שולחן ערוך לפרשה

שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם פְּתַח ,

 וְאוֹצָרְךְ הַטוֹב לָנוּ תִפְתַּח ,

 תּוֹשִׁיע וְרִיב אַל תִּמְתַּח .

וְהוֹשִׁיעֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֲנוּ

(מתוך תפילת נעילה)

מהו אוצרו הטוב של הקב"ה?

בתפילת נעילה אנו מנצלים את הרגעים האחרונים של יום הכיפורים כדי לבקש…גשם.

זה אחד הרגעים בהם אני תמיד מרגישה איך השפה העברית היא שפה של תפילה במהותה. הרי מהו הגשם – משהו שמגשים. אינני צריכה "גשם", אלא אני מבקשת שיתגשמו משאלותיי. וכדי להגשים משאלות ורצונות צריך…גשם. צריך טפטוף, לפעמים כבד כמו גשם ולפעמים קליל כמו טל.
נדירים האוצרות שמתגלים כל כולם בבת אחת. זה קורה בדרך כלל באגדות. וגם אוצר גדול מאד מתגלה בחלקים, כל פעם עוד חלק ועוד חלק.

בתחילת השנה יש לי בקשה לקב"ה ואני מבקשת שתהיה הגשמה לבקשה  הזו. ההגשמה לא תגיע בבת אחת, אלא טיפין טיפין, והנה במהלך השנה אני שמה לב שאני קרובה יותר ויותר למימוש המשאלה שלי.

מובן שאני חייבת לפעול בעצמי, יחד עם ברכתו של הקב"ה להגשמת המשאלה שלי, אני חייבת "להירטב", כדי שדברים יקרו.

יהי רצון שיתגשמו משאלותינו לטובה,
גמר חתימה טובה,  גילי והמשפחה


ברכות לילדים ולילדות לערב יום הכיפורים:

מצורפות תמונות השולחן משנים קודמות:

בס"ד          ברוך ה' שאותו לבדו נעבוד , ז-ח תשרי תשפ"א

פרשת האזינו

פרשה זו היא שירה שאומר ואולי שר ממש משה רבינו לעם ישראל. כמו כל שירה יש בה מטפורות:

כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל-גּוֹזָלָיו יְרַחֵף;  יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל-אֶבְרָתוֹ (דברים לב, יא)
הקב"ה מגן על עם ישראל במסירות כמו שהנשר מגן על גוזליו

דימויים –  עִם-חֵלֶב, כִּלְיוֹת חִטָּה;   וְדַם-עֵנָב, תִּשְׁתֶּה-חָמֶר (לב,יד)

שפע של חיטה משובחת ויין.

ומילים שנמצאות פחות בשימוש יומיומי  – צוּר יְלָדְךָ, תֶּשִׁי;   וַתִּשְׁכַּח, אֵל מְחֹלְלֶךָ  (לב,יח)

תשי – דומה לנטישה. מחולל – עושה

זו תלונה על עם ישראל השוכח את הקב"ה שעשה אותו לעם ואת כל הטובות שעשה עמנו.

מופעים  בדיוניים/פנסטיטיים/מסתוריים- מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף,  וְקֶטֶב מְרִירִי; וְשֶׁן-בְּהֵמֹת, אֲשַׁלַּח-בָּם,  עִם-חֲמַת, זֹחֲלֵי עָפָר (לב,כד)

קטב מרירי ושן בהמות מככבים בסיפורי האגדות התלמודיים כמפלצות (פחדים) קדמוניות.

השירה שמשה אומר היא תמצית וסיכום ונבואה של מה שהיה ומה שיקרה לעם ישראל ויש בה חלקים מובנים וברורים וחלקים שצריך להיעזר בפרשנים כדי להבינם. בכל מקרה, לא כל חלקי השירה נעימים למאזינים. יש בשירה תוכחה וגם נבואות על כשלונות של עם ישראל וכעסו של הקב"ה.

הפסוק הראשון מגייס את הקהל לשמוע:

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה;  וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי (לב,א)

שנים רבות שאלתי את עצמי למה משה מערב את השמים ואת הארץ בדברים שהוא רוצה לומר לעם ישראל. הרב יוסף שלמה זווין מסביר: השמים והארץ – הנשמה והגוף של האדם.

לומדים את זה ממסכת סנהדרין בפירוש על הפסוק יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ. (תהלים נ, ד)

 יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם  זו נשמה

 וְאֶל הָאָרֶץ זה הגוף (סנהדרין צא,ב)

הארץ אלו הדאגות והטרדות של האדם בעניינים חומריים, השמים הם המחשבות והרעיונות במוח האדם. (לתורה ולמועדים – הרב ש"י זווין).

משה מבקש את תשומת לבנו המלאה לשירתו, תשומת הלב הפיזית והנפשית.
משה מכנס את דבריו האחרונים לעם בשירה. אולי משום שלשירה יש משקל וקצב וקל לזכור אותה.

לפני כמה שנים הילדים שלי רבו זה עם זה ברכב בזמן הנסיעה. אחד התלונן שהשני "מדבר לו לתוך האוזן". כיוון שהייתי עסוקה בנהיגה, ולא יכולתי להסתובב ולראות מה באמת קורה, הצעתי שנזכיר אחד לשני לשמור על הגבולות האישיים במכונית על ידי שיר.

השיר היה דקלום קצר שאמר כך:

"אל תדבר לי לתוך האוזן / זה לא נעים לי / ב-ב-ק-ש-ה".
תוך כדי הדקלום נוצרה מנגינה וכולנו התחלנו לשיר את השיר הזה.

מאז, כשאח אחד מתחיל לעצבן את השני, צץ ומופיע הדקלום הזה, והרבה יותר קל לפתור את הבעיה ברוח טובה.

נסו גם אתם להמציא לכם דקלום משפחתי שהוא מעין תמרור לפני שתתלקח מריבה.

שבת שלום וגמר חתימה טובה, מגילי והמשפחה

פרוייקט שולחן ערוך לפרשה כולל את תמונת שולחן השבת של משפחת כ"ץ המעוצב בהשראת פרשת השבוע, ודבר תורה המתאים לשיחה משפחתית ליד שולחן שבת –  https://shabbattable.blog/
כל הזכויות שמורות. לפרטים נוספים – גילי כ"ץ 0542593212

החלטות / בוריס נובאק (תרגום: טל ניצן)

בֵּין שְׁתֵּי מִלִּים
בַּחֲרוּ בַּשְּׁקֵטָה יוֹתֵר.

בֵּין מִלָּה לִשְׁתִיקָה
בַּחֲרוּ לְהַקְשִׁיב.

בֵּין שְׁנֵי סְפָרִים
בַּחֲרוּ בַּמְאֻבָּק יוֹתֵר.

בֵּין אֲדָמָה לְשָׁמַיִם
בַּחֲרוּ בְּצִפּוֹר.

בֵּין שְׁתֵּי חַיּוֹת
בַּחֲרוּ בְּזוֹ הַזְּקוּקָה לָכֶם יוֹתֵר.

בֵּין שְׁנֵי יְלָדִים
בַּחֲרוּ בִּשְׁנֵיהֶם.

בֵּין עָוֶל גָּדוֹל לְקָטָן יוֹתֵר
אַל תִּבְחֲרוּ בְּאַף אֶחָד.

בֵּין תִּקְוָה לְיֵאוּשׁ
בַּחֲרוּ בַּתִּקְוָה:
אוֹתָהּ תִּתְקַשּׁוּ יוֹתֵר לָשֵׂאת.

יהי רצון שכפי שאנו חוגגים את ראשה (תחילתה) של השנה ולא את לבה (אמצעה) , כך נזכה למוח שליט על הלב, ונכלכל מעשינו בתבונה וברגש נכונים ושקולים, ביישוב הדעת ובשמחה.

שנה טובה ומתוקה!

מגילי והמשפחה

מוח שליט על הלב (על פי ספר התניא פרק ב')

בפרשת השבוע נושאים ואחד מהם קרוב באופן כואב לאירועים החדשותיים.
איך עושים שהעיר תהיה עיר בטוחה, ואיך עושים שהשדה יהיה מקום בטוח? ומה קורה כאשר השדה הופך להעיר והעיר הופכת לשדה?

חינוך זו התשובה. בשבוע הקרוב תתחיל שנת הלימודים בבתי הספר. אבל חינוך מתרחש כל הזמן. לכן יזמתי והקמתי את "תורה בקיץ" – לימוד תורה לילדים בשכונה בימי הקיץ הארוכים ומלאי האור, ימים של חופשה מבית הספר אך לא חופש מלהיות אדם ומהחובה ללמוד ולהתפתח.
5 מורים מצוינים לימדו בהתנדבות. 7 שיעורים בשבוע. 50 ילדים שנרשמו ולמדו, חלקם שיעורים בודדים, וחלקם עשרות שיעורים. כן, בקיץ, כן, בחופשה, כן, ללא ציונים או עונשים.

השיעור האחרון שלימדתי עסק במשנה בפרקי אבות (ב,ה):

הוּא הָיָה אוֹמֵר, אֵין בּוּר יְרֵא חֵטְא, וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד, וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד, וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד, וְלֹא כָל הַמַּרְבֶּה בִסְחוֹרָה מַחְכִּים. ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ:

ילד לא נהיה איש בבת אחת. זה שינוי הדרגתי, זו חניכה, זה חינוך.

נשתדל ונתאמץ לחנך את ילדינו על מנת שלא נגיע למסופר בפרשה:
וְאִם-בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ, אֶת-הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה, וְהֶחֱזִיק-בָּהּ הָאִישׁ, וְשָׁכַב עִמָּהּ…כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל-רֵעֵהוּ, וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ–כֵּן, הַדָּבָר הַזֶּה…כִּי בַשָּׂדֶה, מְצָאָהּ; צָעֲקָה, הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה, וְאֵין מוֹשִׁיעַ, לָהּ. (דברים כב, כה-כז).

מצורף לימוד הסיכום של פרוייקט "תורה בקיץ", שנוסיף אור על החושך, בכל ימות השנה.

שבת שלום, גילי והמשפחה

דברי סיכום לפרוייקט "תורה בקיץ" מאת גילי כ"ץ:

כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוסר (משלי ו,כג)

עשיית מצוות היא כמו נר. נר לבד כמו שהוא – אינו מאיר. בואו נחשוב על נרות שבת. אם רק שמים נרות על מגש יפה לכבוד שבת  – זה עושה אור? לא. צריך להדליק את הנרות. לכן אנחנו מברכות "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של שבת קודש". איך מדליקים את הנר? איך עושים שהנר יאיר? כתוב בהמשך הפסוק – וְתוֹרָה אוֹר. התורה היא האור, לימוד תורה הוא הדלקת האור. לאחר הדלקת נרות שבת, אמא ממשיכה לכסות את העיניים ולהתפלל. על מה? תפילה שגם הילדים והילדות ילמדו תורה – שגם הילדים ידעו להדליק את האור.

איך ילד יכול ללמוד תורה, הרי הוא ילד? הוא צריך שמישהו ילמד אותו. שמישהו יקח אותך אותו למורה, לשיעור, שמישהו יעודד אותו. זה לא קורה מעצמו.
אז בעצם להורים יש כמה תפקידים – גם להדליק את האור של עצמם – ללמוד תורה בעצמם, וגם לעזור לילדים ללמוד איך להדליק את האור.

עכשיו קיץ. יש ימים ארוכים, ימים שהשמש שוקעת מאוחר ויש הרבה אור. מצד שני, דווקא בימים האלה הארוכים, מלאי האור – אין בית ספר, אין לימודים מסודרים. קוראים לזה החופש הגדול.

מה זה חופש?

אם נשאל את רוב האנשים בעולם מה זה חופש, הם יגידו: "לעשות מה שאני רוצה".
ואז נשאל אותם: "מה אתה רוצה?"

ואתם יודעים מה יגידו רוב האנשים?

הם יגידו שהם רוצים דברים שהם כבר מכירים (כמו בריכה, או סרט או טיסה לחו"ל), או דברים שהם כבר עשו או ראו או שמעו עליהם מחברים שלהם. אבל אף אחד לא יגיד דבר חדש לגמרי. למה? כי חופש אמיתי הוא מה שקורה כשנתקלים בגבול, בקיר, בחומה, במשהו שאי אפשר לעבור אותו, ואז צריך למצוא דרכים חדשות, יצירתיות להסתדר אתו.

לנו יש מצוות. המצוות הן גבולות. הן מכריחות אותנו לחיות בדרך מסויימת. המצוות הן כמו נר – אם עושים את המצווה, בלי כוונה, או בלי להכיר אותה, או בלי ללמוד עליה – היא לא מאירה. כמו נר שלא הדליקו אותו. אבל אם לומדים משהו, אפילו הכי קטן לגבי המצוה יחד עם עשייתה– זה מדליק את הנר.

לכן היה לי חשוב מאד שנלמד תורה גם בקיץ. אני בטוחה שכל מי שלמד אפילו רק כמה שיעורים, הרגיש שהחופש הגדול שלו היה מיוחד, אולי שהיה לו חופש יותר "גדול" או יותר "ארוך" או פשוט מיוחד. זו הרגשה מאד עדינה, ולפעמים רק אחרי כמה זמן מרגישים ומבינים את החוויה של הלימוד. כי לימוד תורה מאיר את הכל, את כל היום, את כל השבוע ואת כל החופש הגדול.

איך אנחנו יודעים ללמוד ולהאיר?

כי הקב"ה עשה את זה ראשון:

                                            בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.

                                            וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם;

                                            וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.

                                           וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב.

כשנברא העולם היה המון חופש, כל כך הרבה חופש שזה היה בעצם תוהו ובהו. בלגן. כמו שיש בלגן בחדר הילדים ואמא אומרת "אני לא רואה כלום מרוב בלגן". ככה גם היה בראשית – היה בלגן, מרוב בלגן לא רואים כלום, לא מבינים כלום, לא יכולים לעשות כלום – קוראים לזה חושך.

ואז ה' – מדליק את האור וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. והאור הוא טוב.

בימים הארוכים והטובים של הקיץ הזה למדנו ביחד תורה והארנו עוד קצת כל אחד לעצמו, וגם לשכונה ולכל העולם עוד קצת אור בבלגן 😊.

אני רוצה לומר תודה למורים המסורים והמצויינים שלימדו בהתנדבות בימי הקיץ:
ציקי מרון

אסף רוזן-צבי

אריק גולומבק

והרב מישאל ציון

ותודה לאיש שלי נדב שעזר לי לארגן את הלימוד

ותודה לילדים שלי על הסבלנות שלהם

ותודה לאמא שלי רחל שתרמה לעילוי נשמת סבא וסבתא שלי דנש ולילי, כדי שנוכל לחלק פרסים ומתנות טובות ומאירות שימשיכו את החוויה של הלימוד ושמחת הלימוד גם בבית לעוד כמה ימים ושבועות כמזכרת.

ותודה להורים שנתנו בי ובמורים אמון ושלחו את הילדים ללמוד,

ותודה לה' שנתן לנו את התורה.

*פרוייקט "תורה בקיץ" התקיים בקיץ 2020, בתקופת הקורונה, בין הסגרים, למדנו עם מסיכות וריחוק חברתי ועם קירבה בלבבות.

בפרשת עקב משה ממשיך ומספר לעם ישראל על ארץ ישראל. בתיאורו את ארץ ישראל משה מקפיד לשזור את מציאות ה' בארץ: אֶרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ:  תָּמִיד, עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ–מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה (דברים יא,יב).

ארץ ישראל היא לא ארץ ככל הארץ ואני ממליצה לקרוא את המדרשים על הפרשה הזו המרחיבים ומפליגים בתכונות הטובות של הארץ ומשמעותם –

שבע פעמים מוזכרת המילה "ארץ" בתיאור הארץ. מה אפשר ללמוד מזה, לדעתכם?

כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה: 

אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם–עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר.

אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן;

אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ.

אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם–לֹא-תֶחְסַר כֹּל, בָּהּ;

אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת.       

וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ–וּבֵרַכְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ. (דברים ח,ז-י)

נשים לב שה"ארץ" הראשונה היא "ארץ טובה" וגם האחרונה, וביניהן יש פירוט מהו

טוב. למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שמשהו הוא "טוב"?

קצת מזכיר את הדיון שלנו מהשבוע שעבר לגבי מה אנחנו אוהבים, ומה אנחנו אומרים

"שאוהבים", אך מתכוונים שמעדיפים, או שזה פשוט נעים.

יש דברים שהם נעימים/נוחים/יפים אבל הם לא טובים.

זה סיפור שאני מספרת הרבה פעמים כששואלים אותי איך היה לגור בחוץ לארץ:
אני מספרת שגרנו במקום מאד מאד יפה, מאד נוח, האנשים שם היו נחמדים, והיה קל ופשוט לחיות שם. היינו קרובים לטבע והיינו ליד הים, אבל…זה לא היה מקום טוב.

ואז שואלים אותי: איך זה יכול להיות שזה לא היה מקום טוב, למה את אומרת את זה?
ואני מסבירה שנעים, ונוח ויפה וטעים זה לא הכרח אומר שזה גם טוב.

לגור בחוץ לארץ לא היה טוב לי, כי זה לא המקום שמתאים לי, המקום שטוב לי באמת הוא ארץ ישראל, הארץ הטובה.

תמונת השולחן רומזת לפסוקים המתארים את הסיכון ואת הסיכוי שבחיים טובים ונוחים:

1. כשהאדם מצליח וטוב הוא עלול לשכוח מה עזר לו להצליח:

הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֺתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.        

פֶּן-תֹּאכַל, וְשָׂבָעְתָּ; וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה, וְיָשָׁבְתָּ.       

וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ; וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ, יִרְבֶּה.

{יש גם רמז מה גורם לשכחה: וְשָׂבָעְתָּ, וְיָשָׁבְתָּ, יִרְבֶּה-לָּךְ

כלומר שהתהליך בא לסיומו ואין שאיפה להמשיך אלא לעשות עוד מאותו הדבר.}

• מרוב עושר, הנאה והצלחה האדם עלול להרגיש שהוא עצמו מקור ההצלחה הבלעדי:       

וְרָם, לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. וְיִירַם, לִבָּךְ;

{מעניין הביטוי וְרָם, לְבָבֶךָ – האם הלב יכול להתרומם? רוּם הוא ביטוי לגאוה, כשאנחנו נותנים לרגש האימפולסיבי (הלב) להשפיע על קבלת ההחלטות שלנו (המוח).
באופן כללי הלב בלשון המקרא לא אמור לרוּם (להתרומם)  וגם לא להתרחב (ישעיהו ס,ה), אבל כן מומלץ לשים לב (יחזקאל מ,ד).}

• ולשכוח את המאמצים שלו עצמו ואת מי שעזר לו להצליח:

הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב, וְצִמָּאוֹן, אֲשֶׁר אֵין-מָיִם; הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם, מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ.        

{כאן ישנה רשימה של מכשולים וקשיים, שאנו נתקלים בהם בחיינו: מדבר, נחש, שרף, צמאון. קושי מסוג צימאון הוא כשאנחנו רוצים לדעת משהו ועדיין לא הצלחנו ללמוד אותו. האם תוכלו לתת דוגמאות לקושי מסוג נָחָשׁ ולקושי מסוג מִּדְבָּר?}

הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ:  לְמַעַן עַנֹּתְךָ, וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ–לְהֵיטִבְךָ, בְּאַחֲרִיתֶךָ.

• ולחשוב שכל דבר שהוא עושה תלוי אך ורק בו:      

וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ:  כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה.

משה מזכיר לעם ישראל שבכל מצב הקב"ה מעורב בחיינו, שכאשר אנו מצליחים זה בוודאי כי פעלנו וניסינו וקיווינו, אך ללא עזרת הקב"ה לא היינו מצליחים:  

וְזָכַרְתָּ, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל:  לְמַעַן הָקִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, כַּיּוֹם הַזֶּה (דברים ח,ז-יח).

לסיכום, הקב"ה משגיח ומעורב בכל מעשהו ובכל הקורות אותנו. כאשר אנו במצוקה (הולכים במדבר, פוגשים נחש מסוג כלשהו), אנו פונים לעזרת הקב"ה וכשאנו ניצלים ומרגישים רווחה מודים לו על כך. בפרשה אנו לומדים שכשאר יש לנו תשוקת לב, משאלה, רצון להגשים ואנו מצליחים להשיג את מבוקשנו, עלינו לזכור את המקור לכוחות שמאפשרים לנו לעשות חיִל – הקב"ה. הנטייה הטבעית היא לחכות שיהיה ממש טוב, ממש בסדר, עוד קצת…ואז נגיד תודה לה'. בעצם אם נקרא בזהירות בין הפסוקים נראה שבכל שלב אנו מודים לקב"ה ומכירים בליווי שלו ובתמיכה שלו, גם כשקשה וגם כשטוב, אנחנו אף פעם לא לבד.

על הצלחת של כל סועד הנחנו דמות גיבור שמצאנו בצעצועי הילדים. האם תוכלו לזהות אותם?
ליד השולחן נדון בזמן או מצבים שהרגשנו גיבורים, חזקים, חכמים, מוצלחים ונספר על החוויה הטובה שלנו תוך כדי הכרת תודה לקב"ה שנתן לנו את הכוח לעשות אֶת-הַחַיִל הַזֶּה.

                                                                 שבת שלום ושמחה, מגילי והמשפחה

זיהוי הדמויות שעל השולחן:
הענק הירוק, אמא ואבא ממשפחת סופר-על, אובי וואן קנובי ועזרא ברידג'ר ממלחמת הכוכבים, אדינסון קבאני הכדורגלן של פריז סן-ז'רמן ואביר אלמוני 😊

דבר תורה מקוצר בסרטון אפשר לראות כאן:

פרשת דברים פותחת את ספר דברים – ספר הנאומים. משה רבינו שאותו הכרנו בתחילת דרכו שהוא אינו "איש דברים" (ראו בספר שמות פרק ד' פסוק י' וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי:),
משתנה וגדל והופך לאדם שדובר את ספר דברים.

בפרשה מזכיר משה לבני ישראל את המסעות שעברו, אך בשונה מפרשת מסעי (שאותה קראנו בשבוע שעבר) הוא אינו מתעכב על המקומות, אלא על החוויות, על האירועים. כך מזכיר משה לבני ישראל את מינוי השופטים, את שליחת האנשים שיתורו את הארץ ומה שקרה בעקבות עדות המרגלים.

האם בני ישראל אינם יודעים כבר את אשר מספר להם משה? מדוע לחזור שוב על אותם זכרונות הלא נעימים?

קודם כל, יכול להיות שבני ישראל באמת לא מכירים את הסיפורים האלה, אולי הם סוג של סוד, של בושה שלא מדברים עליה, הרי פרשת המרגלים היתה משבר עצום ביחסים של עם ישראל עם הקב"ה. כעת, לפני הדור החדש העומד להיכנס לארץ ישראל, מניח משה את הסיפור של אבותם ומעמיד אותם במבחן – האם הדור החדש ירצה להיכנס לארץ? האם גם דור זה יבקש לשלוח מרגלים?

אפשרות אחרת היא לתת לנו, הקוראים את סיפור המעשה לאחר אלפי שנים, פרספקטיבה נוספת על סיפור המרגלים והשלכותיו על יחסי עם ישראל-הקב"ה-ארץ ישראל.

נדמיין את בני ישראל אשר נולדו במדבר, נולדו חופשיים מעבדות, נודדים עם אבותיהם במדבר ארבעים שנה. ארץ ישראל לא רחוקה, היא מהלך כמה ימים. והילדים, הבה נכנה אותם "הדור החדש", שואלים : למה אנחנו לא ממשיכים לארץ ישראל?
למה רק מדברים על ארץ ישראל?

ומה יענו ההורים, הדור שיצא ממצרים?

לאחר שהמרגלים ספרו על מסעם והוציאו את דיבת הארץ, תגובת בני ישראל היתה בכי באוהלים ולרגון – לרגון זה לא פועל שמשתמשים בו הרבה. לרגון זה אומר שאני חושבת שהאדם האחר שונא אותי ובגלל זה הוא עושה את מה שהוא עושה.

האהבה של הקב"ה לעם ישראל אינה תלויה בדבר. בני ישראל עושים את הדבר הכי מעצבן בעולם- מתלוננים על המתנה הנהדרת ששמה "ארץ ישראל" וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יְהוָה אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ: (דברים א כז).

תשובת הקב"ה לתלונה, לפחד ולכפיות הטובה של עם ישראל היא:

אתם לא תכנסו לארץ ישראל, כי אתם פוחדים מהעמים שנמצאים בה, אבל
וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה, וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע–הֵמָּה, יָבֹאוּ שָׁמָּה; וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה, וְהֵם יִירָשׁוּהָ. (דברים א,לט)

עכשיו רגע נדמיין שיש מקום שאני מאד מאד מפחדת ללכת אליו. ואז אומרים לי:

את מפחדת? אין בעיה, את לא צריכה להתמודד ללכת לשם. אבל הילדים שלך – הם כן ילכו לשם!".

מה הייתי חושבת? מה הייתי מרגישה? אני משערת שהייתי חושבת משהו כזה:
מה, אם אני מפחדת מהארץ הזו, בוודאי שאני לא רוצה שהילדים שלי ילכו אליה!

אבל כשהקב"ה אומר לבני ישראל הבוכים והנרגנים שהם אמנם לא חייבים להיכנס לארץ ישראל, אבל שהילדים שלהם כן יכנסו אליה, קורה משהו מאד מעניין, שקורה להרבה הורים.

בני ישראל מבינים שארץ ישראל היא דבר טוב, והם מחליטים להיות אמיצים, וכן להיכנס לארץ ישראל. אבל הקב"ה כבר גזר עליהם, על דור המדבר, את עונשם שימשיכו לנדוד במדבר. היו כמה שניסו בכל זאת להיכנס מיד לארץ ישראל (זו פרשת המעפילים שמיד אחרי פרשת המרגלים), אבל הם לא הצליחו.

אנחנו לומדים מהסיפור של משה רבינו, כפי שהוא מספר אותו לדור החדש, הדור שנולד חופשי במדבר, על הכח החזק שיש לילדים – לגרום להורים שלהם להתאמץ ולהתגבר על פחדים. אנחנו לומדים על התכונה המופלאה שיש להורים – להתגבר על פחד, על מנת להיטיב עם הילדים.

אנחנו לומדים מהסיפור של משה על המבחן שאנחנו עומדים בו דור אחרי דור:
האם ניכנס לארץ המובטחת? האם נעקוב אחרי הקב"ה במסע לארץ ישראל או שנמשיך במקום המוכר שבו אין צורך להתמודד?

בכל דור אדם צריך לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, וגם בכל דור – לראות את עצמו הולך לארץ ישראל.

שבת שלום.

בני ישראל קרובים מאד לכניסה לארץ כנען היא ארץ ישראל. בפרשה הקודמת דובר על חלוקת הארץ לשבטים ולמשפחות, ובפרשה שלנו בני שבט גד וראובן מבקשים להרחיב את הנחלה שנקבעה להם ולהחיל אותה גם על השטחים שבהם הם נמצאים כעת בעבר הירדן המזרחי. הם פונים למשה ומבקשים את השטח על מנת להתיישב בו, הם מנסחים את בקשתם כך:

גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה, וְעָרִים, לְטַפֵּנוּ. (לב,טז)

הפרשן רש"י מעיר על בקשתם של בני גד וראובן:

נבנה למקננו פה. חָסִים הָיוּ עַל מָמוֹנָם יוֹתֵר מִבְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם, שֶׁהִקְדִּימוּ מִקְנֵיהֶם לְטַפָּם. אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה "לֹא כֵן, עֲשׂוּ הָעִקָּר עִקָּר וְהַטָּפֵל טָפֵל, בְּנוּ לָכֶם תְּחִלָּה עָרִים לְטַפְּכֶם וְאַחַר כֵּן גְּדֵרוֹת לְצֹאנְכֶם" (תנחומא):

רש"י מתייחסים לסדר שבו מנוסחת הפרשה – מה שמבקשים ראשון הוא החשוב יותר (העיקר) והדבר השני הוא הטפל.

מנקודת המבט של רש"י בני גד וראובן דואגים יותר לממון (פרנסה)  מאשר למשפחותיהם, כיוון שהם מבקשים קודם להקים גדרות לצאן, כלומר לבסס את רעיית הצאן שהיא פרנסתם ורק אחר כך לבנות בתים.

תשובת משה לשבטים גד וראובן מתאימה לפרשנות של רש"י:

בְּנוּ-לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם, וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם (לב,כד)

משה מתקן את הניסוח ומעמיד את הטף (הילדים) לפני הצאן (הפרנסה).

ליד שולחן השבת נקרא את הסיפור החסידי הבא:

הבן האמיתי

היהודי הקדוש מפְּשׁיסחָה אמר פעם: "מנהג העולם הוא שכל מאמציו ועיסוקיו של אדם בעולם הם כדי לאפשר לבנו להתפנות ללימוד תורה וליראת שמים. אך כאשר גדל הבן הוא שוכח את רצונו של אביו, ועד כמה עמל אביו כדי לגדלו לתורה ולמעשים טובים.

כשהבן גדֵל והופך להורה, הוא עצמו עמל ויגע רק כדי שבנו שלו יהיה תלמיד חכם ועובד ה'. וכך, בעוונותינו הרבים, נוהגים בני אדם דור אחר דור".

"ובכן", אמר היהודי הקדוש: "מתי נראה את הבן האמתי?"

(מובא מהאתר "זושא" www.zusha.org.il)

שאלות לדיון:

1. למה אנחנו עובדים?
2. מה מטרתנו בעולם?
3. מיהו הבן האמיתי?

 

אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם–לְצִבְאֹתָם:  בְּיַד-מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן. 

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם–עַל-פִּי יְהוָה; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם.

(במדבר לג,א-ב)

אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם–לְצִבְאֹתָם:  בְּיַד-מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן. 

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם–עַל-פִּי יְהוָה; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם. (במדבר לג,א-ב)

פרשת מסעי מפרטת את הנדודים והמסעות של בני ישראל במדבר.
הרבי מליובביץ' מסב את תשומת לבנו לשני דברים:

1. התורה מפרטת את מקומות החניה של בני ישראל ולא הנסיעה. אולי היה צריך להיות כתוב "אלו חניות בני ישראל".
2. בני ישראל הולכים ממצרים לארץ ישראל, זה המסע שלהם. מדוע התורה משתמשת בלשון רבים "מסעי" כאילו שמדובר בהרבה מסעות?

והתשובה:

המילה "מסעי" היא דווקא בלשון רבים, כדי לתת הוראה רוחנית לכל יהודי שתמיד צריך להתקדם במסע ולא לחנות.

ליד שולחן השבת נדון באמרתו של ר' נחמן מברסלב:

כל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ ישראל (ליקוטי מוהר"ן קנ"ו)

 

ר' נחמן אמר את המשפט הזה לאחר שבקר בארץ ישראל וחזר לאירופה.

למה, לדעתכם, התכוון ר' נחמן בדבריו?

 

 

שבת שלום מגילי והמשפחה

נתבונן יחד עם משה ובני ישראל בנקודות ציון מסעות בני ישראל ממצרים ועד ערבות מואב על ירדן יריחו.

נושאים לשיחה משפחתית:
1. בחרתי בובות עם משקפות, כדי להראות את הציפייה של עם ישראל להיכנס לארץ. שימו לב לבובה של גבר לא מגולח, הבובות שנושאות ציוד טיול. נושא לשיחה: מה ההבדל בין מסע לבין טיול?

2. בובת משה המתנשאת מעל שאר הבובות, גורמת לנו לחשוב ולדון בדמותו של משה שלא זכה להיכנס לארץ.

3. בתצוגה שלנו ניתן להקיף במבט אחד את מראה ארץ מצרים ואת הארץ המובטחת העתידית, אך כשאנו יוצאים למסע, אנו לא תמיד יודעים לאן פנינו מועדות, מה נעבור בדרך ולאן באמת נגיע.

4. אחת התמונות מראה במפה את נקודת הציון "קדש ברנע", אחת מתחנות המסע של בני ישראל במדבר. אלו עוד נקודות גאוגרפיות ידועות לנו ממסעות בני ישראל במדבר? האם יטבתה שלנו היא יטבתה שבה עברו בני ישראל?

מסעות במדבר

אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם–לְצִבְאֹתָם: בְּיַד-מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן (במדבר לג' א')

אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, היזהרו במצותי ושמרו את התורה, וראו כמה נסים ונפלאות עשיתי לכם משעה שיצאתם ממצרים והפלתי שונאיכם והעברתי אתכם בים והפלתי פחד ורעדה באויביכם…
וכל ארבעים שנה שהייתם במדבר, לא הנחתי אתכם אפילו שעה אחת. כמה שונאים באו עליכם ולא הנחתי אתכם לברוח. וכמה נחשים ועקרבים הרגתי מפניכם, ולא הנחתי אותם להזיק אתכם.
לפיכך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: כתוב את המסעות שנסעו ישראל במדבר, כדי שידעו כמה נסים עשיתי עימהם בכל מסע ומסע. (תנחומא)

פרשת מסעי היא האחרונה בספר "במדבר", על כן נאמר
*חזק חזק ונתחזק*
שבת שלום מגילי ומשפחה✨

פרשת בלק יכולה להזכיר סיפור אגדה ובו מלך, קוסם, קללות (שהופכות לברכות), תככים ופוליטיקה, מלאך עם חרב ואתון מדברת.

עם ישראל חונה בערבות מואב ומתכונן להיכנס לארץ כנען. לאחר המלחמה והניצחון על סיחון מלך האמורי, בני ישראל עוסקים בהכנות (אלו הכנות אתם הייתם עושים?), במקביל מתרחשת דרמה לא רחוק משם ,  בלק מלך מואב חושש מעם ישראל, עם ששמו ושם אלוהיו הולכים לפניו, עם שיצא ממצרים, עם בלתי מנוצח.

הוא מבין שלא יוכל לנצח את עם ישראל במלחמה רגילה של קרבות וחרבות. בלק מבקש לפגוע בעם ישראל ובכוח הרוחני-אלוקי שמגן עליו. בלק מלך מואב מזמין את בלעם הקוסם מממלכת מדין לבוא לקלל את בני ישראל.

כשבלעם אומר את קללותיו ומפנה אותן לעם ישראל, מילותיו הופכות לברכות. בלעם מנסה לקלל את עם ישראל כמה פעמים בכל פעם ונכשל בכל פעם.

נתבונן באחת הקללות-ברכות:

כִּי לֹא-נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב, וְלֹא-קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל; כָּעֵת, יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל, מַה-פָּעַל, אֵל (במדבר כג,כג)

בלעם: נחש וקסם לא משפיעים על עם ישראל. למה הכוונה?

הרמב"ם מסביר בהלכות עבודה זרה (ורבים תומכים בדעה זו) שניחוש הוא פעולה של אמונה תפלה:

"אין מנחשין כעכו"ם שנאמר לא תנחשו, כיצד הוא הנחש כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי איני הולך למקום פלוני היום שאם אלך אין חפציי נעשים, הואיל ועבר שועל מימיני איני יוצא מפתח ביתי היום שאם אצא יפגעני אדם רמאי, וכן אלו ששומעים צפצוף העוף ואומרים יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני "

כלומר – העולם הוא הגיוני ואסור לאדם לנסות להטות את המציאות לאמונה תפלה (ויש האומרים אפלה…).

ומה הם קסמים? בעברית מודרנית, קסמים הם אחיזת עיניים או ממש שינוי מציאות שלא באמצעים טבעיים.

אולם, בשפת התנ"ך, הכוונה היא שונה.

קוסמות היא סוג של עבודה זרה, במסגרתה מנסים להגיד עתידות. רוב הפרשנים מייחסים את ה"קוסמות" לשימוש במקלות כדי להשיג את הטראנס הנבואי. הרמב"ם מייחס את הפסוק בהושע ד י"ב: " עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ" לפעולת הקוסמות.

ניחושים ומעשי קוסמות משקפים אמונה שהעתיד ידוע וקבוע מראש. ולכן מי שיש לו מזל וצפוי לו עתיד מזהיר – הרוויח, ומי שלא – לא.

מחלוקת ידועה בגמרא (מסכת שבת קנו עמוד א) מתייחסת לנושא זה, וממנה הביטוי "אין מזל לישראל". רבי חנינא היה משוכנע שיש מזל לישראל (וטען שהוא "מזל טוב"). אילו רבי יוחנן (ואחרים) טענו בלהט ש"אין מזל לישראל".

ומה הוא "מזל"? הגמרא מסבירה (בראשית רבה פרשה י אות ו): "אמר רבי סימון: אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו, ואומר לו גדל."

המזל הוא לפיכך השפע האלוהי, שנמצא בטבע ודוחף כל דבר בעולם לממש את מהותו הפנימית.

אם אין ניחושים וקסמים, מה כן משפיע על עם ישראל?

הזמן, העת, העתים.

כָּעֵת, יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל, מַה-פָּעַל, אֵל

מה פועל האל? העבר, ההווה והעתיד הם פעולת האל. אין מקום לניחוש או קסמים. אין להם אחיזה בישראל. כל מעשה שאנו עושים כל דבר שקורה, כל "עשב" שגדל הוא גם משתנה עם הפעולה שלו, והשינוי משנה גם את המזל שלו בהתאם.

ליד שולחן השבת נשוחח עם הילדים על מזל, גורל ובחירה חופשית:

1. עם ישראל לא יודע על בלעם העומד מרחוק ומנסה לקלל אותו. כיצד אי-הידיעה הזו משפיעה או משפיעה על עם ישראל? אולי גם בחיים שלנו אנשים עושים משהו עבורנו ואנו לא יודעים וחושבים שסתם קרה לנו "מזל טוב"?

• קראו את הסיפור על נילס בוהר: האם נילס בוהר  המדען האמין במזל או לא?

מספרים על הפיסיקאי המפורסם נילס בוהר שתלה על דלת המשרד שלו פרסת סוס (שלפי האמונה התפלה מביאה מזל טוב). חבריו מיד שאלו אותו "נילס, בוודאי אתה אינך מאמין בהבלים כאלו??". בוהר אנא בשנינות: "בוודאי שאינני מאמין בזה, אבל אומרים שזה עובד גם אם לא מאמינים…". (הרחבה על מדע ומזל בסוף המאמר)

• בין המזל לבחירה החופשית נמצאת גם הנבואה שמגשימה את עצמה – כאשר אנחנו מציבים לנו יעד ומאמינים שנשיג אותו, יש בזה גם קצת ניחוש אבל בעיקר הרבה השתדלות ובחירה. הרצל אמר על חזון הקמת מדינה לעם היהודי "אם תרצו – אין זו אגדה". האם תוכלו לחשוב על עוד נבואות שמגשימות את עצמן?

יהיה רצון שנרגיש את מציאות ה' תמיד.

תודה רבה לנדב שכתב יחד אתי את דברי התורה לפרשה הזו, מזל (טוב!) שהתחתנו

שבת שלום ומבורך מגילי ונדב והמשפחה

מקורות נוספים להרחבה למעוניינים (כתב נדב כ"ץ):

נילס בוהר התפרסם כבר פלוגתא הבולט ביותר של אלברט איינשטיין. איינשטיין כפר בנכונותה של תורת הקוונטים (שהוא עצמו היה אחד ממייסדיה). החלק הקריטי בתורת הקוונטים שהטריד את איינשטיין היה טענת התיאוריה שיש אקראיות מובנית בטבע. דהיינו שיש חוקיות מדויקת מאוד לניבוי הסתברויות, אבל אין דרך לדעת איך ייפול הפור במקרה מסוים. אפשר למפות את מרחב כל התוצאות האפשריות ואת הסיכוי שלהן להתרחש. אבל מה יקרה בפועל? כל פעם משהו אחר. זה הטריד מאוד את איינשטיין שטען בתוקף "אלוהים אינו משחק בקוביות!".

נילס בוהר השיב לו תשובה שמהותית מאוד לעניינינו – "הפסק לומר לאלוהים מה לעשות!". יש לבחון את המציאות בענווה. בין אם יש גורל ידוע מראש, ובין אם יש חופש בחירה או אקראיות בלתי נשלטת בעולם – זה רצונו של אלוהים ועלינו ללמוד זאת בענווה ובהתפעלות… מאה שנים אח"כ, אנחנו יכולים לומר בביטחון ומתוך אינספור עדויות, שאיינשטיין טעה ובוהר צדק.

חלקו השני של הפסוק בפרשה ("כעת יאמר…") מתייחס גם ליעקב וגם לישראל – שני החלקים של המהות  – החלק המתחכם, הלמדני (יעקב) והחלק הישר והלוחם (ישראל). הפסוק אומר להם שהפעולה בעולם: העבר, ההווה והעתיד הם פעולת האל. אין מקום לניחוש או קסמים. אין להם אחיזה בישראל.

מחלוקת ידועה בגמרא (מסכת שבת קנו עמוד א) מתייחסת לנושא זה, וממנה הביטוי "אין מזל לישראל". רבי חנינא היה משוכנע שיש מזל לישראל (וטען שהוא "מזל טוב"). אילו רבי יוחנן (ואחרים) טענו בלהט ש"אין מזל לישראל".

ומה הוא "מזל"? הגמרא מסבירה (בראשית רבה פרשה י אות ו): "אמר רבי סימון: אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו, ואומר לו גדל."

המזל הוא לפיכך השפע האלוהי, שנמצא בטבע ודוחף כל דבר בעולם לממש את מהותו הפנימית.

גם רב הסכים לכך שאין מזל לישראל, הוא מספר על אברהם אבינו:

"ואף רב סבר אין מזל לישראל, דאמר רב יהודה אמר רב: מניין שאין מזל לישראל – שנאמר "ויוצא אתו החוצה". אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם "בן ביתי יורש אותי". אמר לו: לאו, "כי אם אשר יצא ממעיך". אמר לפניו: רבונו של עולם, נסתכלתי באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן. אמר ליה: צא מאיצטגנינות שלך, שאין מזל לישראל."

רב דורש את הפסוק "ויוצא אתו החוצה" בפירוש מופלא – הקב"ה הוציא את אברהם "החוצה" – החריג אותו מתפיסת העולם הטרגדית שבה הוא תפס את עצמו וגורלו. לפי זה, יש רוח החדשה שהקב"ה שואף להביא לעולם, רוח הבחירה החופשית. החירות לבחור בדרך חדשה. להאמין בטוב למרות הצער. ליצור למרות השבר.

הרב ירון בן דוד מסביר ומצטט את המכתב מאליהו (הרב דסלר) מדוע יש מחלוקת חכמים בנושא המזל של ישראל. הוא אומר שכאשר מצב האדם או האומה (המזל) הוא כלי במימוש הייעוד – אפשר לשנותו על ידי יציאה "החוצה". שינוי התודעה ובחירה חפשית יכולים לשבור את הגורל ולשנותו.

אבל כאשר המזל נוגע בייעוד הפנימי, במהות – אי אפשר לשנותו. המזל הזה הוא פעולת האל בעולם.

ובמאה האחרונה, התחדשה תפיסה זו באמירתו המפורסמת של בנימין זאב הרצל "אם תרצו אין זו אגדה…" .

ואיך נדע מתי שולט המזל, ומתי לא? זה הסוד הגדול. הקסם האמיתי.

לא נדע.

החירות אינה מבקשת חופש מוחלט מחוקיות העולם וגזירותיו. היא שואפת ליצור בתוך החוקיות הזו. להאמין שיש מופלא בעולם, ומצווה עלינו לגלותו.

 

 

 

בני ישראל במדבר בדרכם לארץ ישראל. אין להם תמונות של ארץ ישראל, ואין גוגל-ארץ או אינסטגרם של ארץ ישראל, אין גם אף אחד שזוכר איך ארץ ישראל נראית, כי אף אחד מהם מעולם לא היה שם, כולם נולדו במצרים.

משה שולח קבוצה של אנשים המורכבת מנציג אחד מכל שבט על מנת שיתורו את הארץ.

אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר-שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת-הָאָרֶץ (במדבר יג,טז)

לתור – להיות תיירים. מה עושה תייר?

הזכרו בטיול שעשיתם לבד  או עם המשפחה:

האם טיילתם פעם בעיר או מדינה אחרת?

למה הגעתם לאותה העיר או המדינה?

מה ציפיתם לראות ומה ראיתם?

אלו חוויות נשארו לכם מהטיול?

בדרך כלל כשאנו עושים טיול למקום לא מוכר אנחנו סקרנים לראות מה יש בו:

איך נראים האנשים? מה הם אוכלים והאם זה טעים או מוזר? מה לובשים שם? מה עושים שם בשעות הפנאי? מה מעניין את האנשים שגרים שם, במה הם עוסקים?

איך נראה המקום, הבניינים, הטבע?

תיירים מחפשים את השונה, המיוחד, המסקרן, המעניין, המרתק והיפה במקום שבו הם מבקרים.
זה מה שנשלחו האנשים לעשות:

להתבונן ולראות את ארץ ישראל על מנת שיוכלו לתאר אותה  לבני ישראל.

בפועל אנו קוראים לסיפור הזה "פרשת המרגלים", כיוון שעשרה מתוך שנים עשר האנשים שנשלחו הדגישו (והגזימו) ובחרו לתאר את מה שהם ראו מנקודת מבט שלילית, עוינת ומפחידה.

למה? הפרשנים עוסקים בשאלה מה גרם לאנשים ששלח משה לדבר רעות על הארץ, ואני מציעה ללכת וללמוד את הפירושים השונים כי יש בהם לימוד זכות על המרגלים.

(בסוגריים אני רוצה להעלות את ההשערה שבני ישראל היו צריכים לחשוד מיד במרגלים, כיוון שהיכן נמצא עשרה אנשים נבחרי ציבור שיסכימו על אותה האמירה…)

בחרתי להציב על השולחן מפה סגורה של ארץ ישראל וסביבה עומדים שנים עשר אנשים.
התמונה מעלה את השאלה: מה ימצאו האנשים שיפתחו את המפה ויסתכלו בה, מה יגלו האנשים שיתבוננו במפת ארץ ישראל?

זו שאלה שמתחילה בפרשת השבוע ומתחילה עד היום: באילו עיניים אני מתבוננת בארץ ישראל שאני חיה בה.

השאלה היא מה אני מוֹצאת במציאוּת של החיים שלי.

עד היום בני ישראל רואים את המציאות באופן אלוקי-נסי – הם רואים את מכות מצרים, הם רואים את קריעת ים, את מעמד הר סיני. מהיום בני ישראל רואים את המציאות גם דרך עיני שליחים-נשיאים. ראיה אנושית בעלת בחירה בין טוב לרע. כשהשליחים הופכים למרגלים, הם מועלים בתפקידם ומטעים את בני ישראל, ובסופו של דבר כולם נענשים להישאר עוד ארבעים שנה במדבר.

ממש אחרי חטא המרגלים בני ישראל מתרגלים את הראיה החדשה שהם למדו:
וַיִּהְיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּמִּדְבָּר; וַיִּמְצְאוּ, אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים–בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. (במדבר טו,לב)

בני ישראל במדבר והיום הוא יום השבת. יש כל כך הרבה יופי בשבת, יש כל כך הרבה בני ישראל, ומה בני ישראל רואים מתוך המציאות הזו – את מי שמחלל שבת. הם לא רואים את כל האחרים ששומרים שבת?

מי שמכיר אותי יודע שהספר החביב עלי הוא קונקורדנציה של התנ"ך. המילה "וימצאו" הדהדה לי משהו מוכר ומיד הלכתי לבדוק בקונקורדנציה.

כדי למצוא צריך קודם כל לחפש, ואכן יש סיפור כזה בספר בראשית:

וַיַּחְפְּר֥וּ עַבְדֵֽי־יִצְחָ֖ק בַּנָּ֑חַל וַיִּ֨מְצְאוּ־שָׁ֔ם בְּאֵ֖ר מַ֥יִם חַיִּֽים (בראשית כו,כ).

חשבתי לעצמי כמה גדול ההבדל בין בני ישראל של דור המרגלים לאבינו יצחק. הנה עבדיו של יצחק מחפשים-חופרים ומוצאים באר מים חיים. והמרגלים ובני ישראל, שהם ממש עוד רגע בארץ זבת חלב ודבש, חופרים את הארץ-ומוצאים פחד ויאוש.

ליד שולחן השבת נשוחח על אופני הראיה השונים של אותה המציאות.

נקרא את השיר של נתן אלתרמן "משקפיים ורודות":
יש פה תחת השמיים 
כלל ידוע בספרים – 
כצבעי המשקפיים 
כן הוא צבע הדברים. 
בשחורות רק רע רואים פה, 
בוורודות הכל תמים, 
בשחורות על שטר חותמים פה, 
בוורודות אין משלמים. 
בשחורות רואים כזית. 
בוורודות רואים עולם. 
בשחורות זה בעל בית. 
בוורודות זה בן אדם. 

הזכוכית את הצבע נותנת 
והלב מצטרף אחר כך. 
בשחורות החותנת – חותנת. 
בוורודות החותנת מלאך. 
המצאה יקרה, משקפיים. 
הסתכל נא וראה, למשל – 
בשחורות עד צוואר באו מיים, 
בוורודות – על המים נמל! 

                                                  שבת של שמחה ושלום, מגילי

לכבוד חגיגת בר המצווה של בננו, קיבצתי את דברי התורה והתמונות מהשנים הקודמות לפוסט אחד.

יכין היקר, יהיה רצון שתלמד תמיד תורה בהתלהבות ובשמחה!

לספור שנים של שמיטה ויובל

איזה משחקים אתם אוהבים לשחק-  מונופול? המתיישבים של קטאן? מצ'יקורו?

או "גו"?

המשותף למשחקים הללו הוא שבהם שחקן יחיד מנסה לצבור כמה שיותר עושר ומקום לעצמו, בדרך כלל על חשבון השחקנים האחרים.

שאלה לדיון: עד כמה אדם יכול להיות עשיר, עד כמה הוא יכול להיות עני?
האם עשיר הוא מי שיש לו הרבה כסף או שיש עוד מדדים לעושר. 
מפרקי אבות אנו לומדים ש" איזהו עשיר? השמח בחלקו".

במסכת כתובות לומדים ש"אין עני אלא בדעת ואין עשיר אלא בדעת". למה הכוונה, לדעתכם?

בפרשה מופיעות מצוות שנתנו למשה ולבני ישראל במעמד הר סיני, אף שהן רלוונטיות רק בתחומי ארץ ישראל, מצוות השמיטה ומצוות היובל.

מצוות שמיטה:

אנו סופרים את השמיטה במחזור של שבע שנים. לשנה השביעית קוראים "שמיטה”. בדומה ישנם שבעה ימים בכל שבוע, לפני חג השבועות סופרים שבעה שבועות (שבע פעמים שבע), חג הפסח וחג הסוכות נחוגים שבעה ימים וישנן מצוות שסופרות שבעה ימים (כמו טהרת מצורע).

לשמוט זה לעזוב. בשנת השמיטה, לא עובדים בחקלאות. קוראים לזה "שבת הארץ". כמו שאחרי ששה ימים יש שבת שבה נחים, כך אחרי שש שנים יש שבת של הארץ, של האדמה. האדמה נחה. אנחנו לא חורשים ולא זורעים ולא דשים ולא מדשנים. מה שיצמח-יצמח, ומה שלא -לא. דבר נוסף שקורה בשנת שמיטה הוא שאם מישהו לקח הלוואה מאדם אחר ויש לו חוב, אז החוב שלו מתבטל בשנת שמיטה.

מצוות יובל:

אחרי שסופרים שבע פעמים שבע שנים, והיו שבע שנות שמיט, מגיעה שנה מיוחדת שקוראים לה שנת היובל. שנת היובל היא כמו שנת שמיטה שבה לא עובדים את האדמה, וגם כל הנחלות חוזרות לבעלים המקוריים, וכך נשמרת החלוקה הראשונה של הנחלות לשבטים, וגם כל העבדים משתחררים ויוצאים לחופשי.

נחזור לדיון המשפחתי ונסכם:

שנת היובל שבה כל הנחלות חוזרות לבעלים המקוריים שלהן, מגנה על הציבור מפני צבירה של הון אינסופי. שנת השמיטה שבה החובות הכספיים מתבטלים (נשמטים), יוצרת מצב שאדם לא יהיה בעל חוב כל ימיו.

תמונת השולחן מזמינה אותנו לשחק את משחק הילדים "7 בום":

כל בן משפחה בתורו אומר מספר. נתחיל מהמספר 1 ונתקדם, מי שיושב לידו יגיד 2, וכן הלאה. כאשר מגיעים למספר 7, יש לומר "שמיטה!" במקום "שבע!". 
ומי שתורו אחרי ה"שמיטה" מתחיל שוב מהמספר 1.

כך נספור שבע שמיטות (שבעה סיבובים), והאחרון אומר "יובל".

האם תצליחו לספור את כל השנים עד היובל מבלי להתבלבל?

כיוון אנו סופרים עד שבע בכל פעם, גם הילדים הצעירים יכולים להשתתף.

שבת הארץ

מצגת זאת דורשת JavaScript.

שבת הארץ
כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיהוָה…שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ; וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ–שַׁבָּת, לַיהוָה: שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר.

כאן לפנינו שבת הארץ כשנת לימוד ועיון, השתלמות והתרוממות – "שבת לה'". האיכר, אשר בדרך כל עסקי שדהו בולעים את כל זמנו, אשר אין לו לא יום ולא לילה, לא שבת ולא מועד במובנם המלא, ניתנת לו פתאום אפשרות של התפנות למשך שנה שלמה לדברים שברוח.
(הרב שאול ישראלי)

אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם… וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד (ויקרא כו,ג-ו)

"ונתתי שלום" – שמא תאמרו הרי מאכל הרי משתה אם אין שלום אין כלום ת"ל אחר כל זאת ונתתי שלום בארץ מכאן שהשלום שקול כנגד הכל (פירוש רש"י)

דיון משפחתי: למה מתכוון רש"י "אם אין שלום – אין כלום"?

לאחר שנשמע את הדעות השונות, נתבונן בתפילה שחיבר ר' נחמן מברסלב על השלום.

ר' נחמן מתפללים על הפכים שמתכללים יחד – שמסתדרים ביחד מבלי לבטל אחד את השני ובלי לוותר על הזהות העצמית של כל אחד מהם.

האם יש לכם סיפור כיצד הייתם בשלום עם אדם ששונה מכם? ספרו לבני המשפחה שלכם.

אֲדוֹן הַשָּׁלוֹם מֶלֶךְ שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ, עוֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא אֶת הַכּל עָזְרֵנוּ וְהוֹשִׁיעֵנוּ כֻּלָּנוּ, שֶׁנִּזְכֶּה תָמִיד לֶאֱחֹז בְּמִידַּת הַשָּׁלוֹם, וְיִהְיֶה שָׁלוֹם גָּדוֹל בֶּאֱמֶת בֵּין כָּל אָדָם לַחֲבֵרוֹ וּבֵין אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ, וְלא יִהְיֶה שׁוּם מַחֲלוֹקֶת אֲפִילּוּ בְּלֵב בֵּין כָּל בְּנֵי אָדָם, כִּי אַתָּה עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמֶךָ, וְאַתָּה מְחַבֵּר שְׁנֵי הֲפָכִים יַחַד, אֵשׁ וּמַיִם, וּבְנִפְלְאוֹתֶיךָ הָעֲצוּמִים אַתָּה עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, כֵּן תַמְשִׁיךְ שָׁלוֹם גָּדוֹל עָלֵינוּ וְעַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, בְּאפֶן שֶׁיִּתְחַבְּרוּ כָּל הַהֲפָכִים יַחַד בְּשָׁלוֹם גָּדוֹל וּבְאַהֲבָה גְדוֹלָה וְיֻכְלְלוּ כֻלָּם בְּדֵעָה אַחַת וְלֵב אֶחָד לְהִתְקָרֵב אֵלֶיךָ וּלְתוֹרָתְךָ בֶּאֱמֶת, וְיֵעָשׂוּ כֻלָּם אֲגֻדָּה אַחַת לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם, יְהוָה שָׁלוֹם, בָּרְכֵנוּ בַשָּׁלוֹם, וְעַל יְדֵי זֶה תַמְשִׁיךְ עָלֵינוּ כָּל הַבְּרָכוֹת וְכָל הַהַשְׁפָּעוֹת וְכָל הַיְשׁוּעוֹת

(ליקוטי תפילות תתקסז)

"וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ"