פרשת בשלח

לנוחיותכם – דבר התורה בקובץ נוח להדפסה:

כשאני קוראת את פרשת בשלח בעיניים של אמא, אני קוראת סיפור לידה. אני קוראת את סיפור הלידה של עם ישראל. חלק נכבד מהפרשה עוסק באיך יצאו בני ישראל ממצרים. לכאורה זה נשמע פשוט – בני ישראל יוצאים מגבול ארץ מצרים אל המדבר לכיוון ארץ כנען, ארץ ישראל. בפועל היציאה הזו מתוארת בהרבה מילים, הרבה מעשים, ועדיין לא ברור מהבדיוק קרה שם.

האם יציאת מצרים הייתה ביום או בלילה?

האם פרעה משלח את בני ישראל או שהם יוצאים על דעת עצמם?

האם הם בורחים או יוצאים ביד רמה?

ממה בני ישראל מפחדים יותר – מים סוף או ממצרים?

האם בני ישראל הולכים בים או ביבשה – הזדמנות קלאסית לשחק עם הילדים "ים-יבשה".

אני קוראת השנה את הפרשה בעיניים חדשות ומתעכבת על אחד מרגעי השיא של סיפור יציאת מצרים.
בני ישראל כבר יצאו ממצרים, הם מגיעים אל ים סוף ורואים מרחוק את פרעה וצבאו רודפים אחריהם.

אנחנו נמצאים בשיא המתח (שמות פרק יד, י-יז) –

וּפַרְעֹה, הִקְרִיב;  – פרעה מתקרב אל מחנה בני ישראל

וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה. – בני ישראל מפחדים מהמפגש עם פרעה, וצועקים אל ה'. זה הדבר הנכון לעשות, הם פונים אל הקב"ה.

וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר:  מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. – ומיד מתלווה לצעקה אל ה' תלונה המופנית את משה רבינו – למה הוצאת אותנו ממצרים, אם הגענו לכאן כדי למות, היינו יכולים למות כבר במצרים (האם גם אתם שומעים את הנימה ה"פולנית" של התלונה?)

מבולבלים? גם אני.

מצד אחד – צעקה אל ה', שאפשר להבין אותה כהבעת אמון בה' ובקשת עזרה. מצד שני תלונה כלפי משה, שהולכת אחורה לעצם המעשה של היציאה ממצרים. הרי מי שיצא ממצרים יצא ברגלו, אף אחד לא הכריח אותו ללכת…

 הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם:  כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר. – אפשר ליישב את הסתירה בין הצעקה אל ה' לתלונה אל משה בכך שכשאנו עושים מעשה גדול ואמיץ עדיין יכולים להתקיים בתוכנו שני קולות. הקול האמיץ, המאמין, הרוצה – הנפש האלוקית שאינה מתפשרת. זוהי הקריאה/הצעקה של עם ישראל אל הקב"ה. ומצד שני הקול הספקני, מרפה הידיים, המהסס, שמנסה להיאחז בידוע ובמוכר – הקול שמתלונן על הקושי ורוצה לחזור למצרים.

משה עונה לעם דברי חיזוק ועידוד :

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ–הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת יְהוָה, אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם:  כִּי, אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם–לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד-עוֹלָם.

יְהוָה, יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן.

העידוד של משה הוא על גבול הפנטסטי. משה בעצם מבטיח לעם שהצרות שלו ייעלמו, פשוט – פוף! לא יהיו קיימות יותר.

אולי בגלל זה הקב"ה עונה למשה באופן שיכול להישמע כגערה:

 וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, מַה-תִּצְעַק אֵלָי; דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ.  – משה, אתה מדבר יותר מידי, אתה מבטיח הבטחות שלא קשורות למציאות. הקב"ה לא יעלים את הבעיות של בני ישראל, אלא ילמד אותם להתמודד. וראשית ההתמודדות היא "ויסעו" – לזוז מהמקום המלחיץ והמפחיד. ברגע שזזים-נוסעים מקבלים פרספקטיבה אחרת, ויוצאים גם מהשיתוק והקיפאון של הפחד. זה לא זמן לתפילה, זה זמן לתזוזה.

 וְאַתָּה הָרֵם אֶת-מַטְּךָ, וּנְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַיָּם–וּבְקָעֵהוּ; וְיָבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה.

את נס בקיעת הים עושה משה בידו ולא במטהו.

הבה נעיין במדרש:

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, עַל-הַיָּם, וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת-הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל-הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת-הַיָּם לֶחָרָבָה; וַיִּבָּקְעוּ, הַמָּיִם.(שמות יד, כא)

"ואתה הרם את מטך" –

אמר משה לפני הקב"ה: אתה אומר לי שאקרע את הים ואעשה את הים יבשה והכתיב: "אשר שמתי חול גבול לים" (ירמיה ה כב)! והרי נשבעת שאין אתה קורעו לעולם!

אמר ר' אלעזר הקפר: אמר לו משה: לא כך אמרת שאין הים נעשית יבשה שנאמר: "אשר שמתי חול גבול לים" וכתיב: "ויסך בדלתים ים" (איוב לח ח). אמר לו הקב"ה: לא קראת! מתחילת התורה מה כתיב? "ויאמר אלהים יקוו המים" (בראשית א ט) – אני הוא שהתניתי עמו. כך התניתי מתחלה שאני קורעו, שנאמר: "וישב הים לפנות בוקר לאיתנו" (שמות יד כז) – לתנאו שהתניתי עמו מתחילה.

הסבר: המדרש מתאר כיצד הקב"ה אומר למשה לקרוע את הים ולהפוך אותו ליבשה, וכיצד משה  אומר לקב"ה שלעשות את זה מנוגד למעשה בריאת העולם. הקב"ה עונה למשה שכיוון שהוא ברא את העולם, הוא גם יכול לשנות את כללי הבריאה (התנאים) לפי הצורך.

המשך המדרש:

מיד שמע משה להקב"ה והלך לקרוע הים.

 וכיון שהלך לקרוע את הים, לא קבל עליו להיקרע.

 אמר לו הים: מפניך אני נקרע? אני גדול ממך! שאני נבראתי בשלישי ואת נבראת בשישי.

הסבר: הים אומר למשה שאין לו זכות לצוות עליו להשתנות כיוון שהים נברא ביום השלישי לבריאת העולם והאדם (משה הוא אדם) נברא ביום השישי. כיוון שלים יש יותר ותק, הרי שמשה צריך לכבד אותו ולא לצוות עליו.

 כיון ששמע משה כך, הלך ואמר להקב"ה: אין הים רוצה להיקרע.

הסבר: משה לא יכול להתמודד בעצמו עם טענת הים בעניין הותק והכבוד ועל כן הוא חוזר לקב"ה.

 מה עשה הקב"ה? נתן ימינו על ימינו של משה שנאמר: "מוליך לימין משה זרוע תפארתו, בוקע מים מפניהם" (ישעיה סג יב).

 מיד ראה הים להקב"ה וברח, שנאמר: "הים ראה וינוס" (תהלים קיד ג) – מה ראה? אלא שראה להקב"ה שנתן יד ימינו על משה ולא יכול לעכב, אלא ברח מיד.

אמר לו משה: מפני מה אתה בורח? אמר לו הים: מפני אלהי יעקב – מפני יראתו של הקב"ה.

הסבר: הקב"ה שם את ימינו (את מה שבאופן סמלי אנו בני האדם נחשיב בהבנתנו המוגבלת כ"ימין" של הקב"ה ) על יד ימין של משה, וכאשר הים רואה שהידו של משה נסמכת-נתמכת-מוּלכת בימינו של הקב"ה הוא נבקע לשניים מיד מפני יראתו את הקב"ה.
המדרש מתייחס לתיאור בקיעת הים לפסוק במזמור תהילים "הים ראה וינוס" (שמות רבה כא ו)

הים ראה וינוס

לפי המדרש – הים רואה את ימינו של הקב"ה על ימינו של משה והוא נס מלשון בורח מתוך יראה-פחד.
ואולי,

אציע בזהירות, הים רואה משהו (ולא ירא, מלשון מפחד) ועושה נס (מלשון ניסים ונפלאות, לא

מלשון מנוסה-בריחה). ואז נשאלת השאלה – מה ראה הים?

נחכה עם השאלה הזו .

הים נבקע ובני ישראל עוברים בים-יבשה.

איך הייתה ההרגשה לעבור בים-יבשה?

נוכל לשוחח על כך עם הילדים. גם חז"ל התעניינו בחוויה המיוחדת הזו, במעבר בתעלת הלידה של העם היהודי, מה קורה שם, מה מרגישים, איך זה נראה?

 יד,כב וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה; וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם.

לחז"ל יש דעות שונות –

הים נבקע באופן כזה שהשמים זורמים בעמידה ובני ישראל עוברים בתווך,

או המים נעמדו קפואים-משותקים למעין חומה אטומה (לפי ר' יוחנן) ובני ישראל עברו בין שתי חומות מים,

או שהים התפצל להרבה שבילים וכל שבט עבר בשביל משלו,

או, כמו שאמרה סרח בת אשר (בגיל כמה מאות שנים על פי פסיקתא דרב כהנא י"א) המים הפכו לחומה שקופה ומאירה, כמו זכוכית או כמו…מראה, ובני ישראל עוברים בתווך.

מה קורה כאשר עוברים בין שתי מראות?

נסו עם הילדים בבית.

כשעומדים בין שתי מראות אנו רואים את עצמנו אינסוף פעמים. כאילו כל דורות עם ישראל מהעבר, ההווה והעתיד עברו יחד בין חומות המים. מעניין שהתיאור של סרח בת אשר מתיישב עם האמירה של חז"ל ש"חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִילּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרָיִם".

הנה חזרנו לעניין "הראיה" וכעת נענה על השאלה "מה ראה הים?", ששאלתי קודם.
אני מציעה לדון בשאלה הזו ליד השולחן. בשבת נחה עלינו רוח מיוחדת והילדים יכולים להפתיע אותנו, ואנו יכולים להפתיע את עצמנו בתובנות חדשות בדברי תורה.

אחרי שבני ישראל עוברים בים-יבשה, פרעה וצבאו נכנסים גם לים סוף, ואז ה' מורה למשה 
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, נְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַיָּם; וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל-מִצְרַיִם, עַל-רִכְבּוֹ וְעַל-פָּרָשָׁיו.

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ עַל-הַיָּם, וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ, וּמִצְרַיִם, נָסִים לִקְרָאתוֹ; וַיְנַעֵר יְהוָה אֶת-מִצְרַיִם, בְּתוֹךְ הַיָּם.

 וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם, וַיְכַסּוּ אֶת-הָרֶכֶב וְאֶת-הַפָּרָשִׁים, לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה, הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם:  לֹא-נִשְׁאַר בָּהֶם, עַד-אֶחָד.

וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת-יִשְׂרָאֵל–מִיַּד מִצְרָיִם; וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם, מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם. (שמות יד,כז-לא)

מצרים טובעים בים, ובני ישראל רואים את המצרים טובעים בים ומתים, וזו יציאת מצרים בשלמותה, כאשר אנו רואים את הדבר שהכי מפחיד אותנו בעולם – מת. רק עכשיו יכולה להתממש הבטחתו של משה "לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד-עוֹלָם". לפני שלא נוסיף לראות את מצרים, אנו חייבים לוודא שהמתנו את פחד-מצרים מקרבנו, וזה אפשרי רק כשנשתכנע שהוא מת.

מיד אחרי שבני ישראל רואים שהאיום המצרי הוסר:

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-יְהוָה; וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ.

היד הגדולה, זה מה שראה הים. היד הגדולה היא ידו של משה שעליה ידו של הקב"ה. הים יודע שיש סדרי עולם, שביום השלישי נגזר על המים להיקוות למקום אחד ועל היבשה להראות:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה, הַיַּבָּשָׁה; וַיְהִי-כֵן.  י וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ, וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב.(בראשית א,ט)

בוויכוח המדרשי של הים עם משה, הים אומר למשה – יש בורא עולם, ורק הוא יכול לשנות את סדרי הים-יבשה, וכאשר ימינו של הקב"ה על ימינו של משה, הים רואה – ונס, אולי בורח מיראת אדונו, ואולי – עושה נס, שובר את תנאיו.

מה יותר קשה לשבור את הכלים לתמיד או לשבור משהו רק באופן זמני?
אני לא יודעת איך אפשר לשבור משהו רק לכמה דקות או שעות ואז להחזיר אותו "לאיתנו" למצב היציב והחזק כפי שהיה בראשונה. זהו נס קריעת ים סוף – שהים משנה את טבעו והופך ליבשה, ואז חוזר לאיתנו (ביטוי מופלא).

הגמישות של הים מאפשרת לעם ישראל להיוולד אל המציאות החדשה של עם בני חורין.
לאחר שבני ישראל עוברים בים סוף הם אומרים שירה.
רש"י המפורסם על עבודת ה' אומר:

"אֵין אָדָם שָׁר שִׁירָה אֶלָא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה וְטוּב לֵבָב" (מסכת ערכין,י"א).
אי אפשר לכפות על אדם שירה. שירה נובעת מתוך הרגשת חירות והכרת הטוב.

בסוף הפרשה נפגוש שוב את ידיו של משה, את ידיו ולא את המטה.
בני ישראל נלחמים בעמלק, ותוצאת המלחמה מושפעת ישירות מידיו של משה:

וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ, כַּאֲשֶׁר אָמַר-לוֹ מֹשֶׁה–לְהִלָּחֵם, בַּעֲמָלֵק; וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר, עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה.

וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ–וְגָבַר יִשְׂרָאֵל; וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ, וְגָבַר עֲמָלֵק.

 וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים, וַיִּקְחוּ-אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ; וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו, מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד, וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, עַד-בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. (שמות יז, י-יב)

על ים סוף אומר הקב"ה למשה להימנע מלהשתמש במטה שלו, ולהטות רק את ידו על הים, כדי שבני ישראל יבינו שמדובר בנס, ולא במטה קסמים. כעת ידיו של משה הן המכריעות במלחמה, אך בני ישראל כבר למדו שלא הידיים של משה הן העושות, אלא התנועה היא העושה:

והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו' (שמות יז יא).

וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?

אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה כא ומשעבדין את לבם לאביהם             

שבשמים, היו מתגברים; ואם לאו, היו נופלין. (מסכת ראש השנה ג,ח)

לסיום,

שיר לכבוד המיילד בן המיילדת:

ימיו של משה אמונה,

לשורר,

עד בוא השמש.

ידיים

ללדת

אהבה

שבת של שירה ושמחה, מגילי והמשפחה

*שורר הוא הטבור בתנ"כית 

.