פרשת האזינו תשפ"ב



"וזהו פירוש "האזינו השמיים ואדברה ותשבע מארץ אמרי פי", כי הנה אמרו חז"ל שהאדם יש בו חלק שהוא כמלאך, ויש בו חלק שהוא כבהמה. ועל זה מרמז הכתב שעל כל חלקי האדם לשמוע את דבר ה'.
האזינו השמיים ואדברה- הם האיברים העליונים השמימיים, המוח והלב.
ותשמע הארץ אמרי פי – הם האיברים הארציים והחומריים, שמושכים את האדם לארציות וחומריות ותאוות.
אל כולם מדבר בתמידיות דבר ה'. (פירוש הנתיבות שלום)

אנו לומדים מהפירוש שניתן לחלק את האדם לשני חלקים – האיברים העליונים שהם המוח והלב, והאיברים התחתונים שהם מהבטן ומטה.
המוח והלב הם האיברים שאנו משתמשים בהם כדי לתאר את מקור המחשבות, הרגשות והרצונות שלנו.וכאשר משה מדבר, משתמש בשפה של מילים שהיא ייחודית לבני אדם, אנו נדרשים להקשיב עם המוח והלב, לתת תשומת לב מיוחדת. משה מדבר כבר "ספר שלם" אנחנו עוד מעט נסיים לקרוא ספר שכולו דברים-דיבורים.

לעומת האיברי-השמיים שאליהם משה מדבר, ישנם איברי-הארץ שלהם משה אומר. אמירה היא דיבור פשוט. גם בעלי החיים מסוגלים לומר שנעים או לא נעים,חם/קר, חשים רעב וצבא, מפחדים או נהנים. אמירה המבטאת רעיון מופשט היא כבר דיבור.

לפי חז"ל האדם עצמו כולל את השמיים ואת הארץ, ולכן כשמשה פונה לשמיים ולארץ הוא פונה לאדם השלם על שני חלקיו. לחוש השמיעה יש כמה פעלים: האזנה, הקשבה, שמיעה והסכת.
שמיעה – היא החוש עצמו, הצלילים והקולות שנקלטים באוזן. שיש רעש פתאומי וחזק, אנו שומעים שומעים רעש.
האזנה – ובלשון התורה – להטות אוזן או לכרות אוזן, היא הפעולה שהאדם שמולנו עושה כאשר הוא מפנה את תשומת לבו לכך שמדברים אליו. האזנה נעשית בכוונה ובאופן פעיל, בשונה מהשמיעה שהיא החוש הסביל (הפסיבי).

הקשבה – הקשבה היא הפעולה שהאדם עושה כדי להבין את הנאמר לו, יחד עם האזנה, זה הריכוז של מי שמאזין ומקשיב. קרה לכם פעם שהייתם בחדר מלא אנשים, כמו כיתה או בית כנסת, ומישהו אחר את השם שלכם בקצה השני של החדר ואתם "תפסתם את זה", שמתם לב שהזכירו את השם שלכם? יש לנו קשב מיוחד לדברים שמעניינים אותנו (כמו אנו עצמנו). כדאי לזכור את זה כשרוצים שאנשים יקשיבו לנו.

הסכת – על שולחן השבת שמנו סטטוסקופ, ובעברית מַסִכֶּת. הרופאה מקשיבה למסכת לקולות שנמצאים בתוך גופו של האדם, וכך מאבחנת את הנשימה, רחשי הלב ולחץ הדם. אם פעם ראיתם רופאה בודקת מישהו במסכת בוודאי שמתם לב להבעת הריכוז שהיתה על פניה. להסכית – להקשיב בריכוז רב.
ואולי להסכית זה להקשיב לרחשי הלב, להשתמש בחוש שמיעה "פנימי", כדי לשמוע את מה שנסתר מהאוזן (רעיון שלי).

המילה הסכת היא יחידאית בתורה – ”וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, אֶל כָּל-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם, לה' אֱלֹהֶיךָ. וְשָׁמַעְתָּ, בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ; וְעָשִׂיתָ אֶת-מִצְו‍ֹתָו וְאֶת-חֻקָּיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.“ (דברים כז, פסוק ט).

 
לאחר שדנו בחלוקת האדם, נשים לב לסיום המאמר של חז"ל "אל כולם מדבר בתמידיות דבר ה'".
אני אוהבת במיוחד את המשפט הזה. האדם אינו רק "שמיימי" או "בהמי", האדם הוא מכלול, וה' מדבר אל האדם השלם כל הזמן. יהי רצון שגם אנחנו נדע לדבר אל האדם השלם העומד מולנו.



ליד שולחן השבת נשאל ונדון:
1. מה המשמעות של חלוקה של האדם?
חז"ל מחלקים לפי החלק שהוא "כמלאך", והחלק שהוא "כבהמה". המילה "בהמה" אולי נשמעת קצת מעליבה, אך זו אינה הכוונה של חז"ל. הכוונה היא שלאדם יש חלק שהוא כמו חיה – חלק שקשר לכוח החיים, להישרדות פיזית, לאינסטינקטים של אכילה והגנה על הגוף.
מה "מלאכי" או "שמיימי" במוח ובלב, לדעתכם? ומה "בהמי" בפלג הגוף התחתון, לדעתכם?

2. איך אם אתם הייתם מחלקים את האדם? לאילו חלקים הייתם מחלקים ומדוע?

 
שבת שלום ושמחה,

מגילי והמשפחה

פרשת וילך

הַקְהֵל אֶת-הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ–לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת (דברים לא, יב).

פרשת וילך היא פרשה קצרה מאד, בסך הכל שלושים פסוקים. זו פרשת הפרידה של משה מעם ישראל.

בפרשה זו משה מצווה את עם ישראל על מצוות הקְהֵל. מצווה להתאסף כל העם בעליה לרגל בחג הסוכות שלאחר שנת השמיטה ולשמוע קריאה בתורה (עוד על מצוה זו בדברים שכתבתי בשנה שעברה).

למעמד הקהל מגיעים כולם, והתורה מפרטת – האנשים, הנשים, הטף והגֵר.

מפרש האבן עזרא: למען ילמדו. גם בשבת.

כלומר גם בשבת יש מצווה על כולם להתאסף ולקרוא, לשמוע וללמוד דברי תורה. אנו עושים זאת בבית הכנסת בתפילה ובקריאת התורה.

הפרשן רש"י מפרט: והטף. למה באו (חגיגה ג) לתת שכר למביאיהם.

ברור לנו שגברים ונשים מצווים להגיע לבית הכנסת, אך מה הטעם להביא את הטף, את הילדים.
קודם כל זה ברור שאם גם הגברים וגם הנשים מגיעים לבית הכנסת, אז הם יביאו אתם את הילדים שלהם, נכון?

 (אולי זה לא מובן מאליו, אולי היה מקום לחשוב שהגר אשר בשעריך, אולי העובדים הזרים של ימינו, ישכרו על מנת לשמור על הילדים שלא יפריעו למעמד התפילה והלימוד של הבוגרים?).

רש"י מצביע על עניין מהותי – הטף שבא למעמד הקהל בא משום שיש ציווי להביאו, ולא משום שלהורים אין בייביסיטר 😊

והשאלה שרש"י עוסק בה היא למה מביאים את הילדים למעמד הקהל, ובימינו – לבית הכנסת.
תשובתו – לתת שכר למביאיהם. מהו השכר של ההורים המביאים ילדים לבית הכנסת?
הרי פעמים רבות בגלל הילדים ההורים לא יכולים להתרכז בתפילה או בקריאת התורה…

דיון משפחתי – מה עושים בבית הכנסת?

הורים – מה אתם עושים בבית הכנסת?

ילדים – מה אתם עושים בבית הכנסת?

הורים – האם בילדותכם הלכתם לבית הכנסת, ומה עשיתם שם?

נראה שלכל אחד יש פינה משלו בבית הכנסת. יש מי שמעדיף לפגוש אנשים-חברים. יש מי שמעדיף את התפילות בלחש ומי שמעדיף את השירה בקול ביחד, ויש את מי שיושב ומקשיב, ואת מי שיושב ומסתכל.

הסביבה שבה אנו נמצאים משפיעה עלינו בכל גיל, ולכן אין גיל שממנו מתחילים להגיע לבית הכנסת. החוויה של בית הכנסת היא חוויה בכל החושים, ובכל גיל ובכל שלב בחיים היא נקלטת.

פירוש ה"שפת אמת": ועל זה הקושיא: טף למה באין? כי בשכר טירחא שלהם אין תועלת.

ועל זה התשובה  – לתת שכר. כי טרחת האב ורצונו להמשיך את טפיו לעבודתו יתברך הוא גורמת שכר שיתן השם יתברך הארה לבניו.

כלומר ההורים טורחים להביא את ילדיהם לבית הכנסת, ושכרם הוא שהקב"ה נותן רצון וחשק ללימוד תורה ודבקות בה' – לילדיהם.

 
כשהילד רואה את הטרחה של ההורים –

*לקום בבוקר לתפילה, במקום להישאר במיטה ולהמשיך לישון עד מאוחר

*להתלבש יפה בבגדי שבת (ונעלי שבת ותסרוקת של שבת ותכשיטים 😊   )                             

*להכין קופסת פירות/ממתקים לבית הכנסת

הילד מבין שזה משהו חשוב, הילד מפנים שזו התורה שלו. יש גיל חיוב במצוות, אבל אין גיל לאמונה ולבטחון בה'.


                                        שבת שלום מגילי והמשפחה

פרשת ניצבים

בפרשת ניצבים מדבר משה רבינו אל כל אנשי העם:

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם:  רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם–וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ:  מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ.

עשרה טיפוסים/מגזרים שונים נכללים בדבריו של משה וכל אחד מישראל מוצא את מקומו/הגדרתו.

ליד השולחן ננסה לאפיין את הטיפוסים השונים בעזרת המפרשים ובעזרת הפשט וכל אחד ינסה למקם את עצמו. האם מצאתם יותר משתי הגדרות אפשריות לעצמכם? האם את גם אשה וגם מנהיגה? זה אפשרי בהחלט, כיוון שמדובר גם בעשרה כוחות הנפש הפועלים בקרב כל אחד ואחת מאתנו 😊.

נשים לב לחוטבי העצים ושואבי המים. מבחינת מעמד תעסוקתי הם לא שונים כל כך, שניהם עובדים בעבודה פיסית קשה. מבחינה מהותית מדובר בעבודות שונות.
חוטב העצים עושה פעולה מלמעלה כלפי מטה – הנפת הגרזן, והוא מסיים את חייו של העץ. שואב המים עושה פעולה מלמטה כלפי מעלה, כאשר הוא דולה מים מהבאר (או מן הבור), וישתמש במים החיים כדי לקיים חיים.

משה נותן לעם ישראל כלל מפתח לקיים שמירת התורה וקיום מצוות:

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם—לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא

לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה

וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד:  בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ. (דברים ל, יא-יד)

אין צורך לחצות ימים, לקפוץ ממטוסים או לטוס גבוה בשמים כי לקיים מצוות. בעצם מה שאדם צריך הוא להיות הוא עצמו. לכל אחד יש את הכוונות שלו והרצונות שלו – בלב, ואת הדרך שלו להתבטא – בפה, ואת העשייה שלו.

רבינו בחיי מחלק את המצוות לשלושה סוגים – מצוות שעושים בלב (זוכרים את מצוות "ואהבת"?), מצוות שעושים בפה (כמו לברך ברכות, איסור רכילות, לאכול מאכלים כשרים) ומצוות שעושים בידיים (מי טרח לכבוד שבת? מי יבנה סוכה בקרוב?).

בפיך ובלבבך לעשותו. הזכיר בכאן שלשה דברים, הפה והלב והמעשה. והנה כל המצות נכללות בשלשה חלקים אלו, כי יש מצות תלויות בפה ויש תלויות בלב ויש במעשה, ועל זה דרשו רז"ל על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, על התורה זהו בפיך, ועל העבודה זהו בלבבך זו עבודה שבלב, ועל גמילות חסדים זהו לעשותו.(פירוש רבינו בחיי על הפסוק).

השבת היא השבת האחרונה של השנה. זהו זמן של חשבון נפש – מה רצינו, מה עשינו ומה אמרנו השנה, ואיך נרתה שתראה השנה הבאה.

ליד השולחן נזכר ונספר במצוות שעשינו בלב, בפה ובידיים.

שבת שלום,

                 מגילי והמשפחה

פרשת כי תבוא

פרשת כי תבוא

יש ביטויים שהם שגורים על פינו, כמו הביטוי שמופיע בפרשת השבוע:

ואֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (דברים כו,ט). הביטוי "ארץ זבת חלב ודבש" מופיע שש עשרה פעמים בתורה, ושלוש פעמים בפרשת השבוע.

מהו חלב ומהו דבש?

שאלה: האם החלב והדבש המוזכרים בפרשה הם אותם החלב והדבש שאנו אוכלים היום?

הלכתי ובדקתי לאיזה חלב הכוונה, חלב של פרה, חלב עיזים, או אולי חלב סויה?

ניסיתי לברר – האם הדבש הוא דבש של דבורים או דבש כמו "הדבש" של הבננה, כשהיא נראית רקובה ומבטיחים לנו שכדאי דווקא לאכול אותה, כי היא מאד מתוקה.

ליד שולחן השבת נדון בפירושים שונים לחלב ולדבש:

  1. חלב ודבש -מוצרים מהחי

ר' עקיבה אומר: 'חלב' – זה חלב ודאי, 'דבש' – זה דבש היערות. (מכילתא)

לפי פירוש זה: החלב- חלב צאן ובקר. הדבש- דבש דבורים.

נימוקים:

דבש – וְכָל-הָאָרֶץ, בָּאוּ בַיָּעַר; וַיְהִי דְבַשׁ, עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה (שמואל א יד,כה) – הדבורים אוגרות את הדבש על עצים וכשיש שפע הדבש ניגר על הארץ, כמו שמתואר בספר שמואל. כיוון שביערות יש הרבה עצים, ר' עקיבא מכנה את דבש הדבורים – דבש יערות.

חלב –  זה חלב של צאן, כי בני ישראל היו רועי צאן וזה החלב שהם מכירים, אז כשכתוב בתורה חלב, הכוונה לחלב של צאן.

  • חלב ודבש – מוצרים מהצומח

ר' אליעזר אומר: 'חלב' – זה חלב הפירות, 'דבש' – זה דבש תמרים. (מכילתא)

פירוש: חלב זה כינוי לפירות, דבש הוא תמרים שהם פרי.

נימוקים:

חלב – וַיְסַפְּרוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא–וְזֶה-פִּרְיָהּ (במדבר יג,כז)

המרגלים הביאו אתם פירות, וכשהם אומרים שהארץ היא "שבת חלב ודבש" ומציגים פירות של ארץ ישראל זה אומר שחלב זה גם פירות.

דבש – אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ (דברים ח,ח)

בפסוק הדבש נמנה עם מוצרים מהצומח, ולכן גם הדבש הוא מהצומח. כיוון שארץ ישראל היא מקום שידוע בגידול תמרים, והתמרים מתוקים מאד, כמו…דבש, אם כך הרי שדבש הוא- דבש תמרים.

  • חלב ודבש – ביטוי לשפע של אדמת ארץ ישראל

אונקלוס מתרגם "ארץ זבת חלב ודבש" – "ארעה עבדא חלב ודבש", כלומר ארץ שמוציאה מתוכה חלב ודבש. ארץ שמצמיחה דברים מתוקים וטובים ומזינים ועסיסיים כמו חלב ודבש.

חלב ודבש – כמו החלב הניגר והדבש הנוזל, כך אדמת ארץ ישראל שופעת יבולים .

  • חלב ודבש – אוטופיה של שפע

וְהָיָה כִי-יְבִיאֲךָ ה' אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ; (שמות יג,ה)

רש"י מפרש: "זבת חלב ודבש – החלב זב מן העזים והדבש זב מן התמרים ומן התאנים"

רמי בר יחזקאל איקלע לבני ברק, חזנהו להנהו עיזי דקאכלן תותי תאיני, וקנטיף דובשא מתאיני וחלבא טייף מנייהו ומיערב בהדי הדדי, אמר: היינו זבת חלב ודבש

תרגום: רמי בר יחזקאל הזדמן לבני ברק, ראה אותן עזים שאוכלות תחת עצי התאנה, ונטף דבש מן התאנים וחלב נטף מהן ומתערבים זה בזה.(כתובות קיא ע"ב)

הרי לפנינו תיאור אוטופי ציורי של שפע ותענוג – עזים הנהנות ממתיקות התאנים, תוך כדי שהן שופעות חלב.

  • חלב ודבש – שָמֵן ומתוק

"מה צבי זה קל לאכל מכל בהמה וחיה כך פירות ארץ ישראל קלים לאכל מכל (פירות) הארצות. אי קלים לא יהיו שמנים? תלמוד לומר 'ארץ זבת חלב ודבש' – שמנים כחלב ומתוקים כדבש" (ספרי דברים לז)

כמו קלילות רגליו של הצבי, כך פירות ארץ ישראל מתעכלים בקלות (או צומחים בקלות?). אך כדי שלא נחשוש שהקלילות היא "על חשבון" העסיסיות והמתיקות, הרי שמובטח לנו שהפירות המיוחדים של ארץ ישראל הם גם קלים (מתעכלים), שמנים- מזינים (כחלב, חלב הוא כינוי גם לחלק השמן בבשר) ומתוקים כדבש (כמשהו שכולנו נסכים שהוא מתוק 🙂 ).

סביב שולחן השבת נדון:
ראינו שאפשר להבין את הביטוי "ארץ זבת חלב ודבש" בכל מיני אופנים ובכל מיני מובנים.

על מה אתם חושבים כאשר אתם אומרים "זבת חלב ודבש"? מה הפירוש שלכם?

                                                                                 שבת שלום, מגילי והמשפחה

פרשת כי תצא

פרשת כי תצא

בפרשת כי תצא יש הרבה מאד מצוות.



מצוות הקשורות למלחמה: שבי, פטור משירות, מחיית עמלק ועוד.

מצוות הקשורות לחיי המשפחה: חתונה, בן בכור, גירושין, ייבום וחליצה ועוד.

מצוות הקשורות לעבודה: מצוות טעינה, ריבית, היתר אכילת פועל מפירות הכרם, משכון, איסור הלנת שכר, לא תחסום שור בדישו ועוד.

וכן מצוות השבת אבידה, מצוות קבורה, מצוות שילוח הקן, מצוות מעקה לבית חדש, מצוות ציצית, דיוק במידות ומשקלות ועוד ועוד. שבעים וארבע מצוות.

בדף הפייסבוק יש תמונות נוספות הממחישות נושאים מהפרשה – מומלץ לבקר

בכל שנה אני מרגישה מסוחררת ממבחר המצוות ושואלת את עצמי באיזו מצווה אתעמק הפעם?

מצוות השבת אבדה שמופיעה בפרשה היא מצווה שאני מאד אוהבת. יש בה בהשבת אבדה משהו שמחבר בין אנשים ומביא שמחה.

אדם איבד משהו, ואדם אחר מצא את האבדה ומחזיר. בעצם, כדי לקיים את המצווה צריך שמישהו יאבד משהו, יחווה צער ואולי דאגה או געגוע. להשבת האבדה יש מצוות עשה (מצוה תקלח בספר החינוך "להשיב אבדה לישראל") ומצוות לא תעשה (מצווה תקלט בספר החינוך "שלא להעלים עיניו ממנה").

אין לנו הרבה מצוות שמתייחסות לתשומת הלב של האדם, או למחשבות שלו. הרי רק האדם עצמו יודע אם הוא באמת לא ראה משהו או מתעלם ממה שקורה.

תמונת השולחן מראה את בתי העיר ואת השדה. שני מקומות המוזכרים הרבה בפרשה. מה ההבדל בין העיר והשדה? בפרשה הקודמת, פרשת שופטים, למדנו על שער העיר, שבו יושבים השופטים, ומשם מתנהלת העיר. בעיר יש כללים, בעיר יש אנשים שעוזרים, יש מערכת חוק וצדק. בעיר האדם לא לבד. בפרשה הקודמת קראנו גם על השדה ועל הבדידות הגדולה ביותר – מקרה שבו אדם מת בשדה, הוא נמצא לבדו, ואין איש שיודע מה קרה לו. גם בפרשת השבוע יש את המקרים הקורים בעיר ואת אלו הקורים בשדה. ההבדל בין העיר והשדה הוא, שבעיר – אדם שנעשה לו עוול או מרגיש מאוים יכול לצעוק לעזרה ולהניח שמישהו יבוא לעזרתו. בשדה, לעומת זאת, אין טעם לצעוק, כי אין מי שישמע.


אנחנו צריכים לשים לב שלפעמים נדמה לנו שאנחנו בעיר, כי אנחנו מוקפים באנשים, אבל באמת אנחנו בשדה, הלכנו לאיבוד, ומי ישמע אותנו? והאם מי שימצא אותנו יעזור לנו או יזיק (למבוגרים – בדקו בפרק כב פסוק כב, והשימוש בשורש מ.צ.א).
קרה לכם שהרגשתם כל כך בודדים?


מצוות השבת אבדה עוסקת בהשבת חפצים, אבל אני קוראת אותה וחושבת שהרבה מהמצוות שמוזכרות בפרשה הן גם בבחינת להשיב אבדה, ובעיקר – לא להתעלם.
לא להתעלם מהעני, ולא לתת לו ללכת לאיבוד בחובותיו, לא להתעלם מהאלמנה – לתת לה אפשרות ייבום או חליצה, לא להתעלם מצער של בעלי חיים (מצוות שילוח הקן ו"לא תחסום שור בדישו").

האם תוכלו למצוא דוגמאות נוספות?


אני רוצה לספר על מקרה של השבת אבדה שקרה לפני הרבה שנים:

לפני שלושים שנה בערך, כשהייתי ילדה אבא שלי חזר הביתה והיה מודאג. אבא שלי סיפר שהוא מלא דלק ברכב, ובזמן שהיה עסוק עם המשאבה, התגנב מישהו לרכב שלו וגנב לו את התיק. בתיק של אבא שלי היו כל מיני חפצים ובעיקר היה יומן הפגישות שלו. זה היה יומן אלקטרוני (אורגנייזר, למי שזוכר), ובו היו רשומות כל הפגישות שלו עם מטופלים, כי אבא שלי רופא. בלי היומן האלקטרוני שבו תאריכי הפגישות ומספרי הטלפון היה מאד קשה לחזור לעבודה סדירה. היומן האלקטרוני היה מכשיר מאד יקר וגם על זה אבא שלי הצטער. עכשיו הוא גם הפסיד את המכשיר היקר וגם יצטרך להשקיע זמן ומאמץ כדי לשחזר את המידע האבוד. באותם ימים לא היה אינטרנט ולא היה "ענן" לשמור בו את הנתונים.

נכון שהכי חשוב להיות בשמחה? אז ניסינו לעודד את אבא, ואני חושבת שזה עזר, אבל זו בהחלט היתה עוגמת נפש גדולה.


אחרי כמה ימים התקשר לבית שלנו איש וביקש לדבר עם אבא שלי. האיש שאל את אבא שלי מה השם שלו ואיפה הוא גר, ואז אמר לו כך: אני חושב שמצאתי את התיק שלך.

אבא שלי שמח ושאל אותו : מי אתה ואיך יש לך את התיק שלי, ואיך מצאת אותי?

האיש ענה לו כך: אני פועל זבל. התפקיד שלי הוא לנסוע עם משאית הזבל אל המזבלה ולחכות עד שהיא פורקת את הזבל שאספנו מכל העיר. היום, כשפרקנו את המשאית, שמתי לב לתיק יפה שנפל ממנה עם הזבל. התיק הזה היה יפה מידי בשביל שמישהו יזרוק אותו, אז החלטתי לבדוק מה יש בו. בתיק מצאתי את ארנק ובו תעודת הזהות שלך, לא היה כסף בארנק. כנראה שמי שגנב את התיק שלך לקח את הכסף וזרק את התיק לפח האשפה ברחוב. אז חיפשתי בספר הטלפונים (פעם לא היה אינטרנט, היו ספרי טלפונים, תשאלו את ההורים) ומצאתי כמה אנשים עם השם שלך והתקשרתי אליהם, עד שמצאתי אותך.

אבא שלי מאד התרגש ואמר לו: איפה אתה נמצא? אני אבוא לקחת ממך את התיק והארנק שלי.  ואז הוא שאל את האיש: אולי מצאתי גם מכשיר שנראה כמו – וכאן הוא תיאר את היומן האלקטרוני (מכשיר מלבני שחור, עם מקלדת קטנה בפנים ומסך).
האיש אמר לו: אין בתיק שמצאתי משהו כזה.

אבא שלי קצת הצטער שהיומן האלקטרוני לא נמצא.

באותו הערב האיש החזיר לאבא שלי את התיק והארנק שנמצאו.

הוא קיים מצוות השבת האבדה על שני חלקיה, ואף יותר מכך, שכן דברים שבזבל מקובל להתעלם מהם, אבל הוא לא התעלם אפילו מהזבל.

הסיפור עוד לא נגמר…


אחרי כמה ימים האיש התקשר שוב לאבא שלי ואמר לו: מצאתי מכשיר שנראה ככה וככה, האם זה המכשיר ששאלת אותי עליו מקודם?

אבא שלי מאד התרגש ואמר לו :זה נשמע בדיוק כמו המכשיר שלי! האם מצאת גם אותו?
ואז האיש אמר לו ככה: כששאלת אותי על המכשיר הזה, הבנתי שהוא מאד חשוב לך. אז חזרתי לערמת הזבל, וחיפשתי בה, ומצאתי!

אבא שלי מאד התרגש. הוא נפגש שוב עם האיש והציע לו מתנה, הציע לו פרס. האיש עשה בשבילו משהו מאד יפה וטוב ועזר לו מעל ומעבר. תגידו, האם אתם הייתם מוכנים לחטט בערמות של זבל בשביל למצוא מכשיר בשביל מישהו שאתם לא מכירים?


האיש לא הסכים לקבל שום מתנה. הוא אמר לאבא שלי כך: אני השבתי לך את האבדה. אני רק מבקש שתספר לאנשים אחרים שהאנשים שעובדים בזבל הם

אנשים ישרים והגונים.

אני מאד אוהבת לספר את הסיפור הזה, כי הוא אמיתי. אני זוכרת את אבא שלי מדבר בטלפון עם האיש ואת ההתרגשות שלו, ואני זוכרת איך הוא סיפר לנו את הסיפור שוב מהתחלה ועד הסוף, ואני זוכרת את הבקשה של אותו איש, ולכן אני מספרת אותו לאנשים, כשאנחנו לומדים על מצוות השבת אבדה.


אשמח אם תכתבו לי על דברים שאיבדתם והחזירו לכם או שאתם מצאתם והחזרתם לאחרים.

                                                                      שבת שלום,

מגילי והמשפחה

פרשת שופטים

הפסוק הפותח את הפרשה מדבר על מינוי שופטים ושוטרים, אחת המצוות שבני ישראל יקיימו כאשר יכנסו לארץ.

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק. (דברים טז, יח)

בעבר ישבו השופטים בשערי העיר כדי לשפוט, זה היה המקום המרכזי. הרבי מליובביץ' מלמד אותנו, שגם לאדם עצמו יש שערים, כיוון שגם האדם עצמו הוא עולם קטן. "השערים" באדם, לפי הרבי הם הפתחים שבפנים – עיניים, אוזניים, נחיריים ופה (כמורה בשיטת פאולה אני חושבת שבהחלט ניתן להתייחס גם לסוגרים התחתונים בהקשר של הפרשה שלנו). (מבוסס על שיחה מליקוטי שיחות לד)

עיניים – על מה אנחנו מסתכלים. איזה מבט אנו נותנים- האם מבט אוהד או עוין, ביקורתי או מקשיב? האם יש לנו עין טובה או רעה?

אוזניים – לאלו דיבורים אנו מקשיבים? למי אנחנו נותנים להשפיע עלינו? שימו לב שיותר קשה להימנע מלשמוע דברים, כי אין ממש דרך מוצלחת "לסגור" את האוזניים. אם כך, לכתחילה כדאי לנו להימצא במקום שבו לא נהיה חשופים לשמוע דברים שאיננו רוצים לשמוע, כמו מקום של אנשים שמרכלים ואומרים לשון הרע.

פה – מה אני אומרת? אלו קולות אני משמיעה? איזה העוויות אני עושה? לפעמים חיוך זה חסד גדול, לפעמים מילה אחת היא עלבון איום.

נחיריים – למה הכוונה לדעתכם בשמירה על הנחיריים? האם אפשר להימנע מלהריח משהו? האם אפשר להשתדל להריח משהו טוב? ואיך זה קשור לשופט ולשוטר הפנימי?

אם כך, כל אדם צריך להציב לעצמו שופט ושוטר. שופט – שיקול דעת  להבחין בין טוב ורע, זו התורה. שוטר – הכוח והיכולת להוציא לפועל את החלטת השופט.
ליד שולחן השבת נחשוב מה קורה אם יש רק שופט – רק החלטה, ואין שוטר – אין ביצוע.

מה קורה אם יש פעולה ללא שיקול דעת מקדים (דוגמא: כשאנחנו עושים משהו רק כי "כולם עושים ככה").

נקרא ליד השולחן את המשל של שלמה המלך על הנמלה והשופט והשטר הפנימיים:
"לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם. אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל. תָּכִין בַּקַיִץ לַחְמָהּ אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ"

ומהו "ראה דרכיה וחכם" רבנן אמרי  (אמרו) ראה דרך ארץ שיש בה שבורחת מן הגזל.

אמר רבי שמעון בן חלפתא: מעשה בנמלה אחת שהפילה חיטה אחת והיו כולם באות ומריחות בה ולא היתה אחת מהן נוטלת אותה. באה אותה שהיתה שלה ונטלה אותה.

 ראה חכמה שיש בה וכל השבח הזה שיש בה שלא למדה מבריה ולא שופט ולא שוטר יש לה, שנאמר "אשר אין לה קצין שוטר ומושל". אתם שמניתי לכם שופטים ושוטרים על אחת כמה וכמה שתשמעו להן הוי "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ": (דברים רבה ה,ב)

שבת שלום מגילי והמשפחה

פרשת ראה

פרשת ראה עוסקת במצוות רבות והיא פותחת בכותרת "רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם:  בְּרָכָה, וּקְלָלָה" (דברים יא,כו).

נתבונן בפסוק ונזכור שאין מילים מיותרות בתורה ונחשוב כיצד אפשר לצמצם אותו עוד יותר. מה דעתכם על המילה "ראה", האם אפשר לקרוא ולהבין את הפסוק גם בלעדיה? הנה כך: אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם:  בְּרָכָה, וּקְלָלָה . נשמע אותו הדבר, נכון?


גם בשפה העברית המדוברת אנחנו פונים למישהי ואומרים משהו כזה: "תראה, יש לך שתי אפשרויות…". אפשר לוותר על ה"תראה", נכון?

אנחנו יודעים שאין מילים מיותרות בתורה. לכל מילה יש משמעות, מטרה ותפקיד, ולכן ננסה לחקור קצת את המשמעות של המילה רְאֵה בהקשר שלה בדברי משה רבינו.

הלכתי וחיפשתי את ה רְאֵה הראשון בתורה ומצאתי:

וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק-לוֹ וַיָּרַח אֶת-רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'

(בראשית כז,כז)

זוכרים את הסיפור הזה? יעקב מתחפש לאחיו עשו והולך לאביהם יצחק, כדי שיברך אותו בברכה המיועדת לאח הבכור. יצחק מריח את הבגדים שיעקב לובש (בגדי אחיו הרגיל לצוד בשדה).

את המילה רְאֵה מפרש האבן עזרא כ"דבור עם הלב". כלומר יצחק אומר לעצמו "ריח בני כריח השדה", ובכך נותן לנו הצצה לשיח הפנימי של יצחק ההורה עם עצמו לגבי בנו. הפרשן אבן עזרא עונה על השאלה "אל מי יצחק מדבר?" כאשר הוא אומר רְאֵה, ותשובתו – מדבר אל לבו, דיבור פנימי.

פירוש אור החיים: "ראה לא לשון ראיה אלא חשיבות והכוונה ראוי הוא ריח בני וחשוב". פירוש זה מתייחס למשמעות המילה רְאֵה. ראה מלשון ראוי וחשוב. בהקשר זה נבין את הפסוק כך – ראוי וחשוב הוא בני כשדה (הארץ) המבורך על ידי ה'.

פירוש הספורנו מפרש את המילה רְאֵה בהקשרה בפסוק כהתבוננות מעבר לתכונות של הדבר אצלו וראיה של הערך המוסף האלוקי הטמון בו: "אתה "בני", "ראה" והתבונן שזה הריח הוא כריח שדה, שמלבד המציאות המספיק לו להיותו מזון לאיזה בעל חיים, הוסיף עליו טובת הריח המהנה ומועיל לרוח החיוני והנפשי, וזה מדרכי טובו. אשר ברכו ה'."

רְאֵה –  התבונן בערך המוסף. יצחק אומר ליעקב (המתחפש לעשיו) שים לב והתבונן בטובו של הקב"ה שלא רק נתן לנו מזון (מהשדה), אלא עשה אותו מהנה גם בריח. כך הוא מלמד את יעקב שבכל דבר גשמי יש משהו שגם מהנה ומועיל לחיוניות ולנפש שמוסיף הקב"ה.

הצעה לדיון משפחתי: איזה סוג של רְאֵה משמש בפסוקים הבאים:

אִם-תְּעַנֶּה אֶת-בְּנֹתַי וְאִם-תִּקַּח נָשִׁים עַל-בְּנֹתַי אֵין אִישׁ עִמָּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ

(בראשית לא,נ)

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרָיִם (בראשית, מא,מא)

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ (שמות ז,א)

רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה (שמות לא,ב)

כעת נדון: למה משמשת המילה רְאֵה בפסוק הפותח את פרשת השבוע?

ראה כי המפיל גורל עם חברו מכסה הגורלות והחלקים שלא יברור חברו חלק היפה אבל אתה ראה הגורלות וראה החלקים ובחרת בחיים. (בעלי הטורים)

  • הקב"ה מראה לעם ישראל במה כדאי לו לבחור, כיצד כדאי להתנהג, כמו שאדם מפנה את תשומת לבו של חברו למקום מסוים.

ראה. לכל אחד ידבר: (אבן עזרא)

  • הפניה בלשון יחיד "ראה", כדי שכל אחד ירגיש שהפניה היא אישית אליו.

לסיכום,

בפרשה משה מדבר עם בני ישראל על דברים חשובים שהם צריכים לזכור לפני שהם נכנסים לארץ ישראל.

משה פותח ואומר "ראה". בעצם משה מדבר אל כל העם. אז למה הוא לא אומר "תראו"? הרי הוא מדבר אל כולם?

משה אומר "ראה", בלשון יחיד, כי הוא רוצה שכל אחד ירגיש שמשה מדבר במיוחד אליו, ושכל אחד יקשיב, בעצמו.

כמה חשוב לנו שנרגיש שפונים אלינו באופן אישי, נכון? תלמידה מרגישה חשובה וראויה כאשר המורה פונה אליה בשמה. ילד מרגיש אהוב כאשר ההורה פונה אליו בשמו (ולא מתבלבל עם השמות של אחיו, ולא רק קורא לו בשם חיבה). כאשר משה רבינו אומר  "רְאֵה", כל אחד מישראל מרגיש שמשה אומר "ראה" וגם את שמו שלו ופונה אליו ממש (לפי המדרש).

הרְאֵה האחרון בתורה הוא –

רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב וְאֶת-הַמָּוֶת וְאֶת-הָרָע (דברים ל,טו) ואולי הוא מתמצת בתוכו את כל הרְאֵה הקודמים לו. מה דעתכם?

בהצלחה לכל החוזרים למסגרות הלימודים ושבת שלום ושמחה מגילי והמשפחה

פרשת עקב

בפרשת עקב משה ממשיך ומספר לעם ישראל על ארץ ישראל. בתיאורו את ארץ ישראל משה מקפיד לשזור את מציאות ה' בארץ: אֶרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ:  תָּמִיד, עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ–מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה (דברים יא,יב).


ארץ ישראל היא לא ארץ ככל הארץ ואני ממליצה לקרוא את המדרשים על הפרשה הזו המרחיבים ומפליגים בתכונות הטובות של הארץ ומשמעותם –

שבע פעמים מוזכרת המילה "ארץ" בתיאור הארץ. מה אפשר ללמוד מזה, לדעתכם?

כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה: 

אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם–עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר.

אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן;

אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ.

אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם–לֹא-תֶחְסַר כֹּל, בָּהּ;

אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת.       

וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ–וּבֵרַכְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ. (דברים ח,ז-י)

נשים לב שה"ארץ" הראשונה היא "ארץ טובה" וגם האחרונה, וביניהן יש פירוט מהו

טוב. למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שמשהו הוא "טוב"?

קצת מזכיר את הדיון שלנו מהשבוע שעבר לגבי מה אנחנו אוהבים, ומה אנחנו אומרים

"שאוהבים", אך מתכוונים שמעדיפים, או שזה פשוט נעים.

יש דברים שהם נעימים/נוחים/יפים אבל הם לא טובים.

זה סיפור שאני מספרת הרבה פעמים כששואלים אותי איך היה לגור בחוץ לארץ:
אני מספרת שגרנו במקום מאד מאד יפה, מאד נוח, האנשים שם היו נחמדים, והיה קל ופשוט לחיות שם. היינו קרובים לטבע והיינו ליד הים, אבל…זה לא היה מקום טוב.

ואז שואלים אותי: איך זה יכול להיות שזה לא היה מקום טוב, למה את אומרת את זה?
ואני מסבירה שנעים, ונוח ויפה וטעים זה לא הכרח אומר שזה גם טוב.

לגור בחוץ לארץ לא היה טוב לי, כי זה לא המקום שמתאים לי, המקום שטוב לי באמת הוא ארץ ישראל, הארץ הטובה.

תמונת השולחן רומזת לפסוקים המתארים את הסיכון ואת הסיכוי שבחיים טובים ונוחים:

  1. כשהאדם מצליח וטוב הוא עלול לשכוח מה עזר לו להצליח:

הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֺתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.        

פֶּן-תֹּאכַל, וְשָׂבָעְתָּ; וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה, וְיָשָׁבְתָּ.       

וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ; וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ, יִרְבֶּה.

{יש גם רמז מה גורם לשכחה: וְשָׂבָעְתָּ, וְיָשָׁבְתָּ, יִרְבֶּה-לָּךְ

כלומר שהתהליך בא לסיומו ואין שאיפה להמשיך אלא לעשות עוד מאותו הדבר.}

  • מרוב עושר, הנאה והצלחה האדם עלול להרגיש שהוא עצמו מקור ההצלחה הבלעדי:       

וְרָם, לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. וְיִירַם, לִבָּךְ;

{מעניין הביטוי וְרָם, לְבָבֶךָ – האם הלב יכול להתרומם? רוּם הוא ביטוי לגאוה, כשאנחנו נותנים לרגש האימפולסיבי (הלב) להשפיע על קבלת ההחלטות שלנו (המוח).
באופן כללי הלב בלשון המקרא לא אמור לרוּם (להתרומם)  וגם לא להתרחב (ישעיהו ס,ה), אבל כן מומלץ לשים לב (יחזקאל מ,ד).}

  • ולשכוח את המאמצים שלו עצמו ואת מי שעזר לו להצליח:

הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב, וְצִמָּאוֹן, אֲשֶׁר אֵין-מָיִם; הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם, מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ.        

{כאן ישנה רשימה של מכשולים וקשיים, שאנו נתקלים בהם בחיינו: מדבר, נחש, שרף, צמאון. קושי מסוג צימאון הוא כשאנחנו רוצים לדעת משהו ועדיין לא הצלחנו ללמוד אותו. האם תוכלו לתת דוגמאות לקושי מסוג נָחָשׁ ולקושי מסוג מִּדְבָּר?}

הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ:  לְמַעַן עַנֹּתְךָ, וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ–לְהֵיטִבְךָ, בְּאַחֲרִיתֶךָ.

  • ולחשוב שכל דבר שהוא עושה תלוי אך ורק בו:      

וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ:  כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה.

משה מזכיר לעם ישראל שבכל מצב הקב"ה מעורב בחיינו, שכאשר אנו מצליחים זה בוודאי כי פעלנו וניסינו וקיווינו, אך ללא עזרת הקב"ה לא היינו מצליחים:  

וְזָכַרְתָּ, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל:  לְמַעַן הָקִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, כַּיּוֹם הַזֶּה (דברים ח,ז-יח).

לסיכום, הקב"ה משגיח ומעורב בכל מעשהו ובכל הקורות אותנו. כאשר אנו במצוקה (הולכים במדבר, פוגשים נחש מסוג כלשהו), אנו פונים לעזרת הקב"ה וכשאנו ניצלים ומרגישים רווחה מודים לו על כך. בפרשה אנו לומדים שכשאר יש לנו תשוקת לב, משאלה, רצון להגשים ואנו מצליחים להשיג את מבוקשנו, עלינו לזכור את המקור לכוחות שמאפשרים לנו לעשות חיִל – הקב"ה. הנטייה הטבעית היא לחכות שיהיה ממש טוב, ממש בסדר, עוד קצת…ואז נגיד תודה לה'. בעצם אם נקרא בזהירות בין הפסוקים נראה שבכל שלב אנו מודים לקב"ה ומכירים בליווי שלו ובתמיכה שלו, גם כשקשה וגם כשטוב, אנחנו אף פעם לא לבד.

על הצלחת של כל סועד הנחנו דמות גיבור שמצאנו בצעצועי הילדים. האם תוכלו לזהות אותם?
ליד השולחן נדון בזמן או מצבים שהרגשנו גיבורים, חזקים, חכמים, מוצלחים ונספר על החוויה הטובה שלנו תוך כדי הכרת תודה לקב"ה שנתן לנו את הכוח לעשות אֶת-הַחַיִל הַזֶּה.

                                                                 שבת שלום ושמחה, מגילי והמשפחה

זיהוי הדמויות שעל השולחן:
הענק הירוק, אמא ואבא ממשפחת סופר-על, אובי וואן קנובי ועזרא ברידג'ר ממלחמת הכוכבים, אדינסון קבאני הכדורגלן של פריז סן-ז'רמן ואביר אלמוני 😊

פרשת ואתחנן

פרשת ואתחנן בפרשת ואתחנן נושאי ליבה שכל יהודי מכיר – עשרת הדיברות ו"שמע ישראל", ומיד אחרי קריאת "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" – מצוות אהבת ה'. לשון "ואהבת" מופיעה ארבע פעמים בתורה – לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה' (פרק יט' פסוק יח) כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם (פרק יט' פסוק לד) וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ (פרק ו' פסוק ה) – פרשת ואתחנן וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְוֹתָיו כָּל-הַיָּמִים (פרק יא' פסוק א) שלושה ציווים על אהבה – אהבת עם ישראל, אהבת ה' ואהבת הגר. ליד שולחן השבת נדון בשאלה: מהי אהבה? בספר החינוך נמנית מצוה תיח הנלמדת מהפרשה: מצות אהבת ה'. "…ולשון ספרי: לפי שנאמר "ואהבת", איני יודע כיצד אוהב אדם את המקום (את ה')- תלמוד לומר "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", שמתוך כך אתה מכיר את-מי-שאמר-והיה-העולם; כלומר: שעם התבוננות בתורה – תתישב האהבה בלב בהכרח." לפנים, האדם הרגיש את הקרבה והאהבה לאלוקות וממנה היה גוזר אהבה לשאר הברואים. היום, אנו מקישים מהאהבות "הקטנות" שלנו לשאלת האהבה הגדולה – הקשר לאלוקות. בעל ספר החינוך נותן לנו (או מחביא עבורנו) טיפ "איך אוהבים" – מתבוננים בתורה. התורה היא מה שהקב"ה נתן לנו, התבוננות במעשי ה'  – במה שה' עושה, לא במה שאנחנו רוצים שהוא יעשה, היא המביאה לאהבתנו אותו. אם נקיש מהאהבה הגדולה של אדם לאלוקיו לאהבת בין-בני-אדם, הרי שאם נתבונן במעשיהם של אהובינו (לא במה שאנו רוצים שהם יעשו), תתיישב בלבנו אהבה אליהם. אז ליד שולחן השבת נשוחח עם ילדינו – מה היא אהבה, מה אנו אוהבים, ומה רק מעדיפים (גלידה? בוטנים? גויאבה?), מה חביב עלינו ומה נעים לנו, ומה ההבדל ומה המחבר בין המושגים השונים. שבת שלום ואהבה, מגילי והמשפחה

פרשת מסעי

אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם–לְצִבְאֹתָם:  בְּיַד-מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן. 

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם–עַל-פִּי יְהוָה; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם.

(במדבר לג,א-ב)

אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם–לְצִבְאֹתָם:  בְּיַד-מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן. 

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם–עַל-פִּי יְהוָה; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם. (במדבר לג,א-ב)

פרשת מסעי מפרטת את הנדודים והמסעות של בני ישראל במדבר.
הרבי מליובביץ' מסב את תשומת לבנו לשני דברים:

  1. התורה מפרטת את מקומות החניה של בני ישראל ולא הנסיעה. אולי היה צריך להיות כתוב "אלו חניות בני ישראל".
  2. בני ישראל הולכים ממצרים לארץ ישראל, זה המסע שלהם. מדוע התורה משתמשת בלשון רבים "מסעי" כאילו שמדובר בהרבה מסעות?

והתשובה:

המילה "מסעי" היא דווקא בלשון רבים, כדי לתת הוראה רוחנית לכל יהודי שתמיד צריך להתקדם במסע ולא לחנות.

ליד שולחן השבת נדון באמרתו של ר' נחמן מברסלב:

כל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ ישראל (ליקוטי מוהר"ן קנ"ו)

ר' נחמן אמר את המשפט הזה לאחר שבקר בארץ ישראל וחזר לאירופה.

למה, לדעתכם, התכוון ר' נחמן בדבריו?

שבת שלום ,

מגילי והמשפחה