שולחן ערוך לפרשה

איזה משחקים אתם אוהבים לשחק-  מונופול? המתיישבים של קטאן? מצ'יקורו?

או "גו"?

המשותף למשחקים הללו הוא שבהם שחקן יחיד מנסה לצבור כמה שיותר עושר ומקום לעצמו, בדרך כלל על חשבון השחקנים האחרים.

שאלה לדיון: עד כמה אדם יכול להיות עשיר, עד כמה הוא יכול להיות עני?
האם עשיר הוא מי שיש לו הרבה כסף או שיש עוד מדדים לעושר. 
מפרקי אבות אנו לומדים ש" איזהו עשיר? השמח בחלקו".

במסכת כתובות לומדים ש"אין עני אלא בדעת ואין עשיר אלא בדעת". למה הכוונה, לדעתכם?

בפרשה מופיעות מצוות שנתנו למשה ולבני ישראל במעמד הר סיני, אף שהן רלוונטיות רק בתחומי ארץ ישראל, מצוות השמיטה ומצוות היובל.

מצוות שמיטה:

אנו סופרים את השמיטה במחזור של שבע שנים. לשנה השביעית קוראים "שמיטה”. בדומה ישנם שבעה ימים בכל שבוע, לפני חג השבועות סופרים שבעה שבועות (שבע פעמים שבע), חג הפסח וחג הסוכות נחוגים שבעה ימים וישנן מצוות שסופרות שבעה ימים (כמו טהרת מצורע).

לשמוט זה לעזוב. בשנת השמיטה, לא עובדים בחקלאות. קוראים לזה "שבת הארץ". כמו שאחרי ששה ימים יש שבת שבה נחים, כך אחרי שש שנים יש שבת של הארץ, של האדמה. האדמה נחה. אנחנו לא חורשים ולא זורעים ולא דשים ולא מדשנים. מה שיצמח-יצמח, ומה שלא -לא. דבר נוסף שקורה בשנת שמיטה הוא שאם מישהו לקח הלוואה מאדם אחר ויש לו חוב, אז החוב שלו מתבטל בשנת שמיטה.

מצוות יובל:

אחרי שסופרים שבע פעמים שבע שנים, והיו שבע שנות שמיט, מגיעה שנה מיוחדת שקוראים לה שנת היובל. שנת היובל היא כמו שנת שמיטה שבה לא עובדים את האדמה, וגם כל הנחלות חוזרות לבעלים המקוריים, וכך נשמרת החלוקה הראשונה של הנחלות לשבטים, וגם כל העבדים משתחררים ויוצאים לחופשי.

נחזור לדיון המשפחתי ונסכם:

שנת היובל שבה כל הנחלות חוזרות לבעלים המקוריים שלהן, מגנה על הציבור מפני צבירה של הון אינסופי. שנת השמיטה שבה החובות הכספיים מתבטלים (נשמטים), יוצרת מצב שאדם לא יהיה בעל חוב כל ימיו.

תמונת השולחן מזמינה אותנו לשחק את משחק הילדים "7 בום":

כל בן משפחה בתורו אומר מספר. נתחיל מהמספר 1 ונתקדם, מי שיושב לידו יגיד 2, וכן הלאה. כאשר מגיעים למספר 7, יש לומר "שמיטה!" במקום "שבע!". 
ומי שתורו אחרי ה"שמיטה" מתחיל שוב מהמספר 1.

כך נספור שבע שמיטות (שבעה סיבובים), והאחרון אומר "יובל".

האם תצליחו לספור את כל השנים עד היובל מבלי להתבלבל?

כיוון אנו סופרים עד שבע בכל פעם, גם הילדים הצעירים יכולים להשתתף.

שבת שלום מגילי והמשפחה

לאחר סקירת הנושאים שבפרשה, שעוסקים ביחסי אחים, קראנו את הספר "אח זה לא דבר שזורקים לפח" מאת הסופרת ננו שבתאי.
היה דיון על רגשות ועל יחסים עם אחים/אחיות.

בעקבות קריאת שיר השירים היום בתפילה עסקנו בשאלה מה זאת אהבה?

הילדות שתפו בהגדרות שלהן ושמעו הגדרות של אחרות.
נעזרנו בכרטיסים עם מילות תואר (התחשבות, חיבה, התרגשות, הבנה, בלבול ועוד).

תוך כדי דיון נעשו הבחנות (על ידי הילדים והילדות) בין אהבה ונישואין והולדה.
בעקבות הערה של אחת הבנות הסברתי שיש חיבור מיוחד של גברים ונשים שמביא להולדת תינוק.ת ואפשר לקרוא לזה מעשה אהבה.

עיקר הדיון היה על כך שאהבה מורכבת מתחושות ורגשות קרבה, שמחה, חיבור, חברות, היכרות. וכן שרגשות אהבה מופנים כלפי קרובי משפחה וחברים.
היה גם שיח על חברות בין בנים ובנות ואז הילדים והילדות דברו גם על מבוכה ובושה.

הבחנו בין השימוש בפועל א.ה.ב כלפי בני אדם וכלפי דברים אחרים (משחק, גלידה 😉).

סך הכל השיחה היתה פתוחה, זורמת ונעימה.

הקראתי לילדות את השיר "שיר אהבה" של נתן זך:

הוא אוהב אותה היא אוהבת אותו
לאט לאט מתרקם משהו בלבבו
משהו בלבבה לך תדע
מה זאת אהבה

וגם קראנו יחד מהספר של יהודה אטלס "הילדה שאני אוהב" ושוחחנו על השירים.

המסע של אברם ושרי- על נקודות המוצא השונות שיש לכל אחת מאתנו שנובעים מנסיבות הולדתו (דוגמא:בכור/צעיר, העדפות במזון) ומהאופי המיוחד והמתפתח של כל אחד (תחביבים, מקצוע אהוב בבית הספר, שאיפות שאיפות וחלומות לעתיד).

הדגמנו את המסע הדומה על ידי משחק בו כל אחת הלכה מספר צעדים שונה ולכיוון שונה לפי הבחירה שלה (מי שבאורה הלכה שני צעדים קדימה, מי שיש לה אחים גדולים הלכה שלושה צעדים ימינה). ראינו את ההבדל בין המקום שממנו יצאנו לנקודה שאליה הגענו, וגם שכל אחת עברה "מסע" שונה.

חלוקת הארץ בין אברהם ולוט- שוחחנו על חלוקה ששני הצדדים מרגישים שהיא הוגנת. תרגלנו על ידי חלוקת ערימת גולות לשני ילדים בשיטת אחד מחלק (אברהם) והשני בוחר ראשון (לוט). זו גישה שקיבלה תוקף בצורת המשחקים לפני מאה שנה, ואברהם הבין אותה כבר קודם.
הפעם, קריאה להורים:
https://www.quantamagazine.org/new-algorithm-solves-cake-cutting-problem-20161006/

בשבת של פרשת אמור חבורת הסיפור והפרשה דנה בהגדרת מהו "מום"? מה עושה אדם לבעל מום.
בעולם שבו כל ילד שלישי יש לו צורך מיוחד מאובחן, בעידן שבו אנו לומדים להיות רגישים לשונות של כל אחד, מהו בעצם מום?
בעולם שבו חסרי יכולת ללכת עולים על האוורסט, משתתפים בספורט תחרותי, מה המשמעות של להיות "בעל מום".

כהן בעל מום אינו יכול לעשות בעבודת הקרבנות, אך מקבל שכר עם אלו שכן.
כבן בעל מום עדיין נקרא כהן, ויש תפקידים שהוא נקרא לעשותם.
ברשימת המומים בפרשת אמור יש כאלה שהם גלויים ונראים ובעיקר אסתטיים (אולי מעידים על תסמונת כלשהי), ומום נסתרים שרק האדם יודע שקיימים בו.
מוזכרת בפרשה האפשרות שמום יחלוף, שניתן להתרפא ממנו, וגם על כך שוחחנו.
בפרשת אמור, שבמבט ראשון נראית רחוקה מימינו, ועוסקת בכהנים ובעבודתם מצאנו סוגיות שעוסקות במבנה החברה, במעמד אישי ובתפקידה של הטכנולוגיה המתקדמת ליצור שינויים ממשי בחיים של אנשים.

קראנו את המכתב הראשון של דודי לנועה, מתוך הספר "מכתבים לילד אחר" מאת גלילה רון-פדר.
"המום" של דודי מתגלה תוך כדי קריאת המכתב, יחד עם אישיותו, מחשבותיו ורצונותיו של ילד בן 11. שיחת המכתבים היתה מרתקת עבור השומעות. הכתיבה של גלילה רון פדר מדויקת ומצליחה להעביר את הלך רוח של ילד וילדה שמתחילים להכיר זה את זה. המום של דודי הוא תירוץ ליצירת קשר המכתבים. המוטיבציה להמשיך את ההתכתבות תלויה באדם השלם על מכלול תכונותיו ויכולותיו. מומלץ.

נושא: קציר חיטים

"כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן… וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם"

הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. (שיר השירים ב, יב)

פירוש המלבי"ם:

(יב) "הנצנים". מוסיף עוד שגם החלו הזרעים האלהיים אשר נזרעו בנפש בעת חול עליה הרוח (שבימי הסתיו ותרדמת הנפש התעלמו והיו בה בכח) להתגלות ולצאת אל הפועל עד שנראו בארץ…

הסבר: יש בנפש האדם כוחות שלעיתים הם רדומים, כמו הזרע הטמון באדמה בסתיו, ואינו נראה, והנה בזמן האביב הוא נובט ומתגלה. כך באדם ישנם כוחות המחכים להזדמנות להתגלות ולהתבטא.

שאלה למחשבה- איזה כוחות יש לי שצומחים וחבויים בי, והייתי רוצה שיצאו לאור?

בתמונה- ילדים משחקים ים-יבשה. בובות מאוסף פרטי על משטח מלובד בעבודת יד.

בחג שביעי של פסח אנו מציינים את נס קריעת ים סוף ומעבר בני ישראל בתוכו.

משחק הילדים ים-יבשה, שבו הילדים קופצים מתחום היבשה אל הים לפי הוראה, הוא משחק קופצני ומשמח, הדורש קשב וקבלת החלטה מהירה. בחיים עצמם המעבר בין הים ליבשה אינו מהיר וקליל כמו במשחק הילדים, אלא דורש הלך רוח מתאים, תנועה פיסית שונה ואף ביגוד אחר. אך כמו הרבה דברים שאנו לומדים ממשחקי הילדים, גם כאן ניקח את קפיצות הילדים ממצב ים למצב יבשה ולהפך ונדמה אותן ליכולת הנפשית להסתגל למצבים משתנים.

בחיי היום יום אנו אומרים- האומץ לקפוץ למים. לעם ישראל נדרש אומץ להכנס לים סוף, ונדרש גם אומץ לעלות חזרה ליבשה ולהיפרד מהנס.

הים הוא כמו הרחם, המקום שבו מתרחשים דברים והם סמויים מהעין. על היבשה הכל גלוי וחשוף. הילדים במשחקם מתרגלים את המעבר בין הגלוי והסמוי בדרכם הילדית.

יהי רצון שנכיר את הכוחות הגלויים והסמויים שבתוכנו, ונבטא אותם ביושר ובשמחה. חג שמח!

אז מה עושים ב"מגיד"?

יש המון דרכים לקרוא את ההגדה – מהר, לאט, בנחת, בעצבים, בדילוגים, בהרחבה ועוד.
החכמה היא להתאים את ההתנהלות שלנו בליל הסדר למידת החירות שיש לנו באותו הלילה. אם יש לנו ילדים קטנים ורעבים – לא נקרא באריכות ופלפול את ה"מגיד"…

הצעה אחת מיני רבות: בינגו

אתם יודעים לשחק בינגו? יופי! כל אחד מקבל לוח ומסמן בו (בגולה חצי שטוחה או חתיכת לגו, או כל דבר אחר שתסכימו עליו) כאשר מופיעה בהגדה המילה שכתובה לו באחת המשבצות.
שימו לב שכולם יסיימו את הלוח יחד – "הללויה". זה אינו משחק תחרותי.

אני מצרפת את לוחות הבינגו שלנו.

חג שמח, גילי

הגענו לפרשה האחרונה בספר שמות. כשאנחנו רוצים לנחם את האחרון אנו אומרים "אחרון חביב". מה נעשה עם פרשת פקודי שהיא הפרשה האחרונה בספר שמות, וברוב נקראת יחד עם פרשת "ויקהל", וכיוון שמוזכרים בה כלי המשכן ועבודת המשכן היא נקראת בעינינו בחלק ממרצף ההוראות והצווים שעוסקים במשכן, היכן מקומה החביב?

השנה נקרא את פרשת פקודי לבדה, וננסה להבין את ייחודה שלה כחלק ובנפרד משאר הפרשות העוסקות במשכן.
לפני שבועיים, בעיצומן של ההכנות לפרשת "כי תשא" (חטא העגל ומעשה המשכן), שאלתי את הילדים איזה פרשה הם זוכרים במיוחד מהשנה שעברה. התבקשתי להציג פרשה לדוגמה לפני אדם מסוים, ורציתי שהילדים יבחרו מהזיכרון איזה שולחן-ערוך-לפרשה הרשים אותם עד כדי כך שהם זוכרים אותו.
להפתעתי הרבה הם אמרו "פרשת פקודי". למה? שאלתי, כשאני בעצמי לא לגמרי זוכרת מה עשינו בשנה שעברה בפרשת ויקהל-פקודי (בטח משהו שקשור למשכן…). הילדים מיד אמרו: משה מברך את בני ישראל לאחר שסיימו להכין את המשכן. כל כך התרגשתי (אני עדיין מתרגשת). הייתי בטוחה שהם ישלפו פרשה מספר בראשית (תיבת נח, הולדת יצחק, יעקב ורחל נפגשים על הבאר, משהו מסיפורי יוסף ואחיו) או משהו מספר דברים (המחשה של אחת מהמצוות הרבות שמשה מלמד את העם). לא עלה על דעתי שהם יבחרו משהו שקשור למלאכת המשכן וגם יזכרו את שם הפרשה ואת הנושא.

אז חזרתי לבלוג (ממש רעיון טוב לתעד את השולחן בבלוג ולא לסמוך רק על הזיכרון), ונזכרתי.

פרשת פקודי נראית במבט ראשון כחזרה על דברים שכבר שמענו וקראנו. הבה נלמד יחד:
אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה  (לח, כא) :

כעת נקרא על מה שיש במשכן.

השימוש במילה פקודי – כי כעת יספרו כלי המשכן , ויעשה חשבון החומרים ולמה הם שימשו. נקבל דו"ח חומרים – כמה זהב, כמה כסף, כמה נחושת וכו' נתרמו עבור המשכן ולמה הם שימשו.  

וּבְצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה, עָשָׂה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה (לח, כב) :

מנהל העבודה, האמן הראשי הוא בצלאל בן אורי בן חור, אשר קיבל את ההוראות ממשה כפי שקיבל אותן מהקב"ה.

וְאִתּוֹ, אָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן–חָרָשׁ וְחֹשֵׁב; וְרֹקֵם, בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן, וּבְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וּבַשֵּׁשׁ (לח ,כג):

ליד כל אמן נמצא איש מקצוע, מפיק, מוציא לפועל. יד ימינו של בצלאל הוא אהליאב בן אחיסמך. בצלאל הוא אחיינו של משה רבינו (בנה של אחותו הבכורה מרים), אהליאב מגיע משבט קצת "אנונימי", לא ידוע לנו על ייחוס משפחתי מיוחד שלו.

הפסוקים הבאים מפרטים את כל כלי המשכן והחומרים שמהם עשויים, וכך ניתן לקרוא את הדו"ח ולראות שהתרומות שימשו לבניית המשכן וכליו (כולל בגדי הכוהנים).

וַתֵּכֶל–כָּל-עֲבֹדַת, מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד; וַיַּעֲשׂוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–כְּכֹל אֲשֶׁר צִוּוָה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ (לט, לב):

לאחר פירוט כל החומרים, ההוצאות והכלים המוכנים, מופיע הסיכום – הסתיימה עבודת ההכנה של המשכן. מיד נזכרתי בפסוק המתאר את סיום מעשה בריאת העולם:

וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.(בראשית ב,ב)

כשהתחלנו ללמוד את הפרשות העוסקות בבניית המשכן עמדנו על הדומה והשונה בין בריאת העולם (משכן האדם), לבניית המשכן (לשכינה).

וַיָּבִיאוּ אֶת-הַמִּשְׁכָּן אֶל-מֹשֶׁה (לט,לג): בני ישראל מביאים את כל חלקי המשכן אל משה על מנת שיקים אותו. ומשה רואה שהם עשו בדיוק מה שהצטוו לעשות:

כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה:  כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵת כָּל-הָעֲבֹדָה. (לט, מב)

כשמשה רואה שכל חלקי המשכן מוכנים לפי ההוראות והציוויים שה' ציווה הוא מברך את בני ישראל:
וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת-כָּל-הַמְּלָאכָה, וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ–כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, כֵּן עָשׂוּ; וַיְבָרֶךְ אֹתָם, מֹשֶׁה (לט ,מג)

נשים לב שמשה לא מרכיב את המשכן ומקימו, אלא קודם כל מברך את בני ישראל.

זה הזמן לשאול את עצמנו ואת ילדינו:

* למה משה מברך את בני ישראל? למה נחוצה הברכה?

* האם לא עדיף קודם כל לראות את שהמשכן עומד ואז לברך את בני ישראל (אם בכלל צריך לברך אותם)?

אולי אם נבין קודם את הברכה של משה רבינו, נבין גם למה היא נחוצה, ולמה ראוי לברך אותה לפני הקמת המשכן בפועל. משה מברך את בני ישראל כשהמשכן עדיין מונח חלקים חלקים ולא מורכב לכדי מבנה שלם.

לפי התוספתא (מנחות ז,ח) זו הברכה של משה:

"וירא משה את המלאכה והנה עשו אותה ויברך אותם משה" – מה היה ברכה שברכן? אומר להם: תשרה שכינה על מעשה ידיכם.

ר' מאיר אומר: כך ברכן: "ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים" (דברים א יא) – אמר להם: כשם שנתעסקתם במלאכת משכן ושרת שכינה על מעשה ידיכם, כך תזכו ותבנו לפניו בית הבחירה ותשרה שכינה על מעשה ידיכם. והן אומרים: "ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו וגו'".

כלומר משה מברך את עם ישראל שמה שכולם הכינו ימלא את ייעודו. כשאנחנו מכינים משהו לצורך מסוים ואז משתמשים בו לצורך הזה – זו ברכה. אם אני מכינה צלחת יפה בחוג קרמיקה, כדי להגיש בה עוגות בשבת, אבל במקום זה מישהו משתמש בה כתחתית מתחת לעציץ (כדי לאגור את מי ההשקיה), אז האם זה משמח אותי, האם יש לי סיפוק ממעשה ידיי? האם יש ברכה במעשה ידיי? אהה, לא כל כך. כל משה רואה את חלקי המשכן – קרשים, עמודים, אדנים, קרסים, לולאות ועוד, ומברך את בני ישראל, את מי שהכין ותרם, וטרח, ועבד וחשב ורקם – יהיה רצון שמה שהכנתם ישמש לדבר שלשמו הכנתם אותו – למשכן לאלוהות. איזו ברכה יפה ומרגשת, נכון?

אם נחשוב על זה עוד רגע, נבין שמשה מברך את בני ישראל על מה שעוד לא קרה – על הרגע הזה שיש את כל החלקים, אבל עדיין לא את היצירה בשלמותה.

אנחנו רואים שיש חשיבות לכל מעשה וכוונה, ולכן ראוי שנשים לב לשוני בין הפסוקים שלמדנו:

כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוּוָה ה', אֶת-מֹשֶׁה:  כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵת כָּל-הָעֲבֹדָה. (לט, מב)

וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת-כָּל-הַמְּלָאכָה, וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ–כַּאֲשֶׁר צִווָּה יְהוָה, כֵּן עָשׂוּ; וַיְבָרֶךְ אֹתָם, מֹשֶׁה (לט, מג)

בני ישראל הביאו את חלקי המשכן למשה – את כל הדברים שהם עבדו עליהם (כְּכֹל אֲשֶׁר-צִווָּה ה').

ומשה רואה את המלאכה שבני ישראל עשו (כַּאֲשֶׁר צִוָּוה יְהוָה)

שאלה לדיון: מה ההבדל בין עבודה למלאכה?

לפי פירוש אור החיים:

לעשות מלאכה. שינה מהאמור בעבודת בני גרשון ובני מררי לעבוד עבודה ואמר לעשות מלאכה, העיר בזה שאין בכללות מעשה בני קהת עבודה, לצד שהארון הוא אדרבה נושא את נושאיו (במד"ר פ"ד) ואין עושין בו אלא מלאכה. עוד נראה כי לצד שיש להם לעשות סדר נכון במשאם כשנושאים בכתף וכיוון ההליכה לצד כבוד ארון אלוהים כנושא אדונו על כתפו, לזה קרא עבודתם מלאכה, מה שאין כן עבודת בני גרשון ובני מררי:

הסבר: לפי פירוש אור החיים עבודה היא מעשה שדורש מאמץ ויגיעה, מלאכה היא יותר משהו בתכנון וסדר וחשיבה.

כאשר בני ישראל מביאים את חלקי המשכן למשה, הם מביאים את פירות מאמציהם. משה רואה את העבודה, אבל הוא רואה מעבר למאמץ הפיזי של עבודה בעץ, במתכת ובבד, משה רואה את הכוונות של בני ישראל, את הרצון לבנות משכן, מקום שבו יוכלו להתקשר לשכינה, משה רואה את המלאכה, את התכנון, את החשיבה ואת הכוונה. ברכתו של משה אינה ברכה שמהללת את עבודתם של בני ישראל שהכינו את חלקי המשכן לפי ההוראות, או באופן יפה במיוחד. ברכתו של משה היא ברכת הדרך לרצון של בני ישראל לכונן משכן לה'.

לפעמים אנחנו מאד מתאמצים לקראת מטרה מסוימת, עובדים קשה, משקיעים זמן וכוחות, עד שכמעט שוכחים מה המטרה שלשמה אנו מתאמצים. משה עוצר לרגע את "המרוץ למשכן" ומברך את בני ישראל ומעשה ידיהם ומזכיר להם את המטרה.

אז מתי יוקם המשכן?

וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. בְּיוֹם-הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, תָּקִים, אֶת-מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד (מ, א-ב)

אנו נקרא על כך בשבועות הקרובים בפרשות הראשונות של ספר "ויקרא".

חזק חזק ונתחזק!

שבת שלום מגילי והמשפחה