שולחן ערוך לפרשה

פרשת כי תצא

בפרשת כי תצא יש הרבה מאד מצוות.

מצוות הקשורות למלחמה: שבי, פטור משירות, מחיית עמלק ועוד.

מצוות הקשורות לחיי המשפחה: חתונה, בן בכור, גירושין, ייבום וחליצה ועוד.

מצוות הקשורות לעבודה: מצוות טעינה, ריבית, היתר אכילת פועל מפירות הכרם, משכון, איסור הלנת שכר, לא תחסום שור בדישו ועוד.

וכן מצוות השבת אבידה, מצוות קבורה, מצוות שילוח הקן, מצוות מעקה לבית חדש, מצוות ציצית, דיוק במידות ומשקלות ועוד ועוד. שבעים וארבע מצוות.

בדף הפייסבוק יש תמונות נוספות הממחישות נושאים מהפרשה – מומלץ לבקר

בכל שנה אני מרגישה מסוחררת ממבחר המצוות ושואלת את עצמי באיזו מצווה אתעמק הפעם?

מצוות השבת אבדה שמופיעה בפרשה היא מצווה שאני מאד אוהבת. יש בה בהשבת אבדה משהו שמחבר בין אנשים ומביא שמחה.

אדם איבד משהו, ואדם אחר מצא את האבדה ומחזיר. בעצם, כדי לקיים את המצווה צריך שמישהו יאבד משהו, יחווה צער ואולי דאגה או געגוע. להשבת האבדה יש מצוות עשה (מצוה תקלח בספר החינוך "להשיב אבדה לישראל") ומצוות לא תעשה (מצווה תקלט בספר החינוך "שלא להעלים עיניו ממנה").

אין לנו הרבה מצוות שמתייחסות לתשומת הלב של האדם, או למחשבות שלו. הרי רק האדם עצמו יודע אם הוא באמת לא ראה משהו או מתעלם ממה שקורה.

תמונת השולחן מראה את בתי העיר ואת השדה. שני מקומות המוזכרים הרבה בפרשה. מה ההבדל בין העיר והשדה? בפרשה הקודמת, פרשת שופטים, למדנו על שער העיר, שבו יושבים השופטים, ומשם מתנהלת העיר. בעיר יש כללים, בעיר יש אנשים שעוזרים, יש מערכת חוק וצדק. בעיר האדם לא לבד. בפרשה הקודמת קראנו גם על השדה ועל הבדידות הגדולה ביותר – מקרה שבו אדם מת בשדה, הוא נמצא לבדו, ואין איש שיודע מה קרה לו. גם בפרשת השבוע יש את המקרים הקורים בעיר ואת אלו הקורים בשדה. ההבדל בין העיר והשדה הוא, שבעיר – אדם שנעשה לו עוול או מרגיש מאוים יכול לצעוק לעזרה ולהניח שמישהו יבוא לעזרתו. בשדה, לעומת זאת, אין טעם לצעוק, כי אין מי שישמע.

אנחנו צריכים לשים לב שלפעמים נדמה לנו שאנחנו בעיר, כי אנחנו מוקפים באנשים, אבל באמת אנחנו בשדה, הלכנו לאיבוד, ומי ישמע אותנו? והאם מי שימצא אותנו יעזור לנו או יזיק (למבוגרים – בדקו בפרק כב פסוק כב, והשימוש בשורש מ.צ.א).
קרה לכם שהרגשתם כל כך בודדים?

מצוות השבת אבדה עוסקת בהשבת חפצים, אבל אני קוראת אותה וחושבת שהרבה מהמצוות שמוזכרות בפרשה הן גם בבחינת להשיב אבדה, ובעיקר – לא להתעלם.
לא להתעלם מהעני, ולא לתת לו ללכת לאיבוד בחובותיו, לא להתעלם מהאלמנה – לתת לה אפשרות ייבום או חליצה, לא להתעלם מצער של בעלי חיים (מצוות שילוח הקן ו"לא תחסום שור בדישו").

האם תוכלו למצוא דוגמאות נוספות?

אני רוצה לספר על מקרה של השבת אבדה שקרה לפני הרבה שנים:

לפני שלושים שנה בערך, כשהייתי ילדה אבא שלי חזר הביתה והיה מודאג. אבא שלי סיפר שהוא מלא דלק ברכב, ובזמן שהיה עסוק עם המשאבה, התגנב מישהו לרכב שלו וגנב לו את התיק. בתיק של אבא שלי היו כל מיני חפצים ובעיקר היה יומן הפגישות שלו. זה היה יומן אלקטרוני (אורגנייזר, למי שזוכר), ובו היו רשומות כל הפגישות שלו עם מטופלים, כי אבא שלי רופא. בלי היומן האלקטרוני שבו תאריכי הפגישות ומספרי הטלפון היה מאד קשה לחזור לעבודה סדירה. היומן האלקטרוני היה מכשיר מאד יקר וגם על זה אבא שלי הצטער. עכשיו הוא גם הפסיד את המכשיר היקר וגם יצטרך להשקיע זמן ומאמץ כדי לשחזר את המידע האבוד. באותם ימים לא היה אינטרנט ולא היה "ענן" לשמור בו את הנתונים.

נכון שהכי חשוב להיות בשמחה? אז ניסינו לעודד את אבא, ואני חושבת שזה עזר, אבל זו בהחלט היתה עוגמת נפש גדולה.

אחרי כמה ימים התקשר לבית שלנו איש וביקש לדבר עם אבא שלי. האיש שאל את אבא שלי מה השם שלו ואיפה הוא גר, ואז אמר לו כך: אני חושב שמצאתי את התיק שלך.

אבא שלי שמח ושאל אותו : מי אתה ואיך יש לך את התיק שלי, ואיך מצאת אותי?

האיש ענה לו כך: אני פועל זבל. התפקיד שלי הוא לנסוע עם משאית הזבל אל המזבלה ולחכות עד שהיא פורקת את הזבל שאספנו מכל העיר. היום, כשפרקנו את המשאית, שמתי לב לתיק יפה שנפל ממנה עם הזבל. התיק הזה היה יפה מידי בשביל שמישהו יזרוק אותו, אז החלטתי לבדוק מה יש בו. בתיק מצאתי את ארנק ובו תעודת הזהות שלך, לא היה כסף בארנק. כנראה שמי שגנב את התיק שלך לקח את הכסף וזרק את התיק לפח האשפה ברחוב. אז חיפשתי בספר הטלפונים (פעם לא היה אינטרנט, היו ספרי טלפונים, תשאלו את ההורים) ומצאתי כמה אנשים עם השם שלך והתקשרתי אליהם, עד שמצאתי אותך.

אבא שלי מאד התרגש ואמר לו: איפה אתה נמצא? אני אבוא לקחת ממך את התיק והארנק שלי.  ואז הוא שאל את האיש: אולי מצאתי גם מכשיר שנראה כמו – וכאן הוא תיאר את היומן האלקטרוני (מכשיר מלבני שחור, עם מקלדת קטנה בפנים ומסך).
האיש אמר לו: אין בתיק שמצאתי משהו כזה.

אבא שלי קצת הצטער שהיומן האלקטרוני לא נמצא.

באותו הערב האיש החזיר לאבא שלי את התיק והארנק שנמצאו.

הוא קיים מצוות השבת האבדה על שני חלקיה, ואף יותר מכך, שכן דברים שבזבל מקובל להתעלם מהם, אבל הוא לא התעלם אפילו מהזבל.

הסיפור עוד לא נגמר…

אחרי כמה ימים האיש התקשר שוב לאבא שלי ואמר לו: מצאתי מכשיר שנראה ככה וככה, האם זה המכשיר ששאלת אותי עליו מקודם?

אבא שלי מאד התרגש ואמר לו :זה נשמע בדיוק כמו המכשיר שלי! האם מצאת גם אותו?
ואז האיש אמר לו ככה: כששאלת אותי על המכשיר הזה, הבנתי שהוא מאד חשוב לך. אז חזרתי לערמת הזבל, וחיפשתי בה, ומצאתי!

אבא שלי מאד התרגש. הוא נפגש שוב עם האיש והציע לו מתנה, הציע לו פרס. האיש עשה בשבילו משהו מאד יפה וטוב ועזר לו מעל ומעבר. תגידו, האם אתם הייתם מוכנים לחטט בערמות של זבל בשביל למצוא מכשיר בשביל מישהו שאתם לא מכירים?

האיש לא הסכים לקבל שום מתנה. הוא אמר לאבא שלי כך: אני השבתי לך את האבדה. אני רק מבקש שתספר לאנשים אחרים שהאנשים שעובדים בזבל הם

אנשים ישרים והגונים.

אני מאד אוהבת לספר את הסיפור הזה, כי הוא אמיתי. אני זוכרת את אבא שלי מדבר בטלפון עם האיש ואת ההתרגשות שלו, ואני זוכרת איך הוא סיפר לנו את הסיפור שוב מהתחלה ועד הסוף, ואני זוכרת את הבקשה של אותו איש, ולכן אני מספרת אותו לאנשים, כשאנחנו לומדים על מצוות השבת אבדה.

אשמח אם תכתבו לי על דברים שאיבדתם והחזירו לכם או שאתם מצאתם והחזרתם לאחרים.

                                                                      שבת שלום,

מגילי והמשפחה

בפרשת כי תצא מצוות רבות, ובאחת מהן – השבת אבידה, עסקתי גם בשנים הקודמות (ראו כאן). גם השנה בחרתי שנדבר על מצוות השבת אבידה.

התחלנו את המפגש עם הטקס הקבוע בו כל משתתפת אומרת את שמה ודבר נוסף. ה"דבר הנוסף" הפעם היה משהו שאיבדנו או מצאנו.

לאחר סבב ההיכרות קראנו את הפסוקים מהפרשה:

"לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם." (דברים כב, א-ב).

בדקנו שהבנו את כוונת הפסוקים ואז הקראתי שלושה סיפורים.

הסיפור הראשון היה על ר' שמואל שמצא את תכישיטיה של מלכת רומי:
מעשה היה בחכם אחד, ור' שמואל בר סוסרטיי שמו, שעלה לרומי. ובאותו זמן אבדה המלכה תכשיט אחד יקר שלה, ומצאה ר' שמואל, והוציאה המלכה כרוז במדינה שכל מי שימצא האבידה ויחזירה תוך שלשים יום יקבל סכום כסף מן המלכה, ואם יחזירנו אחר שלשים יום יתיזו ראשו, ור' שמואל המתין ולא החזיר לה התכשיט אלא לאחר שלשים יום. אמרה לו המלכה, האם לא היית במדינה ולא שמעת הכרוז שהכרזתי שכל מי שיחזיר האבידה אחר שלושים יום יתחייב ראשו למלכה. אמר לה, הייתי במדינה ושמעתי הכרוז, אמרה לו, ולמה לא החזרת לי התכשיט תוך שלשים יום, אמר לה: כדי שלא תאמרו שבגלל פחד הכרוז החזרתי האבידה, אלא מפני שכך צונו הקב"ה, והמלכה השתוממה לדבריו ואמרה: ברוך אלוהי ישראל, וזה שגזרה המלכה גזרה שאם יחזיר אחר שלושים יום יותז ראשו, כדי שלא ימצא המוצא פתח לעצמו לומר: אקח האבידה לעצמי, ואם יודע הדבר אחזירנה לאחר שלשים יום, ולכן קבעה זמן, אבל ר' שמואל רצה לקדש שם שמים, והחזירה אחר שלושים יום.

(תלמוד ירושלמי, מסכת בבא מציעא, פרק ב, הלכה ה).

בעקבות הסיפור שוחחנו על המוטיבציה של ר' שמואל להחזרת האבידה ועל הפיתוי שכרוך במציאה של אבידה.

2. הסיפור השני היה מתוך הספר "הרפתקאות פלה בלי-זנב" מאת יוסטה קנוטסון בתרגום של בשמת אבן-זהר ז"ל.
הסיפור עוסק בהרפתקאותיו של פלה, חתול ללא זנב, הנוסע עם בעליו ברכבת, והולך לאיבוד. חתולים ובני אדם שונים מנסים לעזור לפלה, ובסופו של דבר, הוא מוחזר לבעליו.

בעקבות הסיפור שוחחנו על המושגים סימנים ו"ייאוש בעלים", וכן על החוויה והרגשות הכרוכים באבדן ובהשבה.

3. הסיפור השלישי היה הפתיחה של הספר "מסין לסיני: עריסת הבמבוק" מאת אברהם שוורצבאום.

הספר מספר את סיפורם של הזוג שוורצבאום, יהודים אמריקאים, שאמצו תינוקת סינית בעת שהיו מרצים באוניברסיטאות בסין ובטייואן.
בעקבות האימוץ של התינוקת והרצון שתהיה יהודיה מחזקים בני הזוג את זהותם היהודית.
השיחה בעקבות הסיפור עסקה בכך שהחוויה של איבוד ומציאה או מציאה והשבה יכולה להיות חוויה יותר רחבה ובעלת הקשר משמעותי יותר מהחפץ בו מדובר, לפעמים זו הזדמנות לגלות משהו על סדרי העדיפויות והערכים שלנו.

מצוות השבת אבידה כוללת הוראת לא תעשה "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם" והוראת עשה "הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם", והיא מהמצוות שהן בהישג ידם של ילדים.
הסקרנות הטבעית של ילדים היא כלי נהדר לאימון "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם". הוראת "הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם" היא הזדמנות לתרגל פתרון בעיות, יצירתיות במציאת בעל האבידה והשקעת מאמץ עבור מטרה חשובה ללא הפקת רווח אישי מלבד הסיפור הכרוך בקיום המצווה עצמה.

פרשת שופטים

התלבטתי אם תבינו שהבובה שעומדת בשער ליד השוטר היא בובת שופט.

איך נראה שופט?

הציווי של התורה ברובד הפשט הוא שמנה שופטים ושוטרים על מנת ליצור יברה שיש בה משפט צדק.
הרבי מסלונים מרחיב את משמעות הפסוק לכך שכל אחד מקיים בתוכו שוטר ושופט המכוונים אותו במעשיו. הבאתי ציטוט קטנטן ממאמרו של הרב על הנושא של שופטים ושוטרים ואני ממליצה לקרוא אותו בשבת הזו. זה אחד המאמרים שנגישים לקריאה משפחתית ומעודדים אותנו לשיחה על רצונות וגבולות, על בחירות טובות ובחירות רעות, וכמובן על היחסי החוץ והפנים שבין אדם לבין עצמו ובין אדם והחברה שבה הוא חי ועד הבריאה כולה.

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק (דברים טז', ח')

 

בכל שעריך – שכל פעולה שאדם עושה קדם לה הרצון לעשות פעולה זו, ומחשבה זו היא בחינת השער לפעולה.

ועל זה מזהירה התורה – שכאשר מתעוררת מחשבה רעה אצל יהודי ועולה ברצונו לעשות מעשה שאינו הגון, הרי בתחילה אין זו אלא מחשבה, ואם אינו מסלקה מדעתו מעמיק בו הרצון יותר ויותר עמוק עד שמגיע למעשה.

(נתיבות שלום לרבי מסלונים לפרשת שופטים)

 

מדרש תמונה: בדרך כלל אני עורכת את השולחן לשבת בבית שלי עם הילדים. הפעם ערכתי את השולחן בחצר בית הכנסת בבוקר יום שישי עם ילדי השכונה. יש לנו חבורה לומדת – ואנחנו לומדים יחד את פרשת השבוע וגם סדרה של מפגשים על מצוות "ואהבת לרעך כמוך". החופש הגדול הוא החופש להיות אותנטי לעשות את מה שלבך חפץ באמת, שזוהי עבודת ה' והביטוי הייחודי של החלק האלוקי שבכל אחד ואחת מאתנו. זכיתי ללמוד וללמד יחד עם חבורת ילדי השכונה. הרי לכם מקצת השערים שהכנו תוך כדי לימוד ומשחק וחקירה להכרת השופט והשוטר הפנימי שבכל אחד ואחת מאתנו.

הפסוק הפותח את הפרשה מדבר על מינוי שופטים ושוטרים, אחת המצוות שבני ישראל יקיימו כאשר יכנסו לארץ.

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק. (דברים טז, יח)

בעבר ישבו השופטים בשערי העיר כדי לשפוט, זה היה המקום המרכזי. הרבי מליובביץ' מלמד אותנו, שגם לאדם עצמו יש שערים, כיוון שגם האדם עצמו הוא עולם קטן. "השערים" באדם, לפי הרבי הם הפתחים שבפנים – עיניים, אוזניים, נחיריים ופה (כמורה בשיטת פאולה אני חושבת שבהחלט ניתן להתייחס גם לסוגרים התחתונים בהקשר של הפרשה שלנו). (מבוסס על שיחה מליקוטי שיחות לד)

עיניים – על מה אנחנו מסתכלים. איזה מבט אנו נותנים- האם מבט אוהד או עוין, ביקורתי או מקשיב? האם יש לנו עין טובה או רעה?

אוזניים – לאלו דיבורים אנו מקשיבים? למי אנחנו נותנים להשפיע עלינו? שימו לב שיותר קשה להימנע מלשמוע דברים, כי אין ממש דרך מוצלחת "לסגור" את האוזניים. אם כך, לכתחילה כדאי לנו להימצא במקום שבו לא נהיה חשופים לשמוע דברים שאיננו רוצים לשמוע, כמו מקום של אנשים שמרכלים ואומרים לשון הרע.

פה – מה אני אומרת? אלו קולות אני משמיעה? איזה העוויות אני עושה? לפעמים חיוך זה חסד גדול, לפעמים מילה אחת היא עלבון איום.

נחיריים – למה הכוונה לדעתכם בשמירה על הנחיריים? האם אפשר להימנע מלהריח משהו? האם אפשר להשתדל להריח משהו טוב? ואיך זה קשור לשופט ולשוטר הפנימי?

אם כך, כל אדם צריך להציב לעצמו שופט ושוטר. שופט – שיקול דעת  להבחין בין טוב ורע, זו התורה. שוטר – הכוח והיכולת להוציא לפועל את החלטת השופט.
ליד שולחן השבת נחשוב מה קורה אם יש רק שופט – רק החלטה, ואין שוטר – אין ביצוע.

מה קורה אם יש פעולה ללא שיקול דעת מקדים (דוגמא: כשאנחנו עושים משהו רק כי "כולם עושים ככה").

נקרא ליד השולחן את המשל של שלמה המלך על הנמלה והשופט והשטר הפנימיים:
"לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם. אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל. תָּכִין בַּקַיִץ לַחְמָהּ אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ"

ומהו "ראה דרכיה וחכם" רבנן אמרי  (אמרו) ראה דרך ארץ שיש בה שבורחת מן הגזל.

אמר רבי שמעון בן חלפתא: מעשה בנמלה אחת שהפילה חיטה אחת והיו כולם באות ומריחות בה ולא היתה אחת מהן נוטלת אותה. באה אותה שהיתה שלה ונטלה אותה.

 ראה חכמה שיש בה וכל השבח הזה שיש בה שלא למדה מבריה ולא שופט ולא שוטר יש לה, שנאמר "אשר אין לה קצין שוטר ומושל". אתם שמניתי לכם שופטים ושוטרים על אחת כמה וכמה שתשמעו להן הוי "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ": (דברים רבה ה,ב)

קשה להתעלם מהאירועים שקרו השבוע, ולכן אני מצרפת קטע קצר ללימוד משפחתי:

הציווי של התורה ברובד הפשט הוא שנמנה שופטים ושוטרים על מנת ליצור חברה שיש בה משפט צדק.
הרבי מסלונים מרחיב את משמעות הפסוק לכך שכל אחד מקיים בתוכו שוטר ושופט המכוונים אותו במעשיו. זה אחד המאמרים שנגישים לקריאה משפחתית ומעודדים אותנו לשיחה על רצונות וגבולות, על בחירות טובות ובחירות רעות, וכמובן על היחסי החוץ והפנים שבין אדם לבין עצמו ובין אדם והחברה שבה הוא חי ועד הבריאה כולה.

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק (דברים טז', ח')

בכל שעריך – שכל פעולה שאדם עושה קדם לה הרצון לעשות פעולה זו, ומחשבה זו היא בחינת השער לפעולה.

ועל זה מזהירה התורה – שכאשר מתעוררת מחשבה רעה אצל יהודי ועולה ברצונו לעשות מעשה שאינו הגון, הרי בתחילה אין זו אלא מחשבה, ואם אינו מסלקה מדעתו מעמיק בו הרצון יותר ויותר עמוק עד שמגיע למעשה.

(נתיבות שלום לרבי מסלונים לפרשת שופטים)

שבת שלום מגילי והמשפחה

הפסוק הפותח את הפרשה מדבר על מינוי שופטים ושוטרים, אחת המצוות שבני ישראל יקיימו כאשר יכנסו לארץ.

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק. (דברים טז, יח)

בעבר ישבו השופטים בשערי העיר כדי לשפוט, זה היה המקום המרכזי. הרבי מליובביץ' מלמד אותנו, שגם לאדם עצמו יש שערים, כיוון שגם האדם עצמו הוא עולם קטן. "השערים" באדם, לפי הרבי הם הפתחים שבפנים – עיניים, אוזניים, נחיריים ופה (כמורה בשיטת פאולה אני חושבת שבהחלט ניתן להתייחס גם לסוגרים התחתונים בהקשר של הפרשה שלנו). (מבוסס על שיחה מליקוטי שיחות לד)

עיניים – על מה אנחנו מסתכלים. איזה מבט אנו נותנים- האם מבט אוהד או עוין, ביקורתי או מקשיב? האם יש לנו עין טובה או רעה?

אוזניים – לאלו דיבורים אנו מקשיבים? למי אנחנו נותנים להשפיע עלינו? שימו לב שיותר קשה להימנע מלשמוע דברים, כי אין ממש דרך מוצלחת "לסגור" את האוזניים. אם כך, לכתחילה כדאי לנו להימצא במקום שבו לא נהיה חשופים לשמוע דברים שאיננו רוצים לשמוע, כמו מקום של אנשים שמרכלים ואומרים לשון הרע.

פה – מה אני אומרת? אלו קולות אני משמיעה? איזה העוויות אני עושה? לפעמים חיוך זה חסד גדול, לפעמים מילה אחת היא עלבון איום.

נחיריים – למה הכוונה לדעתכם בשמירה על הנחיריים? האם אפשר להימנע מלהריח משהו? האם אפשר להשתדל להריח משהו טוב? ואיך זה קשור לשופט ולשוטר הפנימי?

אם כך, כל אדם צריך להציב לעצמו שופט ושוטר. שופט – שיקול דעת  להבחין בין טוב ורע, זו התורה. שוטר – הכוח והיכולת להוציא לפועל את החלטת השופט.
ליד שולחן השבת נחשוב מה קורה אם יש רק שופט – רק החלטה, ואין שוטר – אין ביצוע.

מה קורה אם יש פעולה ללא שיקול דעת מקדים (דוגמא: כשאנחנו עושים משהו רק כי "כולם עושים ככה").

נקרא ליד השולחן את המשל של שלמה המלך על הנמלה והשופט והשטר הפנימיים:
"לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם. אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל. תָּכִין בַּקַיִץ לַחְמָהּ אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ"

ומהו "ראה דרכיה וחכם" רבנן אמרי  (אמרו) ראה דרך ארץ שיש בה שבורחת מן הגזל.

אמר רבי שמעון בן חלפתא: מעשה בנמלה אחת שהפילה חיטה אחת והיו כולם באות ומריחות בה ולא היתה אחת מהן נוטלת אותה. באה אותה שהיתה שלה ונטלה אותה.

 ראה חכמה שיש בה וכל השבח הזה שיש בה שלא למדה מבריה ולא שופט ולא שוטר יש לה, שנאמר "אשר אין לה קצין שוטר ומושל". אתם שמניתי לכם שופטים ושוטרים על אחת כמה וכמה שתשמעו להן הוי "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ": (דברים רבה ה,ב)

שבת שלום מגילי והמשפחה

פרשת שופטים היא פרשה מלאה בהוראות ובאזהרות. כל שבת אני יושבת בבית הכנסת ומקשיבה לקריאה. למרות שאני מכירה את הפרשה, וכבר למדתי אותה במהלך השבוע לפני השבת, עדיין אני מתרגשת משמיעת הקריאה בטעמים, ממראה הקורא/הקוראת התורה הרכונים קלות מעל הקלף.

השבת קרה לי משהו יוצא דופן.

בזמן קריאת "שביעי", הקוראת קראה בקול ברור ועדין את פרשת עגלה ערופה: מה קורה כאשר מוצאים מישהו מת ולא יודעים מה קרה באמת.

הסיפור הזה כתוב בשש מילים מצמררות-
נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ
דברים כא א

פתאום נהייתי עצובה בשביל האיש ההוא, הנופל בשדה, שמישהו היכה אותו, ואנחנו לא יודעים מי. לא יודעים מי היכה, ולא יודעים שום דבר על המוכה, ולא יודעים מה קרה ביניהם, ולרגע הרגשתי את הבדידות של אותו נופל.

העצב נאחז בלבי לכמה שניות ועזב, כי שבת זה לא זמן של עצב.

הפיתרון שהתורה מלמדת למצב של  הנופל בשדה, המוכה בשדה, היא למצוא את העיר הקרובה ולהטיל את האחריות, כלקח, על נכבדי העיר, שיהיו עירניים יותר לנעשה בתחום השפעתם.

בימינו הנופל הזה אינו נמצא בשדה הפיסי, כי אם בשדה הוירטואלי, בשדה הרגשי (ובאקלים הכיתתי, בלשון בתי הספר). בשדות שבהם אפשר להיות מוכים ונופלים שוב ושוב.

סיפור בשש מילים שהוא עולם ומלואו נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ
דברים כא א.

* על סיפור בשש מילים למדתי מהמורה הילה לוי, מחנכת ומורה במגמת ספרות בבית הספר בויאר בירושלים.

עוד קצת על סיפור בשש מילים כאן – https://tamaragmon.co.il/six-words-story/

פרשת ראה

בפרשה זו כלולות מצוות רבות (נאום המצוות) שנאמרו על ידי משה רבינו  בעבר, וכעת הוא חוזר עליהן ומרחיב אותן.

התלבטתי מה להציג על השולחן. התחלתי עם המחשה של מצוות מעשר, וכמובן שנשאבתי ללמוד על תרומות ומעשרות ולעולם המופלא הזה. הסתבכתי, והחלטתי להגדים את מצוות הצדקה באמצעים מאד פשוטים שיש בכל בית (אני מקווה) – קופות צדקה.
על שולחן שתי קופות – קופה שקישטה בתי באחר צהרים של יצירה משפחתית. לכל ילד יש קופה שקישט בעצמו.
וקופת הבית/ההורים הקנויה שמראה מעיד עליה – קופת צדקה.
סכומי הכסף ששמתי להמחשה הם בהתאם ליכולת הכלכלית של בעלי הקופה 🙂

נושאים שנוכל לדון בהם ליד השולחן:

למי ראוי לתת, למי צריך לתת, וכמה נותנים?

האם נתינת צדקה בלי לרצות באמת, בסבר פנים חמוץ, או בלב חצוי מתקבלת או לא?

למה לא מברכים לפני שנותנים צדקה?

מצוות צדקה

ִּכִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן ; כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ (דברים טו', ז'-ח')

רבי אלעזר איש ברתותא אומר: תן לו משלו שאתה ושלך שלו. (פרקי אבות ג',ז')

כל מה שיש ליהודי, כל ממונו, כל ענייני הגוף, הכל שייך להשם יתברך והוא אינו אלא גזבר על זה, שום בעלות אין לו על כך, ולכן תן לו משלו שאתה ושלך שלו, ששורש מצוות צדקה הוא אמונה. (נתיבות שלום לרבי מסלונים לפרשת ראה)

 

שתהיה שבת של התרחבות הלב,

שבת שלום וחודש טוב, מגילי והמשפחה

פרשת ראה עוסקת במצוות רבות והיא פותחת בכותרת "רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם:  בְּרָכָה, וּקְלָלָה" (דברים יא,כו).

נתבונן בפסוק ונזכור שאין מילים מיותרות בתורה ונחשוב כיצד אפשר לצמצם אותו עוד יותר. מה דעתכם על המילה "ראה", האם אפשר לקרוא ולהבין את הפסוק גם בלעדיה? הנה כך: אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם:  בְּרָכָה, וּקְלָלָה . נשמע אותו הדבר, נכון?

גם בשפה העברית המדוברת אנחנו פונים למישהי ואומרים משהו כזה: "תראה, יש לך שתי אפשרויות…". אפשר לוותר על ה"תראה", נכון?

אנחנו יודעים שאין מילים מיותרות בתורה. לכל מילה יש משמעות, מטרה ותפקיד, ולכן ננסה לחקור קצת את המשמעות של המילה רְאֵה בהקשר שלה בדברי משה רבינו.

הלכתי וחיפשתי את ה רְאֵה הראשון בתורה ומצאתי:

וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק-לוֹ וַיָּרַח אֶת-רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'

(בראשית כז,כז)

זוכרים את הסיפור הזה? יעקב מתחפש לאחיו עשו והולך לאביהם יצחק, כדי שיברך אותו בברכה המיועדת לאח הבכור. יצחק מריח את הבגדים שיעקב לובש (בגדי אחיו הרגיל לצוד בשדה).

את המילה רְאֵה מפרש האבן עזרא כ"דבור עם הלב". כלומר יצחק אומר לעצמו "ריח בני כריח השדה", ובכך נותן לנו הצצה לשיח הפנימי של יצחק ההורה עם עצמו לגבי בנו. הפרשן אבן עזרא עונה על השאלה "אל מי יצחק מדבר?" כאשר הוא אומר רְאֵה, ותשובתו – מדבר אל לבו, דיבור פנימי.

פירוש אור החיים: "ראה לא לשון ראיה אלא חשיבות והכוונה ראוי הוא ריח בני וחשוב". פירוש זה מתייחס למשמעות המילה רְאֵה. ראה מלשון ראוי וחשוב. בהקשר זה נבין את הפסוק כך – ראוי וחשוב הוא בני כשדה (הארץ) המבורך על ידי ה'.

פירוש הספורנו מפרש את המילה רְאֵה בהקשרה בפסוק כהתבוננות מעבר לתכונות של הדבר אצלו וראיה של הערך המוסף האלוקי הטמון בו: "אתה "בני", "ראה" והתבונן שזה הריח הוא כריח שדה, שמלבד המציאות המספיק לו להיותו מזון לאיזה בעל חיים, הוסיף עליו טובת הריח המהנה ומועיל לרוח החיוני והנפשי, וזה מדרכי טובו. אשר ברכו ה'."

רְאֵה –  התבונן בערך המוסף. יצחק אומר ליעקב (המתחפש לעשיו) שים לב והתבונן בטובו של הקב"ה שלא רק נתן לנו מזון (מהשדה), אלא עשה אותו מהנה גם בריח. כך הוא מלמד את יעקב שבכל דבר גשמי יש משהו שגם מהנה ומועיל לחיוניות ולנפש שמוסיף הקב"ה.

הצעה לדיון משפחתי: איזה סוג של רְאֵה משמש בפסוקים הבאים:

אִם-תְּעַנֶּה אֶת-בְּנֹתַי וְאִם-תִּקַּח נָשִׁים עַל-בְּנֹתַי אֵין אִישׁ עִמָּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ

(בראשית לא,נ)

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרָיִם (בראשית, מא,מא)

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ (שמות ז,א)

רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה (שמות לא,ב)

כעת נדון: למה משמשת המילה רְאֵה בפסוק הפותח את פרשת השבוע?

ראה כי המפיל גורל עם חברו מכסה הגורלות והחלקים שלא יברור חברו חלק היפה אבל אתה ראה הגורלות וראה החלקים ובחרת בחיים. (בעלי הטורים)

• הקב"ה מראה לעם ישראל במה כדאי לו לבחור, כיצד כדאי להתנהג, כמו שאדם
  מפנה את תשומת לבו של חברו למקום מסוים.

ראה. לכל אחד ידבר: (אבן עזרא)

• הפניה בלשון יחיד "ראה", כדי שכל אחד ירגיש שהפניה היא אישית
  אליו.

לסיכום,

בפרשה משה מדבר עם בני ישראל על דברים חשובים שהם צריכים לזכור לפני שהם נכנסים לארץ ישראל.

משה פותח ואומר "ראה". בעצם משה מדבר אל כל העם. אז למה הוא לא אומר "תראו"? הרי הוא מדבר אל כולם?

משה אומר "ראה", בלשון יחיד, כי הוא רוצה שכל אחד ירגיש שמשה מדבר במיוחד אליו, ושכל אחד יקשיב, בעצמו.

כמה חשוב לנו שנרגיש שפונים אלינו באופן אישי, נכון? תלמידה מרגישה חשובה וראויה כאשר המורה פונה אליה בשמה. ילד מרגיש אהוב כאשר ההורה פונה אליו בשמו (ולא מתבלבל עם השמות של אחיו, ולא רק קורא לו בשם חיבה). כאשר משה רבינו אומר  "רְאֵה", כל אחד מישראל מרגיש שמשה אומר "ראה" וגם את שמו שלו ופונה אליו ממש (לפי המדרש).

הרְאֵה האחרון בתורה הוא –

רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב וְאֶת-הַמָּוֶת וְאֶת-הָרָע (דברים ל,טו) ואולי הוא מתמצת בתוכו את כל הרְאֵה הקודמים לו. מה דעתכם?

בהצלחה לכל החוזרים למסגרות הלימודים ושבת שלום ושמחה מגילי והמשפחה

פרשת ואתחנן

 

בפרשה זו נושאים רבים, וכל משפחה תוכל להעמיק לפי העניין האישי.

הילדים היו בבריכה, על כן בחרתי בעצמי את הנושא לשולחן. בסיום נאומו ההסטורי, משה מזכיר את בחירתו של הקב"ה בעם ישראל:

 

לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל-הָעַמִּים, חָשַׁק יְהוָה בָּכֶם–וַיִּבְחַר בָּכֶם:  כִּי-אַתֶּם הַמְעַט, מִכָּל-הָעַמִּים.

 

כִּי מֵאַהֲבַת יְהוָה אֶתְכֶם, וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת-הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם, הוֹצִיא יְהוָה אֶתְכֶם, בְּיָד חֲזָקָה; וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים, מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרָיִם. (דברים ז, ז-ח).

 

עיון בפסוקים מעלה שאלות לגבי הסיבה שה' בוחר בישראל –

מה המשמעות של הרבה או מעט?

האם אחד מהם עדיף על השני?

ומה הקשר לאהבה ולבחירה?

 

הפרשנים עוסקים בכך, ובחרתי להביא בקיצור (נמרץ ביותר) מדבריו של ה"כלי יקר":

 

ֹלא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל-הָעַמִּים, חָשַׁק יְהוָה בָּכֶם–וַיִּבְחַר בָּכֶם – לשון זה צריך ביאור… מהו שנתן טעם ואמר כי מאהבת ה' אתכם. נתן טעם לאהבה באהבה עצמה.

 

והביאור לכל זה הוא, שראה ה' את ישראל שבאמת אינן שלמים מכל צד כי עם קשה עורף הוא.

 

כִּי מֵאַהֲבַת יְהוָה אֶתְכֶם כי אתם בעצמותיכם רצויים. (כלי יקר לפרשה)

 

סביב השולחן נעסוק בתהיה של הכלי יקר האם אפשר לתרץ דבר בדבר עצמו:

 

נתן טעם לאהבה באהבה עצמה – זו ההזדמנות להזכיר לאהובנו ולילדינו שאנו אוהבים אותם, בעצם היותם, ולא משום שהם הרבה-משהו (חכמים, יפים, נדיבים) או מעט-משהו (צנועים, נוחים להתפייס).

 

מיטיבי לכת – האם הרבה/מעט הם הפכים? העזרו בדיון על תפילה, קורבנות, גמילות חסדים – מתי נשים דגש על כמות ומתי על איכות, ומתי הרבה ומעט הם בעצם אותו הדבר?

 

רמז: לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין את לבו לשמים: (רש"י לפרשת ויקרא א', י"ז).

 

תמונת השולחן ממחישה את אחוז העם היהודי מתוך אוכלוסיית העולם (באופן לא מדוייק 🙂 )

להמשיך את מאמר הפסוק שלא נבחרנו, כי אנו רבים.

 

בפרשה מוזכר מעמד הר סיני ועשרת הדיברות על כן הצבתי על שולחן דגם של לוחות הברית.

 

האם מצאתם את חמודי הקיפוד?

 

שבת שלום מגילי והמשפחה

פרשת ואתחנן בפרשת ואתחנן נושאי ליבה שכל יהודי מכיר – עשרת הדיברות ו"שמע ישראל", ומיד אחרי קריאת "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" – מצוות אהבת ה'. לשון "ואהבת" מופיעה ארבע פעמים בתורה – לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה' (פרק יט' פסוק יח) כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם (פרק יט' פסוק לד) וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ (פרק ו' פסוק ה) – פרשת ואתחנן וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְוֹתָיו כָּל-הַיָּמִים (פרק יא' פסוק א) שלושה ציווים על אהבה – אהבת עם ישראל, אהבת ה' ואהבת הגר. ליד שולחן השבת נדון בשאלה: מהי אהבה? בספר החינוך נמנית מצוה תיח הנלמדת מהפרשה: מצות אהבת ה'. "…ולשון ספרי: לפי שנאמר "ואהבת", איני יודע כיצד אוהב אדם את המקום (את ה')- תלמוד לומר "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", שמתוך כך אתה מכיר את-מי-שאמר-והיה-העולם; כלומר: שעם התבוננות בתורה – תתישב האהבה בלב בהכרח." לפנים, האדם הרגיש את הקרבה והאהבה לאלוקות וממנה היה גוזר אהבה לשאר הברואים. היום, אנו מקישים מהאהבות "הקטנות" שלנו לשאלת האהבה הגדולה – הקשר לאלוקות. בעל ספר החינוך נותן לנו (או מחביא עבורנו) טיפ "איך אוהבים" – מתבוננים בתורה. התורה היא מה שהקב"ה נתן לנו, התבוננות במעשי ה'  – במה שה' עושה, לא במה שאנחנו רוצים שהוא יעשה, היא המביאה לאהבתנו אותו. אם נקיש מהאהבה הגדולה של אדם לאלוקיו לאהבת בין-בני-אדם, הרי שאם נתבונן במעשיהם של אהובינו (לא במה שאנו רוצים שהם יעשו), תתיישב בלבנו אהבה אליהם. אז ליד שולחן השבת נשוחח עם ילדינו – מה היא אהבה, מה אנו אוהבים, ומה רק מעדיפים (גלידה? בוטנים? גויאבה?), מה חביב עלינו ומה נעים לנו, ומה ההבדל ומה המחבר בין המושגים השונים. שבת שלום ואהבה, מגילי והמשפחה