שולחן ערוך לפרשה

פרשת שופטים

התלבטתי אם תבינו שהבובה שעומדת בשער ליד השוטר היא בובת שופט.

איך נראה שופט?

הציווי של התורה ברובד הפשט הוא שמנה שופטים ושוטרים על מנת ליצור יברה שיש בה משפט צדק.
הרבי מסלונים מרחיב את משמעות הפסוק לכך שכל אחד מקיים בתוכו שוטר ושופט המכוונים אותו במעשיו. הבאתי ציטוט קטנטן ממאמרו של הרב על הנושא של שופטים ושוטרים ואני ממליצה לקרוא אותו בשבת הזו. זה אחד המאמרים שנגישים לקריאה משפחתית ומעודדים אותנו לשיחה על רצונות וגבולות, על בחירות טובות ובחירות רעות, וכמובן על היחסי החוץ והפנים שבין אדם לבין עצמו ובין אדם והחברה שבה הוא חי ועד הבריאה כולה.

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק (דברים טז', ח')

 

בכל שעריך – שכל פעולה שאדם עושה קדם לה הרצון לעשות פעולה זו, ומחשבה זו היא בחינת השער לפעולה.

ועל זה מזהירה התורה – שכאשר מתעוררת מחשבה רעה אצל יהודי ועולה ברצונו לעשות מעשה שאינו הגון, הרי בתחילה אין זו אלא מחשבה, ואם אינו מסלקה מדעתו מעמיק בו הרצון יותר ויותר עמוק עד שמגיע למעשה.

(נתיבות שלום לרבי מסלונים לפרשת שופטים)

 

מדרש תמונה: בדרך כלל אני עורכת את השולחן לשבת בבית שלי עם הילדים. הפעם ערכתי את השולחן בחצר בית הכנסת בבוקר יום שישי עם ילדי השכונה. יש לנו חבורה לומדת – ואנחנו לומדים יחד את פרשת השבוע וגם סדרה של מפגשים על מצוות "ואהבת לרעך כמוך". החופש הגדול הוא החופש להיות אותנטי לעשות את מה שלבך חפץ באמת, שזוהי עבודת ה' והביטוי הייחודי של החלק האלוקי שבכל אחד ואחת מאתנו. זכיתי ללמוד וללמד יחד עם חבורת ילדי השכונה. הרי לכם מקצת השערים שהכנו תוך כדי לימוד ומשחק וחקירה להכרת השופט והשוטר הפנימי שבכל אחד ואחת מאתנו.

הפסוק הפותח את הפרשה מדבר על מינוי שופטים ושוטרים, אחת המצוות שבני ישראל יקיימו כאשר יכנסו לארץ.

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק. (דברים טז, יח)

בעבר ישבו השופטים בשערי העיר כדי לשפוט, זה היה המקום המרכזי. הרבי מליובביץ' מלמד אותנו, שגם לאדם עצמו יש שערים, כיוון שגם האדם עצמו הוא עולם קטן. "השערים" באדם, לפי הרבי הם הפתחים שבפנים – עיניים, אוזניים, נחיריים ופה (כמורה בשיטת פאולה אני חושבת שבהחלט ניתן להתייחס גם לסוגרים התחתונים בהקשר של הפרשה שלנו). (מבוסס על שיחה מליקוטי שיחות לד)

עיניים – על מה אנחנו מסתכלים. איזה מבט אנו נותנים- האם מבט אוהד או עוין, ביקורתי או מקשיב? האם יש לנו עין טובה או רעה?

אוזניים – לאלו דיבורים אנו מקשיבים? למי אנחנו נותנים להשפיע עלינו? שימו לב שיותר קשה להימנע מלשמוע דברים, כי אין ממש דרך מוצלחת "לסגור" את האוזניים. אם כך, לכתחילה כדאי לנו להימצא במקום שבו לא נהיה חשופים לשמוע דברים שאיננו רוצים לשמוע, כמו מקום של אנשים שמרכלים ואומרים לשון הרע.

פה – מה אני אומרת? אלו קולות אני משמיעה? איזה העוויות אני עושה? לפעמים חיוך זה חסד גדול, לפעמים מילה אחת היא עלבון איום.

נחיריים – למה הכוונה לדעתכם בשמירה על הנחיריים? האם אפשר להימנע מלהריח משהו? האם אפשר להשתדל להריח משהו טוב? ואיך זה קשור לשופט ולשוטר הפנימי?

אם כך, כל אדם צריך להציב לעצמו שופט ושוטר. שופט – שיקול דעת  להבחין בין טוב ורע, זו התורה. שוטר – הכוח והיכולת להוציא לפועל את החלטת השופט.
ליד שולחן השבת נחשוב מה קורה אם יש רק שופט – רק החלטה, ואין שוטר – אין ביצוע.

מה קורה אם יש פעולה ללא שיקול דעת מקדים (דוגמא: כשאנחנו עושים משהו רק כי "כולם עושים ככה").

נקרא ליד השולחן את המשל של שלמה המלך על הנמלה והשופט והשטר הפנימיים:
"לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם. אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל. תָּכִין בַּקַיִץ לַחְמָהּ אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ"

ומהו "ראה דרכיה וחכם" רבנן אמרי  (אמרו) ראה דרך ארץ שיש בה שבורחת מן הגזל.

אמר רבי שמעון בן חלפתא: מעשה בנמלה אחת שהפילה חיטה אחת והיו כולם באות ומריחות בה ולא היתה אחת מהן נוטלת אותה. באה אותה שהיתה שלה ונטלה אותה.

 ראה חכמה שיש בה וכל השבח הזה שיש בה שלא למדה מבריה ולא שופט ולא שוטר יש לה, שנאמר "אשר אין לה קצין שוטר ומושל". אתם שמניתי לכם שופטים ושוטרים על אחת כמה וכמה שתשמעו להן הוי "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ": (דברים רבה ה,ב)

קשה להתעלם מהאירועים שקרו השבוע, ולכן אני מצרפת קטע קצר ללימוד משפחתי:

הציווי של התורה ברובד הפשט הוא שנמנה שופטים ושוטרים על מנת ליצור חברה שיש בה משפט צדק.
הרבי מסלונים מרחיב את משמעות הפסוק לכך שכל אחד מקיים בתוכו שוטר ושופט המכוונים אותו במעשיו. זה אחד המאמרים שנגישים לקריאה משפחתית ומעודדים אותנו לשיחה על רצונות וגבולות, על בחירות טובות ובחירות רעות, וכמובן על היחסי החוץ והפנים שבין אדם לבין עצמו ובין אדם והחברה שבה הוא חי ועד הבריאה כולה.

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק (דברים טז', ח')

בכל שעריך – שכל פעולה שאדם עושה קדם לה הרצון לעשות פעולה זו, ומחשבה זו היא בחינת השער לפעולה.

ועל זה מזהירה התורה – שכאשר מתעוררת מחשבה רעה אצל יהודי ועולה ברצונו לעשות מעשה שאינו הגון, הרי בתחילה אין זו אלא מחשבה, ואם אינו מסלקה מדעתו מעמיק בו הרצון יותר ויותר עמוק עד שמגיע למעשה.

(נתיבות שלום לרבי מסלונים לפרשת שופטים)

שבת שלום מגילי והמשפחה

הפסוק הפותח את הפרשה מדבר על מינוי שופטים ושוטרים, אחת המצוות שבני ישראל יקיימו כאשר יכנסו לארץ.

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק. (דברים טז, יח)

בעבר ישבו השופטים בשערי העיר כדי לשפוט, זה היה המקום המרכזי. הרבי מליובביץ' מלמד אותנו, שגם לאדם עצמו יש שערים, כיוון שגם האדם עצמו הוא עולם קטן. "השערים" באדם, לפי הרבי הם הפתחים שבפנים – עיניים, אוזניים, נחיריים ופה (כמורה בשיטת פאולה אני חושבת שבהחלט ניתן להתייחס גם לסוגרים התחתונים בהקשר של הפרשה שלנו). (מבוסס על שיחה מליקוטי שיחות לד)

עיניים – על מה אנחנו מסתכלים. איזה מבט אנו נותנים- האם מבט אוהד או עוין, ביקורתי או מקשיב? האם יש לנו עין טובה או רעה?

אוזניים – לאלו דיבורים אנו מקשיבים? למי אנחנו נותנים להשפיע עלינו? שימו לב שיותר קשה להימנע מלשמוע דברים, כי אין ממש דרך מוצלחת "לסגור" את האוזניים. אם כך, לכתחילה כדאי לנו להימצא במקום שבו לא נהיה חשופים לשמוע דברים שאיננו רוצים לשמוע, כמו מקום של אנשים שמרכלים ואומרים לשון הרע.

פה – מה אני אומרת? אלו קולות אני משמיעה? איזה העוויות אני עושה? לפעמים חיוך זה חסד גדול, לפעמים מילה אחת היא עלבון איום.

נחיריים – למה הכוונה לדעתכם בשמירה על הנחיריים? האם אפשר להימנע מלהריח משהו? האם אפשר להשתדל להריח משהו טוב? ואיך זה קשור לשופט ולשוטר הפנימי?

אם כך, כל אדם צריך להציב לעצמו שופט ושוטר. שופט – שיקול דעת  להבחין בין טוב ורע, זו התורה. שוטר – הכוח והיכולת להוציא לפועל את החלטת השופט.
ליד שולחן השבת נחשוב מה קורה אם יש רק שופט – רק החלטה, ואין שוטר – אין ביצוע.

מה קורה אם יש פעולה ללא שיקול דעת מקדים (דוגמא: כשאנחנו עושים משהו רק כי "כולם עושים ככה").

נקרא ליד השולחן את המשל של שלמה המלך על הנמלה והשופט והשטר הפנימיים:
"לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם. אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל. תָּכִין בַּקַיִץ לַחְמָהּ אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ"

ומהו "ראה דרכיה וחכם" רבנן אמרי  (אמרו) ראה דרך ארץ שיש בה שבורחת מן הגזל.

אמר רבי שמעון בן חלפתא: מעשה בנמלה אחת שהפילה חיטה אחת והיו כולם באות ומריחות בה ולא היתה אחת מהן נוטלת אותה. באה אותה שהיתה שלה ונטלה אותה.

 ראה חכמה שיש בה וכל השבח הזה שיש בה שלא למדה מבריה ולא שופט ולא שוטר יש לה, שנאמר "אשר אין לה קצין שוטר ומושל". אתם שמניתי לכם שופטים ושוטרים על אחת כמה וכמה שתשמעו להן הוי "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ": (דברים רבה ה,ב)

שבת שלום מגילי והמשפחה

פרשת שופטים היא פרשה מלאה בהוראות ובאזהרות. כל שבת אני יושבת בבית הכנסת ומקשיבה לקריאה. למרות שאני מכירה את הפרשה, וכבר למדתי אותה במהלך השבוע לפני השבת, עדיין אני מתרגשת משמיעת הקריאה בטעמים, ממראה הקורא/הקוראת התורה הרכונים קלות מעל הקלף.

השבת קרה לי משהו יוצא דופן.

בזמן קריאת "שביעי", הקוראת קראה בקול ברור ועדין את פרשת עגלה ערופה: מה קורה כאשר מוצאים מישהו מת ולא יודעים מה קרה באמת.

הסיפור הזה כתוב בשש מילים מצמררות-
נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ
דברים כא א

פתאום נהייתי עצובה בשביל האיש ההוא, הנופל בשדה, שמישהו היכה אותו, ואנחנו לא יודעים מי. לא יודעים מי היכה, ולא יודעים שום דבר על המוכה, ולא יודעים מה קרה ביניהם, ולרגע הרגשתי את הבדידות של אותו נופל.

העצב נאחז בלבי לכמה שניות ועזב, כי שבת זה לא זמן של עצב.

הפיתרון שהתורה מלמדת למצב של  הנופל בשדה, המוכה בשדה, היא למצוא את העיר הקרובה ולהטיל את האחריות, כלקח, על נכבדי העיר, שיהיו עירניים יותר לנעשה בתחום השפעתם.

בימינו הנופל הזה אינו נמצא בשדה הפיסי, כי אם בשדה הוירטואלי, בשדה הרגשי (ובאקלים הכיתתי, בלשון בתי הספר). בשדות שבהם אפשר להיות מוכים ונופלים שוב ושוב.

סיפור בשש מילים שהוא עולם ומלואו נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ
דברים כא א.

* על סיפור בשש מילים למדתי מהמורה הילה לוי, מחנכת ומורה במגמת ספרות בבית הספר בויאר בירושלים.

עוד קצת על סיפור בשש מילים כאן – https://tamaragmon.co.il/six-words-story/

פרשת ראה

בפרשה זו כלולות מצוות רבות (נאום המצוות) שנאמרו על ידי משה רבינו  בעבר, וכעת הוא חוזר עליהן ומרחיב אותן.

התלבטתי מה להציג על השולחן. התחלתי עם המחשה של מצוות מעשר, וכמובן שנשאבתי ללמוד על תרומות ומעשרות ולעולם המופלא הזה. הסתבכתי, והחלטתי להגדים את מצוות הצדקה באמצעים מאד פשוטים שיש בכל בית (אני מקווה) – קופות צדקה.
על שולחן שתי קופות – קופה שקישטה בתי באחר צהרים של יצירה משפחתית. לכל ילד יש קופה שקישט בעצמו.
וקופת הבית/ההורים הקנויה שמראה מעיד עליה – קופת צדקה.
סכומי הכסף ששמתי להמחשה הם בהתאם ליכולת הכלכלית של בעלי הקופה 🙂

נושאים שנוכל לדון בהם ליד השולחן:

למי ראוי לתת, למי צריך לתת, וכמה נותנים?

האם נתינת צדקה בלי לרצות באמת, בסבר פנים חמוץ, או בלב חצוי מתקבלת או לא?

למה לא מברכים לפני שנותנים צדקה?

מצוות צדקה

ִּכִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן ; כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ (דברים טו', ז'-ח')

רבי אלעזר איש ברתותא אומר: תן לו משלו שאתה ושלך שלו. (פרקי אבות ג',ז')

כל מה שיש ליהודי, כל ממונו, כל ענייני הגוף, הכל שייך להשם יתברך והוא אינו אלא גזבר על זה, שום בעלות אין לו על כך, ולכן תן לו משלו שאתה ושלך שלו, ששורש מצוות צדקה הוא אמונה. (נתיבות שלום לרבי מסלונים לפרשת ראה)

 

שתהיה שבת של התרחבות הלב,

שבת שלום וחודש טוב, מגילי והמשפחה

פרשת ראה עוסקת במצוות רבות והיא פותחת בכותרת "רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם:  בְּרָכָה, וּקְלָלָה" (דברים יא,כו).

נתבונן בפסוק ונזכור שאין מילים מיותרות בתורה ונחשוב כיצד אפשר לצמצם אותו עוד יותר. מה דעתכם על המילה "ראה", האם אפשר לקרוא ולהבין את הפסוק גם בלעדיה? הנה כך: אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם:  בְּרָכָה, וּקְלָלָה . נשמע אותו הדבר, נכון?

גם בשפה העברית המדוברת אנחנו פונים למישהי ואומרים משהו כזה: "תראה, יש לך שתי אפשרויות…". אפשר לוותר על ה"תראה", נכון?

אנחנו יודעים שאין מילים מיותרות בתורה. לכל מילה יש משמעות, מטרה ותפקיד, ולכן ננסה לחקור קצת את המשמעות של המילה רְאֵה בהקשר שלה בדברי משה רבינו.

הלכתי וחיפשתי את ה רְאֵה הראשון בתורה ומצאתי:

וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק-לוֹ וַיָּרַח אֶת-רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'

(בראשית כז,כז)

זוכרים את הסיפור הזה? יעקב מתחפש לאחיו עשו והולך לאביהם יצחק, כדי שיברך אותו בברכה המיועדת לאח הבכור. יצחק מריח את הבגדים שיעקב לובש (בגדי אחיו הרגיל לצוד בשדה).

את המילה רְאֵה מפרש האבן עזרא כ"דבור עם הלב". כלומר יצחק אומר לעצמו "ריח בני כריח השדה", ובכך נותן לנו הצצה לשיח הפנימי של יצחק ההורה עם עצמו לגבי בנו. הפרשן אבן עזרא עונה על השאלה "אל מי יצחק מדבר?" כאשר הוא אומר רְאֵה, ותשובתו – מדבר אל לבו, דיבור פנימי.

פירוש אור החיים: "ראה לא לשון ראיה אלא חשיבות והכוונה ראוי הוא ריח בני וחשוב". פירוש זה מתייחס למשמעות המילה רְאֵה. ראה מלשון ראוי וחשוב. בהקשר זה נבין את הפסוק כך – ראוי וחשוב הוא בני כשדה (הארץ) המבורך על ידי ה'.

פירוש הספורנו מפרש את המילה רְאֵה בהקשרה בפסוק כהתבוננות מעבר לתכונות של הדבר אצלו וראיה של הערך המוסף האלוקי הטמון בו: "אתה "בני", "ראה" והתבונן שזה הריח הוא כריח שדה, שמלבד המציאות המספיק לו להיותו מזון לאיזה בעל חיים, הוסיף עליו טובת הריח המהנה ומועיל לרוח החיוני והנפשי, וזה מדרכי טובו. אשר ברכו ה'."

רְאֵה –  התבונן בערך המוסף. יצחק אומר ליעקב (המתחפש לעשיו) שים לב והתבונן בטובו של הקב"ה שלא רק נתן לנו מזון (מהשדה), אלא עשה אותו מהנה גם בריח. כך הוא מלמד את יעקב שבכל דבר גשמי יש משהו שגם מהנה ומועיל לחיוניות ולנפש שמוסיף הקב"ה.

הצעה לדיון משפחתי: איזה סוג של רְאֵה משמש בפסוקים הבאים:

אִם-תְּעַנֶּה אֶת-בְּנֹתַי וְאִם-תִּקַּח נָשִׁים עַל-בְּנֹתַי אֵין אִישׁ עִמָּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ

(בראשית לא,נ)

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרָיִם (בראשית, מא,מא)

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ (שמות ז,א)

רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה (שמות לא,ב)

כעת נדון: למה משמשת המילה רְאֵה בפסוק הפותח את פרשת השבוע?

ראה כי המפיל גורל עם חברו מכסה הגורלות והחלקים שלא יברור חברו חלק היפה אבל אתה ראה הגורלות וראה החלקים ובחרת בחיים. (בעלי הטורים)

• הקב"ה מראה לעם ישראל במה כדאי לו לבחור, כיצד כדאי להתנהג, כמו שאדם
  מפנה את תשומת לבו של חברו למקום מסוים.

ראה. לכל אחד ידבר: (אבן עזרא)

• הפניה בלשון יחיד "ראה", כדי שכל אחד ירגיש שהפניה היא אישית
  אליו.

לסיכום,

בפרשה משה מדבר עם בני ישראל על דברים חשובים שהם צריכים לזכור לפני שהם נכנסים לארץ ישראל.

משה פותח ואומר "ראה". בעצם משה מדבר אל כל העם. אז למה הוא לא אומר "תראו"? הרי הוא מדבר אל כולם?

משה אומר "ראה", בלשון יחיד, כי הוא רוצה שכל אחד ירגיש שמשה מדבר במיוחד אליו, ושכל אחד יקשיב, בעצמו.

כמה חשוב לנו שנרגיש שפונים אלינו באופן אישי, נכון? תלמידה מרגישה חשובה וראויה כאשר המורה פונה אליה בשמה. ילד מרגיש אהוב כאשר ההורה פונה אליו בשמו (ולא מתבלבל עם השמות של אחיו, ולא רק קורא לו בשם חיבה). כאשר משה רבינו אומר  "רְאֵה", כל אחד מישראל מרגיש שמשה אומר "ראה" וגם את שמו שלו ופונה אליו ממש (לפי המדרש).

הרְאֵה האחרון בתורה הוא –

רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב וְאֶת-הַמָּוֶת וְאֶת-הָרָע (דברים ל,טו) ואולי הוא מתמצת בתוכו את כל הרְאֵה הקודמים לו. מה דעתכם?

בהצלחה לכל החוזרים למסגרות הלימודים ושבת שלום ושמחה מגילי והמשפחה

פרשת ואתחנן

 

בפרשה זו נושאים רבים, וכל משפחה תוכל להעמיק לפי העניין האישי.

הילדים היו בבריכה, על כן בחרתי בעצמי את הנושא לשולחן. בסיום נאומו ההסטורי, משה מזכיר את בחירתו של הקב"ה בעם ישראל:

 

לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל-הָעַמִּים, חָשַׁק יְהוָה בָּכֶם–וַיִּבְחַר בָּכֶם:  כִּי-אַתֶּם הַמְעַט, מִכָּל-הָעַמִּים.

 

כִּי מֵאַהֲבַת יְהוָה אֶתְכֶם, וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת-הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם, הוֹצִיא יְהוָה אֶתְכֶם, בְּיָד חֲזָקָה; וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים, מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרָיִם. (דברים ז, ז-ח).

 

עיון בפסוקים מעלה שאלות לגבי הסיבה שה' בוחר בישראל –

מה המשמעות של הרבה או מעט?

האם אחד מהם עדיף על השני?

ומה הקשר לאהבה ולבחירה?

 

הפרשנים עוסקים בכך, ובחרתי להביא בקיצור (נמרץ ביותר) מדבריו של ה"כלי יקר":

 

ֹלא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל-הָעַמִּים, חָשַׁק יְהוָה בָּכֶם–וַיִּבְחַר בָּכֶם – לשון זה צריך ביאור… מהו שנתן טעם ואמר כי מאהבת ה' אתכם. נתן טעם לאהבה באהבה עצמה.

 

והביאור לכל זה הוא, שראה ה' את ישראל שבאמת אינן שלמים מכל צד כי עם קשה עורף הוא.

 

כִּי מֵאַהֲבַת יְהוָה אֶתְכֶם כי אתם בעצמותיכם רצויים. (כלי יקר לפרשה)

 

סביב השולחן נעסוק בתהיה של הכלי יקר האם אפשר לתרץ דבר בדבר עצמו:

 

נתן טעם לאהבה באהבה עצמה – זו ההזדמנות להזכיר לאהובנו ולילדינו שאנו אוהבים אותם, בעצם היותם, ולא משום שהם הרבה-משהו (חכמים, יפים, נדיבים) או מעט-משהו (צנועים, נוחים להתפייס).

 

מיטיבי לכת – האם הרבה/מעט הם הפכים? העזרו בדיון על תפילה, קורבנות, גמילות חסדים – מתי נשים דגש על כמות ומתי על איכות, ומתי הרבה ומעט הם בעצם אותו הדבר?

 

רמז: לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין את לבו לשמים: (רש"י לפרשת ויקרא א', י"ז).

 

תמונת השולחן ממחישה את אחוז העם היהודי מתוך אוכלוסיית העולם (באופן לא מדוייק 🙂 )

להמשיך את מאמר הפסוק שלא נבחרנו, כי אנו רבים.

 

בפרשה מוזכר מעמד הר סיני ועשרת הדיברות על כן הצבתי על שולחן דגם של לוחות הברית.

 

האם מצאתם את חמודי הקיפוד?

 

שבת שלום מגילי והמשפחה

פרשת ואתחנן בפרשת ואתחנן נושאי ליבה שכל יהודי מכיר – עשרת הדיברות ו"שמע ישראל", ומיד אחרי קריאת "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" – מצוות אהבת ה'. לשון "ואהבת" מופיעה ארבע פעמים בתורה – לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה' (פרק יט' פסוק יח) כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם (פרק יט' פסוק לד) וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ (פרק ו' פסוק ה) – פרשת ואתחנן וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְוֹתָיו כָּל-הַיָּמִים (פרק יא' פסוק א) שלושה ציווים על אהבה – אהבת עם ישראל, אהבת ה' ואהבת הגר. ליד שולחן השבת נדון בשאלה: מהי אהבה? בספר החינוך נמנית מצוה תיח הנלמדת מהפרשה: מצות אהבת ה'. "…ולשון ספרי: לפי שנאמר "ואהבת", איני יודע כיצד אוהב אדם את המקום (את ה')- תלמוד לומר "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", שמתוך כך אתה מכיר את-מי-שאמר-והיה-העולם; כלומר: שעם התבוננות בתורה – תתישב האהבה בלב בהכרח." לפנים, האדם הרגיש את הקרבה והאהבה לאלוקות וממנה היה גוזר אהבה לשאר הברואים. היום, אנו מקישים מהאהבות "הקטנות" שלנו לשאלת האהבה הגדולה – הקשר לאלוקות. בעל ספר החינוך נותן לנו (או מחביא עבורנו) טיפ "איך אוהבים" – מתבוננים בתורה. התורה היא מה שהקב"ה נתן לנו, התבוננות במעשי ה'  – במה שה' עושה, לא במה שאנחנו רוצים שהוא יעשה, היא המביאה לאהבתנו אותו. אם נקיש מהאהבה הגדולה של אדם לאלוקיו לאהבת בין-בני-אדם, הרי שאם נתבונן במעשיהם של אהובינו (לא במה שאנו רוצים שהם יעשו), תתיישב בלבנו אהבה אליהם. אז ליד שולחן השבת נשוחח עם ילדינו – מה היא אהבה, מה אנו אוהבים, ומה רק מעדיפים (גלידה? בוטנים? גויאבה?), מה חביב עלינו ומה נעים לנו, ומה ההבדל ומה המחבר בין המושגים השונים. שבת שלום ואהבה, מגילי והמשפחה

פרשת דברים היא הפרשה הראשונה בספר דברים, ספר הדיבורים – הנאומים של משה רבינו לעם ישראל לפני כניסתם לארץ ולפני מותו.

בפרשה סקירה הסטורית של אירועים חשובים ןתחנות חשובות בחיי העם.

הפסוק:

ה' אֱלֹהֵיכֶם, הִרְבָּה אֶתְכֶם; וְהִנְּכֶם הַיּוֹם, כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב. (דברים א', י')

מזכיר לנו את ברכתו של ה' לאברהם אבינו, שצאצאיו יהיו מרובים.

משה מוסיף ברכה משלו על ברכת ה':  יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם, יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם–אֶלֶף פְּעָמִים; וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם. (א,יא).

"והנכם היום ככוכבי השמים" – וכי  (כמספר) ככוכבי השמים היו באותו היום? והלא לא היו אלא ס' רבוא  (ששים אלף).

מהו (למה הכוונה) "והנכם היום"?

הנכם משולים כיום קיימים לעולם כחמה וכלבנה וככוכבים. (רש"י)

מה משמעות התוספת, האם אפשר להוסיף על ברכת ה'?

על נושא הברכות נשוחח סביב שולחן השבת – על מה מברכים, את מי, ומה משמעות הברכה?

לחדי העין – חמודי יצא לחופשה :-) אולי מפני שיש דובים על השולחן? מי שם לב?

 

שבת שלום מגילי והמשפחה

 

 

פרשת דברים פותחת את ספר דברים – ספר נאומים של משה רבינו, הנושא אותם לפני עם ישראל לפני הכניסה לארץ. משה רבינו שאותו הכרנו בתחילת דרכו שהוא אינו "איש דברים" (ראו בספר שמות פרק ד' פסוק י'), משתנה וגדל והופך לאדם שדובר את ספר דברים.

בפרשה מזכיר משה לבני ישראל את המסעות שעברו, אך בשונה מפרשת מסעי (שקראנו בשבוע שעבר) הוא אינו מתעכב על המקומות, אלא על החוויות, על האירועים. כך מזכיר משה לבני ישראל את מינוי השופטים (שרי אלפים וכו'), את שליחת האנשים שיתורו את הארץ ומה שקרה בעקבות עדות המרגלים.

האם בני ישראל אל יודעים כבר את אשר מספר להם משה? מדוע לחזור שוב על אותם הזכרונות הלא נעימים?

קודם כל, יכול להיות שבני ישראל באמת לא מכירים את הסיפורים האלה, אולי הם סוג של סוד, של בושה שלא מדברים עליה, הרי פרשת המרגלים היתה משבר עצום ביחסים של עם ישראל עם הקב"ה. כעת, לפני הדור החדש העומד להיכנס לארץ ישראל, מניח משה את הסיפור של אבותם ומעמיד אותם במבחן – האם הדור החדש ירצה להיכנס לארץ? האם גם דור זה יבקש לשלוח מרגלים?

אפשרות אחרת היא לתת לנו, הקוראים את סיפור המעשה לאחר אלפי שנים, רספקטיבה נוספת על סיפור המרגלים והשלכותיו על יחסי עם ישראל-הקב"ה-ארץ ישראל, וזה אעסוק כעת.

נדמיין את בני ישראל אשר נולדו במדבר, נולדו חופשים מעבדות נודדים עם אבותיהם במדבר ארבעים שנה. ארץ ישראל לא רחוקה, היא מהלך כמה ימים. והילדים, הבה נכנה אותם "הדור החדש", שואלים : למה אנחנו לא ממשיכים לארץ ישראל?
למה רק מדברים על ארץ ישראל?

ומה יענו ההורים? נסו לערוך דיון כזה ביניכם כעת ליד שולחן השבת. מה שואלים הילדים, מה עונים ההורים?

לאחר שהמרגלים ספרו על מסעם והוציאו את דיבת הארץ, תגובת בני ישראל היתה

לבכות באוהלים ולרגון – לרגון זה לא פועל שמשתמשים בו הרבה. לרגון זה אומר שאני חושב שהאדם האחר שונא אותי ובגלל זה הוא עושה את מה שהוא עושה.

זה הדבר שהכעיס את הקב"ה. האהבה של הקב"ה לעם ישראל אינה תלויה בדבר, וגם כשהם עושים את הדבר הכי מעצבן בעולם – דוחים ומתלוננים על המתנה הנהדרת ששמה "ארץ ישראל" ועוד אומרים "ה' שונא אותנו ובגלל זה הוא רוצה שנגור בארץ ישראל", זה בכלל לא משנה לקב"ה.

תשובת הקב"ה לתלונה, לפחד ולכפיות הטובה של עם ישראל היא:

אתם לא תכנסו לארץ ישראל, כי אתם פוחדים מהעמים שנמצאים בה, אבל
וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה, וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע–הֵמָּה, יָבֹאוּ שָׁמָּה; וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה, וְהֵם יִירָשׁוּהָ. (דברים א,לט)

עכשיו רגע נדמיין שיש מקום שאני מאד מאד מפחדת ללכת אליו. ואז אומרים לי:

את מפחדת? אין בעיה, את לא צריכה להתמודד ללכת לשם. אבל הילדים שלך – הם כן ילכו לשם!".

מה הייתי חושבת? מה הייתי מרגישה? אני משערת שהייתי חושבת משהו כזה:
מה, אם אני מפחדת מהארץ הזו, בוודאי שאני לא רוצה שהילדים שלי ילכו אליה!

אבל כשהקב"ה אומר לבני ישראל הבוכים והנרגנים שהם אמנם לא חייבים להיכנס לארץ ישראל, אבל שהילדים שלהם כן יכנסו אליה, קורה משהו מאד מעניין, שקורה להרבה הורים.

בני ישראל מבינים שארץ ישראל היא דבר טוב, והם מחליטים להיות אמיצים וכן להיכנס לארץ ישראל. אבל הקב"ה כבר גזר עליהם, על דור המדבר, את עונשם שימשיכו לנדוד במדבר. היו כמה שניסו בכל זאת להיכנס מיד לארץ ישראל (זו פרשת המעפילים שמיד אחרי פרשת המרגלים), אבל הם לא הצליחו.

אנחנו לומדים מהסיפור של משה רבינו, כפי שהוא מספר אותו לדור החדש, הדור שנולד חופשי במדבר, על הכח החזק שיש לילדים – לגרום להורים שלהם להתאמץ ולהתגבר על פחדים. אנחנו לומדים על התכונה המופלאה שיש להורים – להתגבר על פחד, על מנת להיטיב עם הילדים.

אנחנו לומדים מהסיפור של משה על המבחן שאנחנו עומדים בו דור אחרי דור:
האם ניכנס לארץ המובטחת? האם נעקוב אחרי הקב"ה במסע לארץ ישראל או

נמשיך במקום המוכר שאינו צריך להתמודד?

בכל דור אדם צריך לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, וגם בכל דור – לראות את עצמו הולך לארץ ישראל.

שבת שלום ונחמה,

                  מגילי והמשפחה