שולחן ערוך לפרשה

פרשת דברים היא הפרשה הראשונה בספר דברים, ספר הדיבורים – הנאומים של משה רבינו לעם ישראל לפני כניסתם לארץ ולפני מותו.

בפרשה סקירה הסטורית של אירועים חשובים ןתחנות חשובות בחיי העם.

הפסוק:

ה' אֱלֹהֵיכֶם, הִרְבָּה אֶתְכֶם; וְהִנְּכֶם הַיּוֹם, כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב. (דברים א', י')

מזכיר לנו את ברכתו של ה' לאברהם אבינו, שצאצאיו יהיו מרובים.

משה מוסיף ברכה משלו על ברכת ה':  יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם, יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם–אֶלֶף פְּעָמִים; וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם. (א,יא).

"והנכם היום ככוכבי השמים" – וכי  (כמספר) ככוכבי השמים היו באותו היום? והלא לא היו אלא ס' רבוא  (ששים אלף).

מהו (למה הכוונה) "והנכם היום"?

הנכם משולים כיום קיימים לעולם כחמה וכלבנה וככוכבים. (רש"י)

מה משמעות התוספת, האם אפשר להוסיף על ברכת ה'?

על נושא הברכות נשוחח סביב שולחן השבת – על מה מברכים, את מי, ומה משמעות הברכה?

לחדי העין – חמודי יצא לחופשה :-) אולי מפני שיש דובים על השולחן? מי שם לב?

 

שבת שלום מגילי והמשפחה

 

 

פרשת דברים פותחת את ספר דברים – ספר נאומים של משה רבינו, הנושא אותם לפני עם ישראל לפני הכניסה לארץ. משה רבינו שאותו הכרנו בתחילת דרכו שהוא אינו "איש דברים" (ראו בספר שמות פרק ד' פסוק י'), משתנה וגדל והופך לאדם שדובר את ספר דברים.

בפרשה מזכיר משה לבני ישראל את המסעות שעברו, אך בשונה מפרשת מסעי (שקראנו בשבוע שעבר) הוא אינו מתעכב על המקומות, אלא על החוויות, על האירועים. כך מזכיר משה לבני ישראל את מינוי השופטים (שרי אלפים וכו'), את שליחת האנשים שיתורו את הארץ ומה שקרה בעקבות עדות המרגלים.

האם בני ישראל אל יודעים כבר את אשר מספר להם משה? מדוע לחזור שוב על אותם הזכרונות הלא נעימים?

קודם כל, יכול להיות שבני ישראל באמת לא מכירים את הסיפורים האלה, אולי הם סוג של סוד, של בושה שלא מדברים עליה, הרי פרשת המרגלים היתה משבר עצום ביחסים של עם ישראל עם הקב"ה. כעת, לפני הדור החדש העומד להיכנס לארץ ישראל, מניח משה את הסיפור של אבותם ומעמיד אותם במבחן – האם הדור החדש ירצה להיכנס לארץ? האם גם דור זה יבקש לשלוח מרגלים?

אפשרות אחרת היא לתת לנו, הקוראים את סיפור המעשה לאחר אלפי שנים, רספקטיבה נוספת על סיפור המרגלים והשלכותיו על יחסי עם ישראל-הקב"ה-ארץ ישראל, וזה אעסוק כעת.

נדמיין את בני ישראל אשר נולדו במדבר, נולדו חופשים מעבדות נודדים עם אבותיהם במדבר ארבעים שנה. ארץ ישראל לא רחוקה, היא מהלך כמה ימים. והילדים, הבה נכנה אותם "הדור החדש", שואלים : למה אנחנו לא ממשיכים לארץ ישראל?
למה רק מדברים על ארץ ישראל?

ומה יענו ההורים? נסו לערוך דיון כזה ביניכם כעת ליד שולחן השבת. מה שואלים הילדים, מה עונים ההורים?

לאחר שהמרגלים ספרו על מסעם והוציאו את דיבת הארץ, תגובת בני ישראל היתה

לבכות באוהלים ולרגון – לרגון זה לא פועל שמשתמשים בו הרבה. לרגון זה אומר שאני חושב שהאדם האחר שונא אותי ובגלל זה הוא עושה את מה שהוא עושה.

זה הדבר שהכעיס את הקב"ה. האהבה של הקב"ה לעם ישראל אינה תלויה בדבר, וגם כשהם עושים את הדבר הכי מעצבן בעולם – דוחים ומתלוננים על המתנה הנהדרת ששמה "ארץ ישראל" ועוד אומרים "ה' שונא אותנו ובגלל זה הוא רוצה שנגור בארץ ישראל", זה בכלל לא משנה לקב"ה.

תשובת הקב"ה לתלונה, לפחד ולכפיות הטובה של עם ישראל היא:

אתם לא תכנסו לארץ ישראל, כי אתם פוחדים מהעמים שנמצאים בה, אבל
וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה, וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע–הֵמָּה, יָבֹאוּ שָׁמָּה; וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה, וְהֵם יִירָשׁוּהָ. (דברים א,לט)

עכשיו רגע נדמיין שיש מקום שאני מאד מאד מפחדת ללכת אליו. ואז אומרים לי:

את מפחדת? אין בעיה, את לא צריכה להתמודד ללכת לשם. אבל הילדים שלך – הם כן ילכו לשם!".

מה הייתי חושבת? מה הייתי מרגישה? אני משערת שהייתי חושבת משהו כזה:
מה, אם אני מפחדת מהארץ הזו, בוודאי שאני לא רוצה שהילדים שלי ילכו אליה!

אבל כשהקב"ה אומר לבני ישראל הבוכים והנרגנים שהם אמנם לא חייבים להיכנס לארץ ישראל, אבל שהילדים שלהם כן יכנסו אליה, קורה משהו מאד מעניין, שקורה להרבה הורים.

בני ישראל מבינים שארץ ישראל היא דבר טוב, והם מחליטים להיות אמיצים וכן להיכנס לארץ ישראל. אבל הקב"ה כבר גזר עליהם, על דור המדבר, את עונשם שימשיכו לנדוד במדבר. היו כמה שניסו בכל זאת להיכנס מיד לארץ ישראל (זו פרשת המעפילים שמיד אחרי פרשת המרגלים), אבל הם לא הצליחו.

אנחנו לומדים מהסיפור של משה רבינו, כפי שהוא מספר אותו לדור החדש, הדור שנולד חופשי במדבר, על הכח החזק שיש לילדים – לגרום להורים שלהם להתאמץ ולהתגבר על פחדים. אנחנו לומדים על התכונה המופלאה שיש להורים – להתגבר על פחד, על מנת להיטיב עם הילדים.

אנחנו לומדים מהסיפור של משה על המבחן שאנחנו עומדים בו דור אחרי דור:
האם ניכנס לארץ המובטחת? האם נעקוב אחרי הקב"ה במסע לארץ ישראל או

נמשיך במקום המוכר שאינו צריך להתמודד?

בכל דור אדם צריך לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, וגם בכל דור – לראות את עצמו הולך לארץ ישראל.

שבת שלום ונחמה,

                  מגילי והמשפחה

בני ישראל קרובים מאד לכניסה לארץ כנען היא ארץ ישראל. בפרשה הקודמת דובר על חלוקת הארץ לשבטים ולמשפחות, ובפרשה שלנו בני שבט גד וראובן מבקשים להרחיב את הנחלה שנקבעה להם ולהחיל אותה גם על השטחים שבהם הם נמצאים כעת בעבר הירדן המזרחי. הם פונים למשה ומבקשים את השטח על מנת להתיישב בו, הם מנסחים את בקשתם כך:

גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה, וְעָרִים, לְטַפֵּנוּ. (לב,טז)

הפרשן רש"י מעיר על בקשתם של בני גד וראובן:

נבנה למקננו פה. חָסִים הָיוּ עַל מָמוֹנָם יוֹתֵר מִבְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם, שֶׁהִקְדִּימוּ מִקְנֵיהֶם לְטַפָּם. אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה "לֹא כֵן, עֲשׂוּ הָעִקָּר עִקָּר וְהַטָּפֵל טָפֵל, בְּנוּ לָכֶם תְּחִלָּה עָרִים לְטַפְּכֶם וְאַחַר כֵּן גְּדֵרוֹת לְצֹאנְכֶם" (תנחומא):

רש"י מתייחסים לסדר שבו מנוסחת הפרשה – מה שמבקשים ראשון הוא החשוב יותר (העיקר) והדבר השני הוא הטפל.

מנקודת המבט של רש"י בני גד וראובן דואגים יותר לממון (פרנסה)  מאשר למשפחותיהם, כיוון שהם מבקשים קודם להקים גדרות לצאן, כלומר לבסס את רעיית הצאן שהיא פרנסתם ורק אחר כך לבנות בתים.

תשובת משה לשבטים גד וראובן מתאימה לפרשנות של רש"י:

בְּנוּ-לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם, וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם (לב,כד)

משה מתקן את הניסוח ומעמיד את הטף (הילדים) לפני הצאן (הפרנסה).

ליד שולחן השבת נקרא את הסיפור החסידי הבא:

הבן האמיתי

היהודי הקדוש מפְּשׁיסחָה אמר פעם: "מנהג העולם הוא שכל מאמציו ועיסוקיו של אדם בעולם הם כדי לאפשר לבנו להתפנות ללימוד תורה וליראת שמים. אך כאשר גדל הבן הוא שוכח את רצונו של אביו, ועד כמה עמל אביו כדי לגדלו לתורה ולמעשים טובים.

כשהבן גדֵל והופך להורה, הוא עצמו עמל ויגע רק כדי שבנו שלו יהיה תלמיד חכם ועובד ה'. וכך, בעוונותינו הרבים, נוהגים בני אדם דור אחר דור".

"ובכן", אמר היהודי הקדוש: "מתי נראה את הבן האמתי?"

(מובא מהאתר "זושא" www.zusha.org.il)

שאלות לדיון:

1. למה אנחנו עובדים?
2. מה מטרתנו בעולם?
3. מיהו הבן האמיתי?

שבת שלום מגילי והמשפחה

פרשת מטות תשפ"ד

בפרשה מטות כאשר בני ישראל עומדים לפני הכניסה לארץ ניגשים נציגי השבטים ראובן וגד אל משה ומבקשים ממנו  להשאר להשתקע בעבר הירדן:

וַיֹּאמְר֗וּ אִם־מָצָ֤אנוּ חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ יֻתַּ֞ן אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לַעֲבָדֶ֖יךָ  לַאֲחֻזָּ֑ה אַל־תַּעֲבִרֵ֖נוּ אֶת־הַיַּרְדֵּֽן׃

תשובתו של משה: 

וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לִבְנֵי־גָ֖ד וְלִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן הַאַֽחֵיכֶ֗ם יָבֹ֙אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה׃

בני ראובן וגד מדברים על בית, נחלה ופרנסה, משה עונה להם על המשימה הלאומית העומדת בפני העם כולו.

השיחה ביניהם משקפת קונפליקט שקיים אצל כל אחד מאתנו – עד כמה אני עושה לביתי ועד כמה אני מסורה לכלל ישראל. בימינו, בזמן מלחמת "חרבות ברזל", כל אחד יכול להבין את הקונפליקט של בני ראובן ואת התשובה החריפה של משה.

בני גד קבלו את ברכת יעקב להיות אנשי צבא, כיצד יוכלו, מעבר לערבות ההדדית, לא לממש את היכולות שלהם לטובת העם?

ומה שאר השבטים יחשבו אם יראו את השבט הבכור (ראובן) בוחר להשתקע בעבר הירדן?

(מה קורה אצלכם בבית כשהבכור רוצה משהו? מה עושים שאר האחים?)

השיחה של בני ראובן וגד עם משה ממשיכה, והם מבטיחים להיות חלק מעם ישראל גם אם יגורו בעבר הירדן (משה יצרף אליהם את מחצית שבט מנשה, כדי לוודא את זה), וגם להשתתף במלחמות כיבוש הארץ:

וַיִּגְּשׁ֤וּ אֵלָיו֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ גִּדְרֹ֥ת צֹ֛אן נִבְנֶ֥ה לְמִקְנֵ֖נוּ פֹּ֑ה וְעָרִ֖ים לְטַפֵּֽנוּ׃ 

וַאֲנַ֜חְנוּ נֵחָלֵ֣ץ חֻשִׁ֗ים לִפְנֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֛ד אֲשֶׁ֥ר אִם־הֲבִֽיאֹנֻ֖ם אֶל־מְקוֹמָ֑ם וְיָשַׁ֤ב טַפֵּ֙נוּ֙ בְּעָרֵ֣י הַמִּבְצָ֔ר מִפְּנֵ֖י יֹשְׁבֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ 

לֹ֥א נָשׁ֖וּב אֶל־בָּתֵּ֑ינוּ עַ֗ד הִתְנַחֵל֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִ֖ישׁ נַחֲלָתֽוֹ׃ 

כִּ֣י לֹ֤א נִנְחַל֙ אִתָּ֔ם מֵעֵ֥בֶר לַיַּרְדֵּ֖ן וָהָ֑לְאָה כִּ֣י בָ֤אָה נַחֲלָתֵ֙נוּ֙ אֵלֵ֔ינוּ מֵעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן מִזְרָֽחָה׃

　　

לאחר שקראתם את ההבטחות של בני ראובן וגד, מצאו את ההבדל בין דבריהם למה שמשה עונה להם:

וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אִֽם־תַּעֲשׂ֖וּן אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה אִם־תֵּחָ֥לְצ֛וּ לִפְנֵ֥י ה' לַמִּלְחָמָֽה׃ 

וְעָבַ֨ר לָכֶ֧ם כׇּל־חָל֛וּץ אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן לִפְנֵ֣י ה' עַ֧ד הוֹרִישׁ֛וֹ אֶת־אֹיְבָ֖יו מִפָּנָֽיו׃ 

וְנִכְבְּשָׁ֨ה הָאָ֜רֶץ לִפְנֵ֤י ה' וְאַחַ֣ר תָּשֻׁ֔בוּ וִהְיִיתֶ֧ם נְקִיִּ֛ם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵ֑ל וְ֠הָיְתָ֠ה הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֥את לָכֶ֛ם לַאֲחֻזָּ֖ה לִפְנֵ֥י ה'׃ וְאִם־לֹ֤א תַעֲשׂוּן֙ כֵּ֔ן הִנֵּ֥ה חֲטָאתֶ֖ם לַה' וּדְעוּ֙ חַטַּאתְכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּמְצָ֖א אֶתְכֶֽם׃ 

בְּנֽוּ־לָכֶ֤ם עָרִים֙ לְטַפְּכֶ֔ם וּגְדֵרֹ֖ת לְצֹנַאֲכֶ֑ם וְהַיֹּצֵ֥א מִפִּיכֶ֖ם תַּעֲשֽׂוּ׃

משה בעצם חוזר על דברי בני ראובן וגד עם שלושה הבדלים בולטים:

1. הוא מעמיד את משימת המלחמה לפני בניית הבתים.

2. הוא מכניס את ה' להבטחות של בני ראבו ןגד (סימנתי בפסוקים), ובכך מבהיר לבני ראובן וגד שההסכם הזה מחייב לפני ה' (קצת מזכיר את נושא הנדרים שגם מופיע בפרשה).

3. משה אומר מה יקרה אם לא יעמדו בהסכם. 

בני ראובן וגד מסכימים וחוזרים על הבטחתם עם שם ה'. 

נושא לדיון: הם לא משנים את סדר המשימות בניית בתים-מלחמה. האם אתם יכולים לחשוב על הסבר מדוע? 

וַיֹּ֤אמֶר בְּנֵי־גָד֙ וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֔ן אֶל־מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹ֑ר עֲבָדֶ֣יךָ יַעֲשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י מְצַוֶּֽה׃ 

טַפֵּ֣נוּ נָשֵׁ֔ינוּ מִקְנֵ֖נוּ וְכׇל־בְּהֶמְתֵּ֑נוּ יִֽהְיוּ־שָׁ֖ם בְּעָרֵ֥י הַגִּלְעָֽד׃ 

וַעֲבָדֶ֨יךָ יַֽעַבְר֜וּ כׇּל־חֲל֥וּץ צָבָ֛א לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה לַמִּלְחָמָ֑ה כַּאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י דֹּבֵֽר׃ 

שולחן ערוך לפרשה – הצעות לדיונים משפחתיים סביב פרשת השבוע באמצעות משחקים,המחשות והתבוננות באמנות. הרשמו לבלוג: https://shabbattable.blog/

אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם–לְצִבְאֹתָם:  בְּיַד-מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן. 

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם–עַל-פִּי יְהוָה; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם.

(במדבר לג,א-ב)

אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם–לְצִבְאֹתָם:  בְּיַד-מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן. 

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם–עַל-פִּי יְהוָה; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם. (במדבר לג,א-ב)

פרשת מסעי מפרטת את הנדודים והמסעות של בני ישראל במדבר.
הרבי מליובביץ' מסב את תשומת לבנו לשני דברים:

1. התורה מפרטת את מקומות החניה של בני ישראל ולא הנסיעה. אולי היה צריך להיות כתוב "אלו חניות בני ישראל".
2. בני ישראל הולכים ממצרים לארץ ישראל, זה המסע שלהם. מדוע התורה משתמשת בלשון רבים "מסעי" כאילו שמדובר בהרבה מסעות?

והתשובה:

המילה "מסעי" היא דווקא בלשון רבים, כדי לתת הוראה רוחנית לכל יהודי שתמיד צריך להתקדם במסע ולא לחנות.

ליד שולחן השבת נדון באמרתו של ר' נחמן מברסלב:

כל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ ישראל (ליקוטי מוהר"ן קנ"ו)

ר' נחמן אמר את המשפט הזה לאחר שבקר בארץ ישראל וחזר לאירופה.

למה, לדעתכם, התכוון ר' נחמן בדבריו?

שבת שלום ,

מגילי והמשפחה

פרשות מטות-מסעי

סיעור מוחות משפחתי הניב את התצוגה שלפניכם.
נתבונן יחד עם משה ובני ישראל בנקודות ציון מסעות בני ישראל ממצרים ועד ערבות מואב על ירדן יריחו.

נושאים לשיחה משפחתית:
1. בחרתי בובות עם משקפות, כדי להראות את הציפייה של עם ישראל להיכנס לארץ. שימו לב לבובה של גבר לא מגולח, הבובות שנושאות ציוד טיול. נושא לשיחה: מה ההבדל בין מסע לבין טיול?

2. בובת משה המתנשאת מעל שאר הבובות, גורמת לנו לחשוב ולדון בדמותו של משה שלא זכה להיכנס לארץ.

3. בתצוגה שלנו ניתן להקיף במבט אחד את מראה ארץ מצרים ואת הארץ המובטחת העתידית, אך כשאנו יוצאים למסע, אנו לא תמיד יודעים לאן פנינו מועדות, מה נעבור בדרך ולאן באמת נגיע.

4. אחת התמונות מראה במפה את נקודת הציון "קדש ברנע", אחת מתחנות המסע של בני ישראל במדבר. אלו עוד נקודות גאוגרפיות ידועות לנו ממסעות בני ישראל במדבר? האם יטבתה שלנו היא יטבתה שבה עברו בני ישראל?

מסעות במדבר

אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם–לְצִבְאֹתָם: בְּיַד-מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן (במדבר לג' א')

אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, היזהרו במצותי ושמרו את התורה, וראו כמה נסים ונפלאות עשיתי לכם משעה שיצאתם ממצרים והפלתי שונאיכם והעברתי אתכם בים והפלתי פחד ורעדה באויביכם…
וכל ארבעים שנה שהייתם במדבר, לא הנחתי אתכם אפילו שעה אחת. כמה שונאים באו עליכם ולא הנחתי אתכם לברוח. וכמה נחשים ועקרבים הרגתי מפניכם, ולא הנחתי אותם להזיק אתכם.
לפיכך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: כתוב את המסעות שנסעו ישראל במדבר, כדי שידעו כמה נסים עשיתי עימהם בכל מסע ומסע. (תנחומא)

פרשת מסעי היא האחרונה בספר "במדבר", על כן נאמר
*חזק חזק ונתחזק*
שבת שלום מגילי ומשפחה✨
# האם מצאתם את חמודי הקיפוד?#

כמה נקודות שנוכל לדבר עליהן ליד שולחן השבת:

• בפרשה רשימת המשפחות היורשות נחלה בארץ ישראל. אמנם בני ישראל במדבר, אך כבר עכשיו הם מתכוננים לישיבה בארץ. אם בני ישראל נמצאים במדבר, אך במחשבותיהם הם בארץ ישראל, היכן הם באמת? ר' נחמן אמר:  "עיקר האדם הוא השכל, ועל כן במקום שחושב בשכל, שם כל האדם."(ליקוטי מוהר"ן א' כ"א).

מכירים את זה שאתם במקום אחד, אך המחשבה במקום אחר? מתי זה קורה לכם, מתי זה דבר טוב ומתי פחות?

בנות צלופחד מקשיבות קשב רב להנחיית של משה לגבי הכללים של חלוקת הנחלות ולרשימת המשפחות, ושמות לב שמשפחות שיש בהן בנות בלבד לא מקבלות נחלה. כששוחחתי על הפרשה עם הילדים, שאלנו את עצמנו:

מדוע התורה מחשיבה רק גברים כיורשים של נחלה? מה דעתכם?

בנות צלופחד החליטו לשאול את משה, ולומר לו שגם הן רוצות נחלה בארץ ישראל. האם קרה לכם שהמורה או המדריכה בתנועה קבעה כלל שנראה לכם מפלה? האם שאלתם את המורה או המדריכה על כך?

• ישנם כמה מדרשים על התנהלותו של משה בפרשת בנות צלופחד. לפי הפרשה משה מפנה את השאלה שלהן לקב"ה. תשובת הקב"ה היא חד משמעית – כֵּן, בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת–נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם; וְהַעֲבַרְתָּ אֶת-נַחֲלַת אֲבִיהֶן, לָהֶן (במדבר כז,ז)

חלק מהפרשנים טוענים שמשה לא ידע את ההלכה הזו, ולכן היה צריך לשאול את ה'. חביב עלי פירוש המדרש הגדול:

אמר משה: ממני ילמדו כל הדורות הבאים שתליתי הדבר ברב גדול. והלא דברים קל וחומר ומה משה רבינו שהעיד עליו הקב"ה "בכל ביתי נאמן הוא", לא דן דין בנות צלופחד, ושאל ברוח הקודש, קל וחומר לשאר שלא יהיה אדם מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו, ולא יהיה פורץ גדרה של תורה. ומכבד את עצמו לשאול ממי שהוא גדול ממנו. (מדרש הגדול)

לפעמים נראה לנו שאם אנחנו לא יודעים משהו, אז זו בושה לשאול. אומר המדרש הגדול – לשאול זה כבוד. זה מכבד את האדם שיש לו אפשרות לשאול מישהו שגדול ממנו. משה רבינו מנצל את חוסר הידיעה שלו, כדי ללמד אותנו, שלמידה היא דבר חשוב ומכובד, והאפשרות לשאול ולברר אצל מי שיודע, אינה בושה או חיסרון אצל מי שאינו יודע אלא הזדמנות שכדאי להשתמש בה.

מה קורה לכם כשאתם לא יודעים משהו, מה אתם מרגישים ואת מי אתם שואלים?

• בפרשת פנחס מוזכרים הרבה אנשים בשמם וביניהם הרבה נשים, האם תוכלו למנות את כל השמות המוזכרים בפרשה? אלו סיפורים אתם מכירים שקשורים לא.נשים אלו?

הנה רשימה חלקית: יוכבד, מרים, שרח בת אשר, נעה, מחלה, חגלה, מלכה, תרצה.

הסיפור המוצג על שולחן השבת הוא סיפורן של בנות צלופחד.
על סף כניסת בני ישראל לארץ מתעוררת שאלת החלוקה העתידית של נחלות בני ישראל לשבטיו ולמשפחותיו.

היום נראה לנו ברור ומובן מאליו שבנות יורשות כמו הבנים, אך לא כך בימים עברו.
מה יעשו בנותיו של צלופחד בן חפר, אשר התייתמו מאביהן ואין להן אח? על שם מי תרשם נחלה, האם יזכה לנחלה בארץ ישראל?

בנות צלופחד

וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד… וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֹתָיו–מַחְלָה נֹעָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה…וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה…פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, לֵאמֹר: אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר…וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ… לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ….וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-מִשְׁפָּטָן, לִפְנֵי יְהוָה…וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כֵּן, בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת–נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה (במדבר כז א-ז)

"כֵּן, בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת" – כתרגומו. יאות (הן צודקות) כך כתובה פרשה זו לפני במרום מגיד שראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה. יפה תבעו. אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו. (רש"י)

יפה כוחן של נשים מכוח אנשים. אנשים אומרים: ניתנה ראש ונשובה מצרימה (כ"ד,ד'), ונשים אומרות: תנה לנו אחוזה.
(רבי נתן, ספרי)

אני בטוחה שבקרב משפחות בני ישראל היו עוד הרבה משפחות שהיו בה בנות בלבד, והיו נתונות בבעיה דומה (האם אתם מזהים אותן בתמונה).
בנות צלופחד העזו לגשת אל משה, לדרוש, לבקש – ולזכות בדין.

על בנות צלופחד נאמר: חֲכְמַנִיוֹת הֵן…

אני מצרפת קטע ממאמר על חכמתן ותושיתן של בנות צלופחד:
המאמר מאת הרב יהושע שפירא (https://www.yrg.org.il/?CategoryID=315&ArticleID=676

)"כשמתבוננים בפרשת בנות צלפחד מגלים שיש פה סיפור עמוק ביותר. חז"ל מלמדים שבנות צלפחד "חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן". אך לא תמיד אנו יורדים לעומק דעתם, ולא תמיד אנו מבינים עד לאן חכמתן מגעת.

חז"ל מאריכים ומלמדים שלבנות צלפחד היו שלוש או ארבע תביעות לנחלה, והן זכו בכולן. מלבד התביעה על נחלת צלפחד עצמו, תבעו בנות צלפחד את חלקן בנחלת אבי צלפחד, חפר, אשר היה מיוצאי מצרים ונפטר. למאן דאמר שהארץ נחלקה ליוצאי מצרים, הרי היה מגיע לצלפחד חלק בנחלת חפר, ולכן בנות צלפחד דרשו אותה. בנוסף, תבעו בנות צלפחד את נחלת צלפחד כבכורו של חפר, הנוטל פי שניים מאחיו. כמו כן הן תבעו את נחלת אחֵי צלפחד שמתו בלא בנים, ועל כן צלפחד יורש אף אותם.

אם כן, ארבע נחלות תבעו בנות צלפחד: חלק אביהם, וחלק אבי אביהם, וחלק אביהם שהיה בכור, וחלק אחי אביהם. בעצם, כל דיני נחלת בן, אביו, בכור, ואח – הכל התקיים בהן מכוח למדנותן. לכן חז"ל אומרים שהיו חכמניות ולמדניות ביותר, מפני שהן בעצמן אמרו את כל פרשת דיני נחלות. על כך אומר להן הקדוש ברוך הוא "כן", כמו שאמרתן – זוהי מצוות נחלת הארץ."

*** מי מוצא את חמודי הקיפוד בתמונה?

שבת שלום מגילי והמשפחה

 

 

 

 

פרשת פנחס מתרחשת במדבר, אך היא עוסקת בארץ ישראל.

כמה נקודות שנוכל לדבר עליהן ליד שולחן השבת:

• בפרשה רשימת המשפחות היורשות נחלה בארץ ישראל. אמנם בני ישראל במדבר, אך כבר עכשיו הם מתכוננים לישיבה בארץ. אם בני ישראל נמצאים במדבר, אך במחשבותיהם הם בארץ ישראל, היכן הם באמת? ר' נחמן אמר:  "עיקר האדם הוא השכל, ועל כן במקום שחושב בשכל, שם כל האדם."(ליקוטי מוהר"ן א' כ"א).

מכירים את זה שאתם במקום אחד, אך המחשבה במקום אחר? מתי זה קורה לכם, מתי זה דבר טוב ומתי פחות?בנות צלופחד מקשיבות קשב רב להנחיית של משה לגבי הכללים של חלוקת הנחלות ולרשימת המשפחות, ושמות לב שמשפחות שיש בהן בנות בלבד לא מקבלות נחלה. כששוחחתי על הפרשה עם2. בתי (עולה לכיתה ב') ניסינו להבין

מדוע התורה מחשיבה רק גברים כיורשים של נחלה? מה דעתכם?

בנות צלופחד החליטו לשאול את משה, ולומר לו שגם הן רוצות נחלה בארץ ישראל. האם קרה לכם שהמורה או המדריכה בתנועה קבעה כלל שנראה לכם מפלה? האם שאלתם את המורה או המדריכה על כך?

• ישנם כמה מדרשים על התנהלותו של משה בפרשת בנות צלופחד. לפי הפרשה משה מפנה את השאלה שלהן לקב"ה. תשובת הקב"ה היא חד משמעית – כֵּן, בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת–נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם; וְהַעֲבַרְתָּ אֶת-נַחֲלַת אֲבִיהֶן, לָהֶן (במדבר כז,ז)

חלק מהפרשנים טוענים שמשה לא ידע את ההלכה הזו, ולכן היה צריך לשאול את ה'. חביב עלי פירוש המדרש הגדול:

אמר משה: ממני ילמדו כל הדורות הבאים שתליתי הדבר ברב גדול. והלא דברים קל וחומר ומה משה רבינו שהעיד עליו הקב"ה "בכל ביתי נאמן הוא", לא דן דין בנות צלופחד, ושאל ברוח הקודש, קל וחומר לשאר שלא יהיה אדם מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו, ולא יהיה פורץ גדרה של תורה. ומכבד את עצמו לשאול ממי שהוא גדול ממנו. (מדרש הגדול)

לפעמים נראה לנו שאם אנחנו לא יודעים משהו, אז זו בושה לשאול. אומר המדרש הגדול – לשאול זה כבוד. זה מכבד את האדם שיש לו אפשרות לשאול מישהו שגדול ממנו. משה רבינו מנצל את חוסר הידיעה שלו, כדי ללמד אותנו, שלמידה היא דבר חשוב ומכובד, והאפשרות לשאול ולברר אצל מי שיודע, אינה בושה או חיסרון אצל מי שאינו יודע אלא הזדמנות שכדאי להשתמש בה.

מה קורה לכם כשאתם לא יודעים משהו, מה אתם מרגישים ואת מי אתם שואלים?

• בפרשת פנחס מוזכרים הרבה אנשים בשמם וביניהם הרבה נשים, האם תוכלו למנות את כל השמות המוזכרים בפרשה? אלו סיפורים אתם מכירים שקשורים לא.נשים אלו?

הנה רשימה חלקית: יוכבד, מרים, שרח בת אשר, נעה, מחלה, חגלה, מלכה, תרצה.

החבורה התכנסה בשבת לדיון בנושאים בפרשה השניה באורכה בתורה.

דיון במעשה של פנחס וזמרי וכזבי-

לאחר סקירה קצרה ואינפורמטיבית של הסיפור, דנו בחלקו של כל אחד מהמעורבים ב"פרשה". מה היה האינטרס של זמרי בן סלוא ראש שבט שמעון, ומה היו כוונותיה של כזבי. דיברנו על ההתרסה, על הפומביות של מעשה אינטימי ועל כך שהוא מנוגד לערכים של עם ישראל.

חלק ניכר הדיון עסק בתגובות של משה ואהרון (בכי) לעומת התגובה של פנחס- הוצאה לפועל של דין הלכתי כתגובה לעוון של זמרי בן סלוא.

שוחחנו על מנגנון הלחץ הפיזיולוגי לפי קנון בריחה/לחימה/קפיאה, ואבחנו את תגובתם של משה ואהרון כ"קפיאה", לעומת תגובת "הלחימה" של פנחס. שוחחנו על סיטואציות שונות שבהן אנו מוצאים את התגובות האלו בחיינו. דוגמא- ילד מעליב אותי, ואני קופאת ולא עונה לו, ורק אחרי שהוא הולך, אני "מפשירה" וחושבת על כל מה שהייתי יכולה לומר לו בחזרה.

נושא נוסף מהפרשה שדנו בו היה הבקשה/דרישה של בנות צלופחד לפסיקה בעניין ירושת הארץ, כשהן דורשות 3 חלקים/נחלות בארץ – חלק אביהן (הבכור) בירושת סבא חפר וחלק אביהן כיוצא מצרים בעצמו.

למדנו את המדרש על כך שבנות צלופחד נדדו בין ערכאות שונות (משה, שרי אלפים, שרי מאות) ולא דנו בעניינן, עד שהתעקשו ודרשו משפט במעמד העדה. כמו כן שוחחנו על כך שדרישתן היתה בעצם בקשה ייצוגית עבור כל משפחות הבנות שהיו במצב דומה.

הקראתי שני סיפורים שסיכמו את הדיונים שלנו בפרשה:

1. הקטע "מי צודק? מי טועה?" מתוך הספר קולות האדמה של צואנג-טסה. סיפרתי קצת על הפילוסוף הסיני וגישת ההתבוננות שלו לפני ההקראה. על אף שמדובר בקטע פילוסופי, הילדים הבינו אותו היטב.

2. הסיפור של רוזה פארקס מתוך ההקדמה לספר "שקט- כוחם של המופנמים בעולם שלא מפסיק לדבר" מאת סוזן קיין.

סיפור שבבסיסו מזכיר לנו את ההעזה של פנחס מצד אחד ושל בנות צלופחד מצד שני, והבחירה שלהם לקום ולעשות מעשה אותנטי לפי צו ליבם/הבנתם.