פרשת שמות

אנו מתחילים את חומש שמות. עם ישראל בהתהוותו. עוד בתחילת הפרשה מוזכרים השמות של יעקב ובניו ומשם ואילך הם הופכים לבני ישראל, ובפי פרעה לעם-בני-ישראל:
 וַיֹּאמֶר, אֶל-עַמּוֹ:  הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ. (שמות א,ט).

בתחילתו עם ישראל הוא עם ללא קול, עד שמשהו משתנה והעם נאנח:

וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ; וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל- הָאֱלֹהִים, מִן-הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת-נַאֲקָתָם; וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-בְּרִיתוֹ, אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶת-יַעֲקֹב.

הפרשנים, כדרכם, דורשים ומבררים מהי העבודה שגרמה לבני ישראל להיאנח, מה היה הקש ששבר את גב הגמל.
הנה דברי הפרשן אבן עזרא:

"וטעם בחומר ובלבנים לבנות בתים וגדרות גם לחרוש ולקצור ולזמור ולבצור וזה את כל עבודה בשדה. ואחר כן כלל את כל עבודתם לצרכיהם: "

ואפשר לראות עוד כאן: https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8:%D7%9E%22%D7%92_%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%AA_%D7%90_%D7%99%D7%93

אפשר לדון עם הילדים כיצד הגיעו בני ישראל ממעמדם הרם כבניו של יעקב ואחיו של יוסף למעמדם הנחות והשפל של עבדים למצרים.

פירוש "אור החיים" נותן תשובה לשאלה זו:
אור החיים משתמש במשחק מילים "בפרך" הופך ל"פה רך", כדי להסביר איך אדם משתעבד –

" כאן הבן שואל מה חכמה נתחכמו בזה אין זו חכמה אלא רעות וחציפות. עוד איך מלאם לבם בתחילת השעבוד לשום עליהם שרי מסים. ועוד איך בני ישראל נטו ערפם לעבודת עבודה נכריה בחומר ובלבנים. והנה רז"ל שאמרו (סוטה י"א.) כי היה הדבר בהדרגה בתחלה בפה רך ולבסוף בפרך, ומן סדר הכתובים משמע כי בתחלה שמו עליהם שרי מסים, ולדבריהם ז"ל צריך לומר כי קדמו דברים לשימת שרי מסים. והנה לפי מה שפירשתי בפסוק רב ועצום ממנו כי סוברים שיכולין להשתעבד בהם בעד הטוב שעשו להם בשני רעב אפשר שבאו עליהם בכח ואל תיכף ומיד, ושעבדום וישימו עליהם שרים ואז היו מועטים בערך המצריים ונטו ערפם"

הסבר: אדם לא משתעבד בבת אחת, זה משהו שקורה בהדרגה. עוד מטלה, ועוד מטלה ועוד התחייבות ועוד מחויבות, ואז האדם מוצא את עצמו משועבד.

גם כאן נוכל לדון ליד שולחן השבת כיצד קורה לנו בחיי היום-יום שאנחנו מוצאים את עצמנו עושים דברים שהתחייבנו אליהם, אבל הם לא הרצון האמיתי שלנו. ונשאל את עצמנו: מה מפתה אותנו להשתעבד, מה גורם לנו לרְצוֹת לרַצוֹת אחרים?

כשאדם נמצא בתוך תהליך השעבוד הוא לא מעלה על דעתו שיכול להיות אחרת ולכן גם לא משמיע קול, אפילו לא אנחה, כמו שאומר הרבי מסלונים:
"…עד עתה כל זמן שלא הגיע זמן פקידה מהגלות עדיין לא נאנחו ישראל לפני הקב"ה, כי היו נתונים בחשכות הגדולה ביותר ולא היו מסוגלים אפילו להתאנח, כאדם המיואש בלי צל של תקוה..והאנחה היתה כבר אתחלתא דגאולה".

לפי ההיגיון של פירוש "אור החיים" קרה משהו שגרם לבני ישראל להרגיש תקווה, ולכן הם נאנחו.
מה לדעתכם גרם לבני ישראל להרגיש תקווה?
אפשר לדון בזה ליד שולחן השבת.

כשקוראים בפרשה רואים שהשינוי הוא שמלך מצרים מת. עלתה בי המחשבה שאולי בני ישראל חושבים שאם מלך מצרים, השליט המשעבד הנוראי מת, אז גם השעבוד עצמו יכול…למות…להסתיים. והמחשבה הזו, שיש בה פתח לתקווה, גורמת להם להרגיש את העול הכבד ולהיאנח.
מלך מצרים מסמל לבני ישראל את השעבוד, והמלך מת. מדוע השעבוד לא מפסיק? השאלה הזו גורמת לבני ישראל להיזכר שיש מלך מעל מלך מצרים – הקב"ה, וההבנה מובילה לאנחה, צל של תקוה.

זו נקודת הפתיחה של גאולת העם – אנחה, הבה לא נזלזל בכוחה (בקולה?) של האנחה.
האנחה שהיא לא דיבור, שהיא כמעט ולא קול (אולי נשימה/נשיפה קולנית?) תהפוך בסופו של דבר לקול ברור וחזק, אמיתי ונוכח עד שבמעמד הר סיני הוא ממש יראה ולא רק ישמע :
וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק (שמות כ,יד)


ובסופו של דבר גם העם ישמיע את קולו:
וַיַּעַן כָּל-הָעָם קוֹל אֶחָד, וַיֹּאמְרוּ, כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה, נַעֲשֶׂה (שמות כד, ג).

את התצוגה שעל השולחן הכין בננו מעין. הוא קרא את הפרשה וזו התמונה שהוא בחר להציג. מעין בכיתה ג'. ואני מעודדת אתכם לאתגר את ילדיכם לקרוא את הפרשות של ספר שמות, שהסיפורים שבהן ידועים לילדים, ולהכין תצוגות לשולחן השבת. בבקשה צלמו ושלחו לי ל -0542-593212.

שתהיה לנו שבת של אתחלתא דגאולה כל אחד בתחומו,

בברכה,

מגילי והמשפחה




פרשת וישב

וישב

תיאור התמונה
נושא: יוסף מספר למשפחתו חלום – השמש והירח והכוכבים משתחווים לו.
אביזרים: בובות פליימוביל, בובות פלסטיק, מדבקות.

ספר בראשית הוא ספר מאתגר. מצד אחד הוא כולו סיפורים, כך שאפשר לספר אותו לילדים. מצד שני, הסיפורים הם מפחידים, עצובים והרבה פעמים לא לגמרי מובנים.
בפרשת "וישב" אנו קוראים על יוסף ואחיו ועל קנאת אחים. אחים שמקנאים מופיעים כבר מפרשת בראשית – קין והבל, ואחר כך יצחק וישמעאל (אולי גם בין אברם ונחור היתה קנאה?) , יעקב ועשו, וכשיש הרבה בנים יש גם הרבה קנאה. כל מי שיש לו יותר מילד אחד מכיר את "יריבות בין אחים", את מריבות הקנאה, את העקיצות, ההיעלבויות. כמה רחוק אפשר ללכת? אז מסתבר שבניו של יעקב הלכו רחוק עם רגשות הקנאה, שהפכו לשנאה כלפי יוסף, הבן של רחל, האשה האהובה.

יוסף מספר את חלומותיו אולי בתמימות אולי בהתרסה (הרי כל אח צעיר חולם לעקוף את אחיו הגדולים…), ומסתכסך עם אחיו עד שהם רוצים להרוג אותו ממש.
קריאת הסיפור (בתיווך מתאים) לילדים נותנת מקום לרגשות שיש להם לפעמים כלפי אחיהם. אני חושבת שכל ילד כמעט מביע משאלה שהאחים שלו ייעלמו בדרך פלא, והוא יוותר בן יחיד.
וַיִּרְאוּ אֹתוֹ, מֵרָחֹק; וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם, וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ.

לז,יט וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו:  הִנֵּה, בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה–בָּא.    לז,כ וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה, מַה-יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו.

לז,כא וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן, וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם; וַיֹּאמֶר, לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ.

לז,כב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן, אַל-תִּשְׁפְּכוּ-דָם–הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל-הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר, וְיָד אַל-תִּשְׁלְחוּ-בוֹ:  לְמַעַן, הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם, לַהֲשִׁיבוֹ, אֶל-אָבִיו.

לז,כג וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר-בָּא יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו; וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת-יוֹסֵף אֶת-כֻּתָּנְתּוֹ, אֶת-כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו.

לז,כד וַיִּקָּחֻהוּ–וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ, הַבֹּרָה; וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם.

במקום להרוג אותו, אחיו של יוסף משליכים אותו לבור. אולי ראוי להתעכב רגע על המילה "להשליך". אנו משליכים דברים שאין בהם צורך (על כן מתחנן מחבר תהילים "אל תשליכני לעת זקנה, ככלות כוחי על תעזבני"). כשהאחים משליכים את יוסף, אנו מבינים, שמבחינתם אין שום תועלת באח הזה, שהם אינם מרגישים קשורים ליוסף בכלל, שהוא מיותר ממש מבחינתם.

פירוש השפת אמת מתייחס לכך –  הקב"ה היה יכול להתגלות ליעקב בחלום (כפי שעשה כבר כמה פעמים) ולגלות לו שיוסף לא מת, שיוסף לא נטרף, שהוא נמכר לעבד במצרים. אבל, אומר השפת אמת, האמת הזו, שהבן שלך נמצא איפשהו, ואתה לא יודע איך, אם בכלל תוכל למצוא אותו, היא קשה ואיומה יותר מידיעה וודאית (גם אם שקרית) שהבן מת. איך היה יעקב מגיב כשהיה מבין את התנכלותם של האחים ליוסף, הרי הם בניו? לבו היה נקרע. אומר השפת אמת, שזה כאב גדול מידי לאבינו יעקב, ולכן עד יום מותו אף אחד לא מגלה מה עשו האחים ליוסף.

האחים משליכים את יוסף לבור. מה הם ציפו שיקרה לו בבור ?  האח הבכור ראובן קיווה לחלץ את יוסף מהבור ולהציל אותו, אך יוסף נמכר (יש הרבה פירושים והסברים איך זה קרה) לפני שהוא הספיק לעשות זאת.

בינתיים התורה מספקת לנו פרט מעניין " וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם" .

רש"י: "והבור רק אין בו מים" – ממשמע שנאמר "והבור רק" איני יודע שאין בו מים? מה תלמוד לומר אין בו מים? מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו.

יוסף מושלך לבור ריק ממים (זה טוב- כי אי אין סכנת טביעה? זה רע- כי עלולים להתייבש ממחסור במים?) אבל יש בו נחשים ועקרבים. כלומר הבור הוא מקום מסוכן.
לא כתוב כיצד מתמודד יוסף עם סכנת הנחשים והעקרבים, אולי כי זה ביטוי לסכנה שבה מצוי יוסף מעתה ועד שיתגלה מחדש ויתאחד עם משפחתו (ספוילר).

זה הזמן לקפוץ קצת קדימה בסיפור לסיטואציה הבאה שבה יוסף מוצא את עצמו לבד, ומתמודד עם סכנת "נחש/עקרב" – ההתמודדות של יוסף עם אשת פוטיפר.
הגענו לסיפור שגם אותו צריך לספר לילדים, וצריך לחשוב איך לספר אותו כך שהם יבינו בהתאם לגילם. אני מספרת לילדים הצעירים שאשת פוטיפר  רצתה שיוסף יתנהג התנהגות לא צנועה, התנהגות שלא הייתה מקובלת במשפחתו שלו בבית יעקב. עם המתבגרים זו הזדמנות לדבר על יצרים, תשוקות ופיתויים (ובדידות).

אשת פוטיפר מדברת אל יוסף: וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ, אֶל-יוֹסֵף; וַתֹּאמֶר, שִׁכְבָה עִמִּי.

יוסף עונה – אפשר לשמוע בדבריו את שיקול הדעת שלו, שגורם לו "להתקרר" ולגלות את הרצון הטהור שלו שמוביל אותו לנוס ממקום הסכנה. ואפשר לשמוע גם את קולו של היצר הרע המפתה:

איך נשמע פיתוי?
וַיְמָאֵן–וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו: (בסוגריים – קולו של היצר הרע לוחש באוזניו של יוסף):

הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת;  (אף אחד לא ידע אם תעשה את מה שהיא מבקשת)

וְכֹל אֲשֶׁר-יֶשׁ-לוֹ, נָתַן בְּיָדִי. –  (אולי אדונך התכוון שתעשה גם את מה שאשתו מבקשת)

אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה, מִמֶּנִּי,  – (מי יחשוד ומי יתפוס אותך, אתה הרי ממונה על כל שאר העובדים)

וְלֹא-חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה, כִּי אִם-אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ-אִשְׁתּוֹ; – (אבל אם את "לא חושכת את עצמך ממני", אז זה כנראה בסדר.)

וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה, הַזֹּאת,- ("הרעה הגדולה" זה עניין תרבותי, כנראה ככה מקובל במצרים)

וְחָטָאתִי, (אם תתפס זה חטא, אם לא – אז מה זה משנה, למי אתה מזיק?)

לֵאלֹהִים. – (איזה אלוהים? האלוהים, שנתן שישליכו אותך לבור וימכרו אותך לעבד במצרים? כנראה לא באמת אכפת לו ממך ומהחטאים שלך. אתה לבד כאן, חביבי)

עם הדברים הללו, עם הקולות הסותרים של "וימאן" לעומת הצידוקים והפיתויים של היצר יוסף מתמודד יום יום. ברגע האמת הוא נס, לא מדבר, הוא לא מסביר, הוא פשוט בורח, וזה משהו שאנו לומדים ממנו.

וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר, שִׁכְבָה עִמִּי; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה.

יוסף מגיע לבית של פוטיפר ומגלה שהוא נמצא במקום שאין איש, שאין שום דבר שיתמוך בו, שאין לו ממי ללמוד, שאין מי שיציל אותו:

וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת (ל"ט, י"א)

כמה מאות שנים אחר כך ילמד אותנו הלל הזקן את הכלל:
ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ: (פרקי אבות פרק א' משנה ה')

במקום שאין אנשים – כל אחד מחוייב להשתדל להיות איש, לעשות את הדבר הנכון, להתעלות מעל המקום והזמן.
על כן נאמר על יוסף  וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ.

לחובבי הבקיאות בתנ"ך אני מציעה לחפש עוד מופעים שבהם "אין איש" בתנ"ך (רמזים: משה, פילגש בגבעה, שאול).

עם הילדים נדבר על יחסים בין אחים – קנאה וחברות.
נוכל לשוחח על הכוחות הפנימיים של כל אחד מאתנו שמחזקים אותו להיות נאמן לאמת הפנימית שלו – ועל מצבים בהם אנו משתדלים "להיות איש" במקום שאין אנשים.

ונסיים במשנה בפרקי אבות (פרק ה', משנה ה'):

עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂו לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ.

לֹא הִפִּילָה אִשָּׁה מֵרֵיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ,

וְלֹא הִסְרִיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ מֵעוֹלָם,

וְלֹא נִרְאָה זְבוּב בְּבֵית הַמִּטְבְּחַיִם,

וְלֹא אֵרַע קֶרִי לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים,

וְלֹא כִבּוּ גְשָׁמִים אֵשׁ שֶׁל עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה,

וְלֹא נָצְחָה הָרוּחַ אֶת עַמּוּד הֶעָשָׁן,

וְלֹא נִמְצָא פְסוּל בָּעֹמֶר וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּבְלֶחֶם הַפָּנִים,

עוֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוָחִים,

וְלֹא הִזִּיק נָחָשׁ וְעַקְרָב בִּירוּשָׁלַיִם מֵעוֹלָם,

וְלֹא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלַיִם:

 

שבת שלום מגילי והמשפחה הירושלמית

פרשת נשא Naso

תמונה נשא

ברכת כהנים

כֹּה תְבָרְכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אָמוֹר, לָהֶם. 
יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ.
יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ.
יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל המשים שלום בתוך ביתו, מעלה עליו הכתוב כאילו משים שלום בישראל על כל אחד ואחד (אבות דרבי נתן כח,ג)

Parashat Naso

The Priestly Blessing

“This is how you shall bless the People of Israel; say to them: May God bless you and watch over you. May God shine His countenance towards you, and favor you. May the Lord raise his countenance toward you and grant you peace.”

Rabbi Shimon ben Gamliel says: Anyone who brings peace to his home, the Torah considers him as if he brings peace to each and every member of the people of Israel.” (Avot d’Rabbi Natan 28:3)