(יב) "הנצנים". מוסיף עוד שגם החלו הזרעים האלהיים אשר נזרעו בנפש בעת חול עליה הרוח (שבימי הסתיו ותרדמת הנפש התעלמו והיו בה בכח) להתגלות ולצאת אל הפועל עד שנראו בארץ…
הסבר: יש בנפש האדם כוחות שלעיתים הם רדומים, כמו הזרע הטמון באדמה בסתיו, ואינו נראה, והנה בזמן האביב הוא נובט ומתגלה. כך באדם ישנם כוחות המחכים להזדמנות להתגלות ולהתבטא.
שאלה למחשבה- איזה כוחות יש לי שצומחים וחבויים בי, והייתי רוצה שיצאו לאור?
בתמונה- ילדים משחקים ים-יבשה. בובות מאוסף פרטי על משטח מלובד בעבודת יד.
בחג שביעי של פסח אנו מציינים את נס קריעת ים סוף ומעבר בני ישראל בתוכו.
משחק הילדים ים-יבשה, שבו הילדים קופצים מתחום היבשה אל הים לפי הוראה, הוא משחק קופצני ומשמח, הדורש קשב וקבלת החלטה מהירה. בחיים עצמם המעבר בין הים ליבשה אינו מהיר וקליל כמו במשחק הילדים, אלא דורש הלך רוח מתאים, תנועה פיסית שונה ואף ביגוד אחר. אך כמו הרבה דברים שאנו לומדים ממשחקי הילדים, גם כאן ניקח את קפיצות הילדים ממצב ים למצב יבשה ולהפך ונדמה אותן ליכולת הנפשית להסתגל למצבים משתנים.
בחיי היום יום אנו אומרים- האומץ לקפוץ למים. לעם ישראל נדרש אומץ להכנס לים סוף, ונדרש גם אומץ לעלות חזרה ליבשה ולהיפרד מהנס.
הים הוא כמו הרחם, המקום שבו מתרחשים דברים והם סמויים מהעין. על היבשה הכל גלוי וחשוף. הילדים במשחקם מתרגלים את המעבר בין הגלוי והסמוי בדרכם הילדית.
יהי רצון שנכיר את הכוחות הגלויים והסמויים שבתוכנו, ונבטא אותם ביושר ובשמחה. חג שמח!
יש המון דרכים לקרוא את ההגדה – מהר, לאט, בנחת, בעצבים, בדילוגים, בהרחבה ועוד. החכמה היא להתאים את ההתנהלות שלנו בליל הסדר למידת החירות שיש לנו באותו הלילה. אם יש לנו ילדים קטנים ורעבים – לא נקרא באריכות ופלפול את ה"מגיד"…
הצעה אחת מיני רבות: בינגו
אתם יודעים לשחק בינגו? יופי! כל אחד מקבל לוח ומסמן בו (בגולה חצי שטוחה או חתיכת לגו, או כל דבר אחר שתסכימו עליו) כאשר מופיעה בהגדה המילה שכתובה לו באחת המשבצות. שימו לב שכולם יסיימו את הלוח יחד – "הללויה". זה אינו משחק תחרותי.
השנה יש לנו את התענוג לעסוק באופן מעמיק בכל אחת מפרשות המשכן. בשנים שאינן מעוברות נקרא שתי פרשות מחוברות באותה השבת, וכך פעמים רבות מצרפים את פרשות ויקהל ופקודי. השנה זכינו להקדיש לכל פרשה לימוד נפרד משלה.
את תצוגת השולחן הכנתי עם בני מעין. מעין קרא את הפרשה ונשאלה השאלה מה נציג על השולחן, הרי כבר דיברנו על תרומות למשכן ועל החומרים שמהם הוא עשוי בפרשות תרומה ותצווה. קריאה בעיון הראתה לנו שבפרשת תרומה מסופר על איסוף התרומות והחומרים לבניית המשכן, ובפרשת ויקהל ישנו תיאור של עבודת הכנת המשכן וכליו (ואז מה יהיה כתוב בפרשת פקודי? נחכה בסבלנות לשבת הבאה).
בחרנו להראות את תהליך העבודה של הכנת המשכן וכליו. קבוצות אנשים עובדות לפי חומרים – זהב, כסף, בשמים, עצים, חוטים, צבע תכלת, ומשגיח על כולם בצלאל בן אורי בן חור.
במשכן כמה סוגים של לבושים או כיסויים (אפשר לחזור לפרשת תצווה ולקרוא שם על משמעות הלבושים במשכן) –
* בגדי קדש – כינוי לבגדי הכהנים. בימינו בגדי קדש הם כינוי לבגדים שלובשים בזמן מיוחד (עם ישראל מקדש את הזמנים ולא את החפצים, בגדים לשבת או לחגים)
* בגדי השרד – כיסויי הכלים של המשכן. בימינו בגדי שרד הם בגדים יפים ומיוחדים בדרך כלל מדים ייצוגיים.
* פרוכות – יריעות בד או עוד המבדילות בין חלקי המשכן השונים (החצר, הפנים, קודש הקודשים). בימינו פרוכת היא כינוי לוילון או המסך שבארון הקודש
* יריעות המשכן – הכיסוי של אהל מועד.
את הלבושים והכיסויים הכינו בכוונה מיוחדת. האם יש לכם סוודר שסבתא או אמא סרגו לכם? האם יש לכם כיפה שאמא או חברה או אחות סרגו במיוחד בשבילכם? לברי המזל שבינינו יש פריטי לבוש שנעשו בכוונה מיוחדת, באהבה מיוחדת עבורם, לפי מידתם, לעיתים לפי בקשה מיוחדת של עיצוב או צבע. כאשר יש לנו בגד או חפץ שנעשה במיוחד עבורנו על ידי מישהו שאנחנו מכירים ושאנחנו מרגישים שאוהב אותנו, השימוש בחפץ נעשה משמעותי יותר. כך אני שומרת, לדוגמא, מעיל קטן שסבתא שלי הכינה לבת שלי כשהיתה תינוקת. המעיל הזה כל כך מיוחד בעיני, כי כשאני רואה אותו אני נזכרת באהב של סבתא אסתר, ברצון שלי לתת לנינה שלה משהו מיוחד, בכך שהיא בחרה להקדיש זמן רב ומאמצים לסרוג לה מעיל.
היום אנו אומרים רקמה ולא מעשה רוקם. מעשה הרקמה במשכן הוא מיוחד.
הרמב"ם אומר "שתהיה הצורות הנעשות באריג נראין מצד אחד בפני האריג בלבד" (הלכות כלי המקדש ח,יג). כלומר רוקמים על הבד בצד אחד ובצד השני אין שום דבר, אין רקמה. חפשו משהו עם רקמה בבית ותגלו שזה לא דבר פשוט. בדרך כלל כשרוקמים משהו בצד אחד, יש סימני רקמה בצד השני. הפרשן רש"י אומר: מעשה רקמה "רוקם – כצורתו מכאן כך צורתו מכאן". כלומר הציור שרוקמים בצד אחד נראה בדיוק ככה גם בצד השני. גם זו לא רקמה פשוטה. התבוננו שוב ברקמה שמצאתם בבית. בדרך כלל יש צד אחד "טוב", כלומר רקמה של ציור שלם וברור, והצד השני (לפעמים נקרא לו צד שמאל) הוא רק מעברי המחט, ולא ציור שלם.
מסך שער החצר הנמצא בכניסה המשכן ומסך פתח האוהל הנמצא בכניסה לאוהל מועד עשויים מעשה רוקם.
מעשה חושב – וַיַּעַשׂ, אֶת-הַפָּרֹכֶת, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר; מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב עָשָׂה אֹתָהּ, כְּרֻבִים (לו,לה). קודם שאלה – מעשה או מחשבה? או סוף מעשה במחשבה תחילה…
מעשה שדורש מחשבה מרובה, תכנון ומיומנות.
מעשה חושב זו רקמה שלפי הרמב"ם: "שתהיה הצורה נראית משני הצדדין, פנים ואחור". כלומר כמו שרש"י מפרש מעשה רוקם.
הפרשן רש"י: "שיש לה ליריעה שתי קירות ושתי צורות על שתי קירותיה אין דומות זו לזו, פעמים שמצד זה ארי ומצד זה נשר". כלומר רוקמים על אותה חתיכת בד שתי צורות שונות משני הצדדים, ואולי זו שיטת אריגה מיוחדת ולא רקמה.
הפרוכת בפתח קודש קודשים ויריעת המשכן הפנימית (שעליה היו יריעות העיזים ויריעו האילים) עשויות מעשה חושב.
חוטי המשכן (הארגמן, התכלת, תולעת השני והפשתן) שבהם רקמו וארגו היו טווים-שזורים בצורה מיוחדת עם כוונה מיוחדת "חכמת לב" – כל חוט היה שזור מששה חוטים דקים.
"אמר רבי יהודה: אין העולם מונהג אלא בשני גוונים שמקורם מצד האשה שהינה חכמת לב…מה טוו הנשים? אמר רבי יהודה: טוו בדין, טוו ברחמים". (זוהר, חלק ג' דף רנט ע"ב).
התכלת והפשתן הם צבעים בהירים – צבעי מידת החסד, לעומת צבעי הארגמן והשני העזים (החזקים) מסמלים את מידת הדין. טוויה היא שילוב של שני גוונים מסמלים את מידת הדין ומידת החסד, קצת מזכיר את התרומה ונדיבות הלב לעומת הציווי וההוראות המדוייקות של בניית המשכן, נכון? שמתם לב שכלים לבישול חלבי מסומנים בדרך כלל בכחול בהיר ובכלים לבישול בשרי מסומנים בצבע אדום? האם יש עוד דברים שמזכירים את המשכן בבית שלכם? התבוננו בבית וחפשו:
מנורה, שולחן, ארון, כיור, לולאות, ווים, קרסים, בריחים, אדנים, תחרה (תחרא), מסך, זֵר, מסגרת, משבצות, טבעות, גביעים, כפתורים, פרחים. כל אלו מילים מהתורה. האם אנו משתמשים במילים אלו היום כמו השימוש בהן בפרשה? מה דומה ומהשונה?
בפרשה מסופר לנו על בניית הכיור של המשכן. הכיור מופיע אחרון ברשימת הכלים. האם זה משום שהוא חשוב מאד או לא חשוב בכלל, מה דעתכם?הכיור היה עשוי נחושת ממורקת, כלומר מבריקה כמו מראה, והיה בצורה של מיכל גדול שבתוכו מים וממנו יוצאים ברזים. הכיור עומד על כן במרכז קערה גדולה מאד שאליה נשפכים המים הנמזגים מהברזים ובהם רוחצים הכהנים ידיים ורגליים לפני עבודתם. האם זה דומה לכיור שבבית שלכם?הכיור הוא כלי שמכשיר את הכהן לעבודה – כהן יכול לעבוד רק אחרי שרחץ ידיים ורגליים באופן מיוחד עבור עבודת המשכן (בטהרה). אז מצד אחד הוא לא כמו המזבח או השולחן או המנורה, לכן הוא מופיע אחרון ברשימת הכלים. מצד שני בלעדיו אי אפשר לעבוד, אז הוא בגדר "אחרון חביב" ונחוץ ביותר.
בשונה מכלי המשכן האחרים שנעשו מכלל התרומות שהתקבלו על ידי בני ישראל. אדם שנתן תרומה זהב לא יצא אם הזהב שלו ישמש לציפוי ארון הברית או לעשיית המנורה או לזר השולחן. את הכיור אנחנו יודעים שעשו מתרומות שנתנו על ידי הנשים במיוחד עבור הכיור. הנשים נתנו את המראות שלהם. פעם מראה הייתה עשויה מנחושת שהבריקו אותה עד שהפנים השתקפו בה.כשהביאו הנשים את מראות הנחושת שלהן, משה לא רצה לקבל את תרומתן:"במראת הצובאת" – בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן והיה מואס משה בהן מפני שעשויים ליצר הרע .אמר לו הקב"ה: קבֵּל! כי אלו חביבין עלי מן הכל (רש"י לשמות לח,ח. הפירוש המלא מצורף בסוף*).
משה רבינו חושב שמראות מעודדות התעסקות בדברים חיצוניים, ביופי חיצוני, ולכן הן לא חומר מתאים לכלי המשכן, שבו העבודה היא עבודה רוחנית. הקב"ה מתערב בהחלטה של משה ואומר לו שהוא חייב לקבל את המראות ואפילו מסביר למה (לא תמיד הקב"ה מסביר למה הוא מצווה דברים מסויימים). הקב"ה מסביר למשה שהנשים משתמשות במראות ליופי ולטיפוח וכשהן עשו זאת בזמן שעבוד מצרים הן הצליחו בעזרת היופי להכניס תקווה בלב עם ישראל המשועבד והמעונה. בעצם אנחנו לומדים שבכל חפץ אפשר להשתמש באופן טוב ולמטרה קדושה.
שתהיה לכולנו שבת של שלום ושמחה,
מגילי והמשפחה
פירוש רש"י לנושא "המראות הצובאות":
"במראת הצובאת" – בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן והיה מואס משה בהן מפני שעשויים ליצר הרע א"ל הקב"ה קבל כי אלו חביבין עלי מן הכל שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים לומר אני נאה ממך ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם ומתעברות ויולדות שם שנא' (שיר השירים ח) תחת התפוח עוררתיך וזהו שנאמר במראות הצובאות ונעשה הכיור מהם שהוא לשום שלום בין איש לאשתו להשקות ממים שבתוכו למי שקינא לה בעלה ונסתרה ותדע לך שהן מראות ממש שהרי נאמר ונחשת התנופה שבעים ככר וגו' ויעש בה וגו' וכיור וכנו לא הוזכרו שם למדת שלא היה נחשת של כיור מנחשת התנופה כך דרש רבי תנחומא וכן תרגם אונקלוס במחזית נשיא והוא תרגום של מראות מירוא"ש (בלע"ז שפיעגעל) וכן מצינו בישעיהו (ישעיהו ג) הגליונים מתרגמינן מחזיתא.
הפירוש של רש"י מתייחס למדרש לפיו בזמן שעבוד מצרים הגברים בחרו לפרוש מנשותיהן בגלל העבודה הקשה והייאוש, ולא היו חוזרים לביתם אחרי יום העבודה. הנשים היו באות את השדה עם אוכל, מתייפות בעזרת המראות ומפתות את האנשים להתייחד עמם, וכך הבטיחו את המשך קיום העם, ועודדו את הגברים . טעימה על קצה המזלג משיעור שלם על המראות והנשים שמיועד למבוגרים (בהזדמנות אחרת).
אנחנו ממשיכים עם הפרשות המלמדות אותנו
על המשכן שבנו בני ישראל במדבר, ועל המשכן
הפנימי שאדם בונה בעצמו לעצמו בכל יום.
הפרשה הקודמת "תרומה" השרתה עלינו
רוח נדיבות "כל נדיב לב…".
הפרשה הזו היא "תצוה", ציווי,
מחויבות.
את המחויבות מסמלים בגדי הכהנים.
בחיי היום יום אפשר לעיתים לנחש את
עיסוקו של האדם על פי בגדיו – לאנשי הרפואה יש בגדים מסוימים, לאנשי המשטרה
ולחיילים בצבא יש מדים, שחובה עליהם ללבוש, לשופטים היושבים בדין ולעורכי הדין
ישנה גלימה מיוחדת למעמד המשפט, לאנשי דת יש בגדים מיוחדים למעמדם.
נדון סביב השולחן – מה תפקיד הבגדים/מדים:
האם כאשר שוטר פושט את מדיו הוא חדל
להיות שוטר? האם כשאחות או רופאה הן בבגדים רגילים הן אינן נשות מקצוע? מתי הבגד
הוא חלק מהעבודה ומתי הבגד הוא חלק מהאדם?
בפרשת תצוה אנו לומדים על הבגדים שאותם
לובשים הכהנים בעת עבודתם במשכן.
לכהן הגדול היו בגדים נוספים: מעיל,
אפוד, ציץ וחשן.
בגדי הכהונה הם בגדי העבודה של הכהן.
תפקיד הכהן במשכן לעסוק בעבודת ה', בעבודת הקורבנות. אחד הסממנים של התפקיד הוא גם
הבגד שאותו לובש הכהן בזמן ביצוע העבודה. בניגוד לעבודות בימינו שלרובן אין מדי
עבודה מיוחדים, לכהנים במשכן יש בגדי עבודה שמייחדים אותם משאר האנשים. הבגדים
נועדו לזמן העבודה בלבד, אסור לכהן ללובשם מחוץ למשכן, ובכך להתגאות או לנצל את
מעמדו בזכותם. עצם לבישת הבגד היא כבר חלק מעבודת הכהן, ומכך שהוא עצמו וכל מעשיו
במשכן נתונים לעבודת ה'.
בנוסף לציווי על הכנת הבגדים ישנה הגדרה
לבגדים: לכבוד ולתפארת.
מה המשמעות של "לכבוד
ולתפארת", האם אין זה ברור ומובן מאליו שבגדי הכהן נועדו להיות מכובדים
ומפוארים כדי לעשות את עבודת המשכן באופן המכובד והיאה ביותר?
בגדיו של הכהן הגדול, שזו יש שליחות חשובה מבחינה מהותית וייצוגית, הם אכן מפוארים
– ציץ הזהב שעל ראשו, האפוד והחשן עם אבני החן, המעיל הרקום בצבעי ארגמן ואדום
ובשוליו פעמונים ורימוני זהב.
אך בגדי עבודת היום-יום של שאר הכהנים
אינן בגדים מפוארים – הם עשויים בד לבן וגזרתם פשוטה. יוצא דופן הוא האבנט
הצבעוני, אך גם הוא אינו מפואר במיוחד.
היכן נמצאים הכבוד והתפארת?
לפי ספר התניא (שנכתב על ידי מייסד חסידות חב"ד ר' שניאור זלמן מלאדי),
המחשבות, הרגשות והמעשים שלנו הם מלבושי הנשמה שלנו. כאשר הכהן לובש את בגדי הכהן,
הוא הופך באותו רגע להיות כהן בכל מלבושי נפשו, במחשבותיו, ברגשותיו ובמעשיו.
אי אפשר לעבוד עבודת כהן בלי ללבוש בגדי כהן, ואם בגדי הכהן הם גם
מחשבותיו, רגשותיו, אופן דיבורו ומעשיו, הרי שהכבוד והתפארת הם הסיבה והמשמעות של
עבודת הכהן.
תפארת – פאר זה דבר גבוה, לחלק הגבוה ביותר של צמרת העץ קוראים "פארות".
הכהן בעבודה מכוון שמעשיו יהיו מוקדשים כולם בשלמותם לדבר הגבוה ביותר שהבנתו
יכולה להשיג – מציאות הקב"ה בעולם.
כבוד – כשהלכתי וחיפשתי בקורקונדנציה לתנ"ך היכן מופיעה המילה כבוד בתנ"ך, גיליתי שכבוד זו מידה המיוחסת רק לקב"ה. מובן שעלינו לכבד זה את זה, אך רק הקב"ה רשאי לתבוע כבוד לעצמו, כמו שכתוב בפסוק :" מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד ה' צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה" (תהילים כד, י).
היחס הנכון לכבוד רמוז בביטוי עצמו – לכבוד, ומשם – לתפארת. הכבוד הוא
ייצוג של הרצונות הטבעיים, המאוויים, החשקים והיצר הבסיסי של האדם להיות חשוב
ונחשב. רגש הכבוד הוא רגש מתאים ונכון אם הוא מוביל לתפארה – למקום גבוה בנפש
(התניא יכנה זאת הנפש האלוקית) המשתמש ברגש הזה לעבודת ה'.
צירוף המילים "לכבוד ותפארת" צלצל לי מוכר, ואכן, אני שומעת
אותו בכל שבת אחרי קריאת
אחרי השיאים של
הפרשות הקודמות – בני ישראל יוצאים ממצרים, קריעת ים סוף וקבלת התורה, מגיעות פרשת
שעוסקות בבניית המשכן, קצת קשה להתרכז בקריאת הפרשות האלה. הרבה פרטים טכניים,
מידות, חומרים ובעיקר – היכן המשכן היום? כל כך הרבה דיבורים על משהו שאף פעם לא
ראינו, ולא נראה…
כותב הרב ישעיהו ליבוביץ: "מה שמדהים ביותר היא העובדה, כי למבנה זה שאינו כי
אם שלד, שמצדו האחד איננו סגור בכותל אלא במסך, ואין ספק כי משפחת עולים כיום היתה
מן הסתם מסרבת לקבלו כבית-דירה; לכך מקדישה התורה ארבע-מאות וחמישים פסוקים. לעומת
זאת אנו מוצאים כי לכל סיפור בריאת שמים וארץ וכל צבאם לרבות האדם מקדישה התורה אך
ורק שלושים ואחד פסוקים; ואם נצרף לזה גם את אזכור "היום השביעי" – הוא יום
השבת, שגם הוא חלק מהבריאה ואפילו 'נזר הבריאה', לא נגיע אלא לסך שלושים-וארבעה
פסוקים בלבד.
נמצא שלא זו
בלבד שהמשכן שקול כנגד עולם ומלואו, אלא שחשיבותו גדולה לאין ערוך מן הקוסמוס כולו".
(שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, ישעיהו ליבוביץ)
כאן נזמין את
בני המשפחה לדיון בהבדל בין בריאת העולם לבניית המשכן:
מי ברא את
העולם ומי בונה את המשכן?
ממה עשוי העולם
וממה עשוי המשכן?
לצורך מה נברא
העולם?
לאיזה צורך
נבנה המשכן?
העולם הוא
בריאה לצורך האדם, כפי שכתוב בפרשת בראשית: וַיְבָרֶךְ
אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ,
וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה,
הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ. (א',כח)
העולם הוא מציאות נתונה על מנת שהאדם יפעל בה לעבוד את ה'. האמונה בה' כבורא עולם
כוללת בתוכה את קבלת העולם כפי שהוא, ועל כן אין צורך להרחיב על מעשה בריאת העולם.
המשכן, לעומת
העולם, הוא יצירה של האדם על מנת לעבוד ה', הוא דרך התקשרות לקב"ה, המשכן הוא
יציר האדם, ולכן דרך הכנתו מפורטת.
אבל יש
שאלה שכל הזמן מציקה לכל אחד. שאלה שכל אדם שואל את עצמו: איפה ה'? איפה ה' נמצא?
איפה ה' גר?
התשובה
היא שה' בכל מקום. ועדיין כל מקום זה מקום מאד גדול, זה הכל. קשה להכיל ולהבין שה'
נמצא בכל.
קיבלנו תורה, תורה גדולה ויקרה, היכן נשים אותה?
למלך
רגיל, מלך שהוא בן אדם, יש ארמון, וחצר מלכות. היכן ארמון המלכות של ה'?
חמש
פרשות עוסקות בבניית המשכן – תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל, פקודי. המשכן התקיים כמה
מאות שנים, עד שנבנה בית המקדש הראשון בירושלים על ידי שלמה המלך. במשך חמש פרשות,
אנו לומדים בפירוט על המשכן, החומרים שממנו הוא עשוי, מידותיו והמלאכות הקשורות
בו. כיום המשכן עצמו, האוהל, אינו קיים, והכלים שלו נחרבו או נגנזו.
להבדיל
בריאת העולם שעליה למדנו בספר בראשית. בריאת העולם בששה ימים על ידי הקב"ה
מתוארת בשלושים וארבעה פסוקים בלבד(!). העולם שריר וקיים ואנו בו, והמשכן? היכן
הוא? בכל זאת, מקדישה התורה חמש פרשות לבניית המשכן, כיוון שמעבר למשכן, האוהל,
הבדים והמזבחות ממש שנבנו על ידי בני ישראל במדבר, ישנו גם המשכן הפרטי שכל אדם
בונה בעצמו.
בעריכת השולחן התמקדנו בחומרים שמהם עשוי המשכן, ניסינו למצוא אם יש חומרים כאלה בבית שלנו – זהב, כסף, נחושת, אבנים טובים, בשמים, שמנים, צמר, עורות, עצים. בדומה לעולם המשכן בנוי מחומרים שונים ומגוונים. בשונה מבריאת העולם ביצירת המשכן שותפים בני אדם רבים, עם יכולות שונות.
בזמן עריכת
השולחן שוחחנו על כך שחומרי בניית המשכן נתנו כתרומה.
מה ה'
רוצה? להיות בתוך בני ישראל, בתוכנו, לשכון בתוך עמו. לשכון- מלשון שכן, שנמצא, גר
ויושב בתוך עם ישראל.
ה'
לא צריך בית, ארמון, מקדש. ה' רוצה להיות מקודש. ה' נמצא בכל מקום, ובכל מקום צריך
לקדש אותו. איך נקדש את ה' – על ידי כך שנעבוד אותו, שנעשה מצוות.
אז מה
זה המקדש שבשבילו אוספים את התרומות בפרשת תרומה?
ה'
נמצא בכל מקום, ה' ברא את העולם וממלא אותו, אך אנו בני אדם, וקשה לנו להרגיש את
ה' "בכל העולם", על כן ה' מורה לנו לבנות מקדש, שבו נוכל לעבוד את ה'.
אבל זה לא "הבית של ה'", זה מקום בשבילנו, בני האדם. היום במקום מקדש יש
לנו בית כנסת.
בעצם,
כל אדם הוא "מקדש מעט", מקדש קטן. כשאני עושה מצוות, אני מקדשת את ה' על
ידי הגוף שלי שמקיים את המצוות, על ידי המחשבה, השכל, המוח, והלב, הרגש והדיבור.
יש מצוות שעושים ממש עם הגוף, כמו ללכת לבית הכנסת. ההליכה היא מצווה. יש מצות
בדיבור – לא לרכל, להתאפק לא לומר לשון הרע, לדבר אל ההורים באופן מכבד. יש מצוות
שהן במחשבה – האמונה שה' ברא את העולם. יש מצוות שהן ברגש, כמו "ואהבת לרעך
כמוך". כך שהאדם עצמו הוא מקדש לשכינה של ה'. (נתיבות שלום לפרשת תרומה, הרבי
מסלונים).
איך
האדם יעשה את עצמו מקדש מעט? על יד זה שהוא נותן תרומה מעצמו.
ולכן
בתורה כתוב "תקחו", כי האדם לוקח משהו שיש בו בתוכו (כמו תכונת חסד
ונדיבות), משהו שחשוב לו (כמו הזמן שלו, או הכוח שלו), שיקר לו , שלפעמים הוא צריך
מאד להתגבר כדי לעשות אותו (להכניס אורחים), או מאד להתאפק כדי לא לעשות אותו (לומר
לשון הרע), ועם הדבר הזה הוא מקיים מצוה. לזה קוראים קדושה, לקדש את הגוף, את
המחשבה, את הדיבור. וכך האדם הוא מִקדש בעצמו.
לכל
אדם יש מצוה שהוא אוהב לעשות במיוחד, או מצוה שחשובה לו באופן מיוחד, וזה גם סוג
של תרומה.
נדון ליד השולחן: כל אחד יספר מהי המצווה החביבה עליו.
פרשת משפטים היא פרשת בת המצוה שלי ויש לי פינה חמה אליה בלבי. הפרשה מורכבת ממשפטים – כללים, ציווים ומצוות ועמוסה בנושאים. אחרי פרשת יתרו שבה הרגשנו על פסגת ההר, בשיא יוצא מן הכלל של חיבור לאלוהות, החיים מתפרטים לפרטים ומקרים ארציים וחומריים. פרשת משפטים אינה חוסכת מאתנו את עוולות העולם הזה – העבדות, העוני, המוות, שוחד, שחיתות ושקרים. בין נושאי הפרשה שזורים גם מקרי החסד והרגעים הפרטיים שבהם אדם מכריע על דרכו: כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ, אוֹ חֲמֹרוֹ–תֹּעֶה: הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ, לוֹ (שמות כג,ד) כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ, רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ, מֵעֲזֹב לוֹ–עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ (כג,ה)
האדם בוחר האם ינהג כ"רֵע" או כ"שונא", האם יהיה משיב אבדה או כורה בור להפיל את רעהו. האם יכה או ירחק מדבר שקר.
אחד מרגעי החסד המוצעים לאדם בפרשה הוא עזרה בפריקה וטעינה של חמור שרובץ תחת משאו: כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ, רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ, מֵעֲזֹב לוֹ–עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ (כג,ה). אדם שרואה את החמור של אדם שהוא שונא מחוייב לעזור לאותו האדם לפרוק את המשא הכבד שמעיק על החמור. איך קורה שאדם מישראל שונא אדם אחר מישראל? הרי יש לנו מצוות עשה "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט,יח), ומצוות לא-תעשה "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא, יט,יז). קודם כל נצטרך להבין מהי שנאה ומהי אהבה בשפה התנ"כית. ניעזר בסיפור שמספר על אהבה ועל שנאה: בספר בראשית מסופר לנו שיעקב אבינו מתחתן, ומגלה שהכלה היא לאה ולא רחל. יעקב משכנע את לבן (אביהן של לאה ורחל) שיחתן אותו גם עם רחל. וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת. וַיַּרְא יְהוָה כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה (בראשית כט, ל-לא). התורה רוצה להראות עד כמה יעקב אוהב את רחל. כמה? יותר מלאה. מזה אנחנו מבינים שיעקב אוהב את לאה, ואת רחל הוא אוהב יותר. אם יעקב לא היה אוהב גם את לאה, אז לא היה טעם להשוות בין האהבות, נכון? כשאני רוצה לומר שאני אוהבת משהו באופן מיוחד, אני משווה את זה לדבר אחר שאני אוהבת, לא לדבר שאני שונאת… מכאן שיעקב אוהב את לאה, ואת רחל הוא אוהב עוד יותר. מיד לאחר התיאור הזה כתוב שה' רואה שלאה היא שנואה. אבל אנחנו כבר יודעים שיעקב אוהב את לאה. אלא ששנאה זה… לאהוב פחות. כמה פעמים ילד אמר לכם "אתה שונא אותי" כשבעצם הוא התכוון "אני מרגיש שאת אחי אתה אוהב יותר מאשר אותי"? זו המשמעות התנ"כית של שנאה. שנאה – זה לאהוב פחות. שנאה בשפה המדוברת שלנו היום זה "אני לא סובל אותו, תרחיקו אותו ממני", זה משהו אחר.
ובכל זאת התורה מצווה "לא תשנא את אחיך בלבבך". אז איך יכול להיות מצב שאדם שונא אדם אחר, גם במשמעות התנ"כית? זה יכול לקרות כאשר יש אדם שעבר עבירה, והוכחנו אותו, הסברנו לו את הטעות שלו, והוא מתעקש לעבור את העבירה ולא לחזור בתשובה. אדם כזה מותר לאהוב פחות, לשנוא, בלשון התורה. ואולי רק לשנוא את המעשה שלו ולא אותו עצמו. זה דיון שמופיעה בגמרא במסכת פסחים. בימינו אנו לא יודעים איך מוכיחים (מצוות תוכחה לפי התורה) ולכן אנחנו לא יכולים להניח שהאדם שעבר את העבירה עושה זאת בכוונה למרות תוכחה, ולכן היום אסור לשנוא אף אדם מישראל (לפי פירוש המהר"ם מלובלין).
נחזור לפסוק בפרשה: כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ, רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ, מֵעֲזֹב לוֹ–עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ (כג,ה). אדם עובר בדרך ורואה עבריין, אדם שעבר עבירה ומסרב לחזור בתשובה מהעבירה הזו, והחמור של אותו האדם נושא משקל כבד מידי והוא רובץ, הוא לא יכול לקום על רגליו כי המטען שהוא נושא כבד מידי. זה צער בעלי חיים. הכלל בפרשה אומר שעל האדם לעזור לבעלים של החמור, אפילו שהוא שונא אותו, להקל את המשא מעל החמור. התורה משתמשת בפועל ע.ז.ב שלוש פעמים בפסוק במשמעויות שונות: וְחָדַלְתָּ, מֵעֲזֹב לוֹ – תפסיק מ"לעזוב" אותו, תפסיק לשנוא אותו, כפי שמתרגם אונקלוס: דמִשְׁבָּק תִּשְׁבּוֹק מָא דִּבְלִבָּךְ עֲלוֹהִי, וּתְפָרֵיק עִמֵּיהּ. תרגום: עזוב תעזוב כל מה שיש בלבך עליו (על שונאך השרוי כעת במצוקה), ועזור לו בפריקה. עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ – עזוב במובן של "עזור", תעזור לו לפרוק את המשא מהחמור. בדרך כלל אנחנו לא משתמשים במילה "לעזוב" במובן של עזרה, זה אפילו נשמע הפוך! לעזוב זה ההפך מלעזור. אבל עיון בפסוקי התנ"ך מראה שיש פעמים (מעטות, אמנם) שהפועל ע.ז.ב הוא פועל של עשיה ועזרה. הנה דוגמא: עַל יָדוֹ הֶחֱזִיק עֻזִּיאֵל בֶּן חַרְהֲיָה צוֹרְפִים וְעַל יָדוֹ הֶחֱזִיק חֲנַנְיָה בֶּן הָרַקָּחִים וַיַּעַזְבוּ יְרוּשָׁלִַם עַד הַחוֹמָה הָרְחָבָה (נחמיה ג,ח). הפסוק מתאר שמשפחת הצורפים והרקחים בונה ומשלימה את מילוי חומת ירושלים בימי נחמיה באמצעות הפועל "ויעזבו". מאד מעניין איך פועל אחד יכול לבטא שני דברים מנוגדים. מה שעוד מעניין הוא שהתורה בעצם אומרת שאנחנו יכולים לשלוט על מידת האהבה שלנו, אנחנו יכולים לעשות "וחדלת" כשאנחנו מרגישים שנאה, ולהפוך לאדם שעוזר למי שהוא שנא לפני רגע. התורה יוצאת מנקודת הנחה שאנו יכולים לשלוט ברגשות שלנו, שאין לנו תירוץ של "זה רגש שחזק ממני" (על פי שיחה של הרב אורי שרקי), שחלק מהגדרת האדם זו היכולת שלו לשלוט ברגשותיו, לעומת החמור…
מדרש בראשית רבה:
…נמשלו דברי תורה במים, ביין, בשמן, בדבש וחלב. במים – "הוי כל צמא לכו למים".
מה מים מסוף העולם ועד סופו, דכתיב "לרוקע הארץ על המים", כך תורה מסוף העולם ועד סופו, שנאמר: "ארוכה מארץ מדה".
מה מים חיים לעולם, שנאמר: "מעין גנים באר מים חיים", כך תורה חיים לעולם, שנאמר: "כי חיים הם למוצאיהם", וכתיב "לכו שברו ואכלו". מה מים מן השמים, שנאמר: "לקול תתו המון מים בשמים", כך תורה מן השמים, שנאמר: "כי מן השמים דברתי עמכם".
מה המים בקולי קולות, שנאמר: "קול ה' על המים", כך תורה בקולי קולות, שנאמר: "ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים".
מה המים משיבין הנפש, שנאמר: "ויבקע אלהים את המכתש אשר בלחי וגו'", כך תורה, שנאמר: "תורת ה' תמימה משיבת נפש".
מה המים מטהרים את האדם מטומאה, שנאמר: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם", כך תורה מטהרת הטמא מטומאתו, שנאמר: "אמרות ה' אמרות טהורות". ומה המים מטהרים הגוף, שנאמר: "ורחץ את בשרו במים", כך תורה מטהרת הגוף, שנאמר: "צרופה אמרתך מאד". ומה מים מכסים ערותו של ים, שנאמר: "כמים לים מכסים", כך תורה מכסים ערותן של ישראל, שנאמר: "ועל כל פשעים תכסה אהבה".
ומה מים יורדין טיפין טיפין ונעשית נחלים נחלים, כך תורה, אדם למד שתי הלכות היום ושתים למחר עד שנעשה כנחל נובע.
מה מים אם אין אדם צמא אינה ערבה בגופו, כך תורה אם אין אדם עיף בה אינה ערבה בגופו.
ומה המים מניחין מקום גבוה והולכים במקום נמוך, כך תורה מנחת מי שדעתו גבוהה עליו ומדבקת במי שדעתו נמוכה עליו. ומה מים אין מתקיימין בכלי כסף וזהב אלא בירוד שבכלים, כך תורה אין מתקיימת אלא במי שעושה עצמו ככלי חרס.
ומה מים אין אדם גדול מתבייש לומר לקטן: השקיני מים, כך דברי תורה אין הגדול מתבייש לומר לקטן: למדני פרק אחד, דבר אחד, או פסוק אחד, ואפילו אות אחת.
ומה מים כשאין אדם יודע לשוט בהן סוף שהוא מתבלע, כך דברי תורה אם אין אדם יודע לשוט בהן ולהורות בהן סוף שהוא מתבלע.
אמר ר' חנינא דקיסרין: מה המים נמשכין לגנות ופרדסים ולבתי כסאות ומרחצאות, יכול אף דברי תורה כן, תלמוד לומר "כי ישרים דרכי ה'".
אמר ר' חמא בר עוקבא: מה המים מגדלין את הצמחים, כך דברי תורה מגדלין את כל מי שהוא עמל בהן כל צרכן.
אי מה המים מבאישים ומחמיצים בקנקן, אף דברי תורה כן.
ליד השולחן:
כל בן משפחה ישלים את המשפט: התורה היא בשבילי כמו…
דבר יפה שלמדתי מקרובי אבינועם: הקרובים מביאים פירות טריים, מפירות הארץ ממש עזי הצבע, העסיסיים. הרחוקים מביאים מפירות הארץ היבשים, המרוכזים, פחות יפים, אך עזי טעם. וכך בירושלים מתקבצים מקרוב ומרחוק סביב המתיקות הרעננה והמתיקות העזה אלו ואלו.
ולימינו – יהיה שישמעו רחוקים ויבואו, עם פירותיהם לחגוג עמנו את השפע של הארץ כאן, בירושלים.
וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן. היה הולך וקורא בלילה בכל שוק ושוק ואומר היכן הוא משה והיכן הוא דר, והיו בניהם של ישראל משחקין בו, ואומרים לו פרעה להיכן אתה הולך, והוא אומר להם למשה אני מבקש, והם אומרים לו כאן הוא דר ומשחקים בו. עד שעמד עליו [אמר לו פרעה] קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי.
לאחר מכת בכורות פרעה נחרד ומחפש את משה ואהרון. לאחר שציוה עליהם להתרחק מארמונו, עליו לצאת ממנו בעצמו, כדי למוצאם. ילדי ישראל המתרוצצים ברחובות (מדוע אינם ישנים בחצות הליל?) מהתלים בפרעה ושולחים אותו בחיפושיו לכתובת אחרת ושגויה בכל פעם.
כבר מתחילת המאבק של פרעה בעם ישראל בפרשת שמות נוכחים הילדים. זה מתחיל בגזרה האכזרית להרוג את הבנים בלידה, ואחר כך בהשלכה ליאור. התוכניות של פרעה משתבשות כאשר בתו, בת פרעה, לוקחת אליה את משה ומגדלת אותו, ומושיעם של ישראל זוכה מילדות לחינוך הטוב ביותר. אחד הכישורים הנחוצים למנהיג הוא היכולת לנהל משא ומתן מוצלח. במפגשים של משה ואהרון עם פרעה הילדים ממשיכים להיות נוכחים בתוך המו"מ – האם הטף ישאר במצרים, האם הטף יצא לעבוד את ה' במדבר?
לפני מכת בכורות פרעה אומר למשה ואהרון: בסדר, גַּם-טַפְּכֶם, יֵלֵךְ עִמָּכֶם, ומתעקש שהצאן ישאר במצרים.
מרגע זה פושטת השמועה בקרב בני ישראל – יוצאים ממצרים מחר בבוקר. עוד תהיה מכת בכורות, אבל במשא ומתן כבר יש הכרעה. בהמות וצאן זה רק עוד כמה פרטים טכניים, העיקר הושג – הילדים, הטף, התינוקות, שהיו בלב המאבק של פרעה בבני ישראל יצאו וידם על העליונה. האם באמת פרעה חשב שבני ישראל ילכו לעבוד את ה' ללא הטף? הוא ידע שלא. כוונתו באיסור הראשוני על יציאת הילדים ממצרים היה כדי להחזיק את הוריהם במצרים, ולמנוע מהם לעבוד את ה'. על כן ילדי בני ישראל לא הולכים לישון בלילה של מכת בכורות, אלא חוגגים. הילדים שנצלו מגזרות המוות של פרעה יודעים שהם אוטוטו יוצאים אל ארץ החיים. על הרעיון הזה חשבתי בעקבות מדרש תנחומא שמדגיש את תעלוליהם ושמחתם של ילדי בני ישראל.
לאחר מכת בכורות אומר פרעה למשה ואהרון קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי. ומוסיף גַּם-אַתֶּם, גַּם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות יב, לא). מי הם "גם אתם"? אולי אלו ילדי בני ישראל הטף הטופף (והמתרוצץ) ברחובות מצריים בין משה ואהרון לפרעה.
פעם שאלו אותי מה ההבדל בין שיעורי התורה שאני מלמדת בבית אבות לשיעורי התורה שאני מלמדת את הילדים בבית הכנסת. עניתי שבשתי הקבוצות אני מלמדת כמעט את אותו הדבר, אבל שבקבוצת הילדים אנחנו לא מדברים על המוות ובבית האבות כן. השבוע הילדים ערכו את השולחן בעצמם וגם למדו את הרשה ובחרו את הנושא בעצמם. תמונת השולחן עוסקת במכת בכורות, במוות של הילדים הבכורות ובבהמות במתות. ילדים יודעים שיש מוות בעולם, ולא מפחדים לעסוק בו. מילדי השכלתי. לכל זמן ועת לכל חפץ (ונושא).
ליד שולחן השבת נזכר בתעלולי ילדות. נספר הורים לילדים וילדים להורים, מה עשינו, ומה השגנו בתעלול.
פרשת וארא היא אחת הפרשות שהכי קל לשוחח עליהן עם הילדים, כיוון שהיא אחת הפרשות שאף גננת לא פוסחת עליה. בפרשה מתוארות שבע המכות הראשונות מתוך עשר מכות מצרים, וגם ילד שהיה מצונן בחורף, יזכה ללמוד את תוכנה לקראת חג הפסח. הפרשה עשירה בנושאים :
כל מכה בפני עצמה – דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד.
הכבדת לב פרעה.
חלוקת העבודה בין משה ואהרון.
מה עם ישראל עושה בזמן המכות.
בחרתי להתמקד במכה שבעיני היא המסתורית מכולן – מכת הערוב.
כל אחת ממכות מצרים אפשר להבין מתוך שמה: דם – משהו עם דם, צפרדע – יופיעו צפרדעים (כנ"ל כינים ), דבר – שם של מחלה (וכן שחין), ברד – ירד ברד. אבל מה זה ערוב? אם נלך ברחוב ונעשה סקר ונשאל – אבל מה זה בעצם ערוב, בלי לדקלם את מה שלמדה אותנו הגננת…מה זה, בעצם? המממ… מסתבר שזו שאלה שמעסיקה את הפרשנים, זה באמת לא אינטואיטיבי להבין מהי מכת הערוב, מה היא עושה, למה היא "מכה" וממה צריך לפחד. מדרש שוחר טוב על תהילים (בתהילים פרק ע"ח, יש אזכור למכת הערוב): מביא דעות שונות מהו ערוב:
"ושלח בהם ערוב, ר' יהודה אומר: נשריתא (המון נשרים) שלח בהם.
ר' נחמיה אומר: ערוב מלמטה דובים ואריות וזאבים ונמרים היו.
ר' נתן אומר: ערוב – מלמעלה: נרגזין, דאות עורבים ועופות דורסין, מלמטה: אריות, דובים, זאבים ונמרים.
ר' חמא ור' יהושע אמרו: מין חיה היה ושמה פנתרין…והביא עליהן הקב"ה.
רבי יהושע אומר העריב עליהן את המאורות.
אמר ריש לקיש: כך אמר הקב"ה לפרעה: אתה בקשת לערבב זרעו של אברהם אוהבי, אני מערבבך מן העולם"
יש כאן כמה הסברים מהו ערוב:
ערוב זה בעלי חיים – נשרים, וגם עופות דורסים, דאות (דיות?), עורבים ונרגזין (סוג של ציפור). אריות, דובים, זאבים, נמרים, פנתרין.
ערוב – מלשון להחשיך או לשבש את פעולת המאורות, כמו "מעריב ערבים". ערוב מלשון "ערב" (זמן חשיכה).
ערוב – מלשון לערבב (נכון ש"לערבבך מן העולם" נשמע ממש סלנג ישראלי מודרני של המאה ה-21?).
אז מה הוא הערוב? המדרש בתהילים מביא מגוון דעות שמופיעות במדרשים קדומים יותר וגם בגמרא ומציע לנו קשת רחבה של אפשרויות. לתוך שלל ההסברים אני רוצה להציע הסבר נוסף שיאחד את כולם במידה מסוימת. בתאור מכת הערוב ותוצאותיה ישנו תיאור מיוחד של תוצאת הערוב והוא:
מסביר הפרשן רש"י שההשחתה של הארץ היא שאפילו בעלי החיים התנהגו שלא לפי דרך הטבע שלהם. (ד"ה "כי השחית כל בשר" בפרשת נח). מכאן אפשר להסיק מדוע הפרשנים במדרש שוחר טוב מתייחסים לערוב כאל מכה שקשורה לבעלי החיים. אם בזמן המבול רמת ההשחתה החמורה התבטאה בהשפעה על בעלי החיים, הרי שהשחתת ארץ מצרים גם היא קשורה בבעלי החיים. כלומר ההשחתה של האדם בדור המבול הביאה להשחתת הטבע של בעלי החיים ומכאן להשחתת הארץ. במכת ערוב, אם כן, השחתת הארץ היא הופעת בעלי חיים "מושחתים". מהם בעלי חיים מושחתים? אלו בעלי חיים שלא נוהגים לפי הטבע שלהם. בדור המבול בעלי החיים השחיתו בכך שהזדווגו מין בשאינו מינו, ושקפו את חטאי האנשים באותו הדור. במצרים בעלי החיים מבדילים בין מצרים לבין בני ישראל – משקפים את העוול שעושים המצרים לבני ישראל. בעיני מכת הערוב היא המכה המפחידה מכולן (אפילו יותר ממכת חושך, אפילו יותר ממכת בכורות – ואני בכורה!), כי לפגוש אריה ברחוב, ולגלות שלאריה יש שכל להבחין בין יהודי למצרי – זה ממש מפחיד.
ר' יהושע אומר: העריב עליהן את המאורות – אם מכת הערוב היא סוג של נתינת דעת בבעלי החיים, הרי כעת לא ברור ההבדל בין אדם לחיה. מה יתרון האור-החכמה לאדם על הבהמה אם גם החיה יכולה להבחין בשכלה כמו בני האדם? כלומר, אפשר להבין את דברי ר' יהושע שמכת הערוב גורמת להחשכת החלק האנושי שבאדם, בכך שהקב"ה מביא בעלי חיים שמתנהגים כמו בני אדם.
ולבסוף ריש לקיש בלשונו העסיסית – מידה כנגד מידה. אם אתה פרעה "מערבב" את עם ישראל, הקב"ה "יערבב" אותך מן העולם. למה מתכוון ריש לקיש, לדעתכם?
ליד שולחן השבת:
1. נשאל את הילדים מהי מכת ערוב.
2. נציג להם את האפשרויות שמונה מדרש שוחר טוב ונדבר עליהן.
3. ננסה לפענח למה התכוון ריש לקיש "לערבב מן העולם".
חפשו בתמונת השולחן את החיות המופיעות במדרש, ובעלי חיים נוספים שמוזכרים בפרשה.
שולחן ערוך לפרשה 