּתֵן, אִמְרֵי-שָׁפֶר(מט,כא)	במבי
יוסף	בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי-עָיִן; בָּנוֹת, צָעֲדָה עֲלֵי-שׁוּר.(מט,כב)	שור
בנימין	בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף, בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד; וְלָעֶרֶב, יְחַלֵּק שָׁלָל (מט,כז)	זאב

נשים לב שכתוב בתורה שיעקב מברך את בניו, אך חלק מהברכות הם תיאורי אופי או מעשים ואירועים שקרו בחיי הבן, ולאו דווקא ברכה ממש במובן ש"אני מאחל לך בני ש…".

שאלה לדיון – האם דברי יעקב הם ברכות? ואם לא, מה מטרתם?
אפשר להסתכל בפרשנים השונים, כדי לקבל רעיונות. אפשר גם להיזכר בדברים שאמרו לנו סבא וסבתא בזקנתם: חלקם ברכות, חלקם זכרונות, חלקם לקחים ומוסר השכל, חלקם עצות.

אפשר לעיין בדבריו של יעקב בחומש (כאן ציטטתי רק חלק) עם הילדים ולסווג – האם מדובר בעצה, בלקח, בברכה או באזכור של אירוע מהעבר.

דוגמא:

הפרשן אבן-עזרא אומר:

את אשר יקרא אתכם – דבר הנביא לעתיד. וטעו האומרים שהם ברכות, בעבור שמצאו בסוף: "ויברך אותם" (בראשית מט כח), ואיה ברכות ראובן שמעון ולוי? ועל דרך הנבואה אמר: "וזאת אשר דבר להם אביהם" ואחר כן ברך אותם, ולא הזכיר הכתוב הברכות.

כלומר- יעקב מתנבא על בניו ולא מברך אותם.

אני בחרתי להתמקד בדבריו של יעקב לשמעון וללוי:

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים–כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם.      

בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי:  כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר.    

אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.  (בראשית מט, ה-ז) 

קשה לשמוע את דבריו של יעקב לבניו?

זה מה שהוא אומר להם כדברי פרידה?

יעקב כועס על שמעון ולוי, יעקב מזכיר את המעשים הקשים/רעים שלהם – הריגת אנשי שכם.

יעקב אומר "אני לא רוצה שיזכירו אותי כשמדברים עליהם"

שמעתם פעם הורה שאומר – אני לא רוצה שידעו שאני האבא/האמא של הילדים האלה?

נשמע מאד עצוב, נכון?

יעקב אומר "ארור אפם" – ארור- זו קללה. מה, יעקב מקלל את הבנים שלו?

כיוון שאנו לומדים ממעשי אבותינו, עניינה אותי במיוחד "הברכה" של יעקב לשמעון ולוי.
זו הסיבה ששמתי את פסל "האחים" במרכז השולחן.

שואלים הפרשנים: למה יעקב אומר על שמעון ולוי שהם "אחים"? ברור ששמעון ולוי הם אחים, כל הבנים של יעקב הם אחים. למה דווקא בתאור שלהם יעקב מוסיף את המילה "אחים".

כדי לענות על זה אני רוצה שניזכר לרגע בעוד אחים שאנחנו מכירים מסיפורי ספר בראשית.
מי זוג האחים הראשון בעולם ? קין והבל. איזה מין אחים הם? קין הורג את הבל. לא התנהגות של אחים טובים.

איזה עוד אחים אנחנו מכירים?

ישמעאל ויצחק – ישמעאל מגורש מהבית בגלל יצחק (אפשר לחזור לסיפור המקורי בפרשה וירא).
עשו ויעקב – יעקב גורם לעשו למכור לו את הבכורה, מתחזה לאחיו ולוקח את הברכה שאביהם רצה לברוח אותו. עשו, בתמורה, רוצה להרוג את יעקב, ויעקב נאלץ לברוח לחרן לחיות שם הרבה שנים.

גם זו לא סוג מערכת היחסים שהורים רוצים עבור בניהם.

יוסף ואחיו – יוסף עצבן את אחים שלו בספרו להם את חלומותיו. האחים זרקו את יוסף לבור ומכרו אותו לעבדות.

כל מי שיש לו אח או אחות יודע שאחים יכולים להיות מעצבנים, שיש לנו תחרות עם אחים, אבל שאפשר שיהיו גם רגעים יפים עם אחים, שאחים יכולים להיות גם חברים ועוזרים אחד לשני.

נראה שלוקח חומש שלם ומבריאת העולם ועד פרשת ויחי , כדי לשמוע על אחים טובים.
מי הם האחים הטובים? מה עושים אחים טובים ומה עושה את האחים טובים?

יש כמה דרכים ללמוד איך להתנהג. אפשר ללמוד איך להתנהג ממי שמתנהג יפה – ממי שנותן דוגמא אישית להתנהגות טובה. ואפשר ללמוד להתנהג ממי שמתנהג בצורה לא-טובה. ממנו נלמד

איך לא להתנהג.

שתי האפשרויות מופיעות בפרשת השבוע.

נתחיל בהתנהגות טובה של אחים: מנשה ואפרים

בפרשה שלנו יעקב זקן ועוד מעט ימות.

וַיְהִי, אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף, הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה; וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי בָנָיו, עִמּוֹ–אֶת-מְנַשֶּׁה, וְאֶת-אֶפְרָיִם.

וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב–וַיֹּאמֶר, הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ; וַיִּתְחַזֵּק, יִשְׂרָאֵל, וַיֵּשֶׁב, עַל-הַמִּטָּה. (בראשית מט, א-ב)

יעקב אבינו כבר בן מאה וארבעים ושבע שנים. הוא זקן וחולה.

יוסף בא לבקר את אביו יעקב עם שני בניו, מנשה הבכור ואפרים הצעיר.

כשיעקב רואה את בנו ונכדיו שבאו לבקר אותו, לעשות מצוות ביקור חולים, הוא מתחזק ויושב במיטה ולא שוכב.

מכאן אנו לומדים כמה חשוב, כשאפשר, לקיים מצוות ביקור חולים.

יעקב אומר ליוסף: יוסף בני האהוב. לא פיללתי, לא חשבתי שזה אפשרי שאני עוד אראה אותך, אחרי שכל כך הרבה שנים לא ידעתי איפה אתה. והנה כעת אני רואה גם אותך וגם את בניך. הבא אלי את בניך ואני אברך אותם. הם יהיה בשבילי כמו בנים ממש ולא כנכדים, כמו שראובן ושמעון הם בני.

כשיגיע הזמן למנות את השבטים בארץ ישראל יהיו שני שבטים "מנשה ואפרים" במקום שבט אחד בשם יוסף.

יוסף מעמיד את מנשה הבכור מול יד ימינו של יעקב, ואת אפרים הצעיר מול שמאלו של יעקב. כך, כשיעקב יניח את ידיו אליהם לברך אותם, הוא יניח את יד ימין עד ראשו של מנשה הבכור. יד ימין נחשבת ליד החזקה והחשובה יותר באופן סמלי (כמו "ימין עושה חיל, ימין ה' רוממה" ממזמור תהילים), ולכן שמים אותה על ראש הבכור שמקבל את הברכה החשובה יותר.

יעקב משכל את ידיו (מצליב) את הידיים, כך שיד ימינו תהיה על ראשו של אפרים (הצעיר) ויד שמאלו על ראשו של מנשה (הבכור). וכך הוא מברך אותם:

הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע, יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי, וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק; וְיִדְגּוּ לָרֹב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.(בראשית מח,טז)

יוסף רואה שאביו החליף בידיו בין הבכור לצעיר ומעיר לו על כך:

וַיַּרְא יוֹסֵף, כִּי-יָשִׁית אָבִיו יַד-יְמִינוֹ עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם–וַיֵּרַע בְּעֵינָיו; וַיִּתְמֹךְ יַד-אָבִיו, לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ-אֶפְרַיִם–עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה.  

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו, לֹא-כֵן אָבִי:  כִּי-זֶה הַבְּכֹר, שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ. (בראשית מח,יז-יח) 

ויעקב עונה לו שהוא יודע ועושה את זה בכוונה, כי אפרים שהוא הצעיר יותר, יהיה בסופו של דבר שבט יותר גדול וחשוב משבט מנשה הבכור.

דיון עם הילדים – זה מזכיר לכם משהו? גם ה' העדיף את המנחה של הבל הצעיר על פני מנחתו של קין הבכור, אברהם העדיף את ישמעאל הבכור על יצחק, ויצחק העדיף את יעקב הצעיר על פני עשו הבכור. וגם כשיוסף היה ילד, יעקב העדיף אותו, שהיה צעיר על פני האחים שלו, הוא הכין לו כתונת פסים מיוחדת ומעוררת קנאה. יוסף זוכר שההעדפה הזו הביאה כעס וסבל. שזה גרם לאחים לקנא בו ולשנוא אותו.

ההבדל הוא שהפעם מנשה, הבכור, אינו מקנא באפרים הצעיר.

ולכן יעקב מברך את שניהם בברכה שעד היום אנחנו מברכים את הבנים בערב שבת:

וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא, לֵאמוֹר, בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה; וַיָּשֶׂם אֶת-אֶפְרַיִם, לִפְנֵי מְנַשֶּׁה. (בראשית מח,כ)

כולנו מברכים היום את הילדים שלנו שיהיו אחים טובים, ללא קנאה וכעס, כמו אפרים ומנשה.

כעת נלמד מהתנהגות לא-טובה של אחים: שמעון ולוי

למה כתוב על שמעון ולוי "אחים"?

הפרשן רש"י אומר: שמעון ולוי אחים – בעצה אחת על שכם ועל יוסף. (בראשית לז יט-כ) ויאמרו איש אל אחיו ועתה לכו ונהרגהו. מי הם? אם תאמר: ראובן או יהודה, הרי לא הסכימו בהריגתו. אם תאמר: בני השפחות, הרי לא היתה שנאתן שלימה, שנאמר (שם ב) והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה וגו'. יששכר וזבולון לא היו מדברים בפני אחיהם הגדולים מהם. על כרחך שמעון ולוי הם, שקראם אביהם אחים.

נסביר – רש"י אומר שיעקב מכנה את שמעון ולוי אחים – כי היתה להם את אותה המחשבה הרעה. שניהם חשבו ובצעו יחד את ההרג של אנשי שכם, ואת מכירת יוסף. כיוון ששניהם שתפו פעולה בשני המעשים הרעים האלה יעקב מכנה אותם "אחים".

מה הדבר שאנחנו יכולים ללמוד משמעון ולוי? שאחים יכולים לשתף פעולה! אבל שיתוף הפעולה צריך להיות במעשים טובים ולא במעשים רעים. אם נראה את אחינו עושה משהו רע, אז התפקיד שלנו לעזור לו לבחור בהתנהגות טובה.

עוד פירוש מעניין שאני אהבתי במיוחד על המילה "אחים":

פירוש הרמב"ן:

שמעון ולוי אחים – יאמר בעלי אַחֲוָה, כי יחם לבם על אחותם. ילמד עליהם זכות כי בקנאתם על האחוה עשו מה שעשו, לומר שאין ראוים לעונש גדול, ולא החטא ראוי לימחל כי הוא חמס. והנכון בעיני שאמר כי שמעון ולוי אחים גמורים דומים ומתאחים זה לזה בעצתם ומעשיהם.

הרמב"ן אומר ששמעון ולוי אחים, כי הם הרגישו רגש של אחוה, כלפי אחותם דינה, שנפגעה מאנשי העיר שכם, ולכן הם עשו מה שעשו. הרמב"ן אף אומר שאמנם שמעון ולוי עשו מעשה נורא של הרג וחמס, אבל כיוון שהמעשה שלהם נבע מרגש טוב במקורו, רגש האחוה, צריך להתחשב בהם כשמענישים אותם על מה שעשו.

אפשר לדון הרבה בדברים של הרמב"ן. האם המניע למעשה רע יכול להיות במקורו טוב? האם זה מצדיק את המעשה הרע או מקל את העונש על המעשה הרע? זה ויכוח שקיים עד היום.

מה שהרמב"ן מחדש לנו זה ששמעון ולוי לא רעים ביסודם, אלא שרגש חיובי וטוב שהיה להם – אחוה, אמפתיה ורצון להגן על האחות שלהם, יכול להביא למעשים נוראיים.

אז מה אנחנו יכולים ללמוד משמעון ולוי?

אנחנו יכולים ללמוד שאחים זה גם מתאחים – כלומר משתפים פעולה, וגם שאחים זה מרגישים רגש של אחוָה, חברות מיוחדת שמרגיש כלפי אח או אחות.

בתכונת ה"אחים" שלנו ראוי שנשתמש כמו מנשה ואפרים, שכבדו זה את זה ולא קנאו זה בזה.

אמן.

הלימוד לעילוי נשמתו של סבי היקר דנש יצחק בן רחל וישראל

שבת שלום מגילי והמשפחה