שולחן ערוך לפרשה

כמה בנות היו ללוט? קודם נזכר בסיפור:  וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה, בָּעֶרֶב, וְלוֹט, יֹשֵׁב בְּשַׁעַר-סְדֹם; וַיַּרְא-לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם, וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה.  ב וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא-אֲדֹנַי, סוּרוּ נָא אֶל-בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהִשְׁכַּמְתֶּם, וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם; וַיֹּאמְרוּ לֹּא, כִּי בָרְחוֹב נָלִין.  ג וַיִּפְצַר-בָּם מְאֹד–וַיָּסֻרוּ אֵלָיו, וַיָּבֹאוּ אֶל-בֵּיתוֹ; וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. (בראשית פרק יט) עד כאן סופר על לוט המכניס אורחים. לוט הוא אחיינם של אברהם ושרה,ולכן הכנסת אורחים זה מעשה שהוא מכיר.   ד טֶרֶם, יִשְׁכָּבוּ, וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל-הַבַּיִת, מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן:  כָּל-הָעָם, מִקָּצֶה.  ה וַיִּקְרְאוּ אֶל-לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה; הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ, וְנֵדְעָה אֹתָם.  ו וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט, הַפֶּתְחָה; וְהַדֶּלֶת, סָגַר אַחֲרָיו.  ז וַיֹּאמַר:  אַל-נָא אַחַי, תָּרֵעוּ.  ח הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ–אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם; רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל, אַל-תַּעֲשׂוּ דָבָר, כִּי-עַל-כֵּן בָּאוּ, בְּצֵל קֹרָתִי.   אנשי סדום אשר המדרשים מפליגים ברשעותם ובסדר החסרתי המעוות שלהם דורשים מלוט להציג את אורחיו, וכנראה שמתכוונים להתעלל בהם. לוט מסרב להוציא את אורחיו, ומציע מעין עסקת חליפין (משונה? מיוותת? הזויה?) שבה במקום את האורחים יוציא את שתי בנותיו-אשר-לא-ידעו-איש (בתולות?). ט וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ-הָלְאָה, וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא-לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט–עַתָּה, נָרַע לְךָ מֵהֶם; וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד, וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת.  י וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת-יָדָם, וַיָּבִיאוּ אֶת-לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה; וְאֶת-הַדֶּלֶת, סָגָרוּ. אנשי סדום כועסים על לוט והוא מוצא עצמו בסכנה. ידם שם האנשים האורחים/מלאכים נשלחת ומחלצת את לוט מהמצב המסוכן שנקלע אליו ומכניסה אותו אל הבית. נחזור את השאלה המקורית: כמה בנות יש ללוט? דברו אל אנשי עירו המבקשים להתעלל באורחיו, לוט מציין שיש לו שתי בנות -שלא-ידעו-איש.  במנוסתו באות אתו שתי בנותיו אשר יש להן חתנים (החתנים סירבו לצאת מהעיר וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל-חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו, וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן-הַמָּקוֹם הַזֶּה, כִּי-מַשְׁחִית יְהוָה, אֶת-הָעִיר; וַיְהִי כִמְצַחֵק, בְּעֵינֵי חֲתָנָיו. פסוק יד). אי אפשר שאותן שתי בנות הן גם מחותנות וגם לא ידעו איש. אז האם יש ללוט ארבע בנות? ואם כן, למה רק שתיים יצאו אתו מהעיר (וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד-אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו, … וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ, מִחוּץ לָעִיר. פסוק טז) ? התשובה: את דבריו של לוט לאנשי העיר עלינו לקרוא בנימת דיבור של שאלה רטורית מהולה בתוכחה: לוט אומר לאנשי סדום שהסיכוי שהוא יוציא אליהם את האורחים שלו, הוא כמו הסיכוי שהוא *היה מוציא אליהן את בנותיו הבתולות לו היו לו כאלה* (בסוגריים נעיר שלוט לא משתמש במילה בתולות, וזה קשור לפירוש אחר שאני עובדת עליו כרגע). כלומר- *אין סיכוי* , אומר לוט, שאני אתן לכם להתעלל באורחים שלי . ואולי הוא אף מעביר מסר "האורחים הם כמו המשפחה היקרה שלי". אנחנו כל כך רגילים למדרשים שמציגים את אנשי סדום כרעים ונוראים , וכל כך נוח לנו להדביק מהרוע הזה גם על לוט, שאנחנו שוכחים שלוט הוא אדם שיש בו יסוד טוב, שגר במקום רע. הוא מכניס אורחים, לפי (אחד) המדרשים בתו מצילה עני מרעב. קל לנו להתפתות לקרוא את הפסוק כפשוטו- שלוט מציע את בנותיו בתמורה לאורחיו. הצעה שהיא מעבר לכל היגיון, אלא אם כן, אנחנו מייחסים מראש דעות ורצונות מעוותים ללוט עצמו, ולמה בעצם? הפיתרון שלי גם מסביר טוב יותר, לדעתי, את תגובתם של אנשי סדום:1. גֶּשׁ-הָלְאָה = זוז מפה, אל תפריע. בנימה מאיימת כמובן, ההופכת את לוט עצמו לקורבן פוטנציאלי ללינץ' .2. הָאֶחָד בָּא-לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט = מה אתה חושב את עצמך, אתה לא באמת מאתנו, אתה לא תחליט מה יקרה. 3. עַתָּה, נָרַע לְךָ מֵהֶם =  כעת לוט עצמו בסכנת חיים בגלל סירובו לשתף פעולה עם רצונם הרע של אנשי סדום. *לוט מוסר את נפשו על אורחיו*. כאזרח סדום הוא יכול היה לשער שכך יתפתחו הדברים ובכל זאת הוא דבק בהגנתו על אורחים (אף שהוא יודע שהם מלאכים ואולי משער שיוכלו לדאוג לעצמם). לא מצאתי סיפור שבו אברהם אבינו מוסר את נפשו על הכנסת אורחים! (מצאתי סיפורים על אברהם אבינו המסתתר מאחורי גבה של אשתו ומסכן אותה שוב ושוב ). מי שמציל את לוט הם האנשים/מלאכים/אורחים. לסיכום, ללוט שתי בנות נשואות לחתנים. שתי הבנות -שלא-ידעו-איש הן בנות היפותטיות שהוזכרו לצורך הדיון של לוט עם אנשי סדום. ליד שולחן השבת נוכל לשוחח על דעות קדומות, לספר על מקרים שבהם גם אנחנו, ההורים, נכשלנו בגלל דעה קדומה, ועל הפעמים שסבלנו בגלל דעה קדומה. נחשוב ביחד על דרכים להתגבר על הנטיה האנושית להכליל, ובמקום זה ננתאמן בפתיחת הלב וחידוד הסקרנות – שנזכה להכיר את מי שעומד מולנו באמת. שבת שלום ושמחה, מגילי והמשפחה

סיימנו שנה נוספת של לימוד משותף ואני אשמח שתמלאו את המשוב הזה:
https://forms.gle/dq9eqFs8W9Fq5Fft9 (ותקבלו שי צנוע), וכך תעזרו לי לשפר את "שולחן ערוך לפרשה". תודה רבה, גילי

פרשה זו היא שירה שאומר ואולי שר ממש משה רבינו לעם ישראל. כמו כל שירה יש בה ומטפורות- כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל-גּוֹזָלָיו יְרַחֵף;  יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל-אֶבְרָתוֹ (דברים לב, יא)
הקב"ה מגן על עם ישראל במסירות כמו שהנשר מגן על גוזליו

דימויים –  עִם-חֵלֶב, כִּלְיוֹת חִטָּה;   וְדַם-עֵנָב, תִּשְׁתֶּה-חָמֶר (לב,יד)

שפע של חיטה משובחת ויין.

ומילים שנמצאות פחות בשימוש יומיומי  – צוּר יְלָדְךָ, תֶּשִׁי;   וַתִּשְׁכַּח, אֵל מְחֹלְלֶךָ  (לב,יח)

תשי – כמו לנטוש. מחולל – עושה

תלונה על עם ישראל השוכח את הקב"ה שעשה אותו לעם ואת כל הטובות שעשה עמנו.

מופעים  בדיוניים/פנסטיטיים/מסתוריים- מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף,  וְקֶטֶב מְרִירִי; וְשֶׁן-בְּהֵמֹת, אֲשַׁלַּח-בָּם,  עִם-חֲמַת, זֹחֲלֵי עָפָר (לב,כד)

קטב מרירי ושן בהמות מככבים בסיפורי האגדות התלמודיים כמפלצות (פחדים) קדמוניות.

השירה שמשה אומר היא תמצית וסיכום ונבואה של מה שהיה ומה שיקרה לעם ישראל ויש בה חלקים מובנים וברורים וחלקים שצריך להיעזר בפרשנים כדי להבינם. בכל מקרה, לא כל חלקי השירה נעימים למאזינים. יש בשירה תוכחה וגם נבואות על כשלונות של עם ישראל וכעסו של הקב"ה.

הפסוק הראשון מגייס את הקהל לשמוע:

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה;  וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי (לב,א)

שנים רבות שאלתי את עצמי למה משה מערב את השמים ואת הארץ בדברים שהוא רוצה לומר לעם ישראל. השנה במסגרת לימוד פרשת השבוע מצאתי מאמר של הרב יוסף שלמה זווין ובו הוא כותב כך: השמים והארץ – הנשמה והגוף של האדם.

לומדים את זה ממסכת סנהדרין בפירוש על הפסוק יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ. (תהלים נ, ד)

 יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם  זו נשמה

 וְאֶל הָאָרֶץ זה הגוף (סנהדרין צא,ב)

הארץ אלו הדאגות והטרדות של האדם בעניינים חומריים, השמים הם המחשבות והרעיונות במוח האדם. (לתורה ולמועדים – הרב ש"י זווין).

משה מבקש את תשומת לבנו המלאה לשירתו, תשומת הלב הפיזית והנפשית.
משה מכנס את דבריו האחרונים לעם בשירה. אולי משום שלשירה יש משקל וקצב וקל לזכור אותה.

לפני כמה שנים הילדים שלי רבו זה עם זה ברכב בזמן הנסיעה. אחד התלונן שהשני "מדבר לו לתוך האוזן". כיוון שהייתי עסוקה בנהיגה, ולא יכולתי להסתובב ולראות מה באמת קורה, הצעתי שנזכיר אחד לשני לשמור על הגבולות האישיים במכונית על ידי שיר.

השיר היה דקלום קצר שאמר כך: "אל תדבר לי לתוך האוזן / זה לא נעים לי / ב-ב-ק-ש-ה".
תוך כדי הדקלום נוצרה מנגינה וכולנו התחלנו לשיר את השיר הזה.

מאז, כשאח אחד מתחיל לעצבן את השני, צץ ומופיע הדקלום הזה, והרבה יותר קל לפתור את הבעיה ברוח טובה.

נסו גם אתם להמציא לכם דקלום משפחתי שהוא מעין תמרור לפני שתתלקח מריבה.

                 שבת שלום וגמר חתימה טובה, מגילי והמשפחה

פרשת ואתחנן

בפרשת ואתחנן נושאי ליבה שכל יהודי מכיר – עשרת הדיברות ו"שמע ישראל", ומיד אחרי קריאת "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" – מצוות אהבת ה'.

לשון "ואהבת" מופיעה ארבע פעמים בתורה –

לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה' (פרק יט' פסוק יח)

כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם (פרק יט' פסוק לד)

וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ (פרק ו' פסוק ה) – פרשת ואתחנן

וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְוֹתָיו כָּל-הַיָּמִים (פרק יא' פסוק א)

שלושה ציווים על אהבה – אהבת עם ישראל, אהבת ה' ואהבת הגר.

ליד שולחן השבת נדון בשאלה: מהי אהבה?

בספר החינוך נמנית מצוה תיח הנלמדת מהפרשה: מצות אהבת ה'.

"…ולשון ספרי: לפי שנאמר "ואהבת", איני יודע כיצד אוהב אדם את המקום (את ה')- תלמוד לומר "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", שמתוך כך אתה מכיר את-מי-שאמר-והיה-העולם; כלומר: שעם התבוננות בתורה – תתישב האהבה בלב בהכרח."

לפנים, האדם הרגיש את הקרבה והאהבה לאלוקות וממנה היה גוזר אהבה לשאר הברואים. היום, אנו מקישים מהאהבות "הקטנות" שלנו לשאלת האהבה הגדולה – הקשר לאלוקות.

בעל ספר החינוך נותן לנו (או מחביא עבורנו) טיפ "איך אוהבים" – מתבוננים בתורה. התורה היא מה שהקב"ה נתן לנו, התבוננות במעשי ה'  – במה שה' עושה, לא במה שאנחנו רוצים שהוא יעשה, היא המביאה לאהבתנו אותו.

אם נקיש מהאהבה הגדולה של אדם לאלוקיו לאהבת בין-בני-אדם, הרי שאם נתבונן במעשיהם של אהובינו (לא במה שאנו רוצים שהם יעשו), תתיישב בלבנו אהבה אליהם.

אתמול, בערב ט"ו באב, הלכנו לשמוע סיפורי אהבה של אנשים מהשכונה. שמענו את סיפור היכרותם והאהבתם של זוג הנשוי שבעים שנים! הם אמרו משהו מאד דומה – תקשיבו למה שהאדם השני באמת רוצה לומר לכם, תתבוננו. ברוח פרשת השבוע הלכנו ללמוד מאהבה גדולה על אהבתנו אנו.

אז ליד שולחן השבת נשוחח עם ילדינו – מה היא אהבה, מה אנו אוהבים, ומה רק מעדיפים (גלידה? בוטנים? גויאבה?), מה חביב עלינו ומה נעים לנו, ומה ההבדל ומה המחבר בין המושגים השונים.

שבת שלום ואהבה,

מגילי והמשפחה

הנושא הראשון הפרשה הוא קרבן שמביאה האשה היולדת. זו הזדמנות לדבר עם הילדים על הולדה.
התורה משתמשת במילה "תזריע":

דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר–וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, כִּימֵי נִדַּת דְּוֺתָהּ תִּטְמָא… וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ, לְבֵן אוֹ לְבַת, תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה, וּבֶן-יוֹנָה אוֹ-תֹר לְחַטָּאת–אֶל-פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, אֶל-הַכֹּהֵן

קצת מזכיר את תיאור הבריאה ביום השלישי:
וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. 

האדמה – מזריעה, והאשה (האדם) מזריעה…מעניין, נכון?

המאמר המלא יתעדכן מחר בעזרת ה', ובינתיים מדרש:

ויקרא רבה תזריע י"ד:

ר' לוי אמר: בנוהג שבעולם, מפקיד אדם אצל חברו ארנקי של כסף בחשאי ומחזיר לו ליטרא של זהב בפרהסיא, אינו מחזיק לו טובה? כך הקב"ה: מפקידין לו הבריות טיפה של לכלוכית בחשאי והקב"ה מחזיר להם נפשות משובחות שלמות בפרהסיא – ואין זה שבח? הוי (איוב ל"ו) "אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק!"…

ר' לוי אמר אוחרי (מדרש אחר): בנוהג שבעולם, אדם חבוש בבית האסורים ואין כל בריה משגחת עליו, בא אחד והתירו והוציאו משם, אינו מחזיק לו טובה? כך הולד: שרוי במעי אמו ובא הקב"ה והתירו והוציאו משם – אין זה שבח?

ר' אבא בר-כהנא אמר: בנוהג שבעולם, אם נוטל אדם ארנקי של מעות ונותן הפה למטה אין המעות מתפזרות? והולד שרוי במעי אמו והקב"ה משמרו שלא יפול וימות – אין זה שבח? הוי (איוב י') "חיים וחסד עשית עמדי…".

ר' אבא בר-כהנא אמר: בנוהג שבעולם, בהמה זו מהלכת רבוצה והולד נתון בתוך מעיה כמין שק, והאשה הזו מהלכת זקופה והולד נתון בתוך מעיה והקב"ה משמרו שלא יפול וימות, הוי (איוב י'): "חיים וחסד עשית עמדי…"

פרשת צו היא הפרשה הכי מאתגרת מבחינתי מכל פרשיות התורה, כיוון שהיא חוזרת על מה שנאמר בפרשת ויקרא. ההבדל בין פרשות ויקרא וצו הוא שפרשת צו מפרטת את ענייני הקרבנות מנקודת המבט של הכהנים.

בשבוע שעבר למדנו על דם הקרבן, הפעם על האש.

וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה, וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר; וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה, וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים.  (ויקרא ו,ה)

שלושה דינים נלמדים מפסוק זה:

1. לעשות מערכה מיוחדת על המזבח לקיים אש שתדלק כל הזמן.
2. בכל בוקר יכין הכהן מערכה נוספת גדולה להכין עליה את כל הקרבנות.
3. אסור לכבות את האש על המזבח.

מדברי הרבי מליובביץ' על הפסוק: אֵשׁ, תָּמִיד תּוּקַד עַל-הַמִּזְבֵּחַ–לֹא תִכְבֶּה ( ו,ו,)

בתלמוד הירושלמי נאמר" 'מה זה אש תמיד?' תמיד אפילו בשבת, תמיד אפילו בטומאה." תמיד צריך שהאש תהיה דלוקה.

האש היא ההתלהבות, התשוקה והרצון שיש באדם. על האדם להשתמש ברגשות החזקים הללו, כדי לעשות את רצונו של הקב"ה. לברר ולפעול על ייעודו הייחודי בעולם הזה. על האדם להיזהר שאש זו תוקד ותעיר את לבו בכל עת ולא תכבה חס ושלום. והנה בשבת שהוא יום שמוקדש כולו לעבודת ה'  עלול האדם לחשוש שצריך הוא להשקיע כל כולו במחשבה עמוקה, ובהתבוננות שהיא עבודת המוח ואין לו לעורר בעצמו את רגשי הלב. לכן צריך לומר לו שאפילו בשבת, אפילו בהיות האדם שקוע בהשגת הבורא, גם אז עליו לעורר  בעצמו רגשי תשוקה לקב"ה. מצד שני גם הרחוק מעבודת הבורא, אין לו לחשוב שהוא אבוד ואי אפשר לו להתקרב אל הקב"ה, ותמיד, אפילו בטומאה.

ערכנו את שולחן השבת עם מפיות אדומות וצהובות בצבעי האש, וצילמנו בזווית שתראה כמו להבות עולות.
ליד השולחן נשוחח על מה שמלהיב אותנו, על מה שמעורר אותנו, על מה שמרגש אותנו, ונבדוק איך מתוך התשוקה הזו כל אחד מגיע לעבודת הבורא.

הסיפור שלי: כשהייתי בת שלוש וחצי אמא שלי חיפשה בשבילי גן. עדיין לא היה חוק חינוך חובה בגילי ואמא שלי היתה צריכה לחפש גן פרטי. כמו כל האמהות היא חיפשה את הגן הטוב ביותר, עם ההמלצות החמות ביותר, עם הגננת שנחשבת לטובה ביותר. ומצאה, ורשמה אותי, מן הסתם זה גם היה אחד הגנים היקרים בעיר. בכיתי, כמו הרבה ילדים בכיתי בתחילת השנה, והגננת אמרה "היא תתרגל". אבל אחרי זמן מסוים אמא שלי ראתה שלא התרגלתי, והחליטה למצוא לי גן אחר. היא מצאה אחר ליד הבית, שזו היתה השנה הראשונה של הגננת כמפעילת גן בעצמה. בגן בקושי היו משחקים, אבל אני שמחתי, והיה לי טוב.
כיוון שלא היו הרבה משחקים וצעצועים בגן (אני משערת שכיוון שלפני ארבעים שנה היה מבחר יותר מצוצמם והכל היה יותר יקר), הגננת שיחקה אתנו ב"חיים עצמם". היא הביאה בגדים ולמדנו לקפל בגדים, היא הביאה כלים ומפה, גביע קידוש וכוסות חגיגיות ו…ערכנו שולחן שבת. עברתי מאז עוד גנים ובתי ספר, אבל אני עדיין זוכרת את משחקי קיפול הכביסה ועריכת השולחן. כל ילד חיכה לתורו בהתלהבות.

שתי מיומנויות רכשתי בגן דליה בחולון (אם מישהו מכיר ויכול למסור לה ד"ש ממני, זה ישמח אותי מאד), ובשתיהן אני משתמשת בשמחה ובהתלהבות עד היום. מיומנות עריכת השולחן שלי הלכה והשתכללה והנה הפכה לפרוייקט "שולחן ערוך לפרשה". הנה דוגמה לאש שניצתה בלבי והיא משמשת לעבודת ה'.
ומה אצלכם?

שבת שלום מגילי והמשפחה

הפרשות בתחילת ספר ויקרא עוסקות בקרבנות. לאחר פירוט סוגי הקרבנות ודרכי ההקרבה, הגיע זמן חנוכת המשכן ממש. משה חונך את המשכן שבעה ימים, בהם הוא מלמד את הכהנים, אהרון ובניו את מלאכת המשכן. פרשתנו פותחת ביום השמיני.

מהיום יקריבו אהרון ובניו הכהנים את קרבנות העם. זהו היום הראשון לעבודתם, וזה היום הראשון שהם מייצגים את עם ישראל בעבודת המשכן, ברור שזהו יום מיוחד וחגיגי שייזכר לדורות.

קרבנות מיוחדים ליום השמיני:

אהרון יקריב מכספו: עגל לחטאת (כפרה על חטא העגל) ואיל לעולה (לאות הקדשתו לעבודת ה').

בני ישראל יביאו מכספי הציבור: שעיר לחטאת, עגל וכבש לעולה, שור ואיל לשלמים וסולת שמן ולבונה למנחה.

קרבנות נוספים שהוקרבו באותו היום:

• קרבנות התמיד (של שחר ושל בין הערביים) הוקרבו על ידי משה
• קרבנות מוסף ראש חדש הוקרבו על ידי אהרון, כי היה זה ראש חדש ניסן
• קרבנות נחשון בן עמינדב נשיא שבט יהודה שהביא את קרבנות מתנת הנשיאות לחנוכת המשכן (מוזכר בספר במדבר בפרק ז')

בלימוד הפרשות הקודמות הזכרנו את שלבי ההקרבה: סמיכת הידיים על הקרבן והאמירה המפורשת (הקדשה או וידוי) לגבי מטרת ההקרבה על ידי מביא הקרבן. ההקרבה עצמה הכוללת שחיטה, הפשטת העור, ניתוח לחלקים ושריפה על המזבח, והחלק האחרון של ההקרבה – האכילה. אכילת הקרבן היא דבר חשוב והיא משלימה וחותמת את המעשה ההקרבה. גם אנחנו לומדים את דברי התורה האלה על שולחן השבת, כאשר מטעמי השבת מונחים לפנינו, והלימוד מקבל הטעמה (הטמעה? טעם?) מיוחדת כאשר הוא מקושר לסעודה של היום הקדוש. בקיצור, אין לזלזל באכילה.

משה נותן לאהרון ובניו הוראות מפורשות אלו קרבנות ואלו חלקים עליהם לאכול שכן זהו חלק ממעשה ההקרבה ממש.

עיצומו של מעשה ההקרבה, הוא רגע השיא של "האכילה" המבטאת את האיחוד של הרצון האלוקי עם מעשי בני ישראל וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם (ט,כד)

ואז קורית טעות איומה: וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם.

נדב ואהרון מקריבים אש זרה. בשבוע שעבר למדנו על הקשר בין אש-תשוקה-רצון, על אש התמיד הבוערת בלב היהודי. הפרשנים נותנים הסברים שונים למה שעשו נדב ואביהוא שהיה בבחינת "אש זרה", וכשיש הרבה הסברים אולי זה אומר שאף אחד לא באמת יודע, ואולי זה אומר שצריך ללמוד משהו יותר גדול מסיבה ספציפית, אולי יש עיקרון שמודגם וצריך ללמוד.

נדב ואביהוא  הכהנים, בניו של אהרון, שכל כך התרגשנו אתם ביום המיוחד הזה – מתים, מתים בידיו (באִשוֹ) של הקב"ה. זה רגע עצוב ונורא מאד.  

מה עושים עכשיו?

האם ממשיכים את בהקרבת  הקרבנות, האם אהרון צריך לשבת שבעה, מה עושים?

משה אומר מיד מה צריך לעשות:

1. בני הדודים של נדב ואביהוא ישאו אותם אל מחוץ למשכן.

2. אלעזר ואיתמר האחים הצעירים יחליפו את אחיהם המתים.

3. ואהרון? אהרון ימשיך בעבודת הכהן הגדול, כי הוא בתפקיד כללי, בתפקיד המייצג את עם ישראל, הוא לא יכול לפרוש באמצע, אפילו שבאופן אישי הוא באבל. לעם ישראל שהוא יום חג, והאבל הפרטי נדחה מפני החג הכללי.

תגובתו של אהרון היא  וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן (י,ג). אהרון לא אומר כלום. אהרון עושה. אהרון הכהן ממשיך בעבודתו, וזה לא דבר קל, שכן כעת עליו לאכול את חלקי הקרבנות, וזו אכילה שחובה לעשות אותה בשמחה.

4. אכילת המנחה – וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל-אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים, קְחוּ אֶת-הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי יְהוָה, וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ:  כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, הִוא.

אהרון ובניו יקחו את שיירי מנחות הסולת ויאפו ויאכלו אותן בחצר המשכן ליד המזבח החיצון. אבלים לא אמורים לאכול מנחות, אך היום זהו יום מיוחד ולכן באותו היום, באופן מיוחד, אהרון ובניו יכולים וחייבים לאכול את המנחות.

5. אכילת השלמים והקרבנות של נחשון בן עמינדב – נאכלים על ידי הכהנים ומשפחתם (החזה והשוק) ושאר העם במחנה ישראל (שאר חלקי הבשר).

נשאר קרבן אחד – קרבן השעיר של ראש חדש שהקריב אהרון, ומטרת הקרבן הזה היא לכפר על בני ישראל. קרבן השעיר הוא קרבן חטאת וחלק ממנו אוכלים הכהנים. אבל אהרון מקריב ושורף את כל הקרבן.

וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת, דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה–וְהִנֵּה שֹׂרָף; וַיִּקְצֹף עַל-אֶלְעָזָר וְעַל-אִיתָמָר, בְּנֵי אַהֲרֹן, הַנּוֹתָרִם, לֵאמֹר. 

מַדּוּעַ, לֹא-אֲכַלְתֶּם אֶת-הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ–כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, הִוא; וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם, לָשֵׂאת אֶת-עֲוֺן הָעֵדָה, לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם, לִפְנֵי ה'

הֵן לֹא-הוּבָא אֶת-דָּמָהּ, אֶל-הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה; אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ, כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי. 

שאלות לדיון:

1.מדוע אהרון מקריב את כל הקרבן ולא אוכל את החלקים שהוא אמור לאכול. הרי למדנו שהאכילה היא חלק מכפרת הקרבן?

2. אהרון משנה את ההוראה שקיבל ממשה לאכול את הקרבנות, האם הוא לא למד שאסור לשנות את הוראות ההקרבה, למרות מה שקרה לבנים שלו?

3. מה יקרה עכשיו?

משה מגלה שקרבן שעיר ראש חדש נשרף כולו מבלי שנאכל על ידי הכהנים והוא קוצף – כועס.

הפרשנים מסבירים לנו שמשה לא כועס כי "לא עשו את מה שהוא אמר". משה כועס מתוך פחד וחרדה לאהרון ובניו ששינו את הוראותיו ואולי יענשו גם הם, וכן משום שהקרבן נועד לכפר על העם, ואם הוא לא הוקרב כמו שצריך, האם יתכפר לעם?

כלומר הכעס של משה הוא כעס אכפתי.

נשים לב לעדינות של משה כאשר גוער בבנים של אהרון ולא באהרון עצמו, כדי לשמור על כבודו כאחיו הגדול וכבודו ככהן גדול, אף שזו היתה אחריותו של אהרון לאכול מהקרבן. נשים לב לעדינותם של בניו של אהרון שלא התגוננו לפני משה ואמרו "אבא אמר לנו לא לאכול", אלא שמרו על כבודו של אביהם ולא אמרו כלום.

נשים לב לעדינותו של אהרון הכהן הגדול, האב השכול והאב של אלעזר ואיתמר שמסביר לאהרון את מעשיו:

וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל-מֹשֶׁה, הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת-חַטָּאתָם וְאֶת-עֹלָתָם לִפְנֵי ה', וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי, כָּאֵלֶּה; וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם, הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה' 

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּיטַב בְּעֵינָיו.  (ויקרא י', טז-כ)

רש"י:

"היום" – אבל אנינות לילה מותר שאין אונן אלא יום קבורה :

"הייטב בעיני ה'" – אם שמעת בקדשי שעה אין לך להקל בקדשי דורות  

לפי רש"י יש כאן שאלה הלכתית. אהרון אונן (אבֵל) והוא לא יכול לאכול קרבנות ציבור, והויכוח הוא האם הוא יכול לאכול קרבן חטאת.

רשב"ם:

הייטב בעיני ה'- "וכן אמר אהרן למה קצפת על בני הלא היום הזה הקריבו אני ובני קרבנותינו שנתחנכו בהם לעבודה, ובתוך הגדולה הזאת באה לנו צרה גדולה ותקראנה אותי כאלה והאיך אוכל חטאת של קדשי קדשים ביום הזה שנתקלקל ונתערבה שמחתנו דוגמת עלובה כלה שזינתה תוך חופתה"

לפי הרשב"ם אהרון אומר למשה – אני נמצא בצרה, בקושי מצליח לכפר על עצמי, תראה באיזו צרה אני נתון, איך אני יכול לאכול קרבן חטאת ולכפר על כל בני ישראל?

משה מסכים עם דברי אהרון.

אחד הדברים הקשים עבורנו כיום בלימוד של תורת הקרבנות זה שמעשה ההקרבה נראה לא קשור לעניין הנפשי של עשיית חטא ושל סליחה. קרבנות בעלי החיים, וההתעסקות הפיזית בשחיטה ובדם נראית לנו רחוקה ולא שייכת למהלכים הרוחניים הנדרשים מהאדם המאמין על מנת לחזק את הקשר שלו עם הקב"ה. אולי אנחנו נושאים אתנו זיכרונות מימים קדומים בהם אבותינו הקריבו קרבנות מהפה לחוץ, קרבנות במקום תפילות, קרבנות במקום עשיית חסד, צדקה וצדק. תוכחות הנביאים נחקקו חזק בתודעה שלנו – עדיף להצטער ולהתכוון ולבקש סליחה ולתקן דרכנו מלהביא קרבנות שיכפרו רק באופן חיצוני (עיינו בירמיהו ובישעיהו).

פרשת שמיני מראה לנו בניואנסים החבויים בהוראות ההקרבה ובהתנהלות של אהרון ובניו ושל משה שיש הרבה "נפש" בתוך הפיזיות של מעשה ההקרבה.

אף על פי שלאהרון מותר והוא אמור לאכול מקרבן שעיר החטאת של ראש חדש, אהרון עוצר לרגע ואומר "הייטב בעיני ה'" – מהו הדבר הנכון באמת לעשות? קיבלתי היתר לאכילת הקרבנות האחרים המיוחדים ליום השמיני, בגלל היום המיוחד הזה שלא יקרה עוד לעולם, שזכרו ישמר לעד. אבל קרבן ראש החדש הוא קרבן לדורות, זהו קרבן שיוקרב בכל ראשי החודשים מעתה ואילך, האם באמת ראוי שאוכל ממנו היום בעודי אוֹנָן (אבֵל)?

אהרון לומד ומלמד אותנו בתשובתו למשה דבר מאד חשוב – אפשר לעשות הכל כמו שהתורה אמרה, וזה יהיה כשר, אבל זה יהיה לא-טוב.

ולכן אדם תמיד צריך לשאול את עצמו, גם כשהוא פועל על פי דברי התורה – האם זה מה שה' רוצה ממנו?

וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר.          

יַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, בְּבֹאֲכֶם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד–וְלֹא תָמֻתוּ:  חֻקַּת עוֹלָם, לְדֹרֹתֵיכֶם.       

וּלְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל, וּבֵין הַטָּמֵא, וּבֵין הַטָּהוֹר.

וּלְהוֹרֹת, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–אֵת, כָּל-הַחֻקִּים, אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיהֶם, בְּיַד-מֹשֶׁה.

לאחר מות בני אהרון ה' מצווה את הכהנים על תפקידם: להבדיל בין הקדש ובין החול, בין הטמא ובין הטהור, ולהורות לבני ישראל.

אהרון הכהן מיישם מיד את מה שה' מצווה עליו. אף שזה כשר לאכול מקרבן החטאת של בני ישראל, הוא מוסיף עוד הבחנה – האם זה המעשה הטוב בעיני ה'.

בדיון שולחן השבת המשפחתי נוכל לעמוד ההבדלים בין:

קדוש, טהור וטוב, לעומת חול, טמא ולא טוב.*

הרב קוק כתב זאת כך:

דבר מוכרח הוא שיסגל האדם לעצמו את המוסר הטבעי הפשוט, בכל רחבו ועמקו, ואת יראת ד', ותמצית הטהור של האמונה הפשוטה, וכל מדותיה ברוחב ובעומק, ועל גבי שתי הסגולות הללו יבנה את כל מעלות רוחו העליונות. אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה. סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדיה. אבל אם תצוייר יראת שמים בתכונה כזאת שבלא השפעתה על החיים היו החיים יותר נוטים לפעול טוב, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, ועל פי השפעתה מתמעט כח הפועל ההוא, יראת שמים כזאת היא יראה פסולה. (אורות הקודש חלק ג')

עוד עניין אחד לסיום:

הפרשה עוסקת במאורעות היום השמיני, כאשר בעצם אולי היה יום זה ראוי להקרא היום הראשון לעבודת הכהנים. בלוח השנה אין "יום שמיני", השבוע שלנו, כשמו כן הוא  – מונה שבעה ימים.

יום מספר שמונה הוא יום פנטסטי הוא לא יום רגיל. בדרך כלל החיים שלנו מסודרים בשביעיות – ימי השבוע, החגים (סוכות ופסח) הם שבעה ימים, השנים נספרות במחזור של שבע (שמיטה), חג השבועות הוא שבעה שבועות אחרי פסח, יש לנו שבע ברכות של ימי החתונה ולהבדיל "שבעה" לאחר הלוויה. מתי סופרים שמונה?

שמונה סופרים בימים מיוחדים ומסתוריים – היום השמיני להולדת בן ובו עושים ברית מילה. יש חג "שמיני" שכמעט לא שמים לב אליו, כי הוא נבלע בתוך חג שמחת תורה. בחג הזה מקריבים קרבן ציבור אחד, זה חג נסתר מבחינת המנהגים שלו, כי הוא חג הקשר האינטימי בין הקב"ה ועם ישראל.  

גם היום השמיני כנראה נקרא כך, כי בו קרו דברים מסתוריים החל ממותם של בני אהרון ועד ההבנה העמוקה והעדינה של אהרון הכהן, שמעבר לקיום המצוות וההוראות של התורה אנו חייבים לשים לב תמיד – הייטב בעיני ה'?

שבת טובה ושמחה מגילי והמשפחה

• כתלמידתו של פרופ' מרדכי רונטברג אני תוהה אם המילה "כשר" מופיעה כל כך הרבה במגילת אסתר, ואינה מופיעה בלקסיקון של התורה, כיוון שהתורה מבקשת מאתנו ישרות ("ועשית הישר והטוב בעיני ה'" ספר דברים פרק ו') ולא כשרות – שלעיתים נראית ישרה, כאשר היא מייצגת עוול גדול. ונשים לב שהכל "בעיני ה'", כדי שלא ניפול במלכודות היצר הרע.

• 

אחרי השיאים של הפרשות הקודמות – בני ישראל יוצאים ממצרים, קריעת ים סוף וקבלת התורה, מגיעות פרשת שעוסקות בבניית המשכן, קצת קשה להתרכז בקריאת הפרשות האלה. הרבה פרטים טכניים, מידות, חומרים ובעיקר – היכן המשכן היום? כל כך הרבה דיבורים על משהו שאף פעם לא ראינו, ולא נראה…

כותב הרב ישעיהו ליבוביץ: "מה שמדהים ביותר היא העובדה, כי למבנה זה שאינו כי אם שלד, שמצדו האחד איננו סגור בכותל אלא במסך, ואין ספק כי משפחת עולים כיום היתה מן הסתם מסרבת לקבלו כבית-דירה; לכך מקדישה התורה ארבע-מאות וחמישים פסוקים. לעומת זאת אנו מוצאים כי לכל סיפור בריאת שמים וארץ וכל צבאם לרבות האדם מקדישה התורה אך ורק שלושים ואחד פסוקים; ואם נצרף לזה גם את אזכור "היום השביעי" – הוא יום השבת, שגם הוא חלק מהבריאה ואפילו 'נזר הבריאה', לא נגיע אלא לסך שלושים-וארבעה פסוקים בלבד.

נמצא שלא זו בלבד שהמשכן שקול כנגד עולם ומלואו, אלא שחשיבותו גדולה לאין ערוך מן הקוסמוס כולו". (שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, ישעיהו ליבוביץ)

כאן נזמין את בני המשפחה לדיון בהבדל בין בריאת העולם לבניית המשכן:

מי ברא את העולם ומי בונה את המשכן?

ממה עשוי העולם וממה עשוי המשכן?

לצורך מה נברא העולם?

לאיזה צורך נבנה המשכן?

העולם הוא בריאה לצורך האדם, כפי שכתוב בפרשת בראשית: וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ. (א',כח)

העולם הוא מציאות נתונה על מנת שהאדם יפעל בה לעבוד את ה'. האמונה בה' כבורא עולם כוללת בתוכה את קבלת העולם כפי שהוא, ועל כן אין צורך להרחיב על מעשה בריאת העולם.

המשכן, לעומת העולם, הוא יצירה של האדם על מנת לעבוד ה', הוא דרך התקשרות לקב"ה, המשכן הוא יציר האדם, ולכן דרך הכנתו מפורטת.

אבל יש שאלה שכל הזמן מציקה לכל אחד. שאלה שכל אדם שואל את עצמו: איפה ה'? איפה ה' נמצא? איפה ה' גר?

התשובה היא שה' בכל מקום. ועדיין כל מקום זה מקום מאד גדול, זה הכל. קשה להכיל ולהבין שה' נמצא בכל.
קיבלנו תורה, תורה גדולה ויקרה, היכן נשים אותה?

למלך רגיל, מלך שהוא בן אדם, יש ארמון, וחצר מלכות. היכן ארמון המלכות של ה'?

חמש פרשות עוסקות בבניית המשכן – תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל, פקודי. המשכן התקיים כמה מאות שנים, עד שנבנה בית המקדש הראשון בירושלים על ידי שלמה המלך. במשך חמש פרשות, אנו לומדים בפירוט על המשכן, החומרים שממנו הוא עשוי, מידותיו והמלאכות הקשורות בו. כיום המשכן עצמו, האוהל, אינו קיים, והכלים שלו נחרבו או נגנזו.

להבדיל בריאת העולם שעליה למדנו בספר בראשית. בריאת העולם בששה ימים על ידי הקב"ה מתוארת בשלושים וארבעה פסוקים בלבד(!). העולם שריר וקיים ואנו בו, והמשכן? היכן הוא? בכל זאת, מקדישה התורה חמש פרשות לבניית המשכן, כיוון שמעבר למשכן, האוהל, הבדים והמזבחות ממש שנבנו על ידי בני ישראל במדבר, ישנו גם המשכן הפרטי שכל אדם בונה בעצמו.

בעריכת השולחן התמקדנו בחומרים שמהם עשוי המשכן, ניסינו למצוא אם יש חומרים כאלה בבית שלנו – זהב, כסף, נחושת, אבנים טובים, בשמים, שמנים, תמר, עורות, עצים. בדומה לעולם המשכן בנוי מחומרים שונים ומגוונים. בשונה מבריאת העולם ביצירת המשכן שותפים בני אדם רבים, עם יכולות שונות.

בזמן עריכת השולחן שוחחנו על כך שחומרי בניית המשכן נתנו כתרומה.

דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה:  מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי.

ה' אומר למשה – תקחו לי תרומה.

שאלו את עצמכם: האם תרומה נותנים או תרומה לוקחים?

תרומה – נותנים מה שהצד המקבל צריך. לכן יש רשימה של חומרים וחפצים שאותם עם ישראל יתרום.

צדקה – נותנים מה שהצד הנותן רוצה לתת.

אם כן, תרומה אני נותנת, על פי בקשה/רצון מסוים, ולכן אפשר לומר גם "לקיחה".

וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם. (כה,ח)

שימו לב שסדר הצגת הדברים בפרשה הפוך.

הסדר הרגיל צריך להיות כך:

מה ה' רוצה? – וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם. (כה,ח)

ממה יהיה עשוי המשכן? – זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים.  שֶׁמֶן… בְּשָׂמִים…  אַבְנֵי-שֹׁהַם, וְאַבְנֵי מִלֻּאִים.

איך נשיג את החומרים? תרומה.

בפרשה זה הפוך –

קודם ה' אומר:

תתנו לי תרומה,

אחר כך – מה תהיה התרומה

בסוף מטרת התרומה – לבנות משכן.

למה?

מה ה' רוצה? להיות בתוך בני ישראל, בתוכנו, לשכון בתוך עמו. לשכון- מלשון שכן, שנמצא, גר ויושב בתוך עם ישראל.

ה' לא צריך בית, ארמון, מקדש. ה' רוצה להיות מקודש. ה' נמצא בכל מקום, ובכל מקום צריך לקדש אותו. איך נקדש את ה' – על ידי כך שנעבוד אותו, שנעשה מצוות.

אז מה זה המקדש שבשבילו אוספים את התרומות בפרשת תרומה?

ה' נמצא בכל מקום, ה' ברא את העולם וממלא אותו, אך אנו בני אדם, וקשה לנו להרגיש את ה' "בכל העולם", על כן ה' מורה לנו לבנות מקדש, שבו נוכל לעבוד את ה'. אבל זה לא "הבית של ה'", זה מקום בשבילנו, בני האדם. היום במקום מקדש יש לנו בית כנסת.

בעצם, כל אדם הוא "מקדש מעט", מקדש קטן. כשאני עושה מצוות, אני מקדשת את ה' על ידי הגוף שלי שמקיים את המצוות, על ידי המחשבה, השכל, המוח, והלב, הרגש והדיבור. יש מצוות שעושים ממש עם הגוף, כמו ללכת לבית הכנסת. ההליכה היא מצווה. יש מצות בדיבור – לא לרכל, להתאפק לא לומר לשון הרע, לדבר אל ההורים באופן מכבד. יש מצוות שהן במחשבה – האמונה שה' ברא את העולם. יש מצוות שהן ברגש, כמו "ואהבת לרעך כמוך". כך שהאדם עצמו הוא מקדש לשכינה של ה'. (נתיבות שלום לפרשת תרומה, הרבי מסלונים).

איך האדם יעשה את עצמו מקדש מעט? על יד זה שהוא נותן תרומה מעצמו.

ולכן בתורה כתוב "תקחו", כי האדם לוקח משהו שיש בו בתוכו (כמו תכונת חסד ונדיבות), משהו שחשוב לו (כמו הזמן שלו, או הכוח שלו), שיקר לו , שלפעמים הוא צריך מאד להתגבר כדי לעשות אותו (להכניס אורחים), או מאד להתאפק כדי לא לעשות אותו (לומר לשון הרע), ועם הדבר הזה הוא מקיים מצוה. לזה קוראים קדושה, לקדש את הגוף, את המחשבה, את הדיבור. וכך האדם הוא מִקדש בעצמו.

לכל אדם יש מצוה שהוא אוהב לעשות במיוחד, או מצוה שחשובה לו באופן מיוחד, וזה גם סוג של תרומה.

נדון ליד השולחן: כל אחד יספר מהי המצווה החביבה עליו.

לסיום אני רוצה לספר כמה מילים על דודה שרון האהובה שנפרדנו ממנה לפני שלושים יום:
לפני כמעט שש עשרה שנים ילדתי את בני הבכור, ומאד רציתי להניק אותו. ההנקה היתה קשה לי. דודה שרון הגיעה לברית מהגולן הרחוק, וישבה אתי שעות, כדי להרגיע, לעודד ולהנחות כיצד להניק. בזכות עצותיה הטובות המשכתי והצלחתי להניק את בני עד הגיע לגיל שנתיים ואף את אחיו שנולדו אחריו.
לדודה שרון היתה דרך מיוחדת במינה לעודד ולתת עצות באופן שהדברים יכנסו ללב. אני מתגעגעת אליה מאד.

שבת שלום, מגילי והמשפחה

לנוחיותכם – דבר התורה בקובץ נוח להדפסה:

כשאני קוראת את פרשת בשלח בעיניים של אמא, אני קוראת סיפור לידה. אני קוראת את סיפור הלידה של עם ישראל. חלק נכבד מהפרשה עוסק באיך יצאו בני ישראל ממצרים. לכאורה זה נשמע פשוט – בני ישראל יוצאים מגבול ארץ מצרים אל המדבר לכיוון ארץ כנען, ארץ ישראל. בפועל היציאה הזו מתוארת בהרבה מילים, הרבה מעשים, ועדיין לא ברור מהבדיוק קרה שם.

האם יציאת מצרים הייתה ביום או בלילה?

האם פרעה משלח את בני ישראל או שהם יוצאים על דעת עצמם?

האם הם בורחים או יוצאים ביד רמה?

ממה בני ישראל מפחדים יותר – מים סוף או ממצרים?

האם בני ישראל הולכים בים או ביבשה – הזדמנות קלאסית לשחק עם הילדים "ים-יבשה".

אני קוראת השנה את הפרשה בעיניים חדשות ומתעכבת על אחד מרגעי השיא של סיפור יציאת מצרים.
בני ישראל כבר יצאו ממצרים, הם מגיעים אל ים סוף ורואים מרחוק את פרעה וצבאו רודפים אחריהם.

אנחנו נמצאים בשיא המתח (שמות פרק יד, י-יז) –

וּפַרְעֹה, הִקְרִיב;  – פרעה מתקרב אל מחנה בני ישראל

וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה. – בני ישראל מפחדים מהמפגש עם פרעה, וצועקים אל ה'. זה הדבר הנכון לעשות, הם פונים אל הקב"ה.

וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר:  מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. – ומיד מתלווה לצעקה אל ה' תלונה המופנית את משה רבינו – למה הוצאת אותנו ממצרים, אם הגענו לכאן כדי למות, היינו יכולים למות כבר במצרים (האם גם אתם שומעים את הנימה ה"פולנית" של התלונה?)

מבולבלים? גם אני.

מצד אחד – צעקה אל ה', שאפשר להבין אותה כהבעת אמון בה' ובקשת עזרה. מצד שני תלונה כלפי משה, שהולכת אחורה לעצם המעשה של היציאה ממצרים. הרי מי שיצא ממצרים יצא ברגלו, אף אחד לא הכריח אותו ללכת…

 הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם:  כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר. – אפשר ליישב את הסתירה בין הצעקה אל ה' לתלונה אל משה בכך שכשאנו עושים מעשה גדול ואמיץ עדיין יכולים להתקיים בתוכנו שני קולות. הקול האמיץ, המאמין, הרוצה – הנפש האלוקית שאינה מתפשרת. זוהי הקריאה/הצעקה של עם ישראל אל הקב"ה. ומצד שני הקול הספקני, מרפה הידיים, המהסס, שמנסה להיאחז בידוע ובמוכר – הקול שמתלונן על הקושי ורוצה לחזור למצרים.

משה עונה לעם דברי חיזוק ועידוד :

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ–הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת יְהוָה, אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם:  כִּי, אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם–לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד-עוֹלָם.

יְהוָה, יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן.

העידוד של משה הוא על גבול הפנטסטי. משה בעצם מבטיח לעם שהצרות שלו ייעלמו, פשוט – פוף! לא יהיו קיימות יותר.

אולי בגלל זה הקב"ה עונה למשה באופן שיכול להישמע כגערה:

 וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, מַה-תִּצְעַק אֵלָי; דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ.  – משה, אתה מדבר יותר מידי, אתה מבטיח הבטחות שלא קשורות למציאות. הקב"ה לא יעלים את הבעיות של בני ישראל, אלא ילמד אותם להתמודד. וראשית ההתמודדות היא "ויסעו" – לזוז מהמקום המלחיץ והמפחיד. ברגע שזזים-נוסעים מקבלים פרספקטיבה אחרת, ויוצאים גם מהשיתוק והקיפאון של הפחד. זה לא זמן לתפילה, זה זמן לתזוזה.

 וְאַתָּה הָרֵם אֶת-מַטְּךָ, וּנְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַיָּם–וּבְקָעֵהוּ; וְיָבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה.

את נס בקיעת הים עושה משה בידו ולא במטהו.

הבה נעיין במדרש:

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, עַל-הַיָּם, וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת-הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל-הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת-הַיָּם לֶחָרָבָה; וַיִּבָּקְעוּ, הַמָּיִם.(שמות יד, כא)

"ואתה הרם את מטך" –

אמר משה לפני הקב"ה: אתה אומר לי שאקרע את הים ואעשה את הים יבשה והכתיב: "אשר שמתי חול גבול לים" (ירמיה ה כב)! והרי נשבעת שאין אתה קורעו לעולם!

אמר ר' אלעזר הקפר: אמר לו משה: לא כך אמרת שאין הים נעשית יבשה שנאמר: "אשר שמתי חול גבול לים" וכתיב: "ויסך בדלתים ים" (איוב לח ח). אמר לו הקב"ה: לא קראת! מתחילת התורה מה כתיב? "ויאמר אלהים יקוו המים" (בראשית א ט) – אני הוא שהתניתי עמו. כך התניתי מתחלה שאני קורעו, שנאמר: "וישב הים לפנות בוקר לאיתנו" (שמות יד כז) – לתנאו שהתניתי עמו מתחילה.

הסבר: המדרש מתאר כיצד הקב"ה אומר למשה לקרוע את הים ולהפוך אותו ליבשה, וכיצד משה  אומר לקב"ה שלעשות את זה מנוגד למעשה בריאת העולם. הקב"ה עונה למשה שכיוון שהוא ברא את העולם, הוא גם יכול לשנות את כללי הבריאה (התנאים) לפי הצורך.

המשך המדרש:

מיד שמע משה להקב"ה והלך לקרוע הים.

 וכיון שהלך לקרוע את הים, לא קבל עליו להיקרע.

 אמר לו הים: מפניך אני נקרע? אני גדול ממך! שאני נבראתי בשלישי ואת נבראת בשישי.

הסבר: הים אומר למשה שאין לו זכות לצוות עליו להשתנות כיוון שהים נברא ביום השלישי לבריאת העולם והאדם (משה הוא אדם) נברא ביום השישי. כיוון שלים יש יותר ותק, הרי שמשה צריך לכבד אותו ולא לצוות עליו.

 כיון ששמע משה כך, הלך ואמר להקב"ה: אין הים רוצה להיקרע.

הסבר: משה לא יכול להתמודד בעצמו עם טענת הים בעניין הותק והכבוד ועל כן הוא חוזר לקב"ה.

 מה עשה הקב"ה? נתן ימינו על ימינו של משה שנאמר: "מוליך לימין משה זרוע תפארתו, בוקע מים מפניהם" (ישעיה סג יב).

 מיד ראה הים להקב"ה וברח, שנאמר: "הים ראה וינוס" (תהלים קיד ג) – מה ראה? אלא שראה להקב"ה שנתן יד ימינו על משה ולא יכול לעכב, אלא ברח מיד.

אמר לו משה: מפני מה אתה בורח? אמר לו הים: מפני אלהי יעקב – מפני יראתו של הקב"ה.

הסבר: הקב"ה שם את ימינו (את מה שבאופן סמלי אנו בני האדם נחשיב בהבנתנו המוגבלת כ"ימין" של הקב"ה ) על יד ימין של משה, וכאשר הים רואה שהידו של משה נסמכת-נתמכת-מוּלכת בימינו של הקב"ה הוא נבקע לשניים מיד מפני יראתו את הקב"ה.
המדרש מתייחס לתיאור בקיעת הים לפסוק במזמור תהילים "הים ראה וינוס" (שמות רבה כא ו)

הים ראה וינוס

לפי המדרש – הים רואה את ימינו של הקב"ה על ימינו של משה והוא נס מלשון בורח מתוך יראה-פחד.
ואולי,

אציע בזהירות, הים רואה משהו (ולא ירא, מלשון מפחד) ועושה נס (מלשון ניסים ונפלאות, לא

מלשון מנוסה-בריחה). ואז נשאלת השאלה – מה ראה הים?

נחכה עם השאלה הזו .

הים נבקע ובני ישראל עוברים בים-יבשה.

איך הייתה ההרגשה לעבור בים-יבשה?

נוכל לשוחח על כך עם הילדים. גם חז"ל התעניינו בחוויה המיוחדת הזו, במעבר בתעלת הלידה של העם היהודי, מה קורה שם, מה מרגישים, איך זה נראה?

 יד,כב וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה; וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם.

לחז"ל יש דעות שונות –

הים נבקע באופן כזה שהשמים זורמים בעמידה ובני ישראל עוברים בתווך,

או המים נעמדו קפואים-משותקים למעין חומה אטומה (לפי ר' יוחנן) ובני ישראל עברו בין שתי חומות מים,

או שהים התפצל להרבה שבילים וכל שבט עבר בשביל משלו,

או, כמו שאמרה סרח בת אשר (בגיל כמה מאות שנים על פי פסיקתא דרב כהנא י"א) המים הפכו לחומה שקופה ומאירה, כמו זכוכית או כמו…מראה, ובני ישראל עוברים בתווך.

מה קורה כאשר עוברים בין שתי מראות?

נסו עם הילדים בבית.

כשעומדים בין שתי מראות אנו רואים את עצמנו אינסוף פעמים. כאילו כל דורות עם ישראל מהעבר, ההווה והעתיד עברו יחד בין חומות המים. מעניין שהתיאור של סרח בת אשר מתיישב עם האמירה של חז"ל ש"חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִילּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרָיִם".

הנה חזרנו לעניין "הראיה" וכעת נענה על השאלה "מה ראה הים?", ששאלתי קודם.
אני מציעה לדון בשאלה הזו ליד השולחן. בשבת נחה עלינו רוח מיוחדת והילדים יכולים להפתיע אותנו, ואנו יכולים להפתיע את עצמנו בתובנות חדשות בדברי תורה.

אחרי שבני ישראל עוברים בים-יבשה, פרעה וצבאו נכנסים גם לים סוף, ואז ה' מורה למשה 
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, נְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַיָּם; וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל-מִצְרַיִם, עַל-רִכְבּוֹ וְעַל-פָּרָשָׁיו.

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ עַל-הַיָּם, וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ, וּמִצְרַיִם, נָסִים לִקְרָאתוֹ; וַיְנַעֵר יְהוָה אֶת-מִצְרַיִם, בְּתוֹךְ הַיָּם.

 וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם, וַיְכַסּוּ אֶת-הָרֶכֶב וְאֶת-הַפָּרָשִׁים, לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה, הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם:  לֹא-נִשְׁאַר בָּהֶם, עַד-אֶחָד.

וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת-יִשְׂרָאֵל–מִיַּד מִצְרָיִם; וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם, מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם. (שמות יד,כז-לא)

מצרים טובעים בים, ובני ישראל רואים את המצרים טובעים בים ומתים, וזו יציאת מצרים בשלמותה, כאשר אנו רואים את הדבר שהכי מפחיד אותנו בעולם – מת. רק עכשיו יכולה להתממש הבטחתו של משה "לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד-עוֹלָם". לפני שלא נוסיף לראות את מצרים, אנו חייבים לוודא שהמתנו את פחד-מצרים מקרבנו, וזה אפשרי רק כשנשתכנע שהוא מת.

מיד אחרי שבני ישראל רואים שהאיום המצרי הוסר:

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-יְהוָה; וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ.

היד הגדולה, זה מה שראה הים. היד הגדולה היא ידו של משה שעליה ידו של הקב"ה. הים יודע שיש סדרי עולם, שביום השלישי נגזר על המים להיקוות למקום אחד ועל היבשה להראות:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה, הַיַּבָּשָׁה; וַיְהִי-כֵן.  י וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ, וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב.(בראשית א,ט)

בוויכוח המדרשי של הים עם משה, הים אומר למשה – יש בורא עולם, ורק הוא יכול לשנות את סדרי הים-יבשה, וכאשר ימינו של הקב"ה על ימינו של משה, הים רואה – ונס, אולי בורח מיראת אדונו, ואולי – עושה נס, שובר את תנאיו.

מה יותר קשה לשבור את הכלים לתמיד או לשבור משהו רק באופן זמני?
אני לא יודעת איך אפשר לשבור משהו רק לכמה דקות או שעות ואז להחזיר אותו "לאיתנו" למצב היציב והחזק כפי שהיה בראשונה. זהו נס קריעת ים סוף – שהים משנה את טבעו והופך ליבשה, ואז חוזר לאיתנו (ביטוי מופלא).

הגמישות של הים מאפשרת לעם ישראל להיוולד אל המציאות החדשה של עם בני חורין.
לאחר שבני ישראל עוברים בים סוף הם אומרים שירה.
רש"י המפורסם על עבודת ה' אומר:

"אֵין אָדָם שָׁר שִׁירָה אֶלָא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה וְטוּב לֵבָב" (מסכת ערכין,י"א).
אי אפשר לכפות על אדם שירה. שירה נובעת מתוך הרגשת חירות והכרת הטוב.

בסוף הפרשה נפגוש שוב את ידיו של משה, את ידיו ולא את המטה.
בני ישראל נלחמים בעמלק, ותוצאת המלחמה מושפעת ישירות מידיו של משה:

וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ, כַּאֲשֶׁר אָמַר-לוֹ מֹשֶׁה–לְהִלָּחֵם, בַּעֲמָלֵק; וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר, עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה.

וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ–וְגָבַר יִשְׂרָאֵל; וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ, וְגָבַר עֲמָלֵק.

 וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים, וַיִּקְחוּ-אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ; וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו, מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד, וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, עַד-בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. (שמות יז, י-יב)

על ים סוף אומר הקב"ה למשה להימנע מלהשתמש במטה שלו, ולהטות רק את ידו על הים, כדי שבני ישראל יבינו שמדובר בנס, ולא במטה קסמים. כעת ידיו של משה הן המכריעות במלחמה, אך בני ישראל כבר למדו שלא הידיים של משה הן העושות, אלא התנועה היא העושה:

והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו' (שמות יז יא).

וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?

אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה כא ומשעבדין את לבם לאביהם             

שבשמים, היו מתגברים; ואם לאו, היו נופלין. (מסכת ראש השנה ג,ח)

לסיום,

שיר לכבוד המיילד בן המיילדת:

ימיו של משה אמונה,

לשורר,

עד בוא השמש.

ידיים

ללדת

אהבה

שבת של שירה ושמחה, מגילי והמשפחה

*שורר הוא הטבור בתנ"כית 

.