שולחן ערוך לפרשה

הפגישה השבועית נפתחה בהתבוננות שקטה בתמונה הבאה:

תובנות של הילדות:

משתתפת 1 – "התמונה הזו נראה כאילו היא צולמה מסרט. יש כאן אנשים שהתעוררו מוקדם בבוקר, הם עושים כל מיני דברים, יש להם מרץ כי מוקדם בבוקר ויש להם כוח, יש הרגשה של התעוררות"

– מה ראית שגרם לומר שמוקדם בבוקר, שיש "הרגשה של התעוררות"?

"הצבע של השמיים והאור. זה לא אור של היום, וגם לא לילה, זה כמו בתחילת הבוקר. וגם האנשים נעים והולכים ממקום למקום, לכן זה מרגיש התעוררות".

משתתפת 2 – "אני רואה איש גדול רץ ואשה שרצה אחריו. אני לא יודעת למה ולאן הם רצים"

משתתפת 3 – "יש באמצע איש חשוב, הוא הגיע לשוק, כי זו בעבודה שלו, כל האנשים האחרים באו לפגוש אותו, הם פחות חשובים."

– מה ראית שגרם לך לומר שהאיש חשוב?

"האיש הזה הוא הכי גדול וגם באמצע התמונה, וכל האחרים מאחור, והם גם קטנים יותר. יש לו בגדים שחורים שנראים חגיגיים ומכובדים, נראה שהאנשים האחרים מסתכלים אליו".

משתתפת 4 – "יש שני אנשים באמצע שהם גדולים, איש ואישה והם עובדים בשוק. ויש בצד ילדים שעוזרים להם, הם באו לעזור להם בעבודה"

– מה ראית שגרם לך לומר שהילדים שבצד התמונה עוזרים?

"כי הם ילדים, וילדים עוזרים…בעצם אני לא בטוחה שהיא (הדמות עם הסינר הלבן) ילדה. אבל היא נראית קטנה יותר מהאנשים האחרים. זו שלידה היא בטח ילדה, אבל זו, זה מבלבל, היא נראית קטנה בציור, אבל היא לא באמת קטנה"

משתתפת 5 – "זה ציור עתיק, מפעם, האנשים כאן ממקום אחר, ממזמן.

– מה ראית בתמונה שגרם לך לומר שהציבור עתיק?

"אני חושבת שהציור עתיק כי יש בו כדים כאלה כמו של פעם, וגם הבגדים של האנשים הם בגדים כמו שלבשו פעם, לפני הרבה שנים."

משתתפת 6 – "התמונה הזו מזכירה לי את השיר הראשון מהסרט "היפה והחיה".

– מה ראית שגרם לומר שהתמונה הזו מזכירה לך את השיר מהסרט "היפה והחיה"?

"שיש את האנשים שבאמצע והם כאילו רוקדים, ויש המון תנועה בתמונה הזו, כולם רוקדים, זה הזכיר לי את זה. השיר מתנגן לי בראש עכשיו".

לכל תובנה עשיי שיקוף מילולי ופיזי.
התמונה מאד סיקרנה את הילדות, ולאחר שכולן דיברו הן עשו יחד "רשימת מלאי" של דברים מוזרים בתמונה – הכפית בכובע של האיש (אחת הבנות אמרה "חשבתי שאלו משקפי שמש ששמו אותם בתנוחה מוזרה", המפתח על השמלה, ו"חתיכת קקי", שהיא בעצם ידית שבורה של כד, אך לא תיקנתי אותן).

לאחר הדיון על התמונה עברנו לשוחח על הפרשה-

אחת המשתתפות התנדבה מיוזמתה לסכם עבור הקבוצה את הנושאים העיקריים בפרשת השבוע – ההסכם של בלק עם בלעם, הניסיון של בלעם לקלל את עם ישראל וכשלונו, החטא של בני ישראל עם בנות מואב.
נושאים שעלו בדיון על הפרשה:
– דיון בפחדים של מדין ומואב מפני בני ישראל, וניסיון להסביר מדוע בעצם ישנו קונפליקט.

-מה המשמעות של "קוסמות" של בלעם, והקשר שיש לו עם הקב"ה שיש בו גם ציות וגם מרידה. כאן המשתתפות ניסו לדמיין כיצד מרגיש אדם שרוצה מאד לומר דבר אחד (קללה) ויוצא לו ההפך (ברכה).
– דנו בעיתוי של הסיפור ורמת המודעות של בני ישראל למתרחש – האם הם יודעים שהם בסכנה, האם הם מרגישים משהו? ומתוך הדיון התעוררו מחשבות לגבי חיי היום יום – כיצד פועלות המחשבות שלנו על אחרים והמחשבות של אחרים עלינו.

בפרשת חוקת אנו קוראים על בני ישראל הנפרדים ממרים הנביאה ומאהרון הכהן. בשבת בבית הכנסת אני יושבת עם הילדים ואנו נזכרים ומספרים על מרים ועל אהרון, כמו שעושים באזכרה.

אחרי מותם של מרים ואהרון חלים שינויים בהתנהלות של עם ישראל בעולם. באר המים הנסית שליוותה את בני ישראל במסעם במדבר – יבשה, והעם צמא למים.
ענני הכבוד שליוו והגנו על עם ישראל מאויבים ומחיות רעות – נעלמים, והעם חשוף למלחמות ולפגעי הטבע.

לאט לאט עם ישראל מתחיל את הסתגלותו למציאות שאינה מדבר, למציאות שאינה נסמכת על ניסים. האם בני ישראל עצובים על השינויים?

זו שאלה לדיון.

תשובה אפשרית נמצאת בשירה ששר העם על הבאר:

וּמִשָּׁם, בְּאֵרָה:  הִוא הַבְּאֵר, אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה לְמֹשֶׁה, אֱסֹף אֶת-הָעָם, וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם. 

אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת:  עֲלִי בְאֵר, עֱנוּ-לָהּ.

בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק, בְּמִשְׁעֲנֹתָם; וּמִמִּדְבָּר, מַתָּנָה.

וּמִמַּתָּנָה, נַחֲלִיאֵל; וּמִנַּחֲלִיאֵל, בָּמוֹת.         

וּמִבָּמוֹת, הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב–רֹאשׁ, הַפִּסְגָּה; וְנִשְׁקָפָה, עַל-פְּנֵי הַיְשִׁימֹן. (במדבר כא, טז-כ)

משהו כאן נראה הפוך. עד עכשיו, במשך עשרות שנים, היתה לבני ישראל באר נסית שסיפקה להם מים בכל מקום שהיו (על פי המדרש), ובכל הזמן הזה בני ישראל לא אומרו שירה מיוחדת על הבאר הזו, על הנס הזה.

עכשיו לבני ישראל אין יותר באר נסית, רק נסים מקומיים (כמו המים שה' הוציא להם מהסלע), אז למה עכשיו הם אומרים שירה?

הרבי מסלונים מסביר שאפשר להתייחס לסיפור השירה על הבאר כמטפורה. הבאר היא…התורה, לימוד התורה, או בלשונו "יגיעת התורה".

"…עניין יגיעת התורה כמרומז בלשון 'באר חפרוה שרים, כרוּהַ נדיבי עם במחוקק במשענותם', שהוא עניין יגיעת התורה…". (נתיבות שלום)

 כלומר צריך להתאמץ כדי להבין את דברי התורה. תריך להתאמץ כדי ללמוד תורה.

בני ישראל במדבר רגילים ללמוד תורה ואם הם צריכים להתאמץ- זה לא נורא, הרי זה מה שיש להם לעשות, אין להם דאגות של פרנסה או ביטחון.

אך מה יקרה כשיכנסו לארץ ישראל, האם תהיה לכל אחד משמעת ללמוד תורה, כאשר זו האחריות שלו בלבד, האם הוא יקדיש זמן ללימוד גם כשיש עבודה בשדה ודאגות לפרנסה?

קצת דומה למצב שלנו עכשיו בזמן החופשה הגדולה. בזמן בית הספר אנו רגילים שיש שעות של לימוד תורה, אך מה יקרה עכשיו, האם נזכור ללמוד תורה גם בימים שיש קייטנה או הולכים לבריכה?

כדי לזכור שדברי תורה הם מרעננים (כמו מים  ), הכנתי משחק שתוכלו לשחק ליד שולחן השבת (בתנאי שההורים יזכרו להדפיס ולגזור לפני):

לפניכם משפטים ממדרש המשווה בין מים לתורה. כל אחד בתורו לוקח משפט אחד ושאר המשתתפים מנסים לנחש מה המשותף בין מים לתורה. אפשר לתת רמזים, אפשר להציג בפנטומימה, רק לא להשתמש במילים שמופיעות במשפט עצמו.

דוגמא:
כדי להציג למשפחה את המשפט " מה מים מן השמים, כך תורה מן השמים", אני עושה הצגה כאילו אני הולכת עם מטריה ויורדים עלי מים מן השמים.

כרטיסיות המשחק להדפסה נמצאות בקובץ המצורף מתחת לתמונה.

שבת שלום, ובהנאה, מגילי והמשפחה

*המדרש המלא מופיעה בסוף לעיונכם.

המדרש המלא:

מדרש שיר השירים רבה א, יט'

…נמשלו דברי תורה במים, ביין, בשמן, בדבש וחלב. במים – "הוי כל צמא לכו למים".

מה מים מסוף העולם ועד סופו, דכתיב "לרוקע הארץ על המים", כך תורה מסוף העולם ועד סופו, שנאמר: "ארוכה מארץ מדה".

מה מים חיים לעולם, שנאמר: "מעין גנים באר מים חיים", כך תורה חיים לעולם, שנאמר: "כי חיים הם למוצאיהם", וכתיב "לכו שברו ואכלו".

מה מים מן השמים, שנאמר: "לקול תתו המון מים בשמים", כך תורה מן השמים, שנאמר: "כי מן השמים דברתי עמכם".

מה המים בקולי קולות, שנאמר: "קול ה' על המים", כך תורה בקולי קולות, שנאמר: "ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים".

מה המים משיבין הנפש, שנאמר: "ויבקע אלהים את המכתש אשר בלחי וגו'", כך תורה, שנאמר: "תורת ה' תמימה משיבת נפש".

מה המים מטהרים את האדם מטומאה, שנאמר: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם", כך תורה מטהרת הטמא מטומאתו, שנאמר: "אמרות ה' אמרות טהורות".

ומה המים מטהרים הגוף, שנאמר: "ורחץ את בשרו במים", כך תורה מטהרת הגוף, שנאמר: "צרופה אמרתך מאד".

ומה מים מכסים ערותו של ים, שנאמר: "כמים לים מכסים", כך תורה מכסים ערותן של ישראל, שנאמר: "ועל כל פשעים תכסה אהבה".

ומה מים יורדין טיפין טיפין ונעשית נחלים נחלים, כך תורה, אדם למד שתי הלכות היום ושתים למחר עד שנעשה כנחל נובע. מה מים אם אין אדם צמא אינה ערבה בגופו, כך תורה אם אין אדם עיף בה אינה ערבה בגופו. ומה המים מניחין מקום גבוה והולכים במקום נמוך, כך תורה מנחת מי שדעתו גבוהה עליו ומדבקת במי שדעתו נמוכה עליו.

ומה מים אין מתקיימין בכלי כסף וזהב אלא בירוד שבכלים, כך תורה אין מתקיימת אלא במי שעושה עצמו ככלי חרס.

ומה מים אין אדם גדול מתבייש לומר לקטן: השקיני מים, כך דברי תורה אין הגדול מתבייש לומר לקטן: למדני פרק אחד, דבר אחד, או פסוק אחד, ואפילו אות אחת.

ומה מים כשאין אדם יודע לשוט בהן סוף שהוא מתבלע, כך דברי תורה אם אין אדם יודע לשוט בהן ולהורות בהן סוף שהוא מתבלע. אמר ר' חנינא דקיסרין: מה המים נמשכין לגנות ופרדסים ולבתי כסאות ומרחצאות, יכול אף דברי תורה כן, תלמוד לומר "כי ישרים דרכי ה'".

אמר ר' חמא בר עוקבא: מה המים מגדלין את הצמחים, כך דברי תורה מגדלין את כל מי שהוא עמל בהן כל צרכן.

לקראת שבת פרשת חוקת

  

לפני עשר שעות בערך, כשהיה בוקר וחשבתי מה להכין לשבת, הוצאתי והנחתי על השיש תפוחים להכנת קראמבל שיהיה קינוח לשבת.
התפוחים חיכו בסבלנות כמעט עשר שעות, עד שהתפניתי להכין את הקראמבל (מתכון בספר הבישול הקהילתי ובאתרי האנטרנט המובחרים).
כיוון שבבית ילדותי לא היו קינוחים בדרך כלל, כי לא נהגו לאכול מתוק בסיום הארוחה, אני מרגישה חגיגיות מיוחדת בכל פעם שאני מכינה קינוח.
תוך כדי ההכנות אני מקשיבה לניגוני שבת ומתפללת שהקינוח, אף שהוא מתוק-לאחר-הארוחה יהיה לרצון (לחך ולקיבה ולנשמה) לכבוד השבת. תוך שאני מקלפת את התפוחים, אני רואה שכבר קילפתי כמות נכבדה של תפוחים ונשאר עוד תפוח אחד. התלבטתי – אולי התפוח הזה מיותר, אולי יש מספיק?

ממש התלבטתי. צריך עוד תפוח או לא? מצד אחד נחמד שיש שפע, וזכרתי עד כמה התענגנו על הקינוח הזה בעבר, מצד שני, אני לא רוצה שיהיה עודף מיותר שייזרק.
בדרך כלל אין לי התלבטויות כאלה. הפתעתי את עצמי.
הסתכלתי על התפוח הזה וניסיתי לדמיין מי יאכל אותו במהלך השבוע אם אחזיר אותו למגירת התפוחים, ואז עברה בי המחשבה – התפוח הזה חיכה על השיש מהבוקר, יחד עם שאר התפוחים, כדי להיות חלק מקינוח לשבת, ואני עכשיו שוקלת להוריד אותו בחזרה לדרגת ימי השבוע? הרי זה כבר תפוח שהוקדש לתבשיל שבת.

אז יש לנו הרבה קראמבל לקינוח, והרבה מתיקות, לכבוד השבת.

תמונת השולחן: תיבת נגינה של זוג רוקד (מוקצה, רק לאוירה לפני כניסת שבת) וזוג מלחיה-פלפליה שמלווים אותנו עוד מהשולחן הערוך של סבא וסבתא דנש ולילי שזכו לזוגיות ארוכת שנים בשמחה ובשלווה.
חקל תפוחין קדישין היא כינוי לשכינה הקדושה בליל שבת ובכל זמן שהיא נמצאת על מכונה ובתיקונה השלם כעין לעתיד לבא, כאשר היא מקבלת מוחין מזעיר אנפין ועולה עמו בתכלית העלייה. (https://chabadpedia.co.il/index.php/%D7%97%D7%A7%D7%9C_%D7%AA%D7%A4%D7%95%D7%97%D7%99%D7%9F_%D7%A7%D7%93%D7%99%D7%A9%D7%99%D7%9F)

שבת שלום מגילי והמשפחה

למפגש השני שלנו במתכונת VTS הילדים באו עם סקרנות לגבי התמונה שתוצג.

ההצגה העצמית של השלב הראשון כללה את רכיב המידע- הגיל של כל משתתף ומשתתפת.

פתחנו בהתבוננות שקטה בתמונה הבאה:

מקור התמונה

תובנות של הילדים:

"זה בית כנסת של גברים, וזה נראה כאילו עושים קידוש. יש ילד שיש לו בר מצוה, כולם שמחים כי יש לו בר מצוה."

"יש כאן חגיגה עם הרבה גברים, הם מחזיקים כוסיות של מים או של יין. הם חוגגים משהו"

"יש הרבה אנשים, בנים, אין כאן בנות, אולי הן מעבר למחיצה. יש כאן אותיות בכל מיני מקומות, אני חושבת שהם חוגגים משהו שקשור לאותיות"

"יש הרבה גברים עם כובעים או כיפות עם אותיות. על השולחן משהו שאני לא בטוחה מהו. כולם מחזיקים כוסות כדי לשתות."

"כולם בתמונה גברים יש איש חשוב באמצע, ויש את הילד. האיש נותן משהו לילד"

"ליד הילד יש את אבא שלו הוא נראה לי יותר צעיר מבר מצווה, בערך בן תשע"

לכל תובנה עשיתי שיקוף פיזי ומילולי.

לאחר הדיון על התמונה עברנו לשוחח על הפרשה-

הילדים בחרו לשוחח על הסיפור שבו בני ישראל מבקשים מים וה' אומר למשה ולאהרון לדבר אל הסלע כדי שיצאו ממנו מים. משה מכה בסלע ומשה ואהרון נענשים בכך שלא יכנסו לארץ ישראל.
השאלות שהעסיקו את הילדים:
-מה גרם למשה ולאהרון לטעות להכות בסלע במקום לדבר?
-מדוע קיבלו עונש חמור כל כך על טעות אחת "קטנה"?
-איזה נס יותר מיוחד – הכאה בסלע או דיבור אל הסלע?

היה נחמד לראות את הילדים משוחחים ביניהם באופן נינוח, מעלים רעיונות, משערים השערות, עונים זה לזה באופן מכבד ומקשיבים בכובד ראש להסברים של אחרים.
את הדיון סיימנו עם לימוד פירוש מילקוט מ"עם לועז", הגורס שהחטא של משה ואהרון היה שלא מלאו את הצורך של בני ישראל במים באופן מיידי, אלא פנו אל ה'. לפי הפירוש היה מצופה ממנהיגים בסדר גודל של משה ואהרון לגזור מיד שיופיעו מים עבור בני ישראל, באופן שהוא מעל הטבע, בבחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", כיוון שמים זה צורך קיומי, וברור שהקב"ה היה מקיים את הגזרה. החטא, אם כן, הוא ההתמהמהות של המנהיגים שגרמה לסבל של בני ישראל. כך נזכרנו גם בסיפורו של חוני המעגל…

בסיום הדיון חזרנו את התמונה: אחת הבנות אמרה "אני יודעת למה התמונה הקשורה לפרשה. זה משום שהאנשים מחזיקים כוסות מים, ובפרשה בני ישראל רוצים מים".
הילדים היו מעוניינים שאספר על התמונה, ולכן סיפרתי שהאיש שהם זיהו כמכובד הוא הרבי מלובביץ', וזהו מעמד "כוס של ברכה". הילדים סיפרו על המנהגים של הקידוש אצלם בבית וכיצד מחלקים בביתם את היין לקידוש.

בפרשת השבוע אנו נפרדים מאהרון וממרים. עם מותם של אהרון ומרים בני ישראל נפרדים גם מניסי המדבר – מענני הכבוד ומהבאר.

ענני הכבוד הגנו על עם ישראל מאויבים אנושיים ואחרים. 
הבאר של מרים סיפקה מים לעם ישראל, וכעת מורגש חסרון שתיהם.

Chukat

The Copper Snake

Moses made a copper snake and put it on a pole, and whenever a snake bit a man, he would gaze upon the copper snake and live
Numbers, 21, 9

Do you really believe that the snake kills or gives life? It is only when the people look upward, dedicating their heart to their father in heaven, they are cured, and if not, they fall away.

Rosh Hashana tractate, 3, 8

מטה אהרון

וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל הָעֵדוּת, וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה-אַהֲרֹן, לְבֵית לֵוִי; וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ, וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים

שקד מציין את תכונת השקידה הרצינית והזריזה ללא ליאות הפעילה והמבורכת. ובשל תכונה זו נמצא מטה בני אהרן ראוי להבחר למילוי התעודה הרוחנית העילאית של הכהונה בישראל (פירוש הרש"ר הירש לפרשה)

הנושא העיקרי בפרשה הוא מחלוקת קורח ועדתו (אפשר לקרוא על כך בויקי – https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%97)

הנושאים שאנו נדון בהן ליד השולחן הם:*מה באמת הפריע לקורח?
* אופנים שונים של תקשורת – מחלוקת, מריבה, ויכוח, דיון.
* מהי מחלוקת לשם שמיים, ומהי מחלוקת שאינה לשם שמיים.
* איך מכריעים דיון/מחלוקת?
* ומה שהילדים ישאלו…

שבת שלום מגילי והמשפחה

Korach

Aaron’s staff

And on the following day Moses came to the Tent of Testimony, and behold, Aaron's staff for the house of Levi had blossomed! It gave forth blossoms, sprouted buds, and produced ripe almonds

Number 17, 23

The Almond (Shaked) signifies dedication and untiring blessed action. This was the quality of the house of Aaron which made them worthy of the spiritual excellence that the priesthood of Israel requires

Rabbi Samson Raphael Hirsch, commentary on the Parash

וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת–בְּנֵי רְאוּבֵן.

(במדבר טז,א)

מי היה קורח? מדוע הוא עד כדי כך חשוב שהפרשה נקראת על שמו?

אין פרשת "משה", אין פרשת "אברהם אבינו", אין פרשת "יוסף". אבל יש פרשת "קורח".

הסיפור של קורח מספר לנו מה קורה כשמישהו רודף אחרי כבוד.

והנה הוא מקבל כבוד – התורה מספרת לכולם את סיפורו בפרשה על שמו.

קורח הוא בן דוד של משה ואהרון, גם הוא משבט לוי. לכל מי שבשבט לוי יש תפקיד מכובד במשכן, באוהל מועד או בכהונה. קורח אינו כהן. כהן הוא רק מי ששייך למשפחה של אהרון הכהן הגדול.

קורח מתקשה לקבל את מעמדם של משה ואהרון.

טענתו של קורח "כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים", היא ביסודה טענה נכונה. לפני ה' כולם שווים במהותם. המשך טענתו של קורח וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ מגלה את שאיפתו האמיתית. שאיפת השררה לו עצמו. דרך דבריו מתגלה מחשבתו – מי שמנהיג הוא מתנשא, יוצא מן הכלל, "שווה יותר".

משה ואהרון, שנבחרו על ידי הקב"ה, אינם הכתובת לשאלתו המתריסה של קורח, שאלה שטומנת בחובה את בקשת השררה עבורו. על כן התשובה שיקבל תהיה מידי ה', במבחן הקטורת, וכאשר ימשיך לפקפק במשה ואהרון, המנהיגים שנבחרו על ידי ה', יבוא על עונשו.

קורח, אשר התעקש לקרוא תיגר על מנהיגותם של משה ואהרון, נענש בכך שהאדמה פצתה את פיה ובלעה אותו ואת כל עדתו, תומכיו ורכושו.

סיפור האדמה הפוערת את פיה לבלוע אנשים מסוימים מצטרף לסיפורים אחרים שבהם הטבע משתנה בהוראה אלוקית – המבול, הפיכת סדום ועמורה, עשר המכות במצרים, קריעת ים סוף, ירידת המן, הוצאת מים מסלע.

משה מבקש שהאדמה תפצה את פיה ותבלע את האנשים המנאצים את ה'. האדמה כבר פצתה את פיה בעבר, כאשר העלימה את דמו של הבל אשר קין רצחו. האדמה אמנם העלימה את הדם, אך הדם זועק מהאדמה ומבקש לגלות את האמת – שהבל נרצח על ידי אחיו.

גם כאן מבקש משה – אדמה! העלימי את קורח ועדתו, כדי שתתגלה האמת, כדי שכולם יבינו שהם משקרים.

כשקוראים את סיפור המחלוקת, ואני ממליצה לקרוא אותו ישירות מהתורה, ולא מתקציר, מגלים שהסיפור לא פשוט ולא ברור. לא ברור מה קורח באמת רוצה, לא ברור מה עונים לו משה ואהרון (רמז – הם לא עונים לו). דברי קורח ועדתו רצופים שקרים וסילופים, אף שהם מוגשים במילים יפות ("ארץ זבת חלה ודבש" "כולם קדושים").

כשמשה רבינו מדבר הוא לא עונה לדברי המחלוקת, כי אי אפשר להשיב לטענות שקריות. משה רבינו מתאר את האופן שבו הוא פועל: וַיֹּאמֶר, מֹשֶׁה, בְּזֹאת תֵּדְעוּן, כִּי-יְהוָה שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה:  כִּי-לֹא, מִלִּבִּי (טז,כח)

מדרש רבה (יח,טז) אומר: ויקח קרח – מה לקח קרח? לא לקח כלום, אלא לבו נטלו.

קורח נתן ללבו להוביל אותו. בדיוק אחרי הפרשה שקראנו בשבוע שעבר – לא לתור אחרי העיניים ואחרי הלב, קורח נכשל. הוא רואה את משה ואהרון מנהיגים, הוא  מאוכזב, הוא מקנא, והוא נותן ללבו להוביל אותו בדרך של מחלוקת. משה לעומת זאת מעיד על עצמו, שאת אשר הוא עושה, הוא לא עושה מלבו, אלא בהוראת ה', כשמוח שליט על הלב. זה ההבדל בין משה המנהיג לקורח מעורר המדנים.

לסיפור של הפרשה קוראים "מחלוקת קורח ועדתו". במהלך הלימוד ועריכת השולחן עלו הרבה שאלות מצד הילדים (ומצדי) והיו לנו דיונים מרתקים. הנה כמה מהנושאים שעלו, ושנמשיך לעסוק בהם ליד שולחן השבת:

1. כמה צדדים למחלוקת?

מחלוקת היא בין שני צדדים, למה אומרים "מחלוקת קורח ועדתו" ולא מחלוקת "קורח ומשה"?

• מה היו באמת הטיעונים של קורח? 

מצד אחד הוא רוצה להיות מנהיג, ומצד שני אומר " כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים". אם כולם קדושים=כולם שווים, אז למה אתה חושב שאתה זה שראוי להיות מנהיג, מה זה משנה לך מי המנהיג?

• כיצד טוענים טענות?

דתן ואבירם מבלבלים שתי טענות שונות:

הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר:  כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, גַּם-הִשְׂתָּרֵר. תלונה אחת – במצרים היה לנו טוב, ובמדבר אנחנו נמות. טענה שניה – מדוע אתם המנהיגים (השוררים). כאשר אנחנו רוצים להביע את העמדה שלנו בויכוח, באופן שבאמת יבינו אותנו, הטענות צריכות להיות סדורות וברורות. דתן ואבירם מבלבלים את הטענות שלהם, מה שרומז לנו שאין כאן ויכוח/דיון אמיתי.

• למה להעניש ילדים?

כשמעין ערך את השולחן היה לו רעיון להציג את האדמה שפותחת את פיה ובולעת את קורח ועדתו. מעין לא הסכים לשים בובות של ילדים בתוך הבור שנפער. כששאלתי אותו על כך, היתה לנו שיחה מאד מעניינת על מידת האחריות של הילדים של קורח למעשה של אביהם, ועלתה השאלה מדוע להעניש גם אותם. מה דעתכם?

• לאן נעלם און פלת?

בתחילת המחלוקת של קורח עם משה ואהרון מוזכרים גם דתן ואבירם ואון בן פלת. בהמשך הסיפור אנו שומעים על עונשו של קורח ועל עונשם של דתן ואבירם, אך איננו שומעים יותר על און בן פלת.   שבת שלום ומבורך מגילי והמשפחה

פרשת שלח תשפ"ד

מחשבות ונקודות לתשומת לב על פרשת השבוע, שהן הזמנה לדיון משפחתי ואישי.
המחשבות מנוסחות כ..מחשבות, כשיחה של אשה שקוראת את החלק היומי של פרשת השבוע, ומשוחחת עם עצמה.
שלישי – חלק הפרשה שהוא "שלישי" וכן הלאה.
קובץ להדפסה מצורף בסוף.

שבת של שלום והנאה, גילי
ואם תרצו לחלוק את מחשבותיכם, הגיבו בבלוג או כתבו לי 0542593212

ראשון

1. שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ–כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם. וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן, עַל-פִּי ה': כֻּלָּם אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הֵמָּה.

מי נשלח לתור את הארץ – נשיאים או אנשים? שימו לב שאותן האותיות מרכיבות את שתי המילים.
הרש"ר הירש: "הטעמים מורים ש"נשיא" הוא הנשוא של "כל": כל אחד מהם יהא נשיא בבני שבטו".
כלומר האנשים שנשלחו אינם הנשיאים שקראו על מתנותיהם בפרשת נשא, נשיאי "מטות לבית אבותם" ו"ראשי אלפי ישראל" שעמדו בראש השבטים, אלא אנשים שהתנשאו, שהתבלטו באופיים ובכשרונם מעל ההמון, הם היו אנשים בעלי השפעה ומנהיגות, אך לא נשאו תפקיד בהיררכיה הפקידותית.

שאלות למחשבה ודיון:
-האם היעדר התפקיד הרשמי היה גורם אפשרי לחטא?
-איך בחרו את האנשים הללו?
-המאפיין של האנשים שנבחרו היה שהם בעלי השפעה (לפי הרש"ר הירש). בימינו ישנם משפיענים (משפיעני רשת). מה הופך אדם ל"משפיען" ומה גבולות האחריות שלו, לדעתכם?
-ואפשר גם לנצל את ההזדמנות ללמוד עברית ולהסביר לילדים משהו "נשוא" במשפט.

שני

2. וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב, וַיָּבֹא עַד-חֶבְרוֹן, וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי, יְלִידֵי הָעֲנָק; וְחֶבְרוֹן, שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה, לִפְנֵי, צֹעַן מִצְרָיִם

ויעלו – לשון רבים
ויבא – לשון יחיד.

רש"י מפרש שכלב בן יפונה הלך יחידי לחברון להתפלל על קברי האבות והאמהות במערת המכפלה.
נזכרתי בטיולים שעשיתי בחו"ל. הטיול הראשון שלי היה טיול שורשים להונגריה כשהייתי בת מצוה. לקחו אותי לראות את המקומות שסבא וסבתא גדלו בהם. אני כותבת "לקחו אותי" כי זו לא היתה החלטה שלי, וזה גם לא הכי עניין אותי לראות בתים ישנים.
אבל הפירוש של רש"י גרם לי לחשוב שאולי יש כאן חכמה חשובה "של זקנים", שכשמגיעים למקום חדש לחפש איפה החיבור שלנו אליו, החיבור המשפחתי וההיסטורי, מה האבות והאמהות שלי כבר למדו ועשו כאן, ואני יכולה ללמוד מהם, לפני שאני מביאה את הדבר החדש שלי.

שלישי

3. וְאַתֶּם אַל-תִּירְאוּ אֶת-עַם הָאָרֶץ, כִּי לַחְמֵנוּ הֵם

כיצד נבין את הדימוי של עם הארץ ללחם?
א. רש"י: "נאכלם כלחם" – ננצח אותם (בקלות שבה) כמו אוכלים לחם.
עכשיו נחשבו רגע עד כמה "בקלות" אוכלים לחם:
לחם הוא מאכל שבני אדם מכינים, בשונה מפירות וירקות שגדלים (ברובם) מוכנים לאכילה: צריך לחרוש, לזרוע, להשקות, לקצור (ועוד הרבה מלאכות), ואז לטחון, ללוש, להתפיח, לאפות.
אזאם הדימוי לניצחון על אויבים הוא כמו הכנת לחם – זה בהחלט בהישג ידם של בני ישראל, אבל לא כהרף עין, אלא במהלכים, בתכנון, בזמן הנכון ועם סיעתא דשמיא, כמובן. (ראו גם רמב"ן, ראב"ע).

ב. כלי יקר: לחמנו=לוחמנו. עם הארץ לא מתכוון להלחם בנו, הם כמו לוחמים שכבר ניצחנו.
דומה לפירושו הספורנו שממשיל את הפסיביות של עם הארץ לפסיביות של לחם נאכל ללא התנגדות.

ג. פירוש אור החיים מנצל את ההזדמנות להסביר את דימוי הלחם, כדי ללמד אותנו על חשיבות בני האדם, ונותן הצצה אל מאחורי הקלעים של הבריאה. אני אכתוב את דבריו במילים שלי (הציטוט המקורי בסוף).
לכתחילה היה הקב"ה יכול לברוא את האדם בלי שיצטרך לאכול ולשתות. אדם כזה שרק ישאף אויר כדי להתקיים. ואז האדם יהיה פנוי לעסוק בתורה כל היום. אבל הקב"ה כן ברא את האדם עם הצורך לאכול ולשתות ועם הצורך הזה הגיע הצורך להתפרנס – להשיג את המזון. ועם הצורך להתפרנס הגיעו גם התנהגויות פחות טובות של האדם – רמאות, גנבה ועוד. זו אחת הסיבות לכך שעם היכולת להוציא והכורח לחם מן הארץ קיבלנו מצוות ששומרות על צלם אנוש שבנו – מעשרות, לקט שכחה ופאה, פרשת חלה (גם בפרשה הזו) ועוד מצוות נוספות, תרי"ג למעשה :-).
כשכלב בן יפונה ויהושע אומרים:
וְאַתֶּם אַל-תִּירְאוּ אֶת-עַם הָאָרֶץ, כִּי לַחְמֵנוּ הֵם; סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם
הם מתכוונים שהאנשים בכנען הם כמו לחם ללא צל. צל=צלם אלוקים של האדם. הניצוץ האלוקי שקיים בכל אדם, סר מהם (לא מפורטת הסיבה למה זה קרה) ולכן בני ישראל יוכלו לנצח אותם.

הפירוש הזה מעורר בי הרבה מחשבות. משמח אותי התיאור של אכילה ושתיה כמשהו שהוא לא רק צורך השרדותי, אלא חלק מהאנושיות, ואף דרך לשכלל את האנושיות של בני האדם. האופן שבו מכינים את האוכל מחזק את האנושיות שלנו, לפני רבינו בחיי. והפירוש נותן תוקף להרגשה שלי שתהיתי עליה בעבר על כך שכשאני קונה אוכל שהגיע מסין או פולין אני מרגישה אי נוחות מסוימת, כי אני לא יודעת מי הכין אותי. לעומת הירקות האורגניים המקומיים שאנחנו קונים שהאכילה שלהם משמחת אותי באופן פשוט ונעים ולא מוסבר (עכשיו יותר מוסבר).

4. הויכוח של משה והקב"ה
מהשיחות האמיצות שבני אדם מנהלים עם אלוהים תמיד אפשר ללמוד – אברהם (ויכוח לגבי "צדיקי" סדום), משה, חנה, ר' לוי יצחק מברדיצ'ב ועוד.
מחילופי הדברים של הקב"ה ומשה לגבי כעסו של ה' אפשר ללמוד הרבה דברים. כמה נקודות ששבו את לבי:
א. לקב"ה יש תוכנית או הצעה, בכל מקרה יש הצהרת כוונות: אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר, וְאוֹרִשֶׁנּוּ; וְאֶעֱשֶׂה, אֹתְךָ, לְגוֹי-גָּדוֹל וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ. זה נשמע עצוב ומפחיד, אבל אם נקרא היטב נבין שהתוכנית האלוקית הזו תלויה ב…משה.
כלומר הקב"ה נותן בידיו של משה קלף מיקוח, ובעצם מנחה אותו איך "להרגיע את כעסו".
אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר – קצת מעליב, מכה שנותנים לבהמות ולא לבני אדם. הנה ההזדמנות של משה להזכיר לקב"ה שבני ישראל הם לא סתם עדר בהמות שהולך אחריו אלא בני אדם שנבראו בצם אלוקים.
אֶעֱשֶׂה, אֹתְךָ  – כדי שיצא עם חדש ממשה, דרושה הסכמתו ופעולתו של משה. כך שבדריו פותח הקב"ה את האפשרות לדיאלוג, למשא ומתן, כי האיום הזה לא יכול לעבוד בלי שיתוף פעולה של משה, ומשה הבין את זה היטב!

ב. אֲשֶׁר-עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה'
אחד הטיעונים המבריקים של משה ומהדהד לקב"ה משהו שהוא אמר בעצמו פֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה אֲדַבֶּר־בּ֗וֹ (במדבר יב). תזכורת לקב"ה כמה הוא סומך על משה שנותנת תוקף למשה להמשיך לטעון.

ג. וְעַתָּה, יִגְדַּל-נָא כֹּחַ אֲדֹנָי, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, לֵאמֹר
הזקנים בלי התוספות כתבו את זה הכי ברור:
ועתה יגדל נא כח ה' וגו'. שתכבוש כעסך כמו שאחז"ל איזהו גבור הכובש את יצרו שנא' טוב ארך אפים מגבור:

כשיש ויכוח ויש צד חזק יותר, יש לצד הזה בחירה – להכות חזק ולנצח באופן טוטלי, או לגדול ולהביא את מערכת היחסים למקום חדש. מהי הגדילה? במקרה שלנו – הסליחה.
משה אומר לקב"ה – אתה צודק בהכל, אבל יש לך יכולת בחירה – להיות צודק, להעניש, "להחליף עם", או להיות צודק ולסלוח.
לתלמידים שלי תמיד אמרתי – אפשר להרגיש "גדולים" על ידי שתדרכו, תמעכו,תשפילו, תרמסו מישהו עד שיהיה קטן, וזה יעשה אתכם גדולים. ואפשר שתגדילו את מי שלידכם, ובהכרח הפעולה הזו תגדיל גם אתכם ותהיו גדולים יחד (ועדיין אתם תהיו "יותר גדולים"). משה אמר את זה קודם ובעדינות גדולה ובכבוד כעצום לקב"ה, ועם הרבה תעוזה לומר דבר כזה.

דיון משפחתי: מהי סליחה?
אני מצטטת קטע ממאמר של יהודית כץ:
כדי לסלוח באמת, חשוב שנבין קודם כל – מהי לא סליחה –

סליחה לא דורשת מאיתנו להבליג או להכחיש את הרגשות הפגועים שלנו.

סליחה לא כוללת לשכוח את המעשה שנעשה, לתרץ אותו, או לתת לו לגיטימציה.

סליחה לא מחייבת אותנו להיות חברים של מי שפגע בנו, או לשחרר אותו מאחריות חוקית על מעשיו.

ושימו לב – סליחה לא חייבת לקרות אחרי שהפוגע הודה במעשיו, ביקש סליחה, פיצה אתכם והתחייב להשתנות. נכון, זה יכול להקל עלינו, אך אנחנו לא צריכים להישאר שבויים בטינה שלנו אם מי שפגע בנו לא נוהג כך
הסליחה כן מביאה אותנו לשלווה ומשחררת אותנו מהכעס העצור בנו. מדובר בשחרור של רגשות שליליים ועמוקים, שחרור של הנקמה והטינה והענקה של גדלות וחמלה, בין אם מגיע לפוגע ובין אם לא. הרעיון הוא להכיר בכאב שחווינו אך לא לתת לכאב להגדיר אותנו, אלא להחלים ולהמשיך בחיינו. (המאמר  המלא: https://www.judithkatz.me/post/forgiveness)

ד. ה', אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד, נֹשֵׂא עָוֺן, וָפָשַׁע
עוד משהו שלמדתי ממשה רבינו והויכוח שלו עם הקב"ה, זה שמשה בכלל לא התייחס למה שהעם עשה. הוא אפילו לו ניסה למצוא נקודת זכות, או לבקש לדון אותו בעין טובה. הדברים של משה התמקדו בקב"ה, ביכולות של הקב"ה, במטרות וברצונות של הקב"ה ובקשה מפורשת "סְלַח-נָא, לַעֲוֺן הָעָם הַזֶּה–כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ" שגם היא מתמקדת בקב"ה – תסלח כמו שאתה גדול.
חשבתי כמה נפלא זה יכול להיות אם משה רבינו פנימי ידבר אלי כשאני כועסת ויזכיר לי: מה אני באמת רוצה, מה יקדם אותי לשם, ממה לא להתבלבל, וכמה גדולה אני יכולה להיות. תודה משה!
ואז נזכרתי שיש לי כוחות כאלה של רפלקציה וסליחה: עם סבא דנש וסבתא לילי שהיו ניצולי שואה היו לי שיחות על סליחה ועל מה חשוב בחיים (משפחה ולהתקדם הלאה, בגדול), ורק אתמול התקשרתי לאבא שלי וסיפרתי לו על כעס גדול שאני מרגישה, והוא הזכיר לי כמה גדולה אני יכולה להיות, ועזר לי לשחרר את הרגשות השליליים הקשים שמתלווים לכעס. תודה סבא וסבתא, תודה אבא!



*פירוש אור החיים:
כי לחמנו הם. טעם שהוציאו הדבר בלשון לחם, יתבאר על פי דברי אנשי אמת שחקרו במעשה ה' אשר עשה בהרכבת הבעלי חיים שכל חי אוכל ושותה, שהיה ה' יכול עשות שיתקיימו בעלי חיים בלא מאכל, והנה לפניך מין בריה ששואפת רוח והיה לה למזון, ואם ככה היה ה' עושה היו ישראל נפנים לעסק התורה ולמצות, גם היו נמנעים מכמה מעשים בלתי הגונים אשר יסובבו מצורכי המחיה והכלכלה, ולזה הייתי מתרץ מעצמי כי רצה ה' לזכות ישראל בתרי"ג מצות אשר רובם תלוים במיני המאכל והמשתה, התרומות, מעשרות, חלה, מצות שמיטה, ושבזריעה, ושבחרישה, ושבקצירה, וכדומה, אבל חכמי האמת (שער הגלגולים פ"ד) הוסיפו בזה טעם לשבח בדרך כלל, כי כל עיקרי הנבראים מעלין בקודש בסוד הבירורין של ניצוצי הקדושה, הן הנה המתבררים באמצעות המאכלים, ומעתה ניצוצי הקדושה יקראו לחם עם ה', גם אמרו ז"ל כי כל נברא יש בו ניצוץ קדוש, ואפילו בנבראים בלתי טהורים, והאנשים הרשעים, וגם בס"מ הרשע, אין מהם שאין בו חלק החיוני שהוא בחינת הטוב שהוא דבר המעמיד שזולתו לא יתקיים כל דבר, ובהפרד ניצוץ החיוני ממקומו יתבטל ויאבד כל הבנין, גם אמרו (שם פי"ח) כי בחינת הקדושה בטבעה להמשיך מינה כאבן השואבת ובזה תשכיל להבין מאמרם ז"ל (שבת לד.) שאמרו יהיב ביה עיניה ונעשה גל של עצמות והבן. ועל פי הדברים יכוין אומרו אל תיראו וגו' כי לחמנו הם וחזרו ופירשו מין הלחם שאנו אומרים הוא סר צלם מעליהם והוא ניצוץ המחיה אותם כבר הוסר מעליהם, ועוד וה' אתנו שהוא בחינת כללות הקדושה ובזה נעשה כאבן השואבת לכל ניצוצין המחיים אותם ונאבדים כלם יחד, ומעתה אין מקום לירא מהם כאומרו אל תיראום:

הפרשה פותחת בסיפור חטא המרגלים.

וַיָּבֹאוּ עַד-נַחַל אֶשְׁכֹּל, וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד, וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט, בִּשְׁנָיִם; וּמִן-הָרִמֹּנִים, וּמִן-הַתְּאֵנִים…
וַיָּשֻׁבוּ, מִתּוּר הָאָרֶץ, מִקֵּץ, אַרְבָּעִים יוֹם.
(במדבר יג, כג-כה)

Parashat Shlach