שולחן ערוך לפרשה

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: 

לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: 

וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: 

כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ (דברים ל', יב-י"ד).

וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ 

(בראשית מ"ה, י')

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה (שמות י"ג, י"ז)

אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב (במדבר כ"ד, י"ד)

כשאנחנו פוגשים בתורה את המילה "קרוב", אנחנו מגלים שהיא יכולה להתפרש בכמה דרכים: קרוב כקרבה פיזית, קרוב כקרבה בזמן, וקרוב כקרבת הלב.

כאשר יוסף מזמין את יעקב אביו ואת אחיו אל ארץ גושן ואומר "וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי" – הקרבה נמדדת במרחב. 

המרחק הפיזי שהפריד ביניהם מצטמצם לגאוגרפיה של ארץ גושן ומצרים, קרבה שמבטאת נחמה אחרי שנים של ריחוק וכאב. אבל ביציאת מצרים, באותה לשון עצמה, מופיעה סוג שאחר של קרבה: "כִּי קָרוֹב הוּא" – הדרך הקצרה דרך פלשתים קרובה מדי אל המלחמה, קרבה שדווקא מסכנת את העם ולכן הקב"ה מרחיקם ממנה. נמצא שהקרוב הפיזי יכול להיות גם מכשול, לא רק ברכה.
אצל בלעם, אנו פוגשים את המונח "לא קרוב" – העתיד עדיין לא נגיש, המרחק הוא לא גיאוגרפי אלא זמני. "קרוב" הופך להיות שאלה של מתי, לא רק של איפה. 

מכאן מתגלה לנו פרדוקס: אחים יכולים לגור קרוב זה לזה אך לחיות רחוקים זה מלב זה. ארץ כנען קרובה למצרים, ובכל זאת הדרך מתארכת לדור שלם. מה שנראה קרוב לעין – רחוק בלב; ומה שנראה רחוק – מתגלה כקרוב ברגע הנכון.

בפרשת ניצבים בדברי משה: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד" – מתמזגים כל הממדים. חכמת התורה איננה בשמים ולא מעבר לים – היא היכן שנמצא האדם, היא איננה תלוית זמן – ניתנת למימוש בכל עת והיא איננה סוד כמוס – אלא חלק מקרבת נפש של אדם לאלוהיו ואינה דורשת אמצעי ביטוי מיוחדים או יקרים אלא בַּפֶּה וּבַלֵּב.

קרבה זו אינה מתוארת כמצב נתון אלא כתנועה: האדם בוחר לקרב את לבו, לקרב את מצפונו, לקרב את תורתו למעשה. וכל עוד הוא עושה כן – מה שהיה רחוק נעשה קרוב, ומה שנראה מעבר להישג יד הופך לחלק מחייו.

רעיונות לשיחה סביב שולחן השבת:

* חיבור אישי – יש שני אופני התנהגות – אקטיבי ופסיבי.

פסיבי– זה כשאני מחכה שמישהו אחר יעשה בשבילי. למשל: "הלוואי שמישהו יכין לי שיעורים", "שיביאו לי כבר את המשחק", "שיסבירו לי".

אקטיבי – זה כשאני בעצמי עושה. אני קם ומכין את השיעורים, מבקש את מה שאני רוצה, מתאמץ ומנסה.

בפרשה מתוארת התנהגות פסיבית "מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ …מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם…". 

אבל הפסוק שלמדנו מדגיש התנהגות אקטיבית: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". כלומר – זה אצלך, בידיים שלך. 

אתה צריך להיות אקטיבי ולעשות בעצמך.

שתפו זה את זה: במקרים שבהם הייתם פסיביים ובמקרים שהייתם אקטיביים.

* לימוד – קראו את הסיפור הבא (עירובין נ״ג ב')

פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וְרָאִיתִי תִּינוֹק יוֹשֵׁב עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים. וְאָמַרְתִּי לוֹ: בְּאֵיזֶה דֶּרֶךְ נֵלֵךְ לָעִיר? אָמַר לִי: זוֹ קְצָרָה וַאֲרוּכָּה, וְזוֹ אֲרוּכָּה וּקְצָרָה. וְהָלַכְתִּי בִּקְצָרָה וַאֲרוּכָּה, כֵּיוָן שֶׁהִגַּעְתִּי לָעִיר מָצָאתִי שֶׁמַּקִּיפִין אוֹתָהּ גַּנּוֹת וּפַרְדֵּיסִין. חָזַרְתִּי לַאֲחוֹרַי. אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, הֲלֹא אָמַרְתָּ לִי קְצָרָה? אָמַר לִי: וְלֹא אָמַרְתִּי לְךָ אֲרוּכָּה? נְשַׁקְתִּיו עַל רֹאשׁוֹ, וְאָמַרְתִּי לוֹ: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁכּוּלְּכֶם חֲכָמִים גְּדוֹלִים אַתֶּם, מִגְּדוֹלְכֶם וְעַד קְטַנְּכֶם.

בעל התניא (פרק י"ז) מסביר על הפסוק הזה שיש שתי דרכים בעבודת ה':

יש דרך שנראית ארוכה – ללמוד, לחשוב ולהתבונן. אבל דווקא היא הקצרה, כי היא מביאה אותנו באמת לאהוב את ה' ולעבוד אותו בלב שלם.

ויש דרך שנראית קצרה – להסתפק רק באמונה שיש לכל יהודי בלב. אבל לפעמים היא מתארכת, כי בלי לימוד והבנה האמונה לא תמיד נכנסת ללב ולחיים שלנו.  יוצא שהדרך ה"ארוכה" היא בעצם הכי "קצרה" – כי היא מקרבת אותנו באמת לה'.

שאלה לדיון משפחתי: לאיזו דרך אתם יותר מתחברים – להבין וללמוד, או רק להרגיש בלב?

                      

                      שבת שלום מגילי והמשפחה    https://chat.whatsapp.com/LTYUgn19uXXJVenBPWBMH1

English after Hebrew

תָּמִים תִּהְיֶה, עִם ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים י"ח, י"ג)

הִתְהַלֵּךְ עִמּוֹ בִתְמִימוּת, וּתְצַפֶּה לוֹ, וְלֹא תַחֲקֹר אַחַר הָעֲתִידוֹת, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁיָּבֹא עָלֶיךָ קַבֵּל בִּתְמִימוּת וְאָז תִּהְיֶה עִמּוֹ וּלְחֶלְקוֹ. (רש"י)

וצריך שתדע, כי הכוונה והתועלת במצוות הלבבות הם – שיהיו גילויינו וצפונינו שווים ושקולים בעבודת ה' עד שתהיה עדות הלב והלשון והאברים שווה, ויצדיק כל אחד מהם את חברו, ויעיד לו, ולא יחלוק עליו, ולא יסתור דבריו, והוא אשר יקראנו הכתוב "תמים" באמרו (דברים י"ח ג'): "תמים תהיה עם ה' אלוקיך", ואמר (תהלים ט"ו, ב'): "הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו"… ואמר במי שאין תוכו כברו (מלכים א' י"א ד'): "ולא היה לבבו שלם עם ה' אלקיך", ואמר (תהלים ע"ח, ל"ו-ל"ז): "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו". (רבינו בחיי בהקדמה לספר "חובות הלבבות")

רש"י מפרש את הפסוק "תמים תהיה עם ה’ אלוקיך" לא כתמימות במובן של נאיביות, אלא כעמדה של אמון בקב"ה: להיות פתוחים ולקבל את הדרך שהקב"ה מכוון לנו, ולא לחקור אחר העתידות. יש כאן הבחנה עמוקה – בין "ציפייה לתהליך" לבין "חקירת העתיד".

הציפייה לתהליך מאפשרת לאדם להלך עם הקב"ה בלב שלם, מתוך פתיחות למה שיתחדש. היא מגדלת את האמונה שהחיים הם דינמיים, ושגם מערכת היחסים שבין אדם לבוראו מתפתחת בכל רגע.

לעומת זאת, "חקר העתידות" הוא ניסיון לקבע מראש את ההתרחשות, להצר אותה לתסריט יחיד שעדיין לא התרחש. זו גישה שמחלישה את ההתמסרות ומונעת את ההתפתחות.

פירושו של רבינו בחיי מדגיש שהתמימות נובעת משלמות האדם עצמו– שלמות האיברים, ובעיקר הלשון, כלומר שהדיבור יהיה נקי וישר; ושלמות הלב, שהכוונה הפנימית תהיה טהורה.

בדרך כלל אנחנו מכירים את הביטוי "אחד בפה ואחד בלב" כדי לתאר חוסר יושר. רבינו בחיי מלמד אותנו שכדי להיות תמים, אדם נדרש להרמוניה בין הפה ללב, בין מה שהוא אומר או עושה לבין מה שהוא מתכוון. 

רעיונות לשיחה סביב שולחן השבת:

* חיבור אישי – מתי הרגשתם שהלב והפה שלכם פועלים בהרמוניה? איך זה השפיע עליכם ועל אחרים?
* עיון בפשט – הציווי תָּמִים תִּהְיֶה מופיע בפרשה בתוך האיסורים על מיני דרכים לגילוי העתיד שאף מכונים "תועבה". מה ניתן ללמוד מכך?

מעדיפים לקבל את דבר התורה בוואטסאפ?
הצטרפו לקבוצה השקטה: .https://chat.whatsapp.com/LTYUgn19uXXJVenBPWBMH1?mode=ac_t

                Torah portion –Shoftim / Gili Katz
                                        Illustrated by: Inbal Weissman

“You shall be wholehearted with the Lord your God.” (Deuteronomy 18:13)

Rashi (on Deut. 18:13):
“Walk with Him in wholeheartedness, and place your hope in Him. Do not seek to probe the future. Rather, whatever befalls you, accept it with wholeheartedness. Then you will be with Him and of His portion.”

Rabbeinu Baḥya, Introduction to Duties of the Heart:
You should understand that the aim and benefit of the commandments of the heart is that our inner life and our outer actions be in harmony—balanced together in the service of God. The testimony of heart, tongue, and limbs must be consistent: each confirming the other, bearing witness for it, not contradicting, not undermining. This is what Scripture calls being “wholehearted,” as it says (Deuteronomy 18:13): “You shall be wholehearted with the Lord your God.” Likewise (Psalms 15:2): “He who walks wholeheartedly, and does what is righteous, and speaks truth in his heart…”

By contrast, of one whose inner self is not like his outer it says (I Kings 11:4): “And his heart was not whole with the Lord his God.” And similarly (Psalms 78:36–37): “They deceived Him with their mouth, and with their tongue they lied to Him. Their heart was not steadfast with Him.”

Rashi interprets the verse “You shall be wholehearted with the Lord your God” not as “naïve simplicity,” but rather as an attitude of trust in the Holy One: to remain open and to accept the path that God directs for us, without probing into the future. Here lies a profound distinction—between “expectation of a process” and “investigation of the future.”

Expectation of a process allows a person to walk with God wholeheartedly, open to what may unfold. It cultivates the faith that life is dynamic, and that even the relationship between a person and their Creator evolves at every moment. By contrast, “investigating the future” is an attempt to fix events in advance, to confine them to a single script that has not yet occurred. Such an approach weakens devotion and obstructs growth.

Rabbeinu Baḥya’s interpretation emphasizes that wholeheartedness (temimut) arises from the person’s own integrity—completeness of the body, and above all of the tongue, meaning that one’s speech should be pure and upright; and completeness of the heart, that one’s inner intention be sincere. We usually know the phrase “one thing in the mouth and another in the heart” as a description of dishonesty. Rabbeinu Baḥya teaches us that to be tamim—wholehearted—one must cultivate harmony between mouth and heart, between what one says or does and what one truly intends.

Ideas for Discussion at the Shabbat Table:

• Personal Connection – When did you feel that your mouth and heart were in harmony? How did this affect you and others?
• Exploring the Plain Meaning – The command “You shall be wholehearted” appears in the Torah portion in the midst of the prohibitions against various methods of foretelling the future—practices even described as an “abomination.” What can we learn from this placement?

שם הרקמה: נתינה. רקמה בתך שרשרת המסמל חיבור. על פי ציור של עינבל ויסמן.

ז כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר- ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן.  ח כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ.  ט הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-יִהְיֶה דָבָר עִם-לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר, קָרְבָה שְׁנַת-הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, וְלֹא תִתֵּן לוֹ; וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל-ה', וְהָיָה בְךָ חֵטְא.  י נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא-יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ:  כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה, יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-מַעֲשֶׂךָ, וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.  יא כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן, מִקֶּרֶב הָאָרֶץ; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, לֵאמֹר, פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ, בְּאַרְצֶךָ. (דברים ט"ו, ז'-י"א)

"כאשר נותן צדקה אל העני הוא מקבל מן אשר נותן לו והנותן מקבל מן ה' יתברך, וכבר אמרנו כי המעין כאשר נפתח ומימיו יוצאים ומתפשטים לחוץ אז במעין הזה נכנסים בו המים הזכים מן המקור. 

ולפיכך אמר שיותר עושה העני עם בעל הבית יותר ממה שעושה בעל הבית עם העני, כי דבר זה עצמו שעושה הבעל הבית עם העני שהוא משפיע ונותן אל העני, דבר זה עצמו עושה העני עם בעל הבית שגורם לו שה' יתברך משפיע ונותן לו. כי מי שפותח המעין והוציא מימיו לכרמו ולשדהו הרי הפותח הזה עושה יותר עם בעל המעין יותר ממה שעושה בעל המעין עמו שנותן לו המים לכרמו, כי בשביל שהוציא המים לכך באים המים הזכים והבריאים למעין מן המקור עצמו." (הרבי מסלונים, נתיבות עולם, נתיב הצדקה ה')

ישנו הרגע הזה, שבו כף יד אחת מושטת ולעומתה נפתחת כף יד אחרת, ולרגע אחד, כהרף עין, לא ידוע איזו היא היד המושטת ואיזו הנותנת.
ברגע הזה הנותנת – הופכת למקבלת – ברגע שפתחה את כף ידה, הרי שנוזלים ממנה המים (השפע), וכעת היא פתוחה לקבל שפע חדש מהקב"ה, בזכות אותה כף יד ריקה שהושטה לעומתה, וראה זה פלא, שתיהן מלאות…

 

משימות ליום שישי
1. להדפיס את הדפים כדי שתוכלו להשתמש בהם בשבת.
2. צבעו את האיור.

רעיונות לשיחה אצל שולחן השבת:

* חיבור אישי – ספרו על מקרה שבו עזרתם למישהו, ואחר כך או אפילו תוך הגשת העזרה הרגשתם שגם אתם מקבלים משהו.

* עיון בפשט – בפסוקים מופיעים האיברים הבאים: לב, יד, עין. חשבו ודונו מה התפקיד של כל איבר בהגשת עזרה ובנתינת צדקה.
* פרשנות – קראו את פירוש רש"י על הפסוקים:
"פָתֹחַ תִּפְתַּח" – אפילו כמה פעמים.
"נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ" – אפילו מאה פעמים.

מה אתם מבינים ממה שרש"י אומר? ואולי יש לכם רעיון למה "לפתוח" מספיק כמה פעמים, ו"לתת" אפשר אפילו מאה פעמים?

רעיונות לשיחה אצל שולחן השבת:

* חיבור אישי – ספרו על מקרה שבו עזרתם למישהו, ואחר כך או אפילו תוך הגשת העזרה הרגשתם שגם אתם מקבלים משהו.

* עיון בפשט – בפסוקים מופיעים האיברים הבאים: לב, יד, עין. חשבו ודונו מה התפקיד של כל איבר בהגשת עזרה ובנתינת צדקה.
* פרשנות – קראו את פירוש רש"י על הפסוקים:
"פָתֹחַ תִּפְתַּח" – אפילו כמה פעמים.
"נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ" – אפילו מאה פעמים.

מה אתם מבינים ממה שרש"י אומר? ואולי יש לכם רעיון למה "לפתוח" מספיק כמה פעמים, ו"לתת" אפשר אפילו מאה פעמים? 

וכעת In English:

 Torah portion – Re’eh / Gili Katz
                                        Illustrated by: Inbal Weisman

7 If there is a needy person among you, one of your brothers, within any of your gates in the land that the Lord your God is giving you—do not harden your heart, and do not close your hand against your needy brother. 8 Rather, you shall surely open your hand to him, and you shall surely lend him sufficient for his need, whatever he lacks. 9 Beware, lest there be a wicked thought in your heart, saying, “The seventh year, the year of release, is approaching,” and your eye be evil toward your needy brother, and you give him nothing; and he cry out against you to the Lord, and it be a sin in you. 10 You shall surely give to him, and your heart shall not be grieved when you give to him; for because of this matter the Lord your God will bless you in all your work and in all the undertakings of your hand. 11 For the needy will never cease from the midst of the land; therefore I command you, saying: You shall surely open your hand to your brother, to your poor and to your needy, in your land.

 – (Deut. 15:7–11)

“When a person gives charity to the poor, he in fact receives from the very one to whom he gives. For the giver receives from the Blessed Holy One. We have already said: when a spring is opened and its waters flow outward, then pure waters enter into that spring from the source. 

Therefore, the Sages taught that the poor man does more for the householder than the householder does for the poor man. For the very act that the householder does—providing and giving to the poor—this very act the poor man does for the householder, in that he causes God, blessed be He, to bestow upon him abundance and blessing.

It is like one who opens a spring and channels its waters to his vineyard and his field. Truly, the one who opens the channel has done more for the owner of the spring than the spring itself has done for him, for it is through his opening that fresh, clear, life-giving waters come into the spring anew, directly from the source itself.”

Slonimer Rebbe, Netivot Olam, Path of Charity §5

There is this moment, when one hand is outstretched, and opposite it another hand opens. And for that fleeting instant, like the blink of an eye, it is no longer clear which hand is the giver and which is the receiver.

In that moment, the one who gives becomes the one who receives—for the very act of opening the palm lets its waters (its flow of blessing) pour outward. Now that hand stands open to receive new abundance from G-d —thanks to the empty hand that was stretched out before it. And behold, a wonder: both hands are full…

Ideas for Discussion at the Shabbat Table:

• Personal Connection – Share a story about a time when you helped someone, and then—either while helping or afterwards—you felt that you yourself were also receiving something in return.
• Exploring the Plain Meaning – In the verses, the following body parts are mentioned: heart, hand, eye. Reflect and discuss: what role does each of these play in offering help and in giving charity?
• Interpretation – Read Rashi’s commentary on the verses:
  • “You shall surely open [your hand]” – even several times.
  • “You shall surely give to him” – even a hundred times.

What do you understand from Rashi’s words? And perhaps you have an idea why “to open” is needed only several times, while “to give” can be as many as a hundred times?More resources available on the blog – https://shabbattable.blog/