שולחן ערוך לפרשה

פרשת שלח תשפ"ד

מחשבות ונקודות לתשומת לב על פרשת השבוע, שהן הזמנה לדיון משפחתי ואישי.
המחשבות מנוסחות כ..מחשבות, כשיחה של אשה שקוראת את החלק היומי של פרשת השבוע, ומשוחחת עם עצמה.
שלישי – חלק הפרשה שהוא "שלישי" וכן הלאה.
קובץ להדפסה מצורף בסוף.

שבת של שלום והנאה, גילי
ואם תרצו לחלוק את מחשבותיכם, הגיבו בבלוג או כתבו לי 0542593212

ראשון

1. שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ–כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם. וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן, עַל-פִּי ה': כֻּלָּם אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הֵמָּה.

מי נשלח לתור את הארץ – נשיאים או אנשים? שימו לב שאותן האותיות מרכיבות את שתי המילים.
הרש"ר הירש: "הטעמים מורים ש"נשיא" הוא הנשוא של "כל": כל אחד מהם יהא נשיא בבני שבטו".
כלומר האנשים שנשלחו אינם הנשיאים שקראו על מתנותיהם בפרשת נשא, נשיאי "מטות לבית אבותם" ו"ראשי אלפי ישראל" שעמדו בראש השבטים, אלא אנשים שהתנשאו, שהתבלטו באופיים ובכשרונם מעל ההמון, הם היו אנשים בעלי השפעה ומנהיגות, אך לא נשאו תפקיד בהיררכיה הפקידותית.

שאלות למחשבה ודיון:
-האם היעדר התפקיד הרשמי היה גורם אפשרי לחטא?
-איך בחרו את האנשים הללו?
-המאפיין של האנשים שנבחרו היה שהם בעלי השפעה (לפי הרש"ר הירש). בימינו ישנם משפיענים (משפיעני רשת). מה הופך אדם ל"משפיען" ומה גבולות האחריות שלו, לדעתכם?
-ואפשר גם לנצל את ההזדמנות ללמוד עברית ולהסביר לילדים משהו "נשוא" במשפט.

שני

2. וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב, וַיָּבֹא עַד-חֶבְרוֹן, וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי, יְלִידֵי הָעֲנָק; וְחֶבְרוֹן, שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה, לִפְנֵי, צֹעַן מִצְרָיִם

ויעלו – לשון רבים
ויבא – לשון יחיד.

רש"י מפרש שכלב בן יפונה הלך יחידי לחברון להתפלל על קברי האבות והאמהות במערת המכפלה.
נזכרתי בטיולים שעשיתי בחו"ל. הטיול הראשון שלי היה טיול שורשים להונגריה כשהייתי בת מצוה. לקחו אותי לראות את המקומות שסבא וסבתא גדלו בהם. אני כותבת "לקחו אותי" כי זו לא היתה החלטה שלי, וזה גם לא הכי עניין אותי לראות בתים ישנים.
אבל הפירוש של רש"י גרם לי לחשוב שאולי יש כאן חכמה חשובה "של זקנים", שכשמגיעים למקום חדש לחפש איפה החיבור שלנו אליו, החיבור המשפחתי וההיסטורי, מה האבות והאמהות שלי כבר למדו ועשו כאן, ואני יכולה ללמוד מהם, לפני שאני מביאה את הדבר החדש שלי.

שלישי

3. וְאַתֶּם אַל-תִּירְאוּ אֶת-עַם הָאָרֶץ, כִּי לַחְמֵנוּ הֵם

כיצד נבין את הדימוי של עם הארץ ללחם?
א. רש"י: "נאכלם כלחם" – ננצח אותם (בקלות שבה) כמו אוכלים לחם.
עכשיו נחשבו רגע עד כמה "בקלות" אוכלים לחם:
לחם הוא מאכל שבני אדם מכינים, בשונה מפירות וירקות שגדלים (ברובם) מוכנים לאכילה: צריך לחרוש, לזרוע, להשקות, לקצור (ועוד הרבה מלאכות), ואז לטחון, ללוש, להתפיח, לאפות.
אזאם הדימוי לניצחון על אויבים הוא כמו הכנת לחם – זה בהחלט בהישג ידם של בני ישראל, אבל לא כהרף עין, אלא במהלכים, בתכנון, בזמן הנכון ועם סיעתא דשמיא, כמובן. (ראו גם רמב"ן, ראב"ע).

ב. כלי יקר: לחמנו=לוחמנו. עם הארץ לא מתכוון להלחם בנו, הם כמו לוחמים שכבר ניצחנו.
דומה לפירושו הספורנו שממשיל את הפסיביות של עם הארץ לפסיביות של לחם נאכל ללא התנגדות.

ג. פירוש אור החיים מנצל את ההזדמנות להסביר את דימוי הלחם, כדי ללמד אותנו על חשיבות בני האדם, ונותן הצצה אל מאחורי הקלעים של הבריאה. אני אכתוב את דבריו במילים שלי (הציטוט המקורי בסוף).
לכתחילה היה הקב"ה יכול לברוא את האדם בלי שיצטרך לאכול ולשתות. אדם כזה שרק ישאף אויר כדי להתקיים. ואז האדם יהיה פנוי לעסוק בתורה כל היום. אבל הקב"ה כן ברא את האדם עם הצורך לאכול ולשתות ועם הצורך הזה הגיע הצורך להתפרנס – להשיג את המזון. ועם הצורך להתפרנס הגיעו גם התנהגויות פחות טובות של האדם – רמאות, גנבה ועוד. זו אחת הסיבות לכך שעם היכולת להוציא והכורח לחם מן הארץ קיבלנו מצוות ששומרות על צלם אנוש שבנו – מעשרות, לקט שכחה ופאה, פרשת חלה (גם בפרשה הזו) ועוד מצוות נוספות, תרי"ג למעשה :-).
כשכלב בן יפונה ויהושע אומרים:
וְאַתֶּם אַל-תִּירְאוּ אֶת-עַם הָאָרֶץ, כִּי לַחְמֵנוּ הֵם; סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם
הם מתכוונים שהאנשים בכנען הם כמו לחם ללא צל. צל=צלם אלוקים של האדם. הניצוץ האלוקי שקיים בכל אדם, סר מהם (לא מפורטת הסיבה למה זה קרה) ולכן בני ישראל יוכלו לנצח אותם.

הפירוש הזה מעורר בי הרבה מחשבות. משמח אותי התיאור של אכילה ושתיה כמשהו שהוא לא רק צורך השרדותי, אלא חלק מהאנושיות, ואף דרך לשכלל את האנושיות של בני האדם. האופן שבו מכינים את האוכל מחזק את האנושיות שלנו, לפני רבינו בחיי. והפירוש נותן תוקף להרגשה שלי שתהיתי עליה בעבר על כך שכשאני קונה אוכל שהגיע מסין או פולין אני מרגישה אי נוחות מסוימת, כי אני לא יודעת מי הכין אותי. לעומת הירקות האורגניים המקומיים שאנחנו קונים שהאכילה שלהם משמחת אותי באופן פשוט ונעים ולא מוסבר (עכשיו יותר מוסבר).

4. הויכוח של משה והקב"ה
מהשיחות האמיצות שבני אדם מנהלים עם אלוהים תמיד אפשר ללמוד – אברהם (ויכוח לגבי "צדיקי" סדום), משה, חנה, ר' לוי יצחק מברדיצ'ב ועוד.
מחילופי הדברים של הקב"ה ומשה לגבי כעסו של ה' אפשר ללמוד הרבה דברים. כמה נקודות ששבו את לבי:
א. לקב"ה יש תוכנית או הצעה, בכל מקרה יש הצהרת כוונות: אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר, וְאוֹרִשֶׁנּוּ; וְאֶעֱשֶׂה, אֹתְךָ, לְגוֹי-גָּדוֹל וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ. זה נשמע עצוב ומפחיד, אבל אם נקרא היטב נבין שהתוכנית האלוקית הזו תלויה ב…משה.
כלומר הקב"ה נותן בידיו של משה קלף מיקוח, ובעצם מנחה אותו איך "להרגיע את כעסו".
אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר – קצת מעליב, מכה שנותנים לבהמות ולא לבני אדם. הנה ההזדמנות של משה להזכיר לקב"ה שבני ישראל הם לא סתם עדר בהמות שהולך אחריו אלא בני אדם שנבראו בצם אלוקים.
אֶעֱשֶׂה, אֹתְךָ  – כדי שיצא עם חדש ממשה, דרושה הסכמתו ופעולתו של משה. כך שבדריו פותח הקב"ה את האפשרות לדיאלוג, למשא ומתן, כי האיום הזה לא יכול לעבוד בלי שיתוף פעולה של משה, ומשה הבין את זה היטב!

ב. אֲשֶׁר-עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה'
אחד הטיעונים המבריקים של משה ומהדהד לקב"ה משהו שהוא אמר בעצמו פֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה אֲדַבֶּר־בּ֗וֹ (במדבר יב). תזכורת לקב"ה כמה הוא סומך על משה שנותנת תוקף למשה להמשיך לטעון.

ג. וְעַתָּה, יִגְדַּל-נָא כֹּחַ אֲדֹנָי, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, לֵאמֹר
הזקנים בלי התוספות כתבו את זה הכי ברור:
ועתה יגדל נא כח ה' וגו'. שתכבוש כעסך כמו שאחז"ל איזהו גבור הכובש את יצרו שנא' טוב ארך אפים מגבור:

כשיש ויכוח ויש צד חזק יותר, יש לצד הזה בחירה – להכות חזק ולנצח באופן טוטלי, או לגדול ולהביא את מערכת היחסים למקום חדש. מהי הגדילה? במקרה שלנו – הסליחה.
משה אומר לקב"ה – אתה צודק בהכל, אבל יש לך יכולת בחירה – להיות צודק, להעניש, "להחליף עם", או להיות צודק ולסלוח.
לתלמידים שלי תמיד אמרתי – אפשר להרגיש "גדולים" על ידי שתדרכו, תמעכו,תשפילו, תרמסו מישהו עד שיהיה קטן, וזה יעשה אתכם גדולים. ואפשר שתגדילו את מי שלידכם, ובהכרח הפעולה הזו תגדיל גם אתכם ותהיו גדולים יחד (ועדיין אתם תהיו "יותר גדולים"). משה אמר את זה קודם ובעדינות גדולה ובכבוד כעצום לקב"ה, ועם הרבה תעוזה לומר דבר כזה.

דיון משפחתי: מהי סליחה?
אני מצטטת קטע ממאמר של יהודית כץ:
כדי לסלוח באמת, חשוב שנבין קודם כל – מהי לא סליחה –

סליחה לא דורשת מאיתנו להבליג או להכחיש את הרגשות הפגועים שלנו.

סליחה לא כוללת לשכוח את המעשה שנעשה, לתרץ אותו, או לתת לו לגיטימציה.

סליחה לא מחייבת אותנו להיות חברים של מי שפגע בנו, או לשחרר אותו מאחריות חוקית על מעשיו.

ושימו לב – סליחה לא חייבת לקרות אחרי שהפוגע הודה במעשיו, ביקש סליחה, פיצה אתכם והתחייב להשתנות. נכון, זה יכול להקל עלינו, אך אנחנו לא צריכים להישאר שבויים בטינה שלנו אם מי שפגע בנו לא נוהג כך
הסליחה כן מביאה אותנו לשלווה ומשחררת אותנו מהכעס העצור בנו. מדובר בשחרור של רגשות שליליים ועמוקים, שחרור של הנקמה והטינה והענקה של גדלות וחמלה, בין אם מגיע לפוגע ובין אם לא. הרעיון הוא להכיר בכאב שחווינו אך לא לתת לכאב להגדיר אותנו, אלא להחלים ולהמשיך בחיינו. (המאמר  המלא: https://www.judithkatz.me/post/forgiveness)

ד. ה', אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד, נֹשֵׂא עָוֺן, וָפָשַׁע
עוד משהו שלמדתי ממשה רבינו והויכוח שלו עם הקב"ה, זה שמשה בכלל לא התייחס למה שהעם עשה. הוא אפילו לו ניסה למצוא נקודת זכות, או לבקש לדון אותו בעין טובה. הדברים של משה התמקדו בקב"ה, ביכולות של הקב"ה, במטרות וברצונות של הקב"ה ובקשה מפורשת "סְלַח-נָא, לַעֲוֺן הָעָם הַזֶּה–כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ" שגם היא מתמקדת בקב"ה – תסלח כמו שאתה גדול.
חשבתי כמה נפלא זה יכול להיות אם משה רבינו פנימי ידבר אלי כשאני כועסת ויזכיר לי: מה אני באמת רוצה, מה יקדם אותי לשם, ממה לא להתבלבל, וכמה גדולה אני יכולה להיות. תודה משה!
ואז נזכרתי שיש לי כוחות כאלה של רפלקציה וסליחה: עם סבא דנש וסבתא לילי שהיו ניצולי שואה היו לי שיחות על סליחה ועל מה חשוב בחיים (משפחה ולהתקדם הלאה, בגדול), ורק אתמול התקשרתי לאבא שלי וסיפרתי לו על כעס גדול שאני מרגישה, והוא הזכיר לי כמה גדולה אני יכולה להיות, ועזר לי לשחרר את הרגשות השליליים הקשים שמתלווים לכעס. תודה סבא וסבתא, תודה אבא!



*פירוש אור החיים:
כי לחמנו הם. טעם שהוציאו הדבר בלשון לחם, יתבאר על פי דברי אנשי אמת שחקרו במעשה ה' אשר עשה בהרכבת הבעלי חיים שכל חי אוכל ושותה, שהיה ה' יכול עשות שיתקיימו בעלי חיים בלא מאכל, והנה לפניך מין בריה ששואפת רוח והיה לה למזון, ואם ככה היה ה' עושה היו ישראל נפנים לעסק התורה ולמצות, גם היו נמנעים מכמה מעשים בלתי הגונים אשר יסובבו מצורכי המחיה והכלכלה, ולזה הייתי מתרץ מעצמי כי רצה ה' לזכות ישראל בתרי"ג מצות אשר רובם תלוים במיני המאכל והמשתה, התרומות, מעשרות, חלה, מצות שמיטה, ושבזריעה, ושבחרישה, ושבקצירה, וכדומה, אבל חכמי האמת (שער הגלגולים פ"ד) הוסיפו בזה טעם לשבח בדרך כלל, כי כל עיקרי הנבראים מעלין בקודש בסוד הבירורין של ניצוצי הקדושה, הן הנה המתבררים באמצעות המאכלים, ומעתה ניצוצי הקדושה יקראו לחם עם ה', גם אמרו ז"ל כי כל נברא יש בו ניצוץ קדוש, ואפילו בנבראים בלתי טהורים, והאנשים הרשעים, וגם בס"מ הרשע, אין מהם שאין בו חלק החיוני שהוא בחינת הטוב שהוא דבר המעמיד שזולתו לא יתקיים כל דבר, ובהפרד ניצוץ החיוני ממקומו יתבטל ויאבד כל הבנין, גם אמרו (שם פי"ח) כי בחינת הקדושה בטבעה להמשיך מינה כאבן השואבת ובזה תשכיל להבין מאמרם ז"ל (שבת לד.) שאמרו יהיב ביה עיניה ונעשה גל של עצמות והבן. ועל פי הדברים יכוין אומרו אל תיראו וגו' כי לחמנו הם וחזרו ופירשו מין הלחם שאנו אומרים הוא סר צלם מעליהם והוא ניצוץ המחיה אותם כבר הוסר מעליהם, ועוד וה' אתנו שהוא בחינת כללות הקדושה ובזה נעשה כאבן השואבת לכל ניצוצין המחיים אותם ונאבדים כלם יחד, ומעתה אין מקום לירא מהם כאומרו אל תיראום:

הפרשה פותחת בסיפור חטא המרגלים.

וַיָּבֹאוּ עַד-נַחַל אֶשְׁכֹּל, וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד, וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט, בִּשְׁנָיִם; וּמִן-הָרִמֹּנִים, וּמִן-הַתְּאֵנִים…
וַיָּשֻׁבוּ, מִתּוּר הָאָרֶץ, מִקֵּץ, אַרְבָּעִים יוֹם.
(במדבר יג, כג-כה)

Parashat Shlach

בני ישראל במדבר בדרכם לארץ ישראל. אין להם תמונות של ארץ ישראל, ואין גוגל-ארץ או אינסטגרם של ארץ ישראל, אין גם אף אחד שזוכר איך ארץ ישראל נראית, כי אף אחד מהם מעולם לא היה שם, כולם נולדו במצרים.

משה שולח קבוצה של אנשים המורכבת מנציג אחד מכל שבט על מנת שיתורו את הארץ.

אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר-שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת-הָאָרֶץ (במדבר יג,טז)

לתור – להיות תיירים. מה עושה תייר?

הזכרו בטיול שעשיתם לבד  או עם המשפחה:

האם טיילתם פעם בעיר או מדינה אחרת?

למה הגעתם לאותה העיר או המדינה?

מה ציפיתם לראות ומה ראיתם?

אלו חוויות נשארו לכם מהטיול?

בדרך כלל כשאנו עושים טיול למקום לא מוכר אנחנו סקרנים לראות מה יש בו:

איך נראים האנשים? מה הם אוכלים והאם זה טעים או מוזר? מה לובשים שם? מה עושים שם בשעות הפנאי? מה מעניין את האנשים שגרים שם, במה הם עוסקים?

איך נראה המקום, הבניינים, הטבע?

תיירים מחפשים את השונה, המיוחד, המסקרן, המעניין, המרתק והיפה במקום שבו הם מבקרים.
זה מה שנשלחו האנשים לעשות:

להתבונן ולראות את ארץ ישראל על מנת שיוכלו לתאר אותה  לבני ישראל.

בפועל אנו קוראים לסיפור הזה "פרשת המרגלים", כיוון שעשרה מתוך שנים עשר האנשים שנשלחו הדגישו (והגזימו) ובחרו לתאר את מה שהם ראו מנקודת מבט שלילית, עוינת ומפחידה.

למה? הפרשנים עוסקים בשאלה מה גרם לאנשים ששלח משה לדבר רעות על הארץ, ואני מציעה ללכת וללמוד את הפירושים השונים כי יש בהם לימוד זכות על המרגלים.

(בסוגריים אני רוצה להעלות את ההשערה שבני ישראל היו צריכים לחשוד מיד במרגלים, כיוון שהיכן נמצא עשרה אנשים נבחרי ציבור שיסכימו על אותה האמירה…)

בחרתי להציב על השולחן מפה סגורה של ארץ ישראל וסביבה עומדים שנים עשר אנשים.
התמונה מעלה את השאלה: מה ימצאו האנשים שיפתחו את המפה ויסתכלו בה, מה יגלו האנשים שיתבוננו במפת ארץ ישראל?

זו שאלה שמתחילה בפרשת השבוע ומתחילה עד היום: באילו עיניים אני מתבוננת בארץ ישראל שאני חיה בה.

השאלה היא מה אני מוֹצאת במציאוּת של החיים שלי.

עד היום בני ישראל רואים את המציאות באופן אלוקי-נסי – הם רואים את מכות מצרים, הם רואים את קריעת ים, את מעמד הר סיני. מהיום בני ישראל רואים את המציאות גם דרך עיני שליחים-נשיאים. ראיה אנושית בעלת בחירה בין טוב לרע. כשהשליחים הופכים למרגלים, הם מועלים בתפקידם ומטעים את בני ישראל, ובסופו של דבר כולם נענשים להישאר עוד ארבעים שנה במדבר.

ממש אחרי חטא המרגלים בני ישראל מתרגלים את הראיה החדשה שהם למדו:
וַיִּהְיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּמִּדְבָּר; וַיִּמְצְאוּ, אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים–בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. (במדבר טו,לב)

בני ישראל במדבר והיום הוא יום השבת. יש כל כך הרבה יופי בשבת, יש כל כך הרבה בני ישראל, ומה בני ישראל רואים מתוך המציאות הזו – את מי שמחלל שבת. הם לא רואים את כל האחרים ששומרים שבת?

מי שמכיר אותי יודע שהספר החביב עלי הוא קונקורדנציה של התנ"ך. המילה "וימצאו" הדהדה לי משהו מוכר ומיד הלכתי לבדוק בקונקורדנציה.

כדי למצוא צריך קודם כל לחפש, ואכן יש סיפור כזה בספר בראשית:

וַיַּחְפְּר֥וּ עַבְדֵֽי־יִצְחָ֖ק בַּנָּ֑חַל וַיִּ֨מְצְאוּ־שָׁ֔ם בְּאֵ֖ר מַ֥יִם חַיִּֽים (בראשית כו,כ).

חשבתי לעצמי כמה גדול ההבדל בין בני ישראל של דור המרגלים לאבינו יצחק. הנה עבדיו של יצחק מחפשים-חופרים ומוצאים באר מים חיים. והמרגלים ובני ישראל, שהם ממש עוד רגע בארץ זבת חלב ודבש, חופרים את הארץ-ומוצאים פחד ויאוש.

ליד שולחן השבת נשוחח על אופני הראיה השונים של אותה המציאות.

נקרא את השיר של נתן אלתרמן "משקפיים ורודות":
יש פה תחת השמיים 
כלל ידוע בספרים – 
כצבעי המשקפיים 
כן הוא צבע הדברים. 
בשחורות רק רע רואים פה, 
בוורודות הכל תמים, 
בשחורות על שטר חותמים פה, 
בוורודות אין משלמים. 
בשחורות רואים כזית. 
בוורודות רואים עולם. 
בשחורות זה בעל בית. 
בוורודות זה בן אדם. 

הזכוכית את הצבע נותנת 
והלב מצטרף אחר כך. 
בשחורות החותנת – חותנת. 
בוורודות החותנת מלאך. 
המצאה יקרה, משקפיים. 
הסתכל נא וראה, למשל – 
בשחורות עד צוואר באו מיים, 
בוורודות – על המים נמל! 

                                                  שבת של שמחה ושלום, מגילי

תפילה קצרה

וְהֶעָנָן, סָר מֵעַל הָאֹהֶל, וְהִנֵּה מִרְיָם, מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג…
וַיִּצְעַק מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה לֵאמֹר: אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ

פרשת נשא היא הפרשה הארוכה ביותר מבין פרשות התורה ועדיין בסקירה מהירה נראה שאין בה נושאים רבים: תפקידי הלווים, דיני מעילה (כולל אשה סוטה) וקרבנות נשיאי השבטים בחנוכת המשכן.
כמחווה לנשיא המדינה האבל על אשתו בחרתי להתבונן בקרבנות הנשיאים.

נשיא השבט הוא מודל לחיקוי, אליו נושאים עיניים.

בני ישראל במדבר הם עבדים. מהיכן ילמדו הלכות חירות? מי יהיה המודל שלהם, למי ישאו את עיניהם?

ה' בוחר שנים עשר נשיאים, נציג לכל שבט. הנשיא הוא מודל לחיקוי ולהשראה, להתנהגות חירותית ומוסרית. כשהתורה מספרת לנו על מתנות הנשיאים למשכן, אנו לומדים מה היא אחריות, מהי נתינה ומהו כבוד.

תפקיד הנשיא משמעו כבוד, אם נתבונן, נראה שמדובר בעיקר בכובד האחריות אשר הנשיא נושא על כתפיו.

כל הנשיאים הביאו את אותן המתנו, וכל נשיא הקריב ביום אחר לפי תור. מתנות הנשיא והקרבנות הם (בחרתי להדגים ממתנתו שלו נשיא שבט בנימין):

בַּיּוֹם, הַתְּשִׁיעִי, נָשִׂיא, לִבְנֵי בִנְיָמִן–אֲבִידָן, בֶּן-גִּדְעֹנִי.

קָרְבָּנוֹ :

קַעֲרַת-כֶּסֶף אַחַת, שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ,

מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף, שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ; שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים, סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן–לְמִנְחָה.

כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב, מְלֵאָה קְטֹרֶת.

פַּר אֶחָד בֶּן-בָּקָר, אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ-אֶחָד בֶּן-שְׁנָתוֹ–לְעֹלָה.

שְׂעִיר-עִזִּים אֶחָד, לְחַטָּאת.          

וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים, בָּקָר שְׁנַיִם, אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה, כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה חֲמִשָּׁה:  זֶה קָרְבַּן אֲבִידָן, בֶּן-גִּדְעֹנִי.

(במדבר ז,סא-סה)

על רשימת המתנות חוזר בעל הקורא כמספר הנשיאים, שנים עשר פעמים. בזמן הקריאה רשימת המתנות נשמעת כמו שיר-דקלום החוזר על עצמו, הבה נתבונן באחת המתנות.

כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב, מְלֵאָה קְטֹרֶת.

להביא כף במתנה?

קערה ומזרק (סוג של קערה) ברור לנו למה צריך במשכן. אלו כלי קיבול. הבהמות לקרבן – ברור.

אבל להביא כף, זה לא קצת…מעט?

בכף – קטורת. קטורת זה לא משהו שכל אחד יכול להתעסק אתו. בעצם רק לכהן מותר. כשעוזיהו המלך ניסה להקריב קטורת הוא נהיה מצורע, כשאני עדת קורח ניסו להקטיר קטורת הם מתו.

הפרשן רש"י גם שם לב לכך שהנשיאים מביאים קטורת והוא מפרש " לא מצינו קטורת ליחיד ולא על מזבח החיצון אלא זו בלבד, והוראת שעה הייתה:" כלומר זה היה מקרה מיוחד שהנשיאים הורשו להביא קטורת.

אז יש לנו שתי שאלות לדיון:

1. למה להביא כף?
2. למה הנשיאים מביאים קטורת?

התשובות:

1. כף – כמו כל דברי התורה גם פסוקים אלו נקראים בכמה רמות- פשט, דרש, רמז וסוד.

כך פירוש "בעל הטורים": "כף אחת. כנגד התורה שניתנה מכף ידו של הקב"ה".

כלומר הכף שהנשיא מביא מסמלת את כף ידו של הקב"ה, והקטורת את התורה.

לפי פירוש בעל הטורים כף=משמעות של הצורה, כמו כף יד.

אם אתם אוכלים מרק ליד שולחן השבת, שימו לב שכף המרק היא בצורת כף היד כאשר האצבעות מהודקות. מאבא שלי למדתי שכף זה ר"ת כוח-פועל. כף היד היא זו שמבצעת את הוראות השכל ורצונות הלב, היא המוציאה מהכוח (הרצון והמוטיבציה) אל הפועל (הביצוע).

המילה כף מציינת אם כך את הצורה של הדבר, כמו המילה "קשת". קשת זו צורה של קשת, ולכן יש קשת-בענן וקשת-חיצים, הכלי הוא בצורת קשת.

• קטורת – כשכהן מקריב קטורת הוא לוקח בכמות של חופניים. חופניים הן כמות כששתי כפות ידיים צמודות: "וְהִקְרִיב … וְלָקַח מְלֹא-הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי-אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, מִלִּפְנֵי יְהוָה, וּמְלֹא חָפְנָיו, קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה; וְהֵבִיא, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת.  יג וְנָתַן אֶת-הַקְּטֹרֶת עַל-הָאֵשׁ, לִפְנֵי יְהוָה; וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת, אֶת-הַכַּפֹּרֶת…"

חופניים שלקטורת הופכים לענן קטורת.

וכמה מביא הנשיא? – כף אחת, הרבה פחות מחופניים.

לקטורת יש ריח טוב, היא גורמת להפצת ריח טוב בכל הסביבה של ירושלים.

משחק

אחד מבני המשפחה יעצום את עיניו, אפשר גם לקשור מטפחת (בשביל הדרמטיות).
נעביר מתחת לאפו מאכלים וחפצים שונים בעלי ריח, חלקם בעלי ריח טוב ונעים, וחלקם בעלי ריח פחות נעים (כמו פח האשפה, או משהו רקוב).  אפשר גם לומר לו לדמיין שהוא נמצא במקום מסריח (כמו ליד פח זבל גדול) או במקום עם ריח נעים ומגרה (כמו מאפייה אופים בה חלות ועוגות לשבת). שימו לב להבעת הפנים שלו – שימו לב להרגשה שלכם.

קרה לכם שהרחתם ריח כלשהו ועלה בכם זיכרון?

יש סבון מסוים שכשאני מריחה אותו זה מזכיר לי את חדר האמבטיה של סבא וסבתא שלי שבו התרחצתי אחרי ביקור בים של תל אביב. הבן שלי אמר שהוא זוכר את הריח של עוגה של קבלת שבת מגן הילדים, והוא כבר בכיתה ו'.

חוש הריח הוא חוש מאד מיוחד, אי אפשר להימנע מלהריח (לא לגמרי), וריח משפיע מיד על מצב הרוח.

נדמיין חנות ממתקים נהדרת, הכי גדולה ומפתה שאפשר, רק שיש בה ריח של פח זבל…תרצו להיכנס, תרצו לטעום?

ואם תראו חדר שנראה ממש פשוט ומשעמם, בלי שום דבר מיוחד או מעניין, אבל יש בו ריח ממש ממש נעים שגורם לכם להרגיש טוב, האם תרצו להיכנס ולשבת קצת בחדר הזה?

סיכום המשחק והדיון

חוש הריח הוא אישי, יש אנשים שאוהבים ריחות שאנשים אחרים לא סובלים (כמו ריח של עישון, ריח של גויאבה, יש לכם עוד דוגמאות). אבל יש כמה ריחות שרוב בני האדם מגיבים אליהם באותו האופן. ריח של נבלה (משהו שמת ונרקב), ריח של אשפה – סלידה. ריח של לחם נאפה – הנאה.

הריח צובע את החוויה שלנו, וכאשר מראה העיניים לא מסתדר עם הניחוח הבא אל אפינו, אנו נאמין לריח שהוא בלתי נראה, יותר מאשר למציאות הנכוחה.

שלמה המלך כקהלת אמר:

"טוֹב מְלֹא כַף נָחַת מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ" (קהלת ד,ו)

עדיף כף (מעט) מאשר חפניים (הרבה), כאשר מדובר בבחירה בין הרגשת נחת לעצבות.

קהלת משתמש במידות של הקטורת – כף (הכמות שהביא כל נשיא) וחפניים (הכמות שמשתמש הכהן הגדול) כדי לציין מעט מול הרבה.

צריכים רק מעט "גרגירי" ריח כדי לצבוע את האווירה בסרחון או בנועם, ואולי בגלל זה קהלת החכם משתמש במילים שמזכירות את הקטורת כשהוא רוצה ללמד אותה לבחור בין טוב לרע, בין נעימות ונחת לעצבות ועצבנות.

ועוד משהו לחשוב עליו – אם התורה כולה עומדת על כף ידו של הקב"ה, אי אפרש לדמיין עד כמה הוא גדול…

שבת שלום וחג שמח, שנזכה לקבל את התורה וללמוד בשמחה ובנחת,

מגילי והמשפחה

על שולחן החג שלנו יעלו מאכלי פירות וירקות מגידולי ארץ ישראל.
בשמחת תורה נהפך לנו החג מששון ליגון, יהי רצון שיהפך החג הזה לחג גאולה וצמיחה.

תודה לחקלאי העוטף הגיבורים והאמיצים על כל מה שהם עושים.

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים. 
ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה. 
ג הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים. 
ד שׁוּבָה ה' אֶת שבותנו [שְׁבִיתֵנוּ] כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב. 
ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ. 
ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו.

שנזכה לקבל את התורה בשמחה,
גילי והמשפחה

נושא: פדיון בכורות בני ישראל

מגביה הכהן שתי ידיו וסומך על ראשו, ואומר לאביו: איזה חביב עליך יותר, בנך או חמשה סלעים הללו? והאב אומר: בני חביב עלי, ואני פודהו. (מתוך טקס פדיון הבן)