שולחן ערוך לפרשה

ליד השולחן נדון בשאלות הבאות:
* מה הקשר בין (עץ) דעת ו (עץ) אהבה?
* מה הקשר בין בחירת שם/נתינת שם לאהבה?
* למה יש דרקון בקצה השולחן?

תשובות אפשריות:

• הקשר המחבר, המדבק, בין אדם וחווה מתואר באמצעות הפועל י.ד.ע
  וְהָאָדָם, יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ

מכאן שידיעה-דעת זה פן עמוק ומהותי של אהבה. כיוון שאנו משתמשים בפועל י.ד.ע בדרך כלל במשמעות של למידה והשכלה (או צבירת פרטים חשובים יותר או פחות על העולם), עולה השאלה מה הקשר בין לימודים ואהבה? שאלה נהדרת לדיון משפחתי המתאימה לכל הגילאים, כיוון כולנו לומדים כל הזמן.

• כשאנחנו מכירים משהו אנחנו מסוגלים להקשר אליו ולאהוב אותו. בני אדם נותנים שמות לילדיהם (לגורים שלהם), לרעיונות, לחפצים, למקומות. השם הוא הזיהוי ולפעמים המהות או התמצית של נושא השם. במדרש מתואר אדם כאשר נותן שם לעצמו ונותן שם לאלוהים!
  השם שאנו נותנים משקף את ההתייחסות שלנו לנושא השם. מכאן ניתן לפתח דיונים מרתקים על איך בוחרים שם, ומי בוחר שמות, ועל שמות חיבה (ביבי?), ועל שמות של מקומות (הרצליה – על שם הרצל) ועוד ועוד. עוד מעט שבת ולכן לא אאריך.

• למה יש דרקון על שולחן?
  סיפור בריאת העולם שלנו הוא סיפור חשוב ומהותי עבורינו. לכל עם יש סיפור בריאת עולם משל עצמו. כשני אדם אנו תוהים מאין הגענו, כיצד נוצרנו, והדרקון…מעורר את השאלה הזו. אלו מיתוסי בריאה אתם מכירים?

שתהיה לכולנו שבת של שלום ושמחה מגילי והמשפחה

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. (בראשית א,ג)

העולם נברא בדיבור, באמירה.
לפעמים מילה יכולה להיות עולם ומלואו של משמעות, של שמחה, של אהבה או של עלבון ואכזבה.

האם תצליחו למצוא את המילים המסתתרות בין האותיות המפוזרות על השולחן?

משחק משפחתי סביב השולחן:
1. אחד מבני המשפחה בוחר אות (כמו שבוחרים ב"ארץ עיר", הוא אומר בשקט, בלב, את האותיות ואז עוצרים אותו).
2. כעת, לפי תור, כל אחד מבני המשפחה (חוץ מהאדם שבחר את האות) צריך לומר מילה אחת חיובית (כמו תכונה), או נייטרלית (כמו חפץ או מקום) שמתחילה באות הנבחרת.
3. הסבב ימשיך, עד שאחד מבני המשפחה לא ימצא מילה לומר.
4. בחרו אות חדשה והמשיכו…


נשים לב שהרבה מילים משמעותיות וחשובות מתחילות באות א':
אלוהים, אהבה, אמא, אבא, אחים, אחיות, אויר, אוכל, אש, אחריות, אומץ, אחד, אנושות, אוצר, אור, אושר, אמת.

התורה מתחילה באות ב', במילה "בראשית".
מה דעתכם? מדוע התורה לא מתחילה באות א'?

קראו על כך ב"מדרש האותיות":
אמר ר' עקיבא: אלו עשרים ושנים אותיות שבהן נתנה כל התורה כּלה, והן חקוקין בעט שלהבת על כתר נורא של הקב"ה. ובשעה שבקש לבראות את העולם, ירדו ועמדו לפני הקב"ה.

זה אומר לפניו: בי תברא את העולם, וזה אומר לפניו: בי תברא את העולם.

בתחילה נכנס תי"ו (האות ת') לפניו, ואמר לפניו: רבונו של עולם! רצונך שתברא בי את העולם?

שבי אתה עתיד ליתן תורה לישראל על ידי משה, שנאמר: תורה צוה לנו משה.

השיב הקב"ה ואמר: לאו, מפני שאני עתיד לעשות בך רושם על מצחות האנשים, שנאמר: "וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים" (בנבואת יחזקאל) . מיד יצא מלפניו בפחי נפש.

ואחר כך נכנס שי"ן, וכן כל אות ואות. ואחרי כולן נכנס בי"ת, ואמר לפניו: רבונו של עולם, רצונך שתברא בי את העולם? שבי אומרים בכל יום: "ברוך ה' לעולם אמן ואמן". השיב הקב"ה: הן, ברוך הבא בשם ה'. מיד קבלו הקב"ה וברא בו את העולם בבי"ת, שנאמר: בראשית ברא. ואל"ף, כיון שראה את הקב"ה שקבל ממנו לברא את העולם, עמד לו לצד אחד ושתק, עד שקרא לו הקב"ה ואמר לו: אל"ף, מפני מה אתה שותק ואין אתה אומר לי כלום? השיב אל"ף ואמר לו: רבונו של עולם! מפני שאין בי כח לומר לפניך כלום, שכל האותיות מחושבים במנין מרובה, ואני במנין מועט. בי"ת בשתים גימ"ל בשלשה וכן כולם, ואני באחד. השיב הקב"ה ואמר לו: אל"ף, אל תתירא, שאתה ראש לכולן כמלך. אתה אחד ואני אחד, והתורה אחת שאני עתיד ליתן בך לעמי ישראל, שנאמר: "אנכי ה' אלקיך":
(ילקוט שמעוני בראשית רמז א').

שבת שלום ושמחה,

גילי

פרשת וזאת הברכה

את פרשת וזאת הברכה לא קוראים בשבת כמו את שאר הפרשות.
את פרשת וזאת הברכה קוראים בחג שמחת תורה, וכיוון שזו הפרשה שמסיימת את הקריאה בתורה, מיד מתחילים לקרוא בספר בראשית את פרשת בראשית – סוף זה תמיד התחלה…

זו פרשה שהפרושים והשיעורים עליה נבלעים בתוך דברי התורה של חגי תשרי – ראש השנה, יום כיפור וסוכות.

בתצוגת השולחן בחרתי לשלב את הפסוק מהפרשה "תורה ציוה לנו משה, מורשה קהילת יעקב" – פסוק שמשמעותו היא שהתורה ירושתנו, היא מה שקיבלנו מהקב"ה וגם ממשה, שממנו אנו נפרדים באופן סופי עם סיום הקריאה בתורה. לכן התורה נמצאת במרכז השולחן, מוקפת באנשים, ומשה עומד בנפרד – כי משה נפרד מאתנו ומת בסיום הפרשה.

מסביב לבובת ספר התורה הצבתי בובות אנשים, והשתדלתי שיהיו מגוונות, על מנת להביע את הרעיון שהתורה שייכת לכולנו,וכל אחד ואחת מאתנו שונים זה מזה. העמידה מסביב במעין מעגל מציינת שאין מי שהתורה שייכת לו יותר מאשר לאחר, וכן מזכירה לנו את מנהג ההקפות בבית הכנסת בשמחת תורה (אפשר לכתוב בגוגל "הקפות שמחת תורה", למי שלא מכיר את המנהג).

ח-ז-ק    ח-ז-ק    ו-נ-ת-ח-ז-ק !

בפרשת ניצבים מדבר משה רבינו אל כל אנשי העם:

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם:  רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם–וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ:  מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ.

עשרה טיפוסים/מגזרים שונים נכללים בדבריו של משה וכל אחד מישראל מוצא את מקומו/הגדרתו.

ליד השולחן ננסה לאפיין את הטיפוסים השונים בעזרת המפרשים ובעזרת הפשט וכל אחד ינסה למקם את עצמו. האם מצאתם יותר משתי הגדרות אפשריות לעצמכם? האם את גם אשה וגם מנהיגה? זה אפשרי בהחלט, כיוון שמדובר גם בעשרה כוחות הנפש הפועלים בקרב כל אחד ואחת מאתנו 😊.

נשים לב לחוטבי העצים ושואבי המים. מבחינת מעמד תעסוקתי הם לא שונים כל כך, שניהם עובדים בעבודה פיסית קשה. מבחינה מהותית מדובר בעבודות שונות.
חוטב העצים עושה פעולה מלמעלה כלפי מטה – הנפת הגרזן, והוא מסיים את חייו של העץ. שואב המים עושה פעולה מלמטה כלפי מעלה, כאשר הוא דולה מים מהבאר (או מן הבור), וישתמש במים החיים כדי לקיים חיים.

משה נותן לעם ישראל כלל מפתח לקיים שמירת התורה וקיום מצוות:

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם—לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא

לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה

וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד:  בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ. (דברים ל, יא-יד)

אין צורך לחצות ימים, לקפוץ ממטוסים או לטוס גבוה בשמים כי לקיים מצוות. בעצם מה שאדם צריך הוא להיות הוא עצמו. לכל אחד יש את הכוונות שלו והרצונות שלו – בלב, ואת הדרך שלו להתבטא – בפה, ואת העשייה שלו.

רבינו בחיי מחלק את המצוות לשלושה סוגים – מצוות שעושים בלב (זוכרים את מצוות "ואהבת"?), מצוות שעושים בפה (כמו לברך ברכות, איסור רכילות, לאכול מאכלים כשרים) ומצוות שעושים בידיים (מי טרח לכבוד שבת? מי יבנה סוכה בקרוב?).

בפיך ובלבבך לעשותו. הזכיר בכאן שלשה דברים, הפה והלב והמעשה. והנה כל המצות נכללות בשלשה חלקים אלו, כי יש מצות תלויות בפה ויש תלויות בלב ויש במעשה, ועל זה דרשו רז"ל על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, על התורה זהו בפיך, ועל העבודה זהו בלבבך זו עבודה שבלב, ועל גמילות חסדים זהו לעשותו.(פירוש רבינו בחיי על הפסוק).

השבת היא השבת האחרונה של השנה. זהו זמן של חשבון נפש – מה רצינו, מה עשינו ומה אמרנו השנה, ואיך נרתה שתראה השנה הבאה.

ליד השולחן נזכר ונספר במצוות שעשינו בלב, בפה ובידיים.

שבת שלום,

                 מגילי והמשפחה

פרשת ניצבים

חשבתי הבוקר על שם הפרשה (תמיד אני חושבת על השם של הפרשה ביום שישי בבוקר) – ניצבים. בעולם הסרטים ניצב הוא אדם שהתפקיד שלו הוא להיות ברקע, נראה, אך לא משמעותי. חלק מהתפאורה של הסרט..החיים בסרט…?

המילה "ניצבים" מופיעה שלוש פעמים בכל התורה. בכל הפעמים הללו הניצבים הם בני ישראל ו"משחקים" תפקיד עיקרי בסיפור, או בניסוח אחר – להיות ניצב זה להיות המכריע, היציב, זה שמניע את העלילה ובלעדיו אי אפשר להמשיך.

אז בני ישראל ניצבים היום, שלפי הפרשנים זהו רמז לראש השנה, עם משה בנאומו הכמעט אחרון. ההתיצבות הזו היא כריתת הברית בין עם ישראל והקב"ה, והיא נעשית במעמד כולם – כל איש ישראל.

אין אדם מיותר בישראל, יש תפקידים או מעמדות שאולי נראים לנו שונים (כהן, גר, טף, שואב מים), אך כל נשמות ישראל שוות וכולם נספרות באותו משקל – איש ישראל.

כדי להמחיש את השוויון בין נשמות בני ישראל סדרתי את הבובות במעגל.

המעגל, כפי שהסבירה לי בתי, אין לו סוף ואין לו התחלה, אין לו קודקוד, הוא לא כמו משולש (מפי עוללית שנכנסה לכיתה א' השבוע נכתב המשפט האחרון).

כשאני קוראת את פירוש המאור והשמש מצטיירת בעיני רוחי התמונה הבאה – הנה כולנו, כל איש ישראל, עומדים יחד במעגל ורואים זה את זה. אין לנו התחלה ואין לנו סוף, ומקומו של כל אחד שווה למקומו של השני. אני מתבוננת במי שלצדי ורואה את מעלותיה שלה, ומתוך ההתבוננות הטובה הזו, אני מסוגלת להתבונן במעלותיי הטובות שלי, ומתעורר בי הרצון לעשות טוב ולשוב אל ה'. אני מתרגשת מהתחושה של חברות במעגל העיניים הטובות.

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם:  רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם–וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ:  מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ.

(דברים כ"ט, ט'-י')

עיקר גדול מעיקרי ושורשי העבודה, ופתח התשובה, הוא להתאחד כאחד, ולהתקשר באהבת חברים, ולהביט בחברו, מעלותיו ועבודת בוראו, ולא יתבונן בעוותתו (בפגמים שבו) ועל ידי זה נכסף ומתאווה להתדמות אליו במעשים הטובים, וישוב אל ה' בכל לבבו.

(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, מאור ושמש, פרשת ניצבים)

יהי רצון שנראה כמה שיותר את כל מי שאתנו במעגל החיים ונשפיע טוב

תהא שנת עין טובה – תשע"ט

ולשנת תשפ"ה הבאה עלינו לטובה:
ת'הא ש'נת פ'תיחת ה'גאולה
ת'הא ש'נת פ'ריצת ה'דרך
ת'הא ש'נת פ'יוס ה'דדי
ת'הא ש'נת פ'תאום ה'ושענא
ת'הא ש'נת פ'לאי ה'בורא/הבריאה

תודה רבה על עיניכם הקוראות,

שבת שלום ושנה טובה ומתוקה מגילי והמשפחה

בפרשת השבוע מתואר מעמד ייחודי שנעשה בכניסתם של בני ישראל לארץ.
במעמד זה עומדים הלוויים מול העם, השבטים עומדים מול שני הרים, הר גריזים והר עיבל.
הלוויים אומרים את כללי האצבע של החברה המתהווה בכניסת העם לארצו, בדומה למורה האומרת את כללי ההתנהגות והשיח בכיתה בתחילת שנת הלימודים.

במפגש החבורה פתחנו בסבב שבו כל ילד וילדה אמרו את שמם ואת שם המחנכת או המחנך שלהם בשנה הזו.
שוחחנו על המעמד המיוחד בהר גריזים והר עיבל, והמחשנו אותו בעזרת בובות פליימוביל.
עסקנו בשאלה – מדוע חשוב להזכיר את הכללים בתחילת כל שנה?

מתוך הכללים המאמרים על ידי הלוויים, בחרתי לדבר על הכלל הבא:
וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם:

אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן (דברים כז פסוק י"ד וכ"ד בהתאמה).

הסברנו את משמעות המעשה "מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר ". ראינו שהכלל הראשון מזכיר איסור עבודה זרה בסתר, ושוחחנו עך המשמעות של עשיית דברים בסתר.
הילדים נתנו (מיוזמתם) דוגמאות לעוולות שנחשפו אליהם שמבחינתם נחשבו מעשים שנעשו "בסתר". חלק מהסיפורים ענו על ההגדרה וחלק לא.
שוחחנו על ההבדל בין הלשנה ודיווח, ועל תחושת הבדידות של מי שנעשה לו עוול בסתר.

קראנו פרק מהסיפור של ג'וליאן מהספר "אוגי ואני".
"אוגי ואני" הוא ספר נלווה לספר "פלא" מאת ר"ג פלאסיו, ומספר את סיפורו של אוגוסט, ילד שנולד עם עיוות בפניו המקנה לו מראה ייחודי המעורר רתיעה (ואף סלידה לעיתים) בעיני אנשים אחרים. אוגוסט (אוגי, בקיצור), מצטרף לבית הספר בכיתה ה', לאחר שלמד בחינוך ביתי ונאלץ להשתלב בחברת הילדים בבית הספר. ההשתלבות אינה קלה לילד בעל מראה יוצא דופן ומוזר, ואוגי חווה חברות, וגם נידוי, חרם והתעלמות. הספר "אוגי ואני" מפרט בהרחבה את סיפורן של שלוש מערכות יחסים של ילדים בסביבתו של אוגי. אחד הילדים הוא ג'וליאן. ג'וליאן נרתע מאוגי, וסולד ממנו בגלל המראה שלו. בספר "פלא" ג'וליאן מתנכל לאוגי, ובספר "אוגי ואני" אנו לומדים עוד על אישיותו של ג'וליאן ועל המניעים שלו. הפרק שקראנו עוסק במעשה מכוער של ג'וליאן שהיה כותב פתקים עם אמירות מרושעות ומכניס ללוקר של אוגי בעילום שם – בדיוק עונה על ההגדרה של "מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר ".
שוחחנו על כך שהכאה אינה בהכרח פיזית, ויכולה להיות גם במילים ובמחוות.

פרשת כי תבוא

יש ביטויים שהם שגורים על פינו, כמו הביטוי שמופיע בפרשת השבוע:

ואֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (דברים כו,ט). הביטוי "ארץ זבת חלב ודבש" מופיע שש עשרה פעמים בתורה, ושלוש פעמים בפרשת השבוע.

מהו חלב ומהו דבש?

שאלה: האם החלב והדבש המוזכרים בפרשה הם אותם החלב והדבש שאנו אוכלים היום?

הלכתי ובדקתי לאיזה חלב הכוונה, חלב של פרה, חלב עיזים, או אולי חלב סויה?

ניסיתי לברר – האם הדבש הוא דבש של דבורים או דבש כמו "הדבש" של הבננה, כשהיא נראית רקובה ומבטיחים לנו שכדאי דווקא לאכול אותה, כי היא מאד מתוקה.

ליד שולחן השבת נדון בפירושים שונים לחלב ולדבש:

1. חלב ודבש -מוצרים מהחי

ר' עקיבה אומר: 'חלב' – זה חלב ודאי, 'דבש' – זה דבש היערות. (מכילתא)

לפי פירוש זה: החלב- חלב צאן ובקר. הדבש- דבש דבורים.

נימוקים:

דבש – וְכָל-הָאָרֶץ, בָּאוּ בַיָּעַר; וַיְהִי דְבַשׁ, עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה (שמואל א יד,כה) – הדבורים אוגרות את הדבש על עצים וכשיש שפע הדבש ניגר על הארץ, כמו שמתואר בספר שמואל. כיוון שביערות יש הרבה עצים, ר' עקיבה מכנה את דבש הדבורים – דבש יערות.

חלב –  זה חלב של צאן, כי בני ישראל היו רועי צאן וזה החלב שהם מכירים, אז כשכתוב בתורה חלב, הכוונה לחלב של צאן.

• חלב ודבש – מוצרים מהצומח

ר' אליעזר אומר: 'חלב' – זה חלב הפירות, 'דבש' – זה דבש תמרים. (מכילתא)

פירוש: חלב זה כינוי לפירות, דבש הוא תמרים שהם פרי.

נימוקים:

חלב – וַיְסַפְּרוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא–וְזֶה-פִּרְיָהּ (במדבר יג,כז)

המרגלים הביאו אתם פירות, וכשהם אומרים שהארץ היא "שבת חלב ודבש" ומציגים פירות של ארץ ישראל זה אומר שחלב זה גם פירות.

דבש – אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ (דברים ח,ח)

בפסוק הדבש נמנה עם מוצרים מהצומח, ולכן גם הדבש הוא מהצומח. כיוון שארץ ישראל היא מקום שידוע בגידול תמרים, והתמרים מתוקים מאד, כמו…דבש, אם כך הרי שדבש הוא- דבש תמרים.

• חלב ודבש – ביטוי לשפע של אדמת ארץ ישראל

אונקלוס מתרגם "ארץ זבת חלב ודבש" – "ארעה עבדא חלב ודבש", כלומר ארץ שמוציאה מתוכה חלב ודבש. ארץ שמצמיחה דברים מתוקים וטובים ומזינים ועסיסיים כמו חלב ודבש.

• חלב ודבש – כמו החלב הניגר והדבש הנוזל, כך אדמת ארץ ישראל שופעת יבולים .

וְהָיָה כִי-יְבִיאֲךָ ה' אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ; (שמות יג,ה)

רש"י מפרש: "זבת חלב ודבש – החלב זב מן העזים והדבש זב מן התמרים ומן התאנים"

• חלב ודבש – אוטופיה של שפע

רמי בר יחזקאל איקלע לבני ברק, חזנהו להנהו עיזי דקאכלן תותי תאיני, וקנטיף דובשא מתאיני וחלבא טייף מנייהו ומיערב בהדי הדדי, אמר: היינו זבת חלב ודבש

תרגום: רמי בר יחזקאל הזדמן לבני ברק, ראה אותן עזים שאוכלות תחת עצי התאנה, ונטף דבש מן התאנים וחלב נטף מהן ומתערבים זה בזה.(כתובות קיא ע"ב)

• חלב ודבש – שָמֵן ומתוק

"מה צבי זה קל לאכל מכל בהמה וחיה כך פירות ארץ ישראל קלים לאכל מכל (פירות) הארצות. אי קלים לא יהיו שמנים? תלמוד לומר 'ארץ זבת חלב ודבש' – שמנים כחלב ומתוקים כדבש" (ספרי דברים לז)

ראינו שאפשר להבין את הביטוי "ארץ זבת חלב ודבש" בכל מיני אופנים ובכל מיני מובנים. על מה אתם חושבים כאשר אתם אומרים "זבת חלב ודבש"? מה הפירוש שלכם?

                                                                                 שבת שלום, מגילי והמשפחה

בפרשת השבוע נושאים ואחד מהם קרוב באופן כואב לאירועים החדשותיים.
איך עושים שהעיר תהיה עיר בטוחה, ואיך עושים שהשדה יהיה מקום בטוח? ומה קורה כאשר השדה הופך להעיר והעיר הופכת לשדה?

חינוך זו התשובה. בשבוע הקרוב תתחיל שנת הלימודים בבתי הספר. אבל חינוך מתרחש כל הזמן. לכן יזמתי והקמתי את "תורה בקיץ" – לימוד תורה לילדים בשכונה בימי הקיץ הארוכים ומלאי האור, ימים של חופשה מבית הספר אך לא חופש מלהיות אדם ומהחובה ללמוד ולהתפתח.
5 מורים מצוינים לימדו בהתנדבות. 7 שיעורים בשבוע. 50 ילדים שנרשמו ולמדו, חלקם שיעורים בודדים, וחלקם עשרות שיעורים. כן, בקיץ, כן, בחופשה, כן, ללא ציונים או עונשים.

השיעור האחרון שלימדתי עסק במשנה בפרקי אבות (ב,ה):

הוּא הָיָה אוֹמֵר, אֵין בּוּר יְרֵא חֵטְא, וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד, וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד, וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד, וְלֹא כָל הַמַּרְבֶּה בִסְחוֹרָה מַחְכִּים. ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ:

ילד לא נהיה איש בבת אחת. זה שינוי הדרגתי, זו חניכה, זה חינוך.

נשתדל ונתאמץ לחנך את ילדינו על מנת שלא נגיע למסופר בפרשה:
וְאִם-בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ, אֶת-הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה, וְהֶחֱזִיק-בָּהּ הָאִישׁ, וְשָׁכַב עִמָּהּ…כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל-רֵעֵהוּ, וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ–כֵּן, הַדָּבָר הַזֶּה…כִּי בַשָּׂדֶה, מְצָאָהּ; צָעֲקָה, הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה, וְאֵין מוֹשִׁיעַ, לָהּ. (דברים כב, כה-כז).

מצורף לימוד הסיכום של פרוייקט "תורה בקיץ", שנוסיף אור על החושך, בכל ימות השנה.

שבת שלום, גילי והמשפחה

דברי סיכום לפרוייקט "תורה בקיץ" מאת גילי כ"ץ:

כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוסר (משלי ו,כג)

עשיית מצוות היא כמו נר. נר לבד כמו שהוא – אינו מאיר. בואו נחשוב על נרות שבת. אם רק שמים נרות על מגש יפה לכבוד שבת  – זה עושה אור? לא. צריך להדליק את הנרות. לכן אנחנו מברכות "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של שבת קודש". איך מדליקים את הנר? איך עושים שהנר יאיר? כתוב בהמשך הפסוק – וְתוֹרָה אוֹר. התורה היא האור, לימוד תורה הוא הדלקת האור. לאחר הדלקת נרות שבת, אמא ממשיכה לכסות את העיניים ולהתפלל. על מה? תפילה שגם הילדים והילדות ילמדו תורה – שגם הילדים ידעו להדליק את האור.

איך ילד יכול ללמוד תורה, הרי הוא ילד? הוא צריך שמישהו ילמד אותו. שמישהו יקח אותך אותו למורה, לשיעור, שמישהו יעודד אותו. זה לא קורה מעצמו.
אז בעצם להורים יש כמה תפקידים – גם להדליק את האור של עצמם – ללמוד תורה בעצמם, וגם לעזור לילדים ללמוד איך להדליק את האור.

עכשיו קיץ. יש ימים ארוכים, ימים שהשמש שוקעת מאוחר ויש הרבה אור. מצד שני, דווקא בימים האלה הארוכים, מלאי האור – אין בית ספר, אין לימודים מסודרים. קוראים לזה החופש הגדול.

מה זה חופש?

אם נשאל את רוב האנשים בעולם מה זה חופש, הם יגידו: "לעשות מה שאני רוצה".
ואז נשאל אותם: "מה אתה רוצה?"

ואתם יודעים מה יגידו רוב האנשים?

הם יגידו שהם רוצים דברים שהם כבר מכירים (כמו בריכה, או סרט או טיסה לחו"ל), או דברים שהם כבר עשו או ראו או שמעו עליהם מחברים שלהם. אבל אף אחד לא יגיד דבר חדש לגמרי. למה? כי חופש אמיתי הוא מה שקורה כשנתקלים בגבול, בקיר, בחומה, במשהו שאי אפשר לעבור אותו, ואז צריך למצוא דרכים חדשות, יצירתיות להסתדר אתו.

לנו יש מצוות. המצוות הן גבולות. הן מכריחות אותנו לחיות בדרך מסויימת. המצוות הן כמו נר – אם עושים את המצווה, בלי כוונה, או בלי להכיר אותה, או בלי ללמוד עליה – היא לא מאירה. כמו נר שלא הדליקו אותו. אבל אם לומדים משהו, אפילו הכי קטן לגבי המצוה יחד עם עשייתה– זה מדליק את הנר.

לכן היה לי חשוב מאד שנלמד תורה גם בקיץ. אני בטוחה שכל מי שלמד אפילו רק כמה שיעורים, הרגיש שהחופש הגדול שלו היה מיוחד, אולי שהיה לו חופש יותר "גדול" או יותר "ארוך" או פשוט מיוחד. זו הרגשה מאד עדינה, ולפעמים רק אחרי כמה זמן מרגישים ומבינים את החוויה של הלימוד. כי לימוד תורה מאיר את הכל, את כל היום, את כל השבוע ואת כל החופש הגדול.

איך אנחנו יודעים ללמוד ולהאיר?

כי הקב"ה עשה את זה ראשון:

                                            בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.

                                            וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם;

                                            וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.

                                           וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב.

כשנברא העולם היה המון חופש, כל כך הרבה חופש שזה היה בעצם תוהו ובהו. בלגן. כמו שיש בלגן בחדר הילדים ואמא אומרת "אני לא רואה כלום מרוב בלגן". ככה גם היה בראשית – היה בלגן, מרוב בלגן לא רואים כלום, לא מבינים כלום, לא יכולים לעשות כלום – קוראים לזה חושך.

ואז ה' – מדליק את האור וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. והאור הוא טוב.

בימים הארוכים והטובים של הקיץ הזה למדנו ביחד תורה והארנו עוד קצת כל אחד לעצמו, וגם לשכונה ולכל העולם עוד קצת אור בבלגן 😊.

אני רוצה לומר תודה למורים המסורים והמצויינים שלימדו בהתנדבות בימי הקיץ:
ציקי מרון

אסף רוזן-צבי

אריק גולומבק

והרב מישאל ציון

ותודה לאיש שלי נדב שעזר לי לארגן את הלימוד

ותודה לילדים שלי על הסבלנות שלהם

ותודה לאמא שלי רחל שתרמה לעילוי נשמת סבא וסבתא שלי דנש ולילי, כדי שנוכל לחלק פרסים ומתנות טובות ומאירות שימשיכו את החוויה של הלימוד ושמחת הלימוד גם בבית לעוד כמה ימים ושבועות כמזכרת.

ותודה להורים שנתנו בי ובמורים אמון ושלחו את הילדים ללמוד,

ותודה לה' שנתן לנו את התורה.

*פרוייקט "תורה בקיץ" התקיים בקיץ 2020, בתקופת הקורונה, בין הסגרים, למדנו עם מסיכות וריחוק חברתי ועם קירבה בלבבות.

פרשת כי תצא

בפרשת כי תצא יש הרבה מאד מצוות.

מצוות הקשורות למלחמה: שבי, פטור משירות, מחיית עמלק ועוד.

מצוות הקשורות לחיי המשפחה: חתונה, בן בכור, גירושין, ייבום וחליצה ועוד.

מצוות הקשורות לעבודה: מצוות טעינה, ריבית, היתר אכילת פועל מפירות הכרם, משכון, איסור הלנת שכר, לא תחסום שור בדישו ועוד.

וכן מצוות השבת אבידה, מצוות קבורה, מצוות שילוח הקן, מצוות מעקה לבית חדש, מצוות ציצית, דיוק במידות ומשקלות ועוד ועוד. שבעים וארבע מצוות.

בדף הפייסבוק יש תמונות נוספות הממחישות נושאים מהפרשה – מומלץ לבקר

בכל שנה אני מרגישה מסוחררת ממבחר המצוות ושואלת את עצמי באיזו מצווה אתעמק הפעם?

מצוות השבת אבדה שמופיעה בפרשה היא מצווה שאני מאד אוהבת. יש בה בהשבת אבדה משהו שמחבר בין אנשים ומביא שמחה.

אדם איבד משהו, ואדם אחר מצא את האבדה ומחזיר. בעצם, כדי לקיים את המצווה צריך שמישהו יאבד משהו, יחווה צער ואולי דאגה או געגוע. להשבת האבדה יש מצוות עשה (מצוה תקלח בספר החינוך "להשיב אבדה לישראל") ומצוות לא תעשה (מצווה תקלט בספר החינוך "שלא להעלים עיניו ממנה").

אין לנו הרבה מצוות שמתייחסות לתשומת הלב של האדם, או למחשבות שלו. הרי רק האדם עצמו יודע אם הוא באמת לא ראה משהו או מתעלם ממה שקורה.

תמונת השולחן מראה את בתי העיר ואת השדה. שני מקומות המוזכרים הרבה בפרשה. מה ההבדל בין העיר והשדה? בפרשה הקודמת, פרשת שופטים, למדנו על שער העיר, שבו יושבים השופטים, ומשם מתנהלת העיר. בעיר יש כללים, בעיר יש אנשים שעוזרים, יש מערכת חוק וצדק. בעיר האדם לא לבד. בפרשה הקודמת קראנו גם על השדה ועל הבדידות הגדולה ביותר – מקרה שבו אדם מת בשדה, הוא נמצא לבדו, ואין איש שיודע מה קרה לו. גם בפרשת השבוע יש את המקרים הקורים בעיר ואת אלו הקורים בשדה. ההבדל בין העיר והשדה הוא, שבעיר – אדם שנעשה לו עוול או מרגיש מאוים יכול לצעוק לעזרה ולהניח שמישהו יבוא לעזרתו. בשדה, לעומת זאת, אין טעם לצעוק, כי אין מי שישמע.

אנחנו צריכים לשים לב שלפעמים נדמה לנו שאנחנו בעיר, כי אנחנו מוקפים באנשים, אבל באמת אנחנו בשדה, הלכנו לאיבוד, ומי ישמע אותנו? והאם מי שימצא אותנו יעזור לנו או יזיק (למבוגרים – בדקו בפרק כב פסוק כב, והשימוש בשורש מ.צ.א).
קרה לכם שהרגשתם כל כך בודדים?

מצוות השבת אבדה עוסקת בהשבת חפצים, אבל אני קוראת אותה וחושבת שהרבה מהמצוות שמוזכרות בפרשה הן גם בבחינת להשיב אבדה, ובעיקר – לא להתעלם.
לא להתעלם מהעני, ולא לתת לו ללכת לאיבוד בחובותיו, לא להתעלם מהאלמנה – לתת לה אפשרות ייבום או חליצה, לא להתעלם מצער של בעלי חיים (מצוות שילוח הקן ו"לא תחסום שור בדישו").

האם תוכלו למצוא דוגמאות נוספות?

אני רוצה לספר על מקרה של השבת אבדה שקרה לפני הרבה שנים:

לפני שלושים שנה בערך, כשהייתי ילדה אבא שלי חזר הביתה והיה מודאג. אבא שלי סיפר שהוא מלא דלק ברכב, ובזמן שהיה עסוק עם המשאבה, התגנב מישהו לרכב שלו וגנב לו את התיק. בתיק של אבא שלי היו כל מיני חפצים ובעיקר היה יומן הפגישות שלו. זה היה יומן אלקטרוני (אורגנייזר, למי שזוכר), ובו היו רשומות כל הפגישות שלו עם מטופלים, כי אבא שלי רופא. בלי היומן האלקטרוני שבו תאריכי הפגישות ומספרי הטלפון היה מאד קשה לחזור לעבודה סדירה. היומן האלקטרוני היה מכשיר מאד יקר וגם על זה אבא שלי הצטער. עכשיו הוא גם הפסיד את המכשיר היקר וגם יצטרך להשקיע זמן ומאמץ כדי לשחזר את המידע האבוד. באותם ימים לא היה אינטרנט ולא היה "ענן" לשמור בו את הנתונים.

נכון שהכי חשוב להיות בשמחה? אז ניסינו לעודד את אבא, ואני חושבת שזה עזר, אבל זו בהחלט היתה עוגמת נפש גדולה.

אחרי כמה ימים התקשר לבית שלנו איש וביקש לדבר עם אבא שלי. האיש שאל את אבא שלי מה השם שלו ואיפה הוא גר, ואז אמר לו כך: אני חושב שמצאתי את התיק שלך.

אבא שלי שמח ושאל אותו : מי אתה ואיך יש לך את התיק שלי, ואיך מצאת אותי?

האיש ענה לו כך: אני פועל זבל. התפקיד שלי הוא לנסוע עם משאית הזבל אל המזבלה ולחכות עד שהיא פורקת את הזבל שאספנו מכל העיר. היום, כשפרקנו את המשאית, שמתי לב לתיק יפה שנפל ממנה עם הזבל. התיק הזה היה יפה מידי בשביל שמישהו יזרוק אותו, אז החלטתי לבדוק מה יש בו. בתיק מצאתי את ארנק ובו תעודת הזהות שלך, לא היה כסף בארנק. כנראה שמי שגנב את התיק שלך לקח את הכסף וזרק את התיק לפח האשפה ברחוב. אז חיפשתי בספר הטלפונים (פעם לא היה אינטרנט, היו ספרי טלפונים, תשאלו את ההורים) ומצאתי כמה אנשים עם השם שלך והתקשרתי אליהם, עד שמצאתי אותך.

אבא שלי מאד התרגש ואמר לו: איפה אתה נמצא? אני אבוא לקחת ממך את התיק והארנק שלי.  ואז הוא שאל את האיש: אולי מצאתי גם מכשיר שנראה כמו – וכאן הוא תיאר את היומן האלקטרוני (מכשיר מלבני שחור, עם מקלדת קטנה בפנים ומסך).
האיש אמר לו: אין בתיק שמצאתי משהו כזה.

אבא שלי קצת הצטער שהיומן האלקטרוני לא נמצא.

באותו הערב האיש החזיר לאבא שלי את התיק והארנק שנמצאו.

הוא קיים מצוות השבת האבדה על שני חלקיה, ואף יותר מכך, שכן דברים שבזבל מקובל להתעלם מהם, אבל הוא לא התעלם אפילו מהזבל.

הסיפור עוד לא נגמר…

אחרי כמה ימים האיש התקשר שוב לאבא שלי ואמר לו: מצאתי מכשיר שנראה ככה וככה, האם זה המכשיר ששאלת אותי עליו מקודם?

אבא שלי מאד התרגש ואמר לו :זה נשמע בדיוק כמו המכשיר שלי! האם מצאת גם אותו?
ואז האיש אמר לו ככה: כששאלת אותי על המכשיר הזה, הבנתי שהוא מאד חשוב לך. אז חזרתי לערמת הזבל, וחיפשתי בה, ומצאתי!

אבא שלי מאד התרגש. הוא נפגש שוב עם האיש והציע לו מתנה, הציע לו פרס. האיש עשה בשבילו משהו מאד יפה וטוב ועזר לו מעל ומעבר. תגידו, האם אתם הייתם מוכנים לחטט בערמות של זבל בשביל למצוא מכשיר בשביל מישהו שאתם לא מכירים?

האיש לא הסכים לקבל שום מתנה. הוא אמר לאבא שלי כך: אני השבתי לך את האבדה. אני רק מבקש שתספר לאנשים אחרים שהאנשים שעובדים בזבל הם

אנשים ישרים והגונים.

אני מאד אוהבת לספר את הסיפור הזה, כי הוא אמיתי. אני זוכרת את אבא שלי מדבר בטלפון עם האיש ואת ההתרגשות שלו, ואני זוכרת איך הוא סיפר לנו את הסיפור שוב מהתחלה ועד הסוף, ואני זוכרת את הבקשה של אותו איש, ולכן אני מספרת אותו לאנשים, כשאנחנו לומדים על מצוות השבת אבדה.

אשמח אם תכתבו לי על דברים שאיבדתם והחזירו לכם או שאתם מצאתם והחזרתם לאחרים.

                                                                      שבת שלום,

מגילי והמשפחה