פרשת מקץ

 וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לָכֶם אַל-תִּירָאוּ,

אֱלֹהֵיכֶם וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם

נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן בְּאַמְתְּחֹתֵיכֶם

כַּסְפְּכֶם, בָּא אֵלָי;                       (בראשית מג,כג)

אבן עזרא:

נתן לכם מטמון. יתכן שהיה לאדם מטמון בביתו ושכחו כאשר שמו באוצר ויצא בגורלכם כי כספכם בא אלי

האוצר מתחת לגשר (מאתר "זושא" http://www.zusha.org.il)

כמה פעמים חלם ר' אייזיק כי עליו לנסוע לעיר פּרַאג, ושם סמוך לחצר המלך מתחת לגשר, עליו לחפור

באדמה, ואם יעשה כן ימצא אוצר גדול ויתעשר.

נסע ר' אייזיק לפראג והלך אל הגשר הסמוך לחצר המלך. אבל עמדו שם חיילים על משמרתם יומם ולילה, ופחד ר' אייזיק לחפור באדמה ולחפש את המטמון. מרוב צערו על הדרך הארוכה שעשה לשווא ועל שישוב לביתו בחוסר כול, החל ר' אייזיק לצעוד סמוך לאותו הגשר לכאן ולכאן, כשהוא עסוק במחשבותיו. כך עשה כל אותו היום, ורק כשירדה החשכה הלך לישון באכסניה. כך עשה גם ביום השני וביום השלישי. בשעת בוקר מוקדמת היה הולך אל המקום, מטייל ומשוטט בו, עסוק במחשבות קודרות, ורק לעת ערב היה עוזב את המקום.

הקצין הממונה על חיל המשמר שבמקום, הבחין ביהודי העני ההולך וסובב את הגשר יום יום, והוא כולו כפוף ונתון בצער גדול. קרא לו הקצין שיבוא אליו ושאל אותו במלים רכות: "מה אתה מחפש? ולמי אתה מחכה במקום זה כבר כמה ימים?"

סיפר לו ר' אייזיק את כל העניין, כיצד חלם כמה לילות ברציפות כי כאן טמון אוצר גדול, וכי למטרה זו טרח ובא עד פראג.

אז צחק הקצין ואמר לו: "האם היה כדאי שתיסע דרך ארוכה כל כך רק בגלל חלום? מי מאמין בכלל לחלומות? הנה גם אני חלמתי שעליי לנסוע לקְרַקוֹב, וכי שם ישנו אדם ששמו 'אַייזיק-רֶבּ-יוֹקְל'ס', ואם אחפור בביתו של יהודי זה תחת התנור והכיריים אמצא אוצר גדול. האם אפשר להאמין לחלומות? הלוא אין בהם ממש! ולחשוב כי לשם כך אסע עד קרקוב! ואתה – שטות גדולה עשית שבאת לכאן."
כששמע ר' אייזיק את דברי הקצין, הבין כי כל נסיעתו אל המקום לא הייתה אלא כדי שישמע דברים אלו, וידע כי האוצר אינו נמצא כאן אלא בביתו. כעת עליו לחפור בביתו ולחפש את האוצר.
חזר ר' אייזיק לביתו וחיפש תחת התנור והכיריים, ואכן מצא את האוצר והתעשר.

הסיפור על האוצר מתחת לגשר הוא סיפור עם שמופיע בתרבויות שונות בנוסחים דומים.
הרעיון המרכזי שלו בא לעודד אותנו להתבונן במציאות ולמצוא בה את האוצרות שאנו מחפשים, בבחינת "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד" (דברים ל, יד).

כשאנו קוראים את הפרשה ויודעים את סוף הסיפור- התגלות יוסף לאחיו, אנו יכולים לומר בלבנו לאחים של יוסף: אל תראו מלמצוא מטמון כסף, המטמון האמיתי, יוסף אחיכם, עומד לפניכם להתגלות. ליד השולחן נספר על דברים שחשבנו שאיבדנו (חושך) ולבסוף מצאנו (אור).

                                                                         שבת שלום, מגילי והמשפחה                 

פרשת ויצא

ויצא – להדפסההורד

וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן,

וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת-ה'

עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ, יְהוּדָה                                                               (בראשית כד,א)

ר' עובדיה ספורנו, פסוק ל"ה:

ד"ה על כן קראה שמו יהודה: … ונראה שהיו כל אלה שמות של קדמונים, כמו שמצינו קודם לזה… והיו בוחרים מהשמות הקודמים את הנופלים על לשון המאורע.

כשתינוקת נולדת מיד אנחנו שואלים – ואיך השם שלה, ואיך יקראו לה?
עוד כשהתינוקת ברחם, אנו תוהים ומנסים לנסים – באיזה שם יבחרו ההורים?

בפרשת ויצא נולדים הילדים של יעקב – ראובן, שמעון, לוי, יהודה, דן, נפתלי, גד, אשר, יששכר, זבולון, דינה ויוסף (בנימין טרם נולד). האמהות נותנות את שמות לילדים וגם מוזכרת הסיבה לבחירה בשם.
יהודה – לאה בוחרת את השם הזה כאמירת "תודה" לה' על לידת הבן הרביעי.

ליד שולחן השבת נעיין בפרשה – ספר בראשית מפרק כט' פסוק לב' ועד פרק ל' פסוק כ', ונגלה את השם והסיבה של כל ילד. הילדים שבבגרותם יהפכו לשבטי ישראל.
ליד שולחן השבת נשאל את ההורים שלנו ונספר :
מה פירוש השם של כל אחד, ולמה נבחר השם הזה עבורו – קרוב משפחה, מאורע, תכונה.

מדרש תנחומא, פרשת ויקהל:

אתה מוצא שלושה שמות נקראו לו לאדם:

אחד מה שקואים לו אביו ואמו,

ואחד מה שקורים לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו;

טוב מכולם – מה שקונה הוא לעצמו.ונשאל את עצמנו, ומי שירצה גם ישתף  -כיצד קוראים לו אחרים (החברים, המורים), וכיצד היה רוצה שיקראו לו "שם שקונה לעצמו" היום או בעתיד.

                                                                                    שבת שלום ושמחה, מגילי והמשפחה

הבנות החסרות של לוט – חידה ופיתרון

כמה בנות היו ללוט?

קודם נזכר בסיפור:
 וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה, בָּעֶרֶב, וְלוֹט, יֹשֵׁב בְּשַׁעַר-סְדֹם; וַיַּרְא-לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם, וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה.  ב וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא-אֲדֹנַי, סוּרוּ נָא אֶל-בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהִשְׁכַּמְתֶּם, וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם; וַיֹּאמְרוּ לֹּא, כִּי בָרְחוֹב נָלִין.  ג וַיִּפְצַר-בָּם מְאֹד–וַיָּסֻרוּ אֵלָיו, וַיָּבֹאוּ אֶל-בֵּיתוֹ; וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. (בראשית פרק יט)

עד כאן סופר על לוט המכניס אורחים. לוט הוא אחיינם של אברהם ושרה,ולכן הכנסת אורחים זה מעשה שהוא מכיר.

  ד טֶרֶם, יִשְׁכָּבוּ, וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל-הַבַּיִת, מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן:  כָּל-הָעָם, מִקָּצֶה.  ה וַיִּקְרְאוּ אֶל-לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה; הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ, וְנֵדְעָה אֹתָם.  ו וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט, הַפֶּתְחָה; וְהַדֶּלֶת, סָגַר אַחֲרָיו.  ז וַיֹּאמַר:  אַל-נָא אַחַי, תָּרֵעוּ.  ח הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ–אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם; רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל, אַל-תַּעֲשׂוּ דָבָר, כִּי-עַל-כֵּן בָּאוּ, בְּצֵל קֹרָתִי.  

אנשי סדום אשר המדרשים מפליגים ברשעותם ובסדר החסרתי המעוות שלהם דורשים מלוט להציג את אורחיו, וכנראה שמתכוונים להתעלל בהם.
לוט מסרב להוציא את אורחיו, ומציע מעין עסקת חליפין (משונה? מיוותת? הזויה?) שבה במקום את האורחים יוציא את שתי בנותיו-אשר-לא-ידעו-איש (בתולות?).

ט וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ-הָלְאָה, וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא-לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט–עַתָּה, נָרַע לְךָ מֵהֶם; וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד, וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת.  י וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת-יָדָם, וַיָּבִיאוּ אֶת-לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה; וְאֶת-הַדֶּלֶת, סָגָרוּ.

אנשי סדום כועסים על לוט והוא מוצא עצמו בסכנה. ידם שם האנשים האורחים/מלאכים נשלחת ומחלצת את לוט מהמצב המסוכן שנקלע אליו ומכניסה אותו אל הבית.

נחזור את השאלה המקורית: כמה בנות יש ללוט?

דברו אל אנשי עירו המבקשים להתעלל באורחיו, לוט מציין שיש לו שתי בנות -שלא-ידעו-איש. 
במנוסתו באות אתו שתי בנותיו אשר יש להן חתנים (החתנים סירבו לצאת מהעיר וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל-חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו, וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן-הַמָּקוֹם הַזֶּה, כִּי-מַשְׁחִית יְהוָה, אֶת-הָעִיר; וַיְהִי כִמְצַחֵק, בְּעֵינֵי חֲתָנָיו. פסוק יד).
אי אפשר שאותן שתי בנות הן גם מחותנות וגם לא ידעו איש. אז האם יש ללוט ארבע בנות? ואם כן, למה רק שתיים יצאו אתו מהעיר (וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד-אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו, … וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ, מִחוּץ לָעִיר. פסוק טז) ?

התשובה: את דבריו של לוט לאנשי העיר עלינו לקרוא בנימת דיבור של שאלה רטורית מהולה בתוכחה: לוט אומר לאנשי סדום שהסיכוי שהוא יוציא אליהם את האורחים שלו, הוא כמו הסיכוי שהוא *היה מוציא אליהן את בנותיו הבתולות לו היו לו כאלה* (בסוגריים נעיר שלוט לא משתמש במילה בתולות, וזה קשור לפירוש אחר שאני עובדת עליו כרגע). כלומר- *אין סיכוי* , אומר לוט, שאני אתן לכם להתעלל באורחים שלי . ואולי הוא אף מעביר מסר "האורחים הם כמו המשפחה היקרה שלי". אנחנו כל כך רגילים למדרשים שמציגים את אנשי סדום כרעים ונוראים , וכל כך נוח לנו להדביק מהרוע הזה גם על לוט, שאנחנו שוכחים שלוט הוא אדם שיש בו יסוד טוב, שגר במקום רע. הוא מכניס אורחים, לפי (אחד) המדרשים בתו מצילה עני מרעב. קל לנו להתפתות לקרוא את הפסוק כפשוטו- שלוט מציע את בנותיו בתמורה לאורחיו. הצעה שהיא מעבר לכל היגיון, אלא אם כן, אנחנו מייחסים מראש דעות ורצונות מעוותים ללוט עצמו, ולמה בעצם?
הפיתרון שלי גם מסביר טוב יותר, לדעתי, את תגובתם של אנשי סדום:1. גֶּשׁ-הָלְאָה = זוז מפה, אל תפריע. בנימה מאיימת כמובן, ההופכת את לוט עצמו לקורבן פוטנציאלי ללינץ' .2. הָאֶחָד בָּא-לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט = מה אתה חושב את עצמך, אתה לא באמת מאתנו, אתה לא תחליט מה יקרה. 3. עַתָּה, נָרַע לְךָ מֵהֶם =  כעת לוט עצמו בסכנת חיים בגלל סירובו לשתף פעולה עם רצונם הרע של אנשי סדום.
*לוט מוסר את נפשו על אורחיו*. כאזרח סדום הוא יכול היה לשער שכך יתפתחו הדברים ובכל זאת הוא דבק בהגנתו על אורחים (אף שהוא יודע שהם מלאכים ואולי משער שיוכלו לדאוג לעצמם). לא מצאתי סיפור שבו אברהם אבינו מוסר את נפשו על הכנסת אורחים! (מצאתי סיפורים על אברהם אבינו המסתתר מאחורי גבה של אשתו ומסכן אותה שוב ושוב ). מי שמציל את לוט הם האנשים/מלאכים/אורחים. לסיכום, ללוט שתי בנות נשואות לחתנים. שתי הבנות -שלא-ידעו-איש הן בנות היפותטיות שהוזכרו לצורך הדיון של לוט עם אנשי סדום.

ליד שולחן השבת נוכל לשוחח על דעות קדומות, לספר על מקרים שבהם גם אנחנו, ההורים, נכשלנו בגלל דעה קדומה, ועל הפעמים שסבלנו בגלל דעה קדומה. נחשוב ביחד על דרכים להתגבר על הנטיה האנושית להכליל, ובמקום זה ננתאמן בפתיחת הלב וחידוד הסקרנות – שנזכה להכיר את מי שעומד מולנו באמת.

שבת שלום ושמחה, מגילי והמשפחה



פרשת האזינו


סיימנו שנה נוספת של לימוד משותף ואני אשמח שתמלאו את המשוב הזה:
https://forms.gle/dq9eqFs8W9Fq5Fft9 (ותקבלו שי צנוע), וכך תעזרו לי לשפר את "שולחן ערוך לפרשה". תודה רבה, גילי

פרשה זו היא שירה שאומר ואולי שר ממש משה רבינו לעם ישראל. כמו כל שירה יש בה ומטפורות- כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל-גּוֹזָלָיו יְרַחֵף;  יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל-אֶבְרָתוֹ (דברים לב, יא)
הקב"ה מגן על עם ישראל במסירות כמו שהנשר מגן על גוזליו

דימויים –  עִם-חֵלֶב, כִּלְיוֹת חִטָּה;   וְדַם-עֵנָב, תִּשְׁתֶּה-חָמֶר (לב,יד)

שפע של חיטה משובחת ויין.

ומילים שנמצאות פחות בשימוש יומיומי  – צוּר יְלָדְךָ, תֶּשִׁי;   וַתִּשְׁכַּח, אֵל מְחֹלְלֶךָ  (לב,יח)

תשי – כמו לנטוש. מחולל – עושה

תלונה על עם ישראל השוכח את הקב"ה שעשה אותו לעם ואת כל הטובות שעשה עמנו.

מופעים  בדיוניים/פנסטיטיים/מסתוריים- מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף,  וְקֶטֶב מְרִירִי; וְשֶׁן-בְּהֵמֹת, אֲשַׁלַּח-בָּם,  עִם-חֲמַת, זֹחֲלֵי עָפָר (לב,כד)

קטב מרירי ושן בהמות מככבים בסיפורי האגדות התלמודיים כמפלצות (פחדים) קדמוניות.

השירה שמשה אומר היא תמצית וסיכום ונבואה של מה שהיה ומה שיקרה לעם ישראל ויש בה חלקים מובנים וברורים וחלקים שצריך להיעזר בפרשנים כדי להבינם. בכל מקרה, לא כל חלקי השירה נעימים למאזינים. יש בשירה תוכחה וגם נבואות על כשלונות של עם ישראל וכעסו של הקב"ה.

הפסוק הראשון מגייס את הקהל לשמוע:

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה;  וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי (לב,א)

שנים רבות שאלתי את עצמי למה משה מערב את השמים ואת הארץ בדברים שהוא רוצה לומר לעם ישראל. השנה במסגרת לימוד פרשת השבוע מצאתי מאמר של הרב יוסף שלמה זווין ובו הוא כותב כך: השמים והארץ – הנשמה והגוף של האדם.

לומדים את זה ממסכת סנהדרין בפירוש על הפסוק יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ. (תהלים נ, ד)

 יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם  זו נשמה

 וְאֶל הָאָרֶץ זה הגוף (סנהדרין צא,ב)

הארץ אלו הדאגות והטרדות של האדם בעניינים חומריים, השמים הם המחשבות והרעיונות במוח האדם. (לתורה ולמועדים – הרב ש"י זווין).

משה מבקש את תשומת לבנו המלאה לשירתו, תשומת הלב הפיזית והנפשית.
משה מכנס את דבריו האחרונים לעם בשירה. אולי משום שלשירה יש משקל וקצב וקל לזכור אותה.

לפני כמה שנים הילדים שלי רבו זה עם זה ברכב בזמן הנסיעה. אחד התלונן שהשני "מדבר לו לתוך האוזן". כיוון שהייתי עסוקה בנהיגה, ולא יכולתי להסתובב ולראות מה באמת קורה, הצעתי שנזכיר אחד לשני לשמור על הגבולות האישיים במכונית על ידי שיר.

השיר היה דקלום קצר שאמר כך: "אל תדבר לי לתוך האוזן / זה לא נעים לי / ב-ב-ק-ש-ה".
תוך כדי הדקלום נוצרה מנגינה וכולנו התחלנו לשיר את השיר הזה.

מאז, כשאח אחד מתחיל לעצבן את השני, צץ ומופיע הדקלום הזה, והרבה יותר קל לפתור את הבעיה ברוח טובה.

נסו גם אתם להמציא לכם דקלום משפחתי שהוא מעין תמרור לפני שתתלקח מריבה.

                 שבת שלום וגמר חתימה טובה, מגילי והמשפחה

פרשת ואתחנן

פרשת ואתחנן

בפרשת ואתחנן נושאי ליבה שכל יהודי מכיר – עשרת הדיברות ו"שמע ישראל", ומיד אחרי קריאת "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" – מצוות אהבת ה'.

לשון "ואהבת" מופיעה ארבע פעמים בתורה –

לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה' (פרק יט' פסוק יח)

כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם (פרק יט' פסוק לד)

וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ (פרק ו' פסוק ה) – פרשת ואתחנן

וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְוֹתָיו כָּל-הַיָּמִים (פרק יא' פסוק א)

שלושה ציווים על אהבה – אהבת עם ישראל, אהבת ה' ואהבת הגר.

ליד שולחן השבת נדון בשאלה: מהי אהבה?

בספר החינוך נמנית מצוה תיח הנלמדת מהפרשה: מצות אהבת ה'.

"…ולשון ספרי: לפי שנאמר "ואהבת", איני יודע כיצד אוהב אדם את המקום (את ה')- תלמוד לומר "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", שמתוך כך אתה מכיר את-מי-שאמר-והיה-העולם; כלומר: שעם התבוננות בתורה – תתישב האהבה בלב בהכרח."

לפנים, האדם הרגיש את הקרבה והאהבה לאלוקות וממנה היה גוזר אהבה לשאר הברואים. היום, אנו מקישים מהאהבות "הקטנות" שלנו לשאלת האהבה הגדולה – הקשר לאלוקות.

בעל ספר החינוך נותן לנו (או מחביא עבורנו) טיפ "איך אוהבים" – מתבוננים בתורה. התורה היא מה שהקב"ה נתן לנו, התבוננות במעשי ה'  – במה שה' עושה, לא במה שאנחנו רוצים שהוא יעשה, היא המביאה לאהבתנו אותו.


אם נקיש מהאהבה הגדולה של אדם לאלוקיו לאהבת בין-בני-אדם, הרי שאם נתבונן במעשיהם של אהובינו (לא במה שאנו רוצים שהם יעשו), תתיישב בלבנו אהבה אליהם.

אתמול, בערב ט"ו באב, הלכנו לשמוע סיפורי אהבה של אנשים מהשכונה. שמענו את סיפור היכרותם והאהבתם של זוג הנשוי שבעים שנים! הם אמרו משהו מאד דומה – תקשיבו למה שהאדם השני באמת רוצה לומר לכם, תתבוננו. ברוח פרשת השבוע הלכנו ללמוד מאהבה גדולה על אהבתנו אנו.

אז ליד שולחן השבת נשוחח עם ילדינו – מה היא אהבה, מה אנו אוהבים, ומה רק מעדיפים (גלידה? בוטנים? גויאבה?), מה חביב עלינו ומה נעים לנו, ומה ההבדל ומה המחבר בין המושגים השונים.

שבת שלום ואהבה,

מגילי והמשפחה

פרשת תזריע

הנושא הראשון הפרשה הוא קרבן שמביאה האשה היולדת. זו הזדמנות לדבר עם הילדים על הולדה.
התורה משתמשת במילה "תזריע":

דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר–וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, כִּימֵי נִדַּת דְּוֺתָהּ תִּטְמָא… וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ, לְבֵן אוֹ לְבַת, תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה, וּבֶן-יוֹנָה אוֹ-תֹר לְחַטָּאת–אֶל-פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, אֶל-הַכֹּהֵן

קצת מזכיר את תיאור הבריאה ביום השלישי:
וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. 

האדמה – מזריעה, והאשה (האדם) מזריעה…מעניין, נכון?

המאמר המלא יתעדכן מחר בעזרת ה', ובינתיים מדרש:

ויקרא רבה תזריע י"ד:

ר' לוי אמר: בנוהג שבעולם, מפקיד אדם אצל חברו ארנקי של כסף בחשאי ומחזיר לו ליטרא של זהב בפרהסיא, אינו מחזיק לו טובה? כך הקב"ה: מפקידין לו הבריות טיפה של לכלוכית בחשאי והקב"ה מחזיר להם נפשות משובחות שלמות בפרהסיא – ואין זה שבח? הוי (איוב ל"ו) "אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק!"…

ר' לוי אמר אוחרי (מדרש אחר): בנוהג שבעולם, אדם חבוש בבית האסורים ואין כל בריה משגחת עליו, בא אחד והתירו והוציאו משם, אינו מחזיק לו טובה? כך הולד: שרוי במעי אמו ובא הקב"ה והתירו והוציאו משם – אין זה שבח?

ר' אבא בר-כהנא אמר: בנוהג שבעולם, אם נוטל אדם ארנקי של מעות ונותן הפה למטה אין המעות מתפזרות? והולד שרוי במעי אמו והקב"ה משמרו שלא יפול וימות – אין זה שבח? הוי (איוב י') "חיים וחסד עשית עמדי…".

ר' אבא בר-כהנא אמר: בנוהג שבעולם, בהמה זו מהלכת רבוצה והולד נתון בתוך מעיה כמין שק, והאשה הזו מהלכת זקופה והולד נתון בתוך מעיה והקב"ה משמרו שלא יפול וימות, הוי (איוב י'): "חיים וחסד עשית עמדי…"

פרשת צו

פרשת צו היא הפרשה הכי מאתגרת מבחינתי מכל פרשיות התורה, כיוון שהיא חוזרת על מה שנאמר בפרשת ויקרא. ההבדל בין פרשות ויקרא וצו הוא שפרשת צו מפרטת את ענייני הקרבנות מנקודת המבט של הכהנים.


בשבוע שעבר למדנו על דם הקרבן, הפעם על האש.

וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה, וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר; וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה, וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים.  (ויקרא ו,ה)

שלושה דינים נלמדים מפסוק זה:

  1. לעשות מערכה מיוחדת על המזבח לקיים אש שתדלק כל הזמן.
  2. בכל בוקר יכין הכהן מערכה נוספת גדולה להכין עליה את כל הקרבנות.
  3. אסור לכבות את האש על המזבח.

מדברי הרבי מליובביץ' על הפסוק: אֵשׁ, תָּמִיד תּוּקַד עַל-הַמִּזְבֵּחַ–לֹא תִכְבֶּה ( ו,ו,)

בתלמוד הירושלמי נאמר" 'מה זה אש תמיד?' תמיד אפילו בשבת, תמיד אפילו בטומאה." תמיד צריך שהאש תהיה דלוקה.

האש היא ההתלהבות, התשוקה והרצון שיש באדם. על האדם להשתמש ברגשות החזקים הללו, כדי לעשות את רצונו של הקב"ה. לברר ולפעול על ייעודו הייחודי בעולם הזה. על האדם להיזהר שאש זו תוקד ותעיר את לבו בכל עת ולא תכבה חס ושלום. והנה בשבת שהוא יום שמוקדש כולו לעבודת ה'  עלול האדם לחשוש שצריך הוא להשקיע כל כולו במחשבה עמוקה, ובהתבוננות שהיא עבודת המוח ואין לו לעורר בעצמו את רגשי הלב. לכן צריך לומר לו שאפילו בשבת, אפילו בהיות האדם שקוע בהשגת הבורא, גם אז עליו לעורר  בעצמו רגשי תשוקה לקב"ה. מצד שני גם הרחוק מעבודת הבורא, אין לו לחשוב שהוא אבוד ואי אפשר לו להתקרב אל הקב"ה, ותמיד, אפילו בטומאה.

ערכנו את שולחן השבת עם מפיות אדומות וצהובות בצבעי האש, וצילמנו בזווית שתראה כמו להבות עולות.
ליד השולחן נשוחח על מה שמלהיב אותנו, על מה שמעורר אותנו, על מה שמרגש אותנו, ונבדוק איך מתוך התשוקה הזו כל אחד מגיע לעבודת הבורא.

הסיפור שלי: כשהייתי בת שלוש וחצי אמא שלי חיפשה בשבילי גן. עדיין לא היה חוק חינוך חובה בגילי ואמא שלי היתה צריכה לחפש גן פרטי. כמו כל האמהות היא חיפשה את הגן הטוב ביותר, עם ההמלצות החמות ביותר, עם הגננת שנחשבת לטובה ביותר. ומצאה, ורשמה אותי, מן הסתם זה גם היה אחד הגנים היקרים בעיר. בכיתי, כמו הרבה ילדים בכיתי בתחילת השנה, והגננת אמרה "היא תתרגל". אבל אחרי זמן מסוים אמא שלי ראתה שלא התרגלתי, והחליטה למצוא לי גן אחר. היא מצאה אחר ליד הבית, שזו היתה השנה הראשונה של הגננת כמפעילת גן בעצמה. בגן בקושי היו משחקים, אבל אני שמחתי, והיה לי טוב.
כיוון שלא היו הרבה משחקים וצעצועים בגן (אני משערת שכיוון שלפני ארבעים שנה היה מבחר יותר מצוצמם והכל היה יותר יקר), הגננת שיחקה אתנו ב"חיים עצמם". היא הביאה בגדים ולמדנו לקפל בגדים, היא הביאה כלים ומפה, גביע קידוש וכוסות חגיגיות ו…ערכנו שולחן שבת. עברתי מאז עוד גנים ובתי ספר, אבל אני עדיין זוכרת את משחקי קיפול הכביסה ועריכת השולחן. כל ילד חיכה לתורו בהתלהבות.

שתי מיומנויות רכשתי בגן דליה בחולון (אם מישהו מכיר ויכול למסור לה ד"ש ממני, זה ישמח אותי מאד), ובשתיהן אני משתמשת בשמחה ובהתלהבות עד היום. מיומנות עריכת השולחן שלי הלכה והשתכללה והנה הפכה לפרוייקט "שולחן ערוך לפרשה". הנה דוגמה לאש שניצתה בלבי והיא משמשת לעבודת ה'.
ומה אצלכם?

שבת שלום מגילי והמשפחה