ראש השנה תשפ"א

החלטות / בוריס נובאק (תרגום: טל ניצן)

בֵּין שְׁתֵּי מִלִּים
בַּחֲרוּ בַּשְּׁקֵטָה יוֹתֵר.

בֵּין מִלָּה לִשְׁתִיקָה
בַּחֲרוּ לְהַקְשִׁיב.

בֵּין שְׁנֵי סְפָרִים
בַּחֲרוּ בַּמְאֻבָּק יוֹתֵר.

בֵּין אֲדָמָה לְשָׁמַיִם
בַּחֲרוּ בְּצִפּוֹר.

בֵּין שְׁתֵּי חַיּוֹת
בַּחֲרוּ בְּזוֹ הַזְּקוּקָה לָכֶם יוֹתֵר.

בֵּין שְׁנֵי יְלָדִים
בַּחֲרוּ בִּשְׁנֵיהֶם.

בֵּין עָוֶל גָּדוֹל לְקָטָן יוֹתֵר
אַל תִּבְחֲרוּ בְּאַף אֶחָד.

בֵּין תִּקְוָה לְיֵאוּשׁ
בַּחֲרוּ בַּתִּקְוָה:
אוֹתָהּ תִּתְקַשּׁוּ יוֹתֵר לָשֵׂאת.


יהי רצון שכפי שאנו חוגגים את ראשה (תחילתה) של השנה ולא את לבה (אמצעה) , כך נזכה למוח שליט על הלב, ונכלכל מעשינו בתבונה וברגש נכונים ושקולים, ביישוב הדעת ובשמחה.

שנה טובה ומתוקה!

מגילי והמשפחה

מוח שליט על הלב (על פי ספר התניא פרק ב')

פרשת ניצבים

בפרשת ניצבים מדבר משה רבינו אל כל אנשי העם:

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם:  רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם–וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ:  מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ.

עשרה טיפוסים/מגזרים שונים נכללים בדבריו של משה וכל אחד מישראל מוצא את מקומו/הגדרתו.

ליד השולחן ננסה לאפיין את הטיפוסים השונים בעזרת המפרשים ובעזרת הפשט וכל אחד ינסה למקם את עצמו. האם מצאתם יותר משתי הגדרות אפשריות לעצמכם? האם את גם אשה וגם מנהיגה? זה אפשרי בהחלט, כיוון שמדובר גם בעשרה כוחות הנפש הפועלים בקרב כל אחד ואחת מאתנו 😊.

נשים לב לחוטבי העצים ושואבי המים. מבחינת מעמד תעסוקתי הם לא שונים כל כך, שניהם עובדים בעבודה פיסית קשה. מבחינה מהותית מדובר בעבודות שונות.
חוטב העצים עושה פעולה מלמעלה כלפי מטה – הנפת הגרזן, והוא מסיים את חייו של העץ. שואב המים עושה פעולה מלמטה כלפי מעלה, כאשר הוא דולה מים מהבאר (או מן הבור), וישתמש במים החיים כדי לקיים חיים.

משה נותן לעם ישראל כלל מפתח לקיים שמירת התורה וקיום מצוות:

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם—לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא

לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה

וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד:  בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ. (דברים ל, יא-יד)

אין צורך לחצות ימים, לקפוץ ממטוסים או לטוס גבוה בשמים כי לקיים מצוות. בעצם מה שאדם צריך הוא להיות הוא עצמו. לכל אחד יש את הכוונות שלו והרצונות שלו – בלב, ואת הדרך שלו להתבטא – בפה, ואת העשייה שלו.

רבינו בחיי מחלק את המצוות לשלושה סוגים – מצוות שעושים בלב (זוכרים את מצוות "ואהבת"?), מצוות שעושים בפה (כמו לברך ברכות, איסור רכילות, לאכול מאכלים כשרים) ומצוות שעושים בידיים (מי טרח לכבוד שבת? מי יבנה סוכה בקרוב?).

בפיך ובלבבך לעשותו. הזכיר בכאן שלשה דברים, הפה והלב והמעשה. והנה כל המצות נכללות בשלשה חלקים אלו, כי יש מצות תלויות בפה ויש תלויות בלב ויש במעשה, ועל זה דרשו רז"ל על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, על התורה זהו בפיך, ועל העבודה זהו בלבבך זו עבודה שבלב, ועל גמילות חסדים זהו לעשותו.(פירוש רבינו בחיי על הפסוק).

השבת היא השבת האחרונה של השנה. זהו זמן של חשבון נפש – מה רצינו, מה עשינו ומה אמרנו השנה, ואיך נרתה שתראה השנה הבאה.

ליד השולחן נזכר ונספר במצוות שעשינו בלב, בפה ובידיים.

שבת שלום,

                 מגילי והמשפחה

פרשת כי תצא

בפרשת השבוע נושאים ואחד מהם קרוב באופן כואב לאירועים החדשותיים.
איך עושים שהעיר תהיה עיר בטוחה, ואיך עושים שהשדה יהיה מקום בטוח? ומה קורה כאשר השדה הופך להעיר והעיר הופכת לשדה?


חינוך זו התשובה. בשבוע הקרוב תתחיל שנת הלימודים בבתי הספר. אבל חינוך מתרחש כל הזמן. לכן יזמתי והקמתי את "תורה בקיץ" – לימוד תורה לילדים בשכונה בימי הקיץ הארוכים ומלאי האור, ימים של חופשה מבית הספר אך לא חופש מלהיות אדם ומהחובה ללמוד ולהתפתח.
5 מורים מצוינים לימדו בהתנדבות. 7 שיעורים בשבוע. 50 ילדים שנרשמו ולמדו, חלקם שיעורים בודדים, וחלקם עשרות שיעורים. כן, בקיץ, כן, בחופשה, כן, ללא ציונים או עונשים.


השיעור האחרון שלימדתי עסק במשנה בפרקי אבות (ב,ה):

הוּא הָיָה אוֹמֵר, אֵין בּוּר יְרֵא חֵטְא, וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד, וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד, וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד, וְלֹא כָל הַמַּרְבֶּה בִסְחוֹרָה מַחְכִּים. ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ:

ילד לא נהיה איש בבת אחת. זה שינוי הדרגתי, זו חניכה, זה חינוך.

נשתדל ונתאמץ לחנך את ילדינו על מנת שלא נגיע למסופר בפרשה:
וְאִם-בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ, אֶת-הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה, וְהֶחֱזִיק-בָּהּ הָאִישׁ, וְשָׁכַב עִמָּהּ…כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל-רֵעֵהוּ, וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ–כֵּן, הַדָּבָר הַזֶּה…כִּי בַשָּׂדֶה, מְצָאָהּ; צָעֲקָה, הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה, וְאֵין מוֹשִׁיעַ, לָהּ. (דברים כב, כה-כז).

מצורף לימוד הסיכום של פרוייקט "תורה בקיץ", שנוסיף אור על החושך, בכל ימות השנה.

שבת שלום, גילי והמשפחה

דברי סיכום לפרוייקט "תורה בקיץ" מאת גילי כ"ץ:

כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוסר (משלי ו,כג)

עשיית מצוות היא כמו נר. נר לבד כמו שהוא – אינו מאיר. בואו נחשוב על נרות שבת. אם רק שמים נרות על מגש יפה לכבוד שבת  – זה עושה אור? לא. צריך להדליק את הנרות. לכן אנחנו מברכות "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של שבת קודש". איך מדליקים את הנר? איך עושים שהנר יאיר? כתוב בהמשך הפסוק – וְתוֹרָה אוֹר. התורה היא האור, לימוד תורה הוא הדלקת האור. לאחר הדלקת נרות שבת, אמא ממשיכה לכסות את העיניים ולהתפלל. על מה? תפילה שגם הילדים והילדות ילמדו תורה – שגם הילדים ידעו להדליק את האור.

איך ילד יכול ללמוד תורה, הרי הוא ילד? הוא צריך שמישהו ילמד אותו. שמישהו יקח אותך אותו למורה, לשיעור, שמישהו יעודד אותו. זה לא קורה מעצמו.
אז בעצם להורים יש כמה תפקידים – גם להדליק את האור של עצמם – ללמוד תורה בעצמם, וגם לעזור לילדים ללמוד איך להדליק את האור.

עכשיו קיץ. יש ימים ארוכים, ימים שהשמש שוקעת מאוחר ויש הרבה אור. מצד שני, דווקא בימים האלה הארוכים, מלאי האור – אין בית ספר, אין לימודים מסודרים. קוראים לזה החופש הגדול.

מה זה חופש?

אם נשאל את רוב האנשים בעולם מה זה חופש, הם יגידו: "לעשות מה שאני רוצה".
ואז נשאל אותם: "מה אתה רוצה?"

ואתם יודעים מה יגידו רוב האנשים?

הם יגידו שהם רוצים דברים שהם כבר מכירים (כמו בירכה, או סרט או טיסה לחו"ל), או דברים שהם כבר עשו או ראו או שמעו עליהם מחברים שלהם. אבל אף אחד לא יגיד דבר חדש לגמרי. למה? כי חופש אמיתי הוא מה שקורה כשנתקלים בגבול, בקיר, בחומה, במשהו שאי אפשר לעבור אותו, ואז צריך למצוא דרכים חדשות, יצירתיות להסתדר אתו.

לנו יש מצוות. המצוות הן גבולות. הן מכריחות אותנו לחיות בדרך מסויימת. המצוות הן כמו נר – אם עושים את המצווה, בלי כוונה, או בלי להכיר אותה, או בלי ללמוד עליה – היא לא מאירה. כמו נר שלא הדליקו אותו. אבל אם  לומדים משהו, אפילו הכי קטן – זה מדליק את הנר.

לכן היה לי חשוב מאד שנלמד תורה גם בקיץ. אני בטוחה שכל מי שלמד אפילו רק כמה שיעורים, הרגיש שהחופש הגדול שלו היה מיוחד, אולי שהיה לו חופש יותר "גדול" או יותר "ארוך" או פשוט מיוחד. זו הרגשה מאד עדינה, ולפעמים רק אחרי כמה זמן מרגישים ומבינים את החוויה של הלימוד. כי לימוד תורה מאיר את הכל, את כל היום, את כל השבוע ואת כל החופש הגדול.

איך אנחנו יודעים ללמוד ולהאיר?

כי הקב"ה עשה את זה ראשון:

                                            בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.

                                            וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם;

                                            וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.

                                           וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב.

כשנברא העולם היה המון חופש, כל כך הרבה חופש שזה היה בעצם תוהו ובהו. בלגן. כמו שיש בלגן בחדר הילדים ואמא אומרת "אני לא רואה כלום מרוב בלגן". ככה גם היה בראשית – היה בלגן, מרוב בלגן לא רואים כלום, לא מבינים כלום, לא יכולים לעשות כלום – קוראים לזה חושך.

ואז ה' – מדליק את האור וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. והאור הוא טוב.

בימים הארוכים והטובים של הקיץ הזה למדנו ביחד תורה והארנו עוד קצת כל אחד לעצמו, וגם לשכונה ולכל העולם עוד קצת אור בבלגן 😊.

אני רוצה לומר תודה למורים המסורים והמצויינים שלימדו בהתנדבות בימי הקיץ:
ציקי מרון

אסף רוזן-צבי

אריק גולומבק

והרב מישאל ציון

ותודה לאיש שלי נדב שעזר לי לארגן את הלימוד

ותודה לילדים שלי על הסבלנות שלהם

ותודה לאמא שלי רחל שתרמה לעילוי נשמת סבא וסבתא שלי דנש ולילי, כדי שנוכל לחלק פרסים ומתנות טובות ומאירות שימשיכו את החוויה של הלימוד ושמחת הלימוד גם בבית לעוד כמה ימים ושבועות כמזכרת.

ותודה להורים שנתנו בי ובמורים אמון ושלחו את הילדים ללמוד,

ותודה לה' שנתן לנו את התורה.

פרשת שופטים

מדרש תמונה: בדרך כלל אני עורכת את השולחן לשבת בבית שלי עם הילדים. הפעם ערכתי את השולחן בחצר בית הכנסת בבוקר יום שישי עם ילדי השכונה. יש לנו חבורה לומדת – ואנחנו לומדים יחד את פרשת השבוע וגם סדרה של מפגשים על מצוות "ואהבת לרעך כמוך". החופש הגדול הוא החופש להיות אותנטי לעשות את מה שלבך חפץ באמת, שזוהי עבודת ה' והביטוי הייחודי של החלק האלוקי שבכל אחד ואחת מאתנו. זכיתי ללמוד וללמד יחד עם חבורת ילדי השכונה. הרי לכם מקצת השערים שהכנו תוך כדי לימוד ומשחק וחקירה להכרת השופט והשוטר הפנימי שבכל אחד ואחת מאתנו.

הפסוק הפותח את הפרשה מדבר על מינוי שופטים ושוטרים, אחת המצוות שבני ישראל יקיימו כאשר יכנסו לארץ.

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק. (דברים טז, יח)

בעבר ישבו השופטים בשערי העיר כדי לשפוט, זה היה המקום המרכזי. הרבי מליובביץ' מלמד אותנו, שגם לאדם עצמו יש שערים, כיוון שגם האדם עצמו הוא עולם קטן. "השערים" באדם, לפי הרבי הם הפתחים שבפנים – עיניים, אוזניים, נחיריים ופה (כמורה בשיטת פאולה אני חושבת שבהחלט ניתן להתייחס גם לסוגרים התחתונים בהקשר של הפרשה שלנו). (מבוסס על שיחה מליקוטי שיחות לד)

עיניים – על מה אנחנו מסתכלים. איזה מבט אנו נותנים- האם מבט אוהד או עוין, ביקורתי או מקשיב? האם יש לנו עין טובה או רעה?

אוזניים – לאלו דיבורים אנו מקשיבים? למי אנחנו נותנים להשפיע עלינו? שימו לב שיותר קשה להימנע מלשמוע דברים, כי אין ממש דרך מוצלחת "לסגור" את האוזניים. אם כך, לכתחילה כדאי לנו להימצא במקום שבו לא נהיה חשופים לשמוע דברים שאיננו רוצים לשמוע, כמו מקום של אנשים שמרכלים ואומרים לשון הרע.

פה – מה אני אומרת? אלו קולות אני משמיעה? איזה העוויות אני עושה? לפעמים חיוך זה חסד גדול, לפעמים מילה אחת היא עלבון איום.

נחיריים – למה הכוונה לדעתכם בשמירה על הנחיריים? האם אפשר להימנע מלהריח משהו? האם אפשר להשתדל להריח משהו טוב? ואיך זה קשור לשופט ולשוטר הפנימי?

אם כך, כל אדם צריך להציב לעצמו שופט ושוטר. שופט – שיקול דעת  להבחין בין טוב ורע, זו התורה. שוטר – הכוח והיכולת להוציא לפועל את החלטת השופט.
ליד שולחן השבת נחשוב מה קורה אם יש רק שופט – רק החלטה, ואין שוטר – אין ביצוע.

מה קורה אם יש פעולה ללא שיקול דעת מקדים (דוגמא: כשאנחנו עושים משהו רק כי "כולם עושים ככה").

נקרא ליד השולחן את המשל של שלמה המלך על הנמלה והשופט והשטר הפנימיים:
"לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם. אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל. תָּכִין בַּקַיִץ לַחְמָהּ אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ"

ומהו "ראה דרכיה וחכם" רבנן אמרי  (אמרו) ראה דרך ארץ שיש בה שבורחת מן הגזל.

אמר רבי שמעון בן חלפתא: מעשה בנמלה אחת שהפילה חיטה אחת והיו כולם באות ומריחות בה ולא היתה אחת מהן נוטלת אותה. באה אותה שהיתה שלה ונטלה אותה.

 ראה חכמה שיש בה וכל השבח הזה שיש בה שלא למדה מבריה ולא שופט ולא שוטר יש לה, שנאמר "אשר אין לה קצין שוטר ומושל". אתם שמניתי לכם שופטים ושוטרים על אחת כמה וכמה שתשמעו להן הוי "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ": (דברים רבה ה,ב)

קשה להתעלם מהאירועים שקרו השבוע, ולכן אני מצרפת קטע קצר ללימוד משפחתי:

הציווי של התורה ברובד הפשט הוא שנמנה שופטים ושוטרים על מנת ליצור חברה שיש בה משפט צדק.
הרבי מסלונים מרחיב את משמעות הפסוק לכך שכל אחד מקיים בתוכו שוטר ושופט המכוונים אותו במעשיו. זה אחד המאמרים שנגישים לקריאה משפחתית ומעודדים אותנו לשיחה על רצונות וגבולות, על בחירות טובות ובחירות רעות, וכמובן על היחסי החוץ והפנים שבין אדם לבין עצמו ובין אדם והחברה שבה הוא חי ועד הבריאה כולה.

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק (דברים טז', ח')

בכל שעריך – שכל פעולה שאדם עושה קדם לה הרצון לעשות פעולה זו, ומחשבה זו היא בחינת השער לפעולה.

ועל זה מזהירה התורה – שכאשר מתעוררת מחשבה רעה אצל יהודי ועולה ברצונו לעשות מעשה שאינו הגון, הרי בתחילה אין זו אלא מחשבה, ואם אינו מסלקה מדעתו מעמיק בו הרצון יותר ויותר עמוק עד שמגיע למעשה.

(נתיבות שלום לרבי מסלונים לפרשת שופטים)

שבת שלום מגילי והמשפחה

פרשת עקב

בפרשת עקב משה ממשיך ומספר לעם ישראל על ארץ ישראל. בתיאורו את ארץ ישראל משה מקפיד לשזור את מציאות ה' בארץ: אֶרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ:  תָּמִיד, עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ–מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה (דברים יא,יב).


ארץ ישראל היא לא ארץ ככל הארץ ואני ממליצה לקרוא את המדרשים על הפרשה הזו המרחיבים ומפליגים בתכונות הטובות של הארץ ומשמעותם –

שבע פעמים מוזכרת המילה "ארץ" בתיאור הארץ. מה אפשר ללמוד מזה, לדעתכם?

כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה: 

אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם–עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר.

אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן;

אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ.

אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם–לֹא-תֶחְסַר כֹּל, בָּהּ;

אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת.       

וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ–וּבֵרַכְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ. (דברים ח,ז-י)

נשים לב שה"ארץ" הראשונה היא "ארץ טובה" וגם האחרונה, וביניהן יש פירוט מהו

טוב. למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שמשהו הוא "טוב"?

קצת מזכיר את הדיון שלנו מהשבוע שעבר לגבי מה אנחנו אוהבים, ומה אנחנו אומרים

"שאוהבים", אך מתכוונים שמעדיפים, או שזה פשוט נעים.

יש דברים שהם נעימים/נוחים/יפים אבל הם לא טובים.

זה סיפור שאני מספרת הרבה פעמים כששואלים אותי איך היה לגור בחוץ לארץ:
אני מספרת שגרנו במקום מאד מאד יפה, מאד נוח, האנשים שם היו נחמדים, והיה קל ופשוט לחיות שם. היינו קרובים לטבע והיינו ליד הים, אבל…זה לא היה מקום טוב.

ואז שואלים אותי: איך זה יכול להיות שזה לא היה מקום טוב, למה את אומרת את זה?
ואני מסבירה שנעים, ונוח ויפה וטעים זה לא הכרח אומר שזה גם טוב.

לגור בחוץ לארץ לא היה טוב לי, כי זה לא המקום שמתאים לי, המקום שטוב לי באמת הוא ארץ ישראל, הארץ הטובה.

תמונת השולחן רומזת לפסוקים המתארים את הסיכון ואת הסיכוי שבחיים טובים ונוחים:

  1. כשהאדם מצליח וטוב הוא עלול לשכוח מה עזר לו להצליח:

הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֺתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.        

פֶּן-תֹּאכַל, וְשָׂבָעְתָּ; וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה, וְיָשָׁבְתָּ.       

וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ; וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ, יִרְבֶּה.

{יש גם רמז מה גורם לשכחה: וְשָׂבָעְתָּ, וְיָשָׁבְתָּ, יִרְבֶּה-לָּךְ

כלומר שהתהליך בא לסיומו ואין שאיפה להמשיך אלא לעשות עוד מאותו הדבר.}

  • מרוב עושר, הנאה והצלחה האדם עלול להרגיש שהוא עצמו מקור ההצלחה הבלעדי:       

וְרָם, לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. וְיִירַם, לִבָּךְ;

{מעניין הביטוי וְרָם, לְבָבֶךָ – האם הלב יכול להתרומם? רוּם הוא ביטוי לגאוה, כשאנחנו נותנים לרגש האימפולסיבי (הלב) להשפיע על קבלת ההחלטות שלנו (המוח).
באופן כללי הלב בלשון המקרא לא אמור לרוּם (להתרומם)  וגם לא להתרחב (ישעיהו ס,ה), אבל כן מומלץ לשים לב (יחזקאל מ,ד).}

  • ולשכוח את המאמצים שלו עצמו ואת מי שעזר לו להצליח:

הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב, וְצִמָּאוֹן, אֲשֶׁר אֵין-מָיִם; הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם, מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ.        

{כאן ישנה רשימה של מכשולים וקשיים, שאנו נתקלים בהם בחיינו: מדבר, נחש, שרף, צמאון. קושי מסוג צימאון הוא כשאנחנו רוצים לדעת משהו ועדיין לא הצלחנו ללמוד אותו. האם תוכלו לתת דוגמאות לקושי מסוג נָחָשׁ ולקושי מסוג מִּדְבָּר?}

הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ:  לְמַעַן עַנֹּתְךָ, וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ–לְהֵיטִבְךָ, בְּאַחֲרִיתֶךָ.

  • ולחשוב שכל דבר שהוא עושה תלוי אך ורק בו:      

וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ:  כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה.

משה מזכיר לעם ישראל שבכל מצב הקב"ה מעורב בחיינו, שכאשר אנו מצליחים זה בוודאי כי פעלנו וניסינו וקיווינו, אך ללא עזרת הקב"ה לא היינו מצליחים:  

וְזָכַרְתָּ, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל:  לְמַעַן הָקִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, כַּיּוֹם הַזֶּה (דברים ח,ז-יח).

לסיכום, הקב"ה משגיח ומעורב בכל מעשהו ובכל הקורות אותנו. כאשר אנו במצוקה (הולכים במדבר, פוגשים נחש מסוג כלשהו), אנו פונים לעזרת הקב"ה וכשאנו ניצלים ומרגישים רווחה מודים לו על כך. בפרשה אנו לומדים שכשאר יש לנו תשוקת לב, משאלה, רצון להגשים ואנו מצליחים להשיג את מבוקשנו, עלינו לזכור את המקור לכוחות שמאפשרים לנו לעשות חיִל – הקב"ה. הנטייה הטבעית היא לחכות שיהיה ממש טוב, ממש בסדר, עוד קצת…ואז נגיד תודה לה'. בעצם אם נקרא בזהירות בין הפסוקים נראה שבכל שלב אנו מודים לקב"ה ומכירים בליווי שלו ובתמיכה שלו, גם כשקשה וגם כשטוב, אנחנו אף פעם לא לבד.

על הצלחת של כל סועד הנחנו דמות גיבור שמצאנו בצעצועי הילדים. האם תוכלו לזהות אותם?
ליד השולחן נדון בזמן או מצבים שהרגשנו גיבורים, חזקים, חכמים, מוצלחים ונספר על החוויה הטובה שלנו תוך כדי הכרת תודה לקב"ה שנתן לנו את הכוח לעשות אֶת-הַחַיִל הַזֶּה.

                                                                 שבת שלום ושמחה, מגילי והמשפחה

זיהוי הדמויות שעל השולחן:
הענק הירוק, אמא ואבא ממשפחת סופר-על, אובי וואן קנובי ועזרא ברידג'ר ממלחמת הכוכבים, אדינסון קבאני הכדורגלן של פריז סן-ז'רמן ואביר אלמוני 😊

פרשת ואתחנן

פרשת ואתחנן

בפרשת ואתחנן נושאי ליבה שכל יהודי מכיר – עשרת הדיברות ו"שמע ישראל", ומיד אחרי קריאת "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" – מצוות אהבת ה'.

לשון "ואהבת" מופיעה ארבע פעמים בתורה –

לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה' (פרק יט' פסוק יח)

כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם (פרק יט' פסוק לד)

וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ (פרק ו' פסוק ה) – פרשת ואתחנן

וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְוֹתָיו כָּל-הַיָּמִים (פרק יא' פסוק א)

שלושה ציווים על אהבה – אהבת עם ישראל, אהבת ה' ואהבת הגר.

ליד שולחן השבת נדון בשאלה: מהי אהבה?

בספר החינוך נמנית מצוה תיח הנלמדת מהפרשה: מצות אהבת ה'.

"…ולשון ספרי: לפי שנאמר "ואהבת", איני יודע כיצד אוהב אדם את המקום (את ה')- תלמוד לומר "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", שמתוך כך אתה מכיר את-מי-שאמר-והיה-העולם; כלומר: שעם התבוננות בתורה – תתישב האהבה בלב בהכרח."

לפנים, האדם הרגיש את הקרבה והאהבה לאלוקות וממנה היה גוזר אהבה לשאר הברואים. היום, אנו מקישים מהאהבות "הקטנות" שלנו לשאלת האהבה הגדולה – הקשר לאלוקות.

בעל ספר החינוך נותן לנו (או מחביא עבורנו) טיפ "איך אוהבים" – מתבוננים בתורה. התורה היא מה שהקב"ה נתן לנו, התבוננות במעשי ה'  – במה שה' עושה, לא במה שאנחנו רוצים שהוא יעשה, היא המביאה לאהבתנו אותו.


אם נקיש מהאהבה הגדולה של אדם לאלוקיו לאהבת בין-בני-אדם, הרי שאם נתבונן במעשיהם של אהובינו (לא במה שאנו רוצים שהם יעשו), תתיישב בלבנו אהבה אליהם.


אז ליד שולחן השבת נשוחח עם ילדינו – מה היא אהבה, מה אנו אוהבים, ומה רק מעדיפים (גלידה? בוטנים? גויאבה?), מה חביב עלינו ומה נעים לנו, ומה ההבדל ומה המחבר בין המושגים השונים.

שבת שלום ואהבה,

מגילי והמשפחה

פרשת דברים

דבר תורה מקוצר בסרטון אפשר לראות כאן:

פרשת דברים פותחת את ספר דברים – ספר הנאומים. משה רבינו שאותו הכרנו בתחילת דרכו שהוא אינו "איש דברים" (ראו בספר שמות פרק ד' פסוק י' וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי:),
משתנה וגדל והופך לאדם שדובר את ספר דברים.

בפרשה מזכיר משה לבני ישראל את המסעות שעברו, אך בשונה מפרשת מסעי (שאותה קראנו בשבוע שעבר) הוא אינו מתעכב על המקומות, אלא על החוויות, על האירועים. כך מזכיר משה לבני ישראל את מינוי השופטים, את שליחת האנשים שיתורו את הארץ ומה שקרה בעקבות עדות המרגלים.

האם בני ישראל אינם יודעים כבר את אשר מספר להם משה? מדוע לחזור שוב על אותם זכרונות הלא נעימים?

קודם כל, יכול להיות שבני ישראל באמת לא מכירים את הסיפורים האלה, אולי הם סוג של סוד, של בושה שלא מדברים עליה, הרי פרשת המרגלים היתה משבר עצום ביחסים של עם ישראל עם הקב"ה. כעת, לפני הדור החדש העומד להיכנס לארץ ישראל, מניח משה את הסיפור של אבותם ומעמיד אותם במבחן – האם הדור החדש ירצה להיכנס לארץ? האם גם דור זה יבקש לשלוח מרגלים?

אפשרות אחרת היא לתת לנו, הקוראים את סיפור המעשה לאחר אלפי שנים, פרספקטיבה נוספת על סיפור המרגלים והשלכותיו על יחסי עם ישראל-הקב"ה-ארץ ישראל.

נדמיין את בני ישראל אשר נולדו במדבר, נולדו חופשיים מעבדות, נודדים עם אבותיהם במדבר ארבעים שנה. ארץ ישראל לא רחוקה, היא מהלך כמה ימים. והילדים, הבה נכנה אותם "הדור החדש", שואלים : למה אנחנו לא ממשיכים לארץ ישראל?
למה רק מדברים על ארץ ישראל?

ומה יענו ההורים, הדור שיצא ממצרים?

לאחר שהמרגלים ספרו על מסעם והוציאו את דיבת הארץ, תגובת בני ישראל היתה בכי באוהלים ולרגון – לרגון זה לא פועל שמשתמשים בו הרבה. לרגון זה אומר שאני חושבת שהאדם האחר שונא אותי ובגלל זה הוא עושה את מה שהוא עושה.

האהבה של הקב"ה לעם ישראל אינה תלויה בדבר. בני ישראל עושים את הדבר הכי מעצבן בעולם- מתלוננים על המתנה הנהדרת ששמה "ארץ ישראל" וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יְהוָה אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ: (דברים א כז).

תשובת הקב"ה לתלונה, לפחד ולכפיות הטובה של עם ישראל היא:

אתם לא תכנסו לארץ ישראל, כי אתם פוחדים מהעמים שנמצאים בה, אבל
וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה, וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע–הֵמָּה, יָבֹאוּ שָׁמָּה; וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה, וְהֵם יִירָשׁוּהָ. (דברים א,לט)

עכשיו רגע נדמיין שיש מקום שאני מאד מאד מפחדת ללכת אליו. ואז אומרים לי:

את מפחדת? אין בעיה, את לא צריכה להתמודד ללכת לשם. אבל הילדים שלך – הם כן ילכו לשם!".

מה הייתי חושבת? מה הייתי מרגישה? אני משערת שהייתי חושבת משהו כזה:
מה, אם אני מפחדת מהארץ הזו, בוודאי שאני לא רוצה שהילדים שלי ילכו אליה!

אבל כשהקב"ה אומר לבני ישראל הבוכים והנרגנים שהם אמנם לא חייבים להיכנס לארץ ישראל, אבל שהילדים שלהם כן יכנסו אליה, קורה משהו מאד מעניין, שקורה להרבה הורים.

בני ישראל מבינים שארץ ישראל היא דבר טוב, והם מחליטים להיות אמיצים, וכן להיכנס לארץ ישראל. אבל הקב"ה כבר גזר עליהם, על דור המדבר, את עונשם שימשיכו לנדוד במדבר. היו כמה שניסו בכל זאת להיכנס מיד לארץ ישראל (זו פרשת המעפילים שמיד אחרי פרשת המרגלים), אבל הם לא הצליחו.

אנחנו לומדים מהסיפור של משה רבינו, כפי שהוא מספר אותו לדור החדש, הדור שנולד חופשי במדבר, על הכח החזק שיש לילדים – לגרום להורים שלהם להתאמץ ולהתגבר על פחדים. אנחנו לומדים על התכונה המופלאה שיש להורים – להתגבר על פחד, על מנת להיטיב עם הילדים.

אנחנו לומדים מהסיפור של משה על המבחן שאנחנו עומדים בו דור אחרי דור:
האם ניכנס לארץ המובטחת? האם נעקוב אחרי הקב"ה במסע לארץ ישראל או שנמשיך במקום המוכר שבו אין צורך להתמודד?

בכל דור אדם צריך לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, וגם בכל דור – לראות את עצמו הולך לארץ ישראל.

שבת שלום.

פרשת מטות מסעי

בני ישראל קרובים מאד לכניסה לארץ כנען היא ארץ ישראל. בפרשה הקודמת דובר על חלוקת הארץ לשבטים ולמשפחות, ובפרשה שלנו בני שבט גד וראובן מבקשים להרחיב את הנחלה שנקבעה להם ולהחיל אותה גם על השטחים שבהם הם נמצאים כעת בעבר הירדן המזרחי. הם פונים למשה ומבקשים את השטח על מנת להתיישב בו, הם מנסחים את בקשתם כך:

גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה, וְעָרִים, לְטַפֵּנוּ. (לב,טז)

הפרשן רש"י מעיר על בקשתם של בני גד וראובן:

נבנה למקננו פה. חָסִים הָיוּ עַל מָמוֹנָם יוֹתֵר מִבְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם, שֶׁהִקְדִּימוּ מִקְנֵיהֶם לְטַפָּם. אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה "לֹא כֵן, עֲשׂוּ הָעִקָּר עִקָּר וְהַטָּפֵל טָפֵל, בְּנוּ לָכֶם תְּחִלָּה עָרִים לְטַפְּכֶם וְאַחַר כֵּן גְּדֵרוֹת לְצֹאנְכֶם" (תנחומא):

רש"י מתייחסים לסדר שבו מנוסחת הפרשה – מה שמבקשים ראשון הוא החשוב יותר (העיקר) והדבר השני הוא הטפל.

מנקודת המבט של רש"י בני גד וראובן דואגים יותר לממון (פרנסה)  מאשר למשפחותיהם, כיוון שהם מבקשים קודם להקים גדרות לצאן, כלומר לבסס את רעיית הצאן שהיא פרנסתם ורק אחר כך לבנות בתים.

תשובת משה לשבטים גד וראובן מתאימה לפרשנות של רש"י:

בְּנוּ-לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם, וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם (לב,כד)

משה מתקן את הניסוח ומעמיד את הטף (הילדים) לפני הצאן (הפרנסה).

ליד שולחן השבת נקרא את הסיפור החסידי הבא:

הבן האמיתי

היהודי הקדוש מפְּשׁיסחָה אמר פעם: "מנהג העולם הוא שכל מאמציו ועיסוקיו של אדם בעולם הם כדי לאפשר לבנו להתפנות ללימוד תורה וליראת שמים. אך כאשר גדל הבן הוא שוכח את רצונו של אביו, ועד כמה עמל אביו כדי לגדלו לתורה ולמעשים טובים.

כשהבן גדֵל והופך להורה, הוא עצמו עמל ויגע רק כדי שבנו שלו יהיה תלמיד חכם ועובד ה'. וכך, בעוונותינו הרבים, נוהגים בני אדם דור אחר דור".

"ובכן", אמר היהודי הקדוש: "מתי נראה את הבן האמתי?"

(מובא מהאתר "זושא" www.zusha.org.il)

שאלות לדיון:

  1. למה אנחנו עובדים?
  2. מה מטרתנו בעולם?
  3. מיהו הבן האמיתי?

 

אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם–לְצִבְאֹתָם:  בְּיַד-מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן. 

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם–עַל-פִּי יְהוָה; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם.

(במדבר לג,א-ב)

אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם–לְצִבְאֹתָם:  בְּיַד-מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן. 

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם–עַל-פִּי יְהוָה; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם. (במדבר לג,א-ב)

פרשת מסעי מפרטת את הנדודים והמסעות של בני ישראל במדבר.
הרבי מליובביץ' מסב את תשומת לבנו לשני דברים:

  1. התורה מפרטת את מקומות החניה של בני ישראל ולא הנסיעה. אולי היה צריך להיות כתוב "אלו חניות בני ישראל".
  2. בני ישראל הולכים ממצרים לארץ ישראל, זה המסע שלהם. מדוע התורה משתמשת בלשון רבים "מסעי" כאילו שמדובר בהרבה מסעות?

והתשובה:

המילה "מסעי" היא דווקא בלשון רבים, כדי לתת הוראה רוחנית לכל יהודי שתמיד צריך להתקדם במסע ולא לחנות.

ליד שולחן השבת נדון באמרתו של ר' נחמן מברסלב:

כל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ ישראל (ליקוטי מוהר"ן קנ"ו)

 

ר' נחמן אמר את המשפט הזה לאחר שבקר בארץ ישראל וחזר לאירופה.

למה, לדעתכם, התכוון ר' נחמן בדבריו?

 

IMG_20180713_121302

 

IMG_20180713_123635

שבת שלום מגילי והמשפחה

נתבונן יחד עם משה ובני ישראל בנקודות ציון מסעות בני ישראל ממצרים ועד ערבות מואב על ירדן יריחו.

נושאים לשיחה משפחתית:
1. בחרתי בובות עם משקפות, כדי להראות את הציפייה של עם ישראל להיכנס לארץ. שימו לב לבובה של גבר לא מגולח, הבובות שנושאות ציוד טיול. נושא לשיחה: מה ההבדל בין מסע לבין טיול?

2. בובת משה המתנשאת מעל שאר הבובות, גורמת לנו לחשוב ולדון בדמותו של משה שלא זכה להיכנס לארץ.

3. בתצוגה שלנו ניתן להקיף במבט אחד את מראה ארץ מצרים ואת הארץ המובטחת העתידית, אך כשאנו יוצאים למסע, אנו לא תמיד יודעים לאן פנינו מועדות, מה נעבור בדרך ולאן באמת נגיע.

4. אחת התמונות מראה במפה את נקודת הציון "קדש ברנע", אחת מתחנות המסע של בני ישראל במדבר. אלו עוד נקודות גאוגרפיות ידועות לנו ממסעות בני ישראל במדבר? האם יטבתה שלנו היא יטבתה שבה עברו בני ישראל?

מסעות במדבר

אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם–לְצִבְאֹתָם: בְּיַד-מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן (במדבר לג' א')

אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, היזהרו במצותי ושמרו את התורה, וראו כמה נסים ונפלאות עשיתי לכם משעה שיצאתם ממצרים והפלתי שונאיכם והעברתי אתכם בים והפלתי פחד ורעדה באויביכם…
וכל ארבעים שנה שהייתם במדבר, לא הנחתי אתכם אפילו שעה אחת. כמה שונאים באו עליכם ולא הנחתי אתכם לברוח. וכמה נחשים ועקרבים הרגתי מפניכם, ולא הנחתי אותם להזיק אתכם.
לפיכך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: כתוב את המסעות שנסעו ישראל במדבר, כדי שידעו כמה נסים עשיתי עימהם בכל מסע ומסע. (תנחומא)

פרשת מסעי היא האחרונה בספר "במדבר", על כן נאמר
*חזק חזק ונתחזק*
שבת שלום מגילי ומשפחה

פרשת פנחס

תמונה פנחס

כמה נקודות שנוכל לדבר עליהן ליד שולחן השבת:

  • בפרשה רשימת המשפחות היורשות נחלה בארץ ישראל. אמנם בני ישראל במדבר, אך כבר עכשיו הם מתכוננים לישיבה בארץ. אם בני ישראל נמצאים במדבר, אך במחשבותיהם הם בארץ ישראל, היכן הם באמת? ר' נחמן אמר:  "עיקר האדם הוא השכל, ועל כן במקום שחושב בשכל, שם כל האדם."(ליקוטי מוהר"ן א' כ"א).

מכירים את זה שאתם במקום אחד, אך המחשבה במקום אחר? מתי זה קורה לכם, מתי זה דבר טוב ומתי פחות?

בנות צלופחד מקשיבות קשב רב להנחיית של משה לגבי הכללים של חלוקת הנחלות ולרשימת המשפחות, ושמות לב שמשפחות שיש בהן בנות בלבד לא מקבלות נחלה. כששוחחתי על הפרשה עם הילדים, שאלנו את עצמנו:

מדוע התורה מחשיבה רק גברים כיורשים של נחלה? מה דעתכם?

בנות צלופחד החליטו לשאול את משה, ולומר לו שגם הן רוצות נחלה בארץ ישראל. האם קרה לכם שהמורה או המדריכה בתנועה קבעה כלל שנראה לכם מפלה? האם שאלתם את המורה או המדריכה על כך?

  • ישנם כמה מדרשים על התנהלותו של משה בפרשת בנות צלופחד. לפי הפרשה משה מפנה את השאלה שלהן לקב"ה. תשובת הקב"ה היא חד משמעית – כֵּן, בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת–נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם; וְהַעֲבַרְתָּ אֶת-נַחֲלַת אֲבִיהֶן, לָהֶן (במדבר כז,ז)

חלק מהפרשנים טוענים שמשה לא ידע את ההלכה הזו, ולכן היה צריך לשאול את ה'. חביב עלי פירוש המדרש הגדול:

אמר משה: ממני ילמדו כל הדורות הבאים שתליתי הדבר ברב גדול. והלא דברים קל וחומר ומה משה רבינו שהעיד עליו הקב"ה "בכל ביתי נאמן הוא", לא דן דין בנות צלופחד, ושאל ברוח הקודש, קל וחומר לשאר שלא יהיה אדם מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו, ולא יהיה פורץ גדרה של תורה. ומכבד את עצמו לשאול ממי שהוא גדול ממנו. (מדרש הגדול)

לפעמים נראה לנו שאם אנחנו לא יודעים משהו, אז זו בושה לשאול. אומר המדרש הגדול – לשאול זה כבוד. זה מכבד את האדם שיש לו אפשרות לשאול מישהו שגדול ממנו. משה רבינו מנצל את חוסר הידיעה שלו, כדי ללמד אותנו, שלמידה היא דבר חשוב ומכובד, והאפשרות לשאול ולברר אצל מי שיודע, אינה בושה או חיסרון אצל מי שאינו יודע אלא הזדמנות שכדאי להשתמש בה.

מה קורה לכם כשאתם לא יודעים משהו, מה אתם מרגישים ואת מי אתם שואלים?

  • בפרשת פנחס מוזכרים הרבה אנשים בשמם וביניהם הרבה נשים, האם תוכלו למנות את כל השמות המוזכרים בפרשה? אלו סיפורים אתם מכירים שקשורים לא.נשים אלו?

הנה רשימה חלקית: יוכבד, מרים, שרח בת אשר, נעה, מחלה, חגלה, מלכה, תרצה.


הסיפור המוצג על שולחן השבת הוא סיפורן של בנות צלופחד.
על סף כניסת בני ישראל לארץ מתעוררת שאלת החלוקה העתידית של נחלות בני ישראל לשבטיו ולמשפחותיו.

היום נראה לנו ברור ומובן מאליו שבנות יורשות כמו הבנים, אך לא כך בימים עברו.
מה יעשו בנותיו של צלופחד בן חפר, אשר התייתמו מאביהן ואין להן אח? על שם מי תרשם נחלה, האם יזכה לנחלה בארץ ישראל?

בנות צלופחד

וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד… וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֹתָיו–מַחְלָה נֹעָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה…וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה…פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, לֵאמֹר: אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר…וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ… לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ….וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-מִשְׁפָּטָן, לִפְנֵי יְהוָה…וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כֵּן, בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת–נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה (במדבר כז א-ז)

"כֵּן, בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת" – כתרגומו. יאות (הן צודקות) כך כתובה פרשה זו לפני במרום מגיד שראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה. יפה תבעו. אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו. (רש"י)

יפה כוחן של נשים מכוח אנשים. אנשים אומרים: ניתנה ראש ונשובה מצרימה (כ"ד,ד'), ונשים אומרות: תנה לנו אחוזה.
(רבי נתן, ספרי)

אני בטוחה שבקרב משפחות בני ישראל היו עוד הרבה משפחות שהיו בה בנות בלבד, והיו נתונות בבעיה דומה (האם אתם מזהים אותן בתמונה).
בנות צלופחד העזו לגשת אל משה, לדרוש, לבקש – ולזכות בדין.

על בנות צלופחד נאמר: חֲכְמַנִיוֹת הֵן…

אני מצרפת קטע ממאמר על חכמתן ותושיתן של בנות צלופחד:
המאמר מאת הרב יהושע שפירא (https://www.yrg.org.il/?CategoryID=315&ArticleID=676

 

)"כשמתבוננים בפרשת בנות צלפחד מגלים שיש פה סיפור עמוק ביותר. חז"ל מלמדים שבנות צלפחד "חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן". אך לא תמיד אנו יורדים לעומק דעתם, ולא תמיד אנו מבינים עד לאן חכמתן מגעת.

חז"ל מאריכים ומלמדים שלבנות צלפחד היו שלוש או ארבע תביעות לנחלה, והן זכו בכולן. מלבד התביעה על נחלת צלפחד עצמו, תבעו בנות צלפחד את חלקן בנחלת אבי צלפחד, חפר, אשר היה מיוצאי מצרים ונפטר. למאן דאמר שהארץ נחלקה ליוצאי מצרים, הרי היה מגיע לצלפחד חלק בנחלת חפר, ולכן בנות צלפחד דרשו אותה. בנוסף, תבעו בנות צלפחד את נחלת צלפחד כבכורו של חפר, הנוטל פי שניים מאחיו. כמו כן הן תבעו את נחלת אחֵי צלפחד שמתו בלא בנים, ועל כן צלפחד יורש אף אותם.

אם כן, ארבע נחלות תבעו בנות צלפחד: חלק אביהם, וחלק אבי אביהם, וחלק אביהם שהיה בכור, וחלק אחי אביהם. בעצם, כל דיני נחלת בן, אביו, בכור, ואח – הכל התקיים בהן מכוח למדנותן. לכן חז"ל אומרים שהיו חכמניות ולמדניות ביותר, מפני שהן בעצמן אמרו את כל פרשת דיני נחלות. על כך אומר להן הקדוש ברוך הוא "כן", כמו שאמרתן – זוהי מצוות נחלת הארץ."

*** מי מוצא את חמודי הקיפוד בתמונה?

שבת שלום מגילי והמשפחה

 

 

 

 

פרשת בלק

פרשת בלק יכולה להזכיר סיפור אגדה ובו מלך, קוסם, קללות (שהופכות לברכות), תככים ופוליטיקה, מלאך עם חרב ואתון מדברת.

עם ישראל חונה בערבות מואב ומתכונן להיכנס לארץ כנען. לאחר המלחמה והניצחון על סיחון מלך האמורי, בני ישראל עוסקים בהכנות (אלו הכנות אתם הייתם עושים?), במקביל מתרחשת דרמה לא רחוק משם ,  בלק מלך מואב חושש מעם ישראל, עם ששמו ושם אלוהיו הולכים לפניו, עם שיצא ממצרים, עם בלתי מנוצח.

הוא מבין שלא יוכל לנצח את עם ישראל במלחמה רגילה של קרבות וחרבות. בלק מבקש לפגוע בעם ישראל ובכוח הרוחני-אלוקי שמגן עליו. בלק מלך מואב מזמין את בלעם הקוסם מממלכת מדין לבוא לקלל את בני ישראל.

כשבלעם אומר את קללותיו ומפנה אותן לעם ישראל, מילותיו הופכות לברכות. בלעם מנסה לקלל את עם ישראל כמה פעמים בכל פעם ונכשל בכל פעם.

נתבונן באחת הקללות-ברכות:

כִּי לֹא-נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב, וְלֹא-קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל; כָּעֵת, יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל, מַה-פָּעַל, אֵל (במדבר כג,כג)

בלעם: נחש וקסם לא משפיעים על עם ישראל. למה הכוונה?

הרמב"ם מסביר בהלכות עבודה זרה (ורבים תומכים בדעה זו) שניחוש הוא פעולה של אמונה תפלה:

"אין מנחשין כעכו"ם שנאמר לא תנחשו, כיצד הוא הנחש כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי איני הולך למקום פלוני היום שאם אלך אין חפציי נעשים, הואיל ועבר שועל מימיני איני יוצא מפתח ביתי היום שאם אצא יפגעני אדם רמאי, וכן אלו ששומעים צפצוף העוף ואומרים יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני "

כלומר – העולם הוא הגיוני ואסור לאדם לנסות להטות את המציאות לאמונה תפלה (ויש האומרים אפלה…).

ומה הם קסמים? בעברית מודרנית, קסמים הם אחיזת עיניים או ממש שינוי מציאות שלא באמצעים טבעיים.

אולם, בשפת התנ"ך, הכוונה היא שונה.

קוסמות היא סוג של עבודה זרה, במסגרתה מנסים להגיד עתידות. רוב הפרשנים מייחסים את ה"קוסמות" לשימוש במקלות כדי להשיג את הטראנס הנבואי. הרמב"ם מייחס את הפסוק בהושע ד י"ב: " עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ" לפעולת הקוסמות.

ניחושים ומעשי קוסמות משקפים אמונה שהעתיד ידוע וקבוע מראש. ולכן מי שיש לו מזל וצפוי לו עתיד מזהיר – הרוויח, ומי שלא – לא.

מחלוקת ידועה בגמרא (מסכת שבת קנו עמוד א) מתייחסת לנושא זה, וממנה הביטוי "אין מזל לישראל". רבי חנינא היה משוכנע שיש מזל לישראל (וטען שהוא "מזל טוב"). אילו רבי יוחנן (ואחרים) טענו בלהט ש"אין מזל לישראל".

ומה הוא "מזל"? הגמרא מסבירה (בראשית רבה פרשה י אות ו): "אמר רבי סימון: אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו, ואומר לו גדל."

המזל הוא לפיכך השפע האלוהי, שנמצא בטבע ודוחף כל דבר בעולם לממש את מהותו הפנימית.

אם אין ניחושים וקסמים, מה כן משפיע על עם ישראל?

הזמן, העת, העתים.

כָּעֵת, יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל, מַה-פָּעַל, אֵל

מה פועל האל? העבר, ההווה והעתיד הם פעולת האל. אין מקום לניחוש או קסמים. אין להם אחיזה בישראל. כל מעשה שאנו עושים כל דבר שקורה, כל "עשב" שגדל הוא גם משתנה עם הפעולה שלו, והשינוי משנה גם את המזל שלו בהתאם.

ליד שולחן השבת נשוחח עם הילדים על מזל, גורל ובחירה חופשית:

  1. עם ישראל לא יודע על בלעם העומד מרחוק ומנסה לקלל אותו. כיצד אי-הידיעה הזו משפיעה או משפיעה על עם ישראל? אולי גם בחיים שלנו אנשים עושים משהו עבורנו ואנו לא יודעים וחושבים שסתם קרה לנו "מזל טוב"?
  • קראו את הסיפור על נילס בוהר: האם נילס בוהר  המדען האמין במזל או לא?

מספרים על הפיסיקאי המפורסם נילס בוהר שתלה על דלת המשרד שלו פרסת סוס (שלפי האמונה התפלה מביאה מזל טוב). חבריו מיד שאלו אותו "נילס, בוודאי אתה אינך מאמין בהבלים כאלו??". בוהר אנא בשנינות: "בוודאי שאינני מאמין בזה, אבל אומרים שזה עובד גם אם לא מאמינים…". (הרחבה על מדע ומזל בסוף המאמר)

  • בין המזל לבחירה החופשית נמצאת גם הנבואה שמגשימה את עצמה – כאשר אנחנו מציבים לנו יעד ומאמינים שנשיג אותו, יש בזה גם קצת ניחוש אבל בעיקר הרבה השתדלות ובחירה. הרצל אמר על חזון הקמת מדינה לעם היהודי "אם תרצו – אין זו אגדה". האם תוכלו לחשוב על עוד נבואות שמגשימות את עצמן?

יהיה רצון שנרגיש את מציאות ה' תמיד.

😊

תודה רבה לנדב שכתב יחד אתי את דברי התורה לפרשה הזו, מזל (טוב!) שהתחתנו

שבת שלום ומבורך מגילי ונדב והמשפחה

מקורות נוספים להרחבה למעוניינים (כתב נדב כ"ץ):

נילס בוהר התפרסם כבר פלוגתא הבולט ביותר של אלברט איינשטיין. איינשטיין כפר בנכונותה של תורת הקוונטים (שהוא עצמו היה אחד ממייסדיה). החלק הקריטי בתורת הקוונטים שהטריד את איינשטיין היה טענת התיאוריה שיש אקראיות מובנית בטבע. דהיינו שיש חוקיות מדויקת מאוד לניבוי הסתברויות, אבל אין דרך לדעת איך ייפול הפור במקרה מסוים. אפשר למפות את מרחב כל התוצאות האפשריות ואת הסיכוי שלהן להתרחש. אבל מה יקרה בפועל? כל פעם משהו אחר. זה הטריד מאוד את איינשטיין שטען בתוקף "אלוהים אינו משחק בקוביות!".

נילס בוהר השיב לו תשובה שמהותית מאוד לעניינינו – "הפסק לומר לאלוהים מה לעשות!". יש לבחון את המציאות בענווה. בין אם יש גורל ידוע מראש, ובין אם יש חופש בחירה או אקראיות בלתי נשלטת בעולם – זה רצונו של אלוהים ועלינו ללמוד זאת בענווה ובהתפעלות… מאה שנים אח"כ, אנחנו יכולים לומר בביטחון ומתוך אינספור עדויות, שאיינשטיין טעה ובוהר צדק.

חלקו השני של הפסוק בפרשה ("כעת יאמר…") מתייחס גם ליעקב וגם לישראל – שני החלקים של המהות  – החלק המתחכם, הלמדני (יעקב) והחלק הישר והלוחם (ישראל). הפסוק אומר להם שהפעולה בעולם: העבר, ההווה והעתיד הם פעולת האל. אין מקום לניחוש או קסמים. אין להם אחיזה בישראל.

מחלוקת ידועה בגמרא (מסכת שבת קנו עמוד א) מתייחסת לנושא זה, וממנה הביטוי "אין מזל לישראל". רבי חנינא היה משוכנע שיש מזל לישראל (וטען שהוא "מזל טוב"). אילו רבי יוחנן (ואחרים) טענו בלהט ש"אין מזל לישראל".

ומה הוא "מזל"? הגמרא מסבירה (בראשית רבה פרשה י אות ו): "אמר רבי סימון: אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו, ואומר לו גדל."

המזל הוא לפיכך השפע האלוהי, שנמצא בטבע ודוחף כל דבר בעולם לממש את מהותו הפנימית.

גם רב הסכים לכך שאין מזל לישראל, הוא מספר על אברהם אבינו:

"ואף רב סבר אין מזל לישראל, דאמר רב יהודה אמר רב: מניין שאין מזל לישראל – שנאמר "ויוצא אתו החוצה". אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם "בן ביתי יורש אותי". אמר לו: לאו, "כי אם אשר יצא ממעיך". אמר לפניו: רבונו של עולם, נסתכלתי באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן. אמר ליה: צא מאיצטגנינות שלך, שאין מזל לישראל."

רב דורש את הפסוק "ויוצא אתו החוצה" בפירוש מופלא – הקב"ה הוציא את אברהם "החוצה" – החריג אותו מתפיסת העולם הטרגדית שבה הוא תפס את עצמו וגורלו. לפי זה, יש רוח החדשה שהקב"ה שואף להביא לעולם, רוח הבחירה החופשית. החירות לבחור בדרך חדשה. להאמין בטוב למרות הצער. ליצור למרות השבר.

הרב ירון בן דוד מסביר ומצטט את המכתב מאליהו (הרב דסלר) מדוע יש מחלוקת חכמים בנושא המזל של ישראל. הוא אומר שכאשר מצב האדם או האומה (המזל) הוא כלי במימוש הייעוד – אפשר לשנותו על ידי יציאה "החוצה". שינוי התודעה ובחירה חפשית יכולים לשבור את הגורל ולשנותו.

אבל כאשר המזל נוגע בייעוד הפנימי, במהות – אי אפשר לשנותו. המזל הזה הוא פעולת האל בעולם.

ובמאה האחרונה, התחדשה תפיסה זו באמירתו המפורסמת של בנימין זאב הרצל "אם תרצו אין זו אגדה…" .

ואיך נדע מתי שולט המזל, ומתי לא? זה הסוד הגדול. הקסם האמיתי.

לא נדע.

החירות אינה מבקשת חופש מוחלט מחוקיות העולם וגזירותיו. היא שואפת ליצור בתוך החוקיות הזו. להאמין שיש מופלא בעולם, ומצווה עלינו לגלותו.