שולחן ערוך לפרשה

פרשת בלק יכולה להזכיר סיפור אגדה ובו מלך, קוסם, קללות (שהופכות לברכות), תככים ופוליטיקה, מלאך עם חרב ואתון מדברת.

עם ישראל חונה בערבות מואב ומתכונן להיכנס לארץ כנען. לאחר המלחמה והניצחון על סיחון מלך האמורי, בני ישראל עוסקים בהכנות (אלו הכנות אתם הייתם עושים?), במקביל מתרחשת דרמה לא רחוק משם ,  בלק מלך מואב חושש מעם ישראל, עם ששמו ושם אלוהיו הולכים לפניו, עם שיצא ממצרים, עם בלתי מנוצח.

הוא מבין שלא יוכל לנצח את עם ישראל במלחמה רגילה של קרבות וחרבות. בלק מבקש לפגוע בעם ישראל ובכוח הרוחני-אלוקי שמגן עליו. בלק מלך מואב מזמין את בלעם הקוסם מממלכת מדין לבוא לקלל את בני ישראל.

כשבלעם אומר את קללותיו ומפנה אותן לעם ישראל, מילותיו הופכות לברכות. בלעם מנסה לקלל את עם ישראל כמה פעמים בכל פעם ונכשל בכל פעם.

נתבונן באחת הקללות-ברכות:

כִּי לֹא-נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב, וְלֹא-קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל; כָּעֵת, יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל, מַה-פָּעַל, אֵל (במדבר כג,כג)

בלעם: נחש וקסם לא משפיעים על עם ישראל. למה הכוונה?

הרמב"ם מסביר בהלכות עבודה זרה (ורבים תומכים בדעה זו) שניחוש הוא פעולה של אמונה תפלה:

"אין מנחשין כעכו"ם שנאמר לא תנחשו, כיצד הוא הנחש כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי איני הולך למקום פלוני היום שאם אלך אין חפציי נעשים, הואיל ועבר שועל מימיני איני יוצא מפתח ביתי היום שאם אצא יפגעני אדם רמאי, וכן אלו ששומעים צפצוף העוף ואומרים יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני "

כלומר – העולם הוא הגיוני ואסור לאדם לנסות להטות את המציאות לאמונה תפלה (ויש האומרים אפלה…).

ומה הם קסמים? בעברית מודרנית, קסמים הם אחיזת עיניים או ממש שינוי מציאות שלא באמצעים טבעיים.

אולם, בשפת התנ"ך, הכוונה היא שונה.

קוסמות היא סוג של עבודה זרה, במסגרתה מנסים להגיד עתידות. רוב הפרשנים מייחסים את ה"קוסמות" לשימוש במקלות כדי להשיג את הטראנס הנבואי. הרמב"ם מייחס את הפסוק בהושע ד י"ב: " עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ" לפעולת הקוסמות.

ניחושים ומעשי קוסמות משקפים אמונה שהעתיד ידוע וקבוע מראש. ולכן מי שיש לו מזל וצפוי לו עתיד מזהיר – הרוויח, ומי שלא – לא.

מחלוקת ידועה בגמרא (מסכת שבת קנו עמוד א) מתייחסת לנושא זה, וממנה הביטוי "אין מזל לישראל". רבי חנינא היה משוכנע שיש מזל לישראל (וטען שהוא "מזל טוב"). אילו רבי יוחנן (ואחרים) טענו בלהט ש"אין מזל לישראל".

ומה הוא "מזל"? הגמרא מסבירה (בראשית רבה פרשה י אות ו): "אמר רבי סימון: אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו, ואומר לו גדל."

המזל הוא לפיכך השפע האלוהי, שנמצא בטבע ודוחף כל דבר בעולם לממש את מהותו הפנימית.

אם אין ניחושים וקסמים, מה כן משפיע על עם ישראל?

הזמן, העת, העתים.

כָּעֵת, יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל, מַה-פָּעַל, אֵל

מה פועל האל? העבר, ההווה והעתיד הם פעולת האל. אין מקום לניחוש או קסמים. אין להם אחיזה בישראל. כל מעשה שאנו עושים כל דבר שקורה, כל "עשב" שגדל הוא גם משתנה עם הפעולה שלו, והשינוי משנה גם את המזל שלו בהתאם.

ליד שולחן השבת נשוחח עם הילדים על מזל, גורל ובחירה חופשית:

1. עם ישראל לא יודע על בלעם העומד מרחוק ומנסה לקלל אותו. כיצד אי-הידיעה הזו משפיעה או משפיעה על עם ישראל? אולי גם בחיים שלנו אנשים עושים משהו עבורנו ואנו לא יודעים וחושבים שסתם קרה לנו "מזל טוב"?

• קראו את הסיפור על נילס בוהר: האם נילס בוהר  המדען האמין במזל או לא?

מספרים על הפיסיקאי המפורסם נילס בוהר שתלה על דלת המשרד שלו פרסת סוס (שלפי האמונה התפלה מביאה מזל טוב). חבריו מיד שאלו אותו "נילס, בוודאי אתה אינך מאמין בהבלים כאלו??". בוהר אנא בשנינות: "בוודאי שאינני מאמין בזה, אבל אומרים שזה עובד גם אם לא מאמינים…". (הרחבה על מדע ומזל בסוף המאמר)

• בין המזל לבחירה החופשית נמצאת גם הנבואה שמגשימה את עצמה – כאשר אנחנו מציבים לנו יעד ומאמינים שנשיג אותו, יש בזה גם קצת ניחוש אבל בעיקר הרבה השתדלות ובחירה. הרצל אמר על חזון הקמת מדינה לעם היהודי "אם תרצו – אין זו אגדה". האם תוכלו לחשוב על עוד נבואות שמגשימות את עצמן?

יהיה רצון שנרגיש את מציאות ה' תמיד.

תודה רבה לנדב שכתב יחד אתי את דברי התורה לפרשה הזו, מזל (טוב!) שהתחתנו 

שבת שלום ומבורך מגילי ונדב והמשפחה

מקורות נוספים להרחבה למעוניינים (כתב נדב כ"ץ):

נילס בוהר התפרסם כבר פלוגתא הבולט ביותר של אלברט איינשטיין. איינשטיין כפר בנכונותה של תורת הקוונטים (שהוא עצמו היה אחד ממייסדיה). החלק הקריטי בתורת הקוונטים שהטריד את איינשטיין היה טענת התיאוריה שיש אקראיות מובנית בטבע. דהיינו שיש חוקיות מדויקת מאוד לניבוי הסתברויות, אבל אין דרך לדעת איך ייפול הפור במקרה מסוים. אפשר למפות את מרחב כל התוצאות האפשריות ואת הסיכוי שלהן להתרחש. אבל מה יקרה בפועל? כל פעם משהו אחר. זה הטריד מאוד את איינשטיין שטען בתוקף "אלוהים אינו משחק בקוביות!".

נילס בוהר השיב לו תשובה שמהותית מאוד לעניינינו – "הפסק לומר לאלוהים מה לעשות!". יש לבחון את המציאות בענווה. בין אם יש גורל ידוע מראש, ובין אם יש חופש בחירה או אקראיות בלתי נשלטת בעולם – זה רצונו של אלוהים ועלינו ללמוד זאת בענווה ובהתפעלות… מאה שנים אח"כ, אנחנו יכולים לומר בביטחון ומתוך אינספור עדויות, שאיינשטיין טעה ובוהר צדק.

חלקו השני של הפסוק בפרשה ("כעת יאמר…") מתייחס גם ליעקב וגם לישראל – שני החלקים של המהות  – החלק המתחכם, הלמדני (יעקב) והחלק הישר והלוחם (ישראל). הפסוק אומר להם שהפעולה בעולם: העבר, ההווה והעתיד הם פעולת האל. אין מקום לניחוש או קסמים. אין להם אחיזה בישראל.

מחלוקת ידועה בגמרא (מסכת שבת קנו עמוד א) מתייחסת לנושא זה, וממנה הביטוי "אין מזל לישראל". רבי חנינא היה משוכנע שיש מזל לישראל (וטען שהוא "מזל טוב"). אילו רבי יוחנן (ואחרים) טענו בלהט ש"אין מזל לישראל".

ומה הוא "מזל"? הגמרא מסבירה (בראשית רבה פרשה י אות ו): "אמר רבי סימון: אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו, ואומר לו גדל."

המזל הוא לפיכך השפע האלוהי, שנמצא בטבע ודוחף כל דבר בעולם לממש את מהותו הפנימית.

גם רב הסכים לכך שאין מזל לישראל, הוא מספר על אברהם אבינו:

"ואף רב סבר אין מזל לישראל, דאמר רב יהודה אמר רב: מניין שאין מזל לישראל – שנאמר "ויוצא אתו החוצה". אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם "בן ביתי יורש אותי". אמר לו: לאו, "כי אם אשר יצא ממעיך". אמר לפניו: רבונו של עולם, נסתכלתי באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן. אמר ליה: צא מאיצטגנינות שלך, שאין מזל לישראל."

רב דורש את הפסוק "ויוצא אתו החוצה" בפירוש מופלא – הקב"ה הוציא את אברהם "החוצה" – החריג אותו מתפיסת העולם הטרגדית שבה הוא תפס את עצמו וגורלו. לפי זה, יש רוח החדשה שהקב"ה שואף להביא לעולם, רוח הבחירה החופשית. החירות לבחור בדרך חדשה. להאמין בטוב למרות הצער. ליצור למרות השבר.

הרב ירון בן דוד מסביר ומצטט את המכתב מאליהו (הרב דסלר) מדוע יש מחלוקת חכמים בנושא המזל של ישראל. הוא אומר שכאשר מצב האדם או האומה (המזל) הוא כלי במימוש הייעוד – אפשר לשנותו על ידי יציאה "החוצה". שינוי התודעה ובחירה חפשית יכולים לשבור את הגורל ולשנותו.

אבל כאשר המזל נוגע בייעוד הפנימי, במהות – אי אפשר לשנותו. המזל הזה הוא פעולת האל בעולם.

ובמאה האחרונה, התחדשה תפיסה זו באמירתו המפורסמת של בנימין זאב הרצל "אם תרצו אין זו אגדה…" .

ואיך נדע מתי שולט המזל, ומתי לא? זה הסוד הגדול. הקסם האמיתי.

לא נדע.

החירות אינה מבקשת חופש מוחלט מחוקיות העולם וגזירותיו. היא שואפת ליצור בתוך החוקיות הזו. להאמין שיש מופלא בעולם, ומצווה עלינו לגלותו.

צילום השולחן הפעם היה אתגרי מעט.
על שולחן שני מוקדים – בלק מלך מואב ובלעם הקוסם המנסה לקלל את בני ישראל, ומנגד מחנה בני ישראל עם האוהלים הפונים לכיוונים מנוגדים.
קללותיו של בלק הופכות לברכות, אך חלק מברכותיו משמשות רמזים כיצד ניתן לפגוע בבני ישראל.

 

Parashat Balak

הפגישה השבועית נפתחה בהתבוננות שקטה בתמונה הבאה:

תובנות של הילדות:

משתתפת 1 – "התמונה הזו נראה כאילו היא צולמה מסרט. יש כאן אנשים שהתעוררו מוקדם בבוקר, הם עושים כל מיני דברים, יש להם מרץ כי מוקדם בבוקר ויש להם כוח, יש הרגשה של התעוררות"

– מה ראית שגרם לומר שמוקדם בבוקר, שיש "הרגשה של התעוררות"?

"הצבע של השמיים והאור. זה לא אור של היום, וגם לא לילה, זה כמו בתחילת הבוקר. וגם האנשים נעים והולכים ממקום למקום, לכן זה מרגיש התעוררות".

משתתפת 2 – "אני רואה איש גדול רץ ואשה שרצה אחריו. אני לא יודעת למה ולאן הם רצים"

משתתפת 3 – "יש באמצע איש חשוב, הוא הגיע לשוק, כי זו בעבודה שלו, כל האנשים האחרים באו לפגוש אותו, הם פחות חשובים."

– מה ראית שגרם לך לומר שהאיש חשוב?

"האיש הזה הוא הכי גדול וגם באמצע התמונה, וכל האחרים מאחור, והם גם קטנים יותר. יש לו בגדים שחורים שנראים חגיגיים ומכובדים, נראה שהאנשים האחרים מסתכלים אליו".

משתתפת 4 – "יש שני אנשים באמצע שהם גדולים, איש ואישה והם עובדים בשוק. ויש בצד ילדים שעוזרים להם, הם באו לעזור להם בעבודה"

– מה ראית שגרם לך לומר שהילדים שבצד התמונה עוזרים?

"כי הם ילדים, וילדים עוזרים…בעצם אני לא בטוחה שהיא (הדמות עם הסינר הלבן) ילדה. אבל היא נראית קטנה יותר מהאנשים האחרים. זו שלידה היא בטח ילדה, אבל זו, זה מבלבל, היא נראית קטנה בציור, אבל היא לא באמת קטנה"

משתתפת 5 – "זה ציור עתיק, מפעם, האנשים כאן ממקום אחר, ממזמן.

– מה ראית בתמונה שגרם לך לומר שהציבור עתיק?

"אני חושבת שהציור עתיק כי יש בו כדים כאלה כמו של פעם, וגם הבגדים של האנשים הם בגדים כמו שלבשו פעם, לפני הרבה שנים."

משתתפת 6 – "התמונה הזו מזכירה לי את השיר הראשון מהסרט "היפה והחיה".

– מה ראית שגרם לומר שהתמונה הזו מזכירה לך את השיר מהסרט "היפה והחיה"?

"שיש את האנשים שבאמצע והם כאילו רוקדים, ויש המון תנועה בתמונה הזו, כולם רוקדים, זה הזכיר לי את זה. השיר מתנגן לי בראש עכשיו".

לכל תובנה עשיי שיקוף מילולי ופיזי.
התמונה מאד סיקרנה את הילדות, ולאחר שכולן דיברו הן עשו יחד "רשימת מלאי" של דברים מוזרים בתמונה – הכפית בכובע של האיש (אחת הבנות אמרה "חשבתי שאלו משקפי שמש ששמו אותם בתנוחה מוזרה", המפתח על השמלה, ו"חתיכת קקי", שהיא בעצם ידית שבורה של כד, אך לא תיקנתי אותן).

לאחר הדיון על התמונה עברנו לשוחח על הפרשה-

אחת המשתתפות התנדבה מיוזמתה לסכם עבור הקבוצה את הנושאים העיקריים בפרשת השבוע – ההסכם של בלק עם בלעם, הניסיון של בלעם לקלל את עם ישראל וכשלונו, החטא של בני ישראל עם בנות מואב.
נושאים שעלו בדיון על הפרשה:
– דיון בפחדים של מדין ומואב מפני בני ישראל, וניסיון להסביר מדוע בעצם ישנו קונפליקט.

-מה המשמעות של "קוסמות" של בלעם, והקשר שיש לו עם הקב"ה שיש בו גם ציות וגם מרידה. כאן המשתתפות ניסו לדמיין כיצד מרגיש אדם שרוצה מאד לומר דבר אחד (קללה) ויוצא לו ההפך (ברכה).
– דנו בעיתוי של הסיפור ורמת המודעות של בני ישראל למתרחש – האם הם יודעים שהם בסכנה, האם הם מרגישים משהו? ומתוך הדיון התעוררו מחשבות לגבי חיי היום יום – כיצד פועלות המחשבות שלנו על אחרים והמחשבות של אחרים עלינו.

בפרשת חוקת אנו קוראים על בני ישראל הנפרדים ממרים הנביאה ומאהרון הכהן. בשבת בבית הכנסת אני יושבת עם הילדים ואנו נזכרים ומספרים על מרים ועל אהרון, כמו שעושים באזכרה.

אחרי מותם של מרים ואהרון חלים שינויים בהתנהלות של עם ישראל בעולם. באר המים הנסית שליוותה את בני ישראל במסעם במדבר – יבשה, והעם צמא למים.
ענני הכבוד שליוו והגנו על עם ישראל מאויבים ומחיות רעות – נעלמים, והעם חשוף למלחמות ולפגעי הטבע.

לאט לאט עם ישראל מתחיל את הסתגלותו למציאות שאינה מדבר, למציאות שאינה נסמכת על ניסים. האם בני ישראל עצובים על השינויים?

זו שאלה לדיון.

תשובה אפשרית נמצאת בשירה ששר העם על הבאר:

וּמִשָּׁם, בְּאֵרָה:  הִוא הַבְּאֵר, אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה לְמֹשֶׁה, אֱסֹף אֶת-הָעָם, וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם. 

אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת:  עֲלִי בְאֵר, עֱנוּ-לָהּ.

בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק, בְּמִשְׁעֲנֹתָם; וּמִמִּדְבָּר, מַתָּנָה.

וּמִמַּתָּנָה, נַחֲלִיאֵל; וּמִנַּחֲלִיאֵל, בָּמוֹת.         

וּמִבָּמוֹת, הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב–רֹאשׁ, הַפִּסְגָּה; וְנִשְׁקָפָה, עַל-פְּנֵי הַיְשִׁימֹן. (במדבר כא, טז-כ)

משהו כאן נראה הפוך. עד עכשיו, במשך עשרות שנים, היתה לבני ישראל באר נסית שסיפקה להם מים בכל מקום שהיו (על פי המדרש), ובכל הזמן הזה בני ישראל לא אומרו שירה מיוחדת על הבאר הזו, על הנס הזה.

עכשיו לבני ישראל אין יותר באר נסית, רק נסים מקומיים (כמו המים שה' הוציא להם מהסלע), אז למה עכשיו הם אומרים שירה?

הרבי מסלונים מסביר שאפשר להתייחס לסיפור השירה על הבאר כמטפורה. הבאר היא…התורה, לימוד התורה, או בלשונו "יגיעת התורה".

"…עניין יגיעת התורה כמרומז בלשון 'באר חפרוה שרים, כרוּהַ נדיבי עם במחוקק במשענותם', שהוא עניין יגיעת התורה…". (נתיבות שלום)

 כלומר צריך להתאמץ כדי להבין את דברי התורה. תריך להתאמץ כדי ללמוד תורה.

בני ישראל במדבר רגילים ללמוד תורה ואם הם צריכים להתאמץ- זה לא נורא, הרי זה מה שיש להם לעשות, אין להם דאגות של פרנסה או ביטחון.

אך מה יקרה כשיכנסו לארץ ישראל, האם תהיה לכל אחד משמעת ללמוד תורה, כאשר זו האחריות שלו בלבד, האם הוא יקדיש זמן ללימוד גם כשיש עבודה בשדה ודאגות לפרנסה?

קצת דומה למצב שלנו עכשיו בזמן החופשה הגדולה. בזמן בית הספר אנו רגילים שיש שעות של לימוד תורה, אך מה יקרה עכשיו, האם נזכור ללמוד תורה גם בימים שיש קייטנה או הולכים לבריכה?

כדי לזכור שדברי תורה הם מרעננים (כמו מים  ), הכנתי משחק שתוכלו לשחק ליד שולחן השבת (בתנאי שההורים יזכרו להדפיס ולגזור לפני):

לפניכם משפטים ממדרש המשווה בין מים לתורה. כל אחד בתורו לוקח משפט אחד ושאר המשתתפים מנסים לנחש מה המשותף בין מים לתורה. אפשר לתת רמזים, אפשר להציג בפנטומימה, רק לא להשתמש במילים שמופיעות במשפט עצמו.

דוגמא:
כדי להציג למשפחה את המשפט " מה מים מן השמים, כך תורה מן השמים", אני עושה הצגה כאילו אני הולכת עם מטריה ויורדים עלי מים מן השמים.

כרטיסיות המשחק להדפסה נמצאות בקובץ המצורף מתחת לתמונה.

שבת שלום, ובהנאה, מגילי והמשפחה

*המדרש המלא מופיעה בסוף לעיונכם.

המדרש המלא:

מדרש שיר השירים רבה א, יט'

…נמשלו דברי תורה במים, ביין, בשמן, בדבש וחלב. במים – "הוי כל צמא לכו למים".

מה מים מסוף העולם ועד סופו, דכתיב "לרוקע הארץ על המים", כך תורה מסוף העולם ועד סופו, שנאמר: "ארוכה מארץ מדה".

מה מים חיים לעולם, שנאמר: "מעין גנים באר מים חיים", כך תורה חיים לעולם, שנאמר: "כי חיים הם למוצאיהם", וכתיב "לכו שברו ואכלו".

מה מים מן השמים, שנאמר: "לקול תתו המון מים בשמים", כך תורה מן השמים, שנאמר: "כי מן השמים דברתי עמכם".

מה המים בקולי קולות, שנאמר: "קול ה' על המים", כך תורה בקולי קולות, שנאמר: "ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים".

מה המים משיבין הנפש, שנאמר: "ויבקע אלהים את המכתש אשר בלחי וגו'", כך תורה, שנאמר: "תורת ה' תמימה משיבת נפש".

מה המים מטהרים את האדם מטומאה, שנאמר: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם", כך תורה מטהרת הטמא מטומאתו, שנאמר: "אמרות ה' אמרות טהורות".

ומה המים מטהרים הגוף, שנאמר: "ורחץ את בשרו במים", כך תורה מטהרת הגוף, שנאמר: "צרופה אמרתך מאד".

ומה מים מכסים ערותו של ים, שנאמר: "כמים לים מכסים", כך תורה מכסים ערותן של ישראל, שנאמר: "ועל כל פשעים תכסה אהבה".

ומה מים יורדין טיפין טיפין ונעשית נחלים נחלים, כך תורה, אדם למד שתי הלכות היום ושתים למחר עד שנעשה כנחל נובע. מה מים אם אין אדם צמא אינה ערבה בגופו, כך תורה אם אין אדם עיף בה אינה ערבה בגופו. ומה המים מניחין מקום גבוה והולכים במקום נמוך, כך תורה מנחת מי שדעתו גבוהה עליו ומדבקת במי שדעתו נמוכה עליו.

ומה מים אין מתקיימין בכלי כסף וזהב אלא בירוד שבכלים, כך תורה אין מתקיימת אלא במי שעושה עצמו ככלי חרס.

ומה מים אין אדם גדול מתבייש לומר לקטן: השקיני מים, כך דברי תורה אין הגדול מתבייש לומר לקטן: למדני פרק אחד, דבר אחד, או פסוק אחד, ואפילו אות אחת.

ומה מים כשאין אדם יודע לשוט בהן סוף שהוא מתבלע, כך דברי תורה אם אין אדם יודע לשוט בהן ולהורות בהן סוף שהוא מתבלע. אמר ר' חנינא דקיסרין: מה המים נמשכין לגנות ופרדסים ולבתי כסאות ומרחצאות, יכול אף דברי תורה כן, תלמוד לומר "כי ישרים דרכי ה'".

אמר ר' חמא בר עוקבא: מה המים מגדלין את הצמחים, כך דברי תורה מגדלין את כל מי שהוא עמל בהן כל צרכן.

לקראת שבת פרשת חוקת

  

לפני עשר שעות בערך, כשהיה בוקר וחשבתי מה להכין לשבת, הוצאתי והנחתי על השיש תפוחים להכנת קראמבל שיהיה קינוח לשבת.
התפוחים חיכו בסבלנות כמעט עשר שעות, עד שהתפניתי להכין את הקראמבל (מתכון בספר הבישול הקהילתי ובאתרי האנטרנט המובחרים).
כיוון שבבית ילדותי לא היו קינוחים בדרך כלל, כי לא נהגו לאכול מתוק בסיום הארוחה, אני מרגישה חגיגיות מיוחדת בכל פעם שאני מכינה קינוח.
תוך כדי ההכנות אני מקשיבה לניגוני שבת ומתפללת שהקינוח, אף שהוא מתוק-לאחר-הארוחה יהיה לרצון (לחך ולקיבה ולנשמה) לכבוד השבת. תוך שאני מקלפת את התפוחים, אני רואה שכבר קילפתי כמות נכבדה של תפוחים ונשאר עוד תפוח אחד. התלבטתי – אולי התפוח הזה מיותר, אולי יש מספיק?

ממש התלבטתי. צריך עוד תפוח או לא? מצד אחד נחמד שיש שפע, וזכרתי עד כמה התענגנו על הקינוח הזה בעבר, מצד שני, אני לא רוצה שיהיה עודף מיותר שייזרק.
בדרך כלל אין לי התלבטויות כאלה. הפתעתי את עצמי.
הסתכלתי על התפוח הזה וניסיתי לדמיין מי יאכל אותו במהלך השבוע אם אחזיר אותו למגירת התפוחים, ואז עברה בי המחשבה – התפוח הזה חיכה על השיש מהבוקר, יחד עם שאר התפוחים, כדי להיות חלק מקינוח לשבת, ואני עכשיו שוקלת להוריד אותו בחזרה לדרגת ימי השבוע? הרי זה כבר תפוח שהוקדש לתבשיל שבת.

אז יש לנו הרבה קראמבל לקינוח, והרבה מתיקות, לכבוד השבת.

תמונת השולחן: תיבת נגינה של זוג רוקד (מוקצה, רק לאוירה לפני כניסת שבת) וזוג מלחיה-פלפליה שמלווים אותנו עוד מהשולחן הערוך של סבא וסבתא דנש ולילי שזכו לזוגיות ארוכת שנים בשמחה ובשלווה.
חקל תפוחין קדישין היא כינוי לשכינה הקדושה בליל שבת ובכל זמן שהיא נמצאת על מכונה ובתיקונה השלם כעין לעתיד לבא, כאשר היא מקבלת מוחין מזעיר אנפין ועולה עמו בתכלית העלייה. (https://chabadpedia.co.il/index.php/%D7%97%D7%A7%D7%9C_%D7%AA%D7%A4%D7%95%D7%97%D7%99%D7%9F_%D7%A7%D7%93%D7%99%D7%A9%D7%99%D7%9F)

שבת שלום מגילי והמשפחה

למפגש השני שלנו במתכונת VTS הילדים באו עם סקרנות לגבי התמונה שתוצג.

ההצגה העצמית של השלב הראשון כללה את רכיב המידע- הגיל של כל משתתף ומשתתפת.

פתחנו בהתבוננות שקטה בתמונה הבאה:

מקור התמונה

תובנות של הילדים:

"זה בית כנסת של גברים, וזה נראה כאילו עושים קידוש. יש ילד שיש לו בר מצוה, כולם שמחים כי יש לו בר מצוה."

"יש כאן חגיגה עם הרבה גברים, הם מחזיקים כוסיות של מים או של יין. הם חוגגים משהו"

"יש הרבה אנשים, בנים, אין כאן בנות, אולי הן מעבר למחיצה. יש כאן אותיות בכל מיני מקומות, אני חושבת שהם חוגגים משהו שקשור לאותיות"

"יש הרבה גברים עם כובעים או כיפות עם אותיות. על השולחן משהו שאני לא בטוחה מהו. כולם מחזיקים כוסות כדי לשתות."

"כולם בתמונה גברים יש איש חשוב באמצע, ויש את הילד. האיש נותן משהו לילד"

"ליד הילד יש את אבא שלו הוא נראה לי יותר צעיר מבר מצווה, בערך בן תשע"

לכל תובנה עשיתי שיקוף פיזי ומילולי.

לאחר הדיון על התמונה עברנו לשוחח על הפרשה-

הילדים בחרו לשוחח על הסיפור שבו בני ישראל מבקשים מים וה' אומר למשה ולאהרון לדבר אל הסלע כדי שיצאו ממנו מים. משה מכה בסלע ומשה ואהרון נענשים בכך שלא יכנסו לארץ ישראל.
השאלות שהעסיקו את הילדים:
-מה גרם למשה ולאהרון לטעות להכות בסלע במקום לדבר?
-מדוע קיבלו עונש חמור כל כך על טעות אחת "קטנה"?
-איזה נס יותר מיוחד – הכאה בסלע או דיבור אל הסלע?

היה נחמד לראות את הילדים משוחחים ביניהם באופן נינוח, מעלים רעיונות, משערים השערות, עונים זה לזה באופן מכבד ומקשיבים בכובד ראש להסברים של אחרים.
את הדיון סיימנו עם לימוד פירוש מילקוט מ"עם לועז", הגורס שהחטא של משה ואהרון היה שלא מלאו את הצורך של בני ישראל במים באופן מיידי, אלא פנו אל ה'. לפי הפירוש היה מצופה ממנהיגים בסדר גודל של משה ואהרון לגזור מיד שיופיעו מים עבור בני ישראל, באופן שהוא מעל הטבע, בבחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", כיוון שמים זה צורך קיומי, וברור שהקב"ה היה מקיים את הגזרה. החטא, אם כן, הוא ההתמהמהות של המנהיגים שגרמה לסבל של בני ישראל. כך נזכרנו גם בסיפורו של חוני המעגל…

בסיום הדיון חזרנו את התמונה: אחת הבנות אמרה "אני יודעת למה התמונה הקשורה לפרשה. זה משום שהאנשים מחזיקים כוסות מים, ובפרשה בני ישראל רוצים מים".
הילדים היו מעוניינים שאספר על התמונה, ולכן סיפרתי שהאיש שהם זיהו כמכובד הוא הרבי מלובביץ', וזהו מעמד "כוס של ברכה". הילדים סיפרו על המנהגים של הקידוש אצלם בבית וכיצד מחלקים בביתם את היין לקידוש.

בפרשת השבוע אנו נפרדים מאהרון וממרים. עם מותם של אהרון ומרים בני ישראל נפרדים גם מניסי המדבר – מענני הכבוד ומהבאר.

ענני הכבוד הגנו על עם ישראל מאויבים אנושיים ואחרים. 
הבאר של מרים סיפקה מים לעם ישראל, וכעת מורגש חסרון שתיהם.

Chukat

The Copper Snake

Moses made a copper snake and put it on a pole, and whenever a snake bit a man, he would gaze upon the copper snake and live
Numbers, 21, 9

Do you really believe that the snake kills or gives life? It is only when the people look upward, dedicating their heart to their father in heaven, they are cured, and if not, they fall away.

Rosh Hashana tractate, 3, 8

מטה אהרון

וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל הָעֵדוּת, וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה-אַהֲרֹן, לְבֵית לֵוִי; וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ, וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים

שקד מציין את תכונת השקידה הרצינית והזריזה ללא ליאות הפעילה והמבורכת. ובשל תכונה זו נמצא מטה בני אהרן ראוי להבחר למילוי התעודה הרוחנית העילאית של הכהונה בישראל (פירוש הרש"ר הירש לפרשה)

הנושא העיקרי בפרשה הוא מחלוקת קורח ועדתו (אפשר לקרוא על כך בויקי – https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%97)

הנושאים שאנו נדון בהן ליד השולחן הם:*מה באמת הפריע לקורח?
* אופנים שונים של תקשורת – מחלוקת, מריבה, ויכוח, דיון.
* מהי מחלוקת לשם שמיים, ומהי מחלוקת שאינה לשם שמיים.
* איך מכריעים דיון/מחלוקת?
* ומה שהילדים ישאלו…

שבת שלום מגילי והמשפחה

Korach

Aaron’s staff

And on the following day Moses came to the Tent of Testimony, and behold, Aaron's staff for the house of Levi had blossomed! It gave forth blossoms, sprouted buds, and produced ripe almonds

Number 17, 23

The Almond (Shaked) signifies dedication and untiring blessed action. This was the quality of the house of Aaron which made them worthy of the spiritual excellence that the priesthood of Israel requires

Rabbi Samson Raphael Hirsch, commentary on the Parash

וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת–בְּנֵי רְאוּבֵן.

(במדבר טז,א)

מי היה קורח? מדוע הוא עד כדי כך חשוב שהפרשה נקראת על שמו?

אין פרשת "משה", אין פרשת "אברהם אבינו", אין פרשת "יוסף". אבל יש פרשת "קורח".

הסיפור של קורח מספר לנו מה קורה כשמישהו רודף אחרי כבוד.

והנה הוא מקבל כבוד – התורה מספרת לכולם את סיפורו בפרשה על שמו.

קורח הוא בן דוד של משה ואהרון, גם הוא משבט לוי. לכל מי שבשבט לוי יש תפקיד מכובד במשכן, באוהל מועד או בכהונה. קורח אינו כהן. כהן הוא רק מי ששייך למשפחה של אהרון הכהן הגדול.

קורח מתקשה לקבל את מעמדם של משה ואהרון.

טענתו של קורח "כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים", היא ביסודה טענה נכונה. לפני ה' כולם שווים במהותם. המשך טענתו של קורח וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ מגלה את שאיפתו האמיתית. שאיפת השררה לו עצמו. דרך דבריו מתגלה מחשבתו – מי שמנהיג הוא מתנשא, יוצא מן הכלל, "שווה יותר".

משה ואהרון, שנבחרו על ידי הקב"ה, אינם הכתובת לשאלתו המתריסה של קורח, שאלה שטומנת בחובה את בקשת השררה עבורו. על כן התשובה שיקבל תהיה מידי ה', במבחן הקטורת, וכאשר ימשיך לפקפק במשה ואהרון, המנהיגים שנבחרו על ידי ה', יבוא על עונשו.

קורח, אשר התעקש לקרוא תיגר על מנהיגותם של משה ואהרון, נענש בכך שהאדמה פצתה את פיה ובלעה אותו ואת כל עדתו, תומכיו ורכושו.

סיפור האדמה הפוערת את פיה לבלוע אנשים מסוימים מצטרף לסיפורים אחרים שבהם הטבע משתנה בהוראה אלוקית – המבול, הפיכת סדום ועמורה, עשר המכות במצרים, קריעת ים סוף, ירידת המן, הוצאת מים מסלע.

משה מבקש שהאדמה תפצה את פיה ותבלע את האנשים המנאצים את ה'. האדמה כבר פצתה את פיה בעבר, כאשר העלימה את דמו של הבל אשר קין רצחו. האדמה אמנם העלימה את הדם, אך הדם זועק מהאדמה ומבקש לגלות את האמת – שהבל נרצח על ידי אחיו.

גם כאן מבקש משה – אדמה! העלימי את קורח ועדתו, כדי שתתגלה האמת, כדי שכולם יבינו שהם משקרים.

כשקוראים את סיפור המחלוקת, ואני ממליצה לקרוא אותו ישירות מהתורה, ולא מתקציר, מגלים שהסיפור לא פשוט ולא ברור. לא ברור מה קורח באמת רוצה, לא ברור מה עונים לו משה ואהרון (רמז – הם לא עונים לו). דברי קורח ועדתו רצופים שקרים וסילופים, אף שהם מוגשים במילים יפות ("ארץ זבת חלה ודבש" "כולם קדושים").

כשמשה רבינו מדבר הוא לא עונה לדברי המחלוקת, כי אי אפשר להשיב לטענות שקריות. משה רבינו מתאר את האופן שבו הוא פועל: וַיֹּאמֶר, מֹשֶׁה, בְּזֹאת תֵּדְעוּן, כִּי-יְהוָה שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה:  כִּי-לֹא, מִלִּבִּי (טז,כח)

מדרש רבה (יח,טז) אומר: ויקח קרח – מה לקח קרח? לא לקח כלום, אלא לבו נטלו.

קורח נתן ללבו להוביל אותו. בדיוק אחרי הפרשה שקראנו בשבוע שעבר – לא לתור אחרי העיניים ואחרי הלב, קורח נכשל. הוא רואה את משה ואהרון מנהיגים, הוא  מאוכזב, הוא מקנא, והוא נותן ללבו להוביל אותו בדרך של מחלוקת. משה לעומת זאת מעיד על עצמו, שאת אשר הוא עושה, הוא לא עושה מלבו, אלא בהוראת ה', כשמוח שליט על הלב. זה ההבדל בין משה המנהיג לקורח מעורר המדנים.

לסיפור של הפרשה קוראים "מחלוקת קורח ועדתו". במהלך הלימוד ועריכת השולחן עלו הרבה שאלות מצד הילדים (ומצדי) והיו לנו דיונים מרתקים. הנה כמה מהנושאים שעלו, ושנמשיך לעסוק בהם ליד שולחן השבת:

1. כמה צדדים למחלוקת?

מחלוקת היא בין שני צדדים, למה אומרים "מחלוקת קורח ועדתו" ולא מחלוקת "קורח ומשה"?

• מה היו באמת הטיעונים של קורח? 

מצד אחד הוא רוצה להיות מנהיג, ומצד שני אומר " כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים". אם כולם קדושים=כולם שווים, אז למה אתה חושב שאתה זה שראוי להיות מנהיג, מה זה משנה לך מי המנהיג?

• כיצד טוענים טענות?

דתן ואבירם מבלבלים שתי טענות שונות:

הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר:  כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, גַּם-הִשְׂתָּרֵר. תלונה אחת – במצרים היה לנו טוב, ובמדבר אנחנו נמות. טענה שניה – מדוע אתם המנהיגים (השוררים). כאשר אנחנו רוצים להביע את העמדה שלנו בויכוח, באופן שבאמת יבינו אותנו, הטענות צריכות להיות סדורות וברורות. דתן ואבירם מבלבלים את הטענות שלהם, מה שרומז לנו שאין כאן ויכוח/דיון אמיתי.

• למה להעניש ילדים?

כשמעין ערך את השולחן היה לו רעיון להציג את האדמה שפותחת את פיה ובולעת את קורח ועדתו. מעין לא הסכים לשים בובות של ילדים בתוך הבור שנפער. כששאלתי אותו על כך, היתה לנו שיחה מאד מעניינת על מידת האחריות של הילדים של קורח למעשה של אביהם, ועלתה השאלה מדוע להעניש גם אותם. מה דעתכם?

• לאן נעלם און פלת?

בתחילת המחלוקת של קורח עם משה ואהרון מוזכרים גם דתן ואבירם ואון בן פלת. בהמשך הסיפור אנו שומעים על עונשו של קורח ועל עונשם של דתן ואבירם, אך איננו שומעים יותר על און בן פלת.   שבת שלום ומבורך מגילי והמשפחה