פרשת מצורע

הפרשות תזריע ומצורע נקראות יחד ברוב השנים, והשנה זכינו לעסוק בכל אחת מהן בנפרד.

פרשת תזריע עסקה בדיני אשה יולדת ובקרבן שהיא מביאה, וכן באדם שנהיה מצורע ובבגד שנהיה מצורע.

פרשת תזריע הרחיבה על אבחון הצרעת, ובפרשת מצורע נלמד על הדרך להיטהר מהצרעת וכן על סוג צרעת נוסף – צרעת הבית. בשנים בקודמות הייתי מלמדת את הילדים בעיקר על צרעת של בית. יש מדרשים מעניינים ולא מאיימים על הסוג הזה של הצרעת וזה משהו שרחוק מהמציאות היומיומית, ולכן היה יותר קל לדבר על זה.
השנה, כיוון שאני מלמדת גם בבית הכנסת את פרשת השבוע לילדי בית הספר, החלטתי בכל זאת לדבר על (האדם) הצרוע עצמו.

בכל לימוד עם הילדים אני מתחילה מהשם של הפרשה, וכמובן שאתם מוזמנים לעשות זאת גם ליד שולחן השבת. פשוט שואלים : מה שם ההפרשה, על מה הוא מרמז לנו, כמו כותרת של ספר שנותנת רמז לגבי הסיפור שיסופר.

השנה למדתי משיעור של הרב נדב כהן את הדברים הבאים על השם של הפרשה:

בדורות הראשונים נקראת פרשת מצורע "זאת תהיה" על שם המילים הראשונים בפסוק: "זאת תהיה תורת המצורע" (י"ד,ב') . רק בדורות האחרונים התקבל השם פרשת "מצורע". מסביר הרבי מיולבביץ': שטעם הדבר בפנימיות העניינים, ידוע הדבר שלעתיד לבוא החושך והרע יהפכו לאור וטוב . כך גם בנוגע למצורע בזמן הגלות מצורע הוא מושג שלילי , אבל לעתיד לבוא התשובה של המצורע תהיה בבחינת זדונות נעשות לו כזכויות , כך שהמושג "מצורע" יהפוך להיות מושג חיובי.

בדורות הראשונים לא השתמשו בשם "מצורע" כי לא רצו להשתמש בדבר שלילי, בשם שיוצר קונוטציה שלילית, לכן השתמשו בשם "זאת תהיה" בלי "תורת המצורע". זה היה רמז לכך שלעתיד לבוא יהיה המצורע דבר חיובי, אך בדורות שלנו, הדורות האחרונים הקרובים לביאת משיח  שאז יהפוך המצורע לדבר חיובי, קרואים לפרשה "מצורע"  על שם העתיד הקרוב שבו המצורע יהיה רק דבר של קדושה ואור.

נשאל את הילדים: מה האסוציאציות שעולות לנו כאשר אנו שומעים את המילה "מצורע"?
הרבה פעמים התמונה המיידית שעולה לנו בראש היא אדם עם נגעי עור שונים, תמונות של אנשים שחלו המחלת הנסן (מחלת עור שנקראה "צרעת" על ידי הרופא הנסן, ונחשבה שנים רבות כשחושכת מרפא ומדבקת, וגרמה לבידודם של החולים בה).

נשאל: מה אנו מרגישים כלפי האדם הצרוע?

פרשת מצורע היא בעיני אחת הפרשות הרלוונטיות ביותר לזמננו. זו פרשת שעוסקת במחלה רוחנית, במחלה שלא ניתנת לריפוי על ידי רפואה רגילה – זריקות, שמשחות, תרופות, הקרנות או ניתוחים.

אז איך נרפאים מצרעת?

צרעת היא מחלה שמתבטאת בנגעי עור על הגוף, אך סיבת הנגעים היא להסב את תשומת לבו של האדם לכך שבפנימיותו הוא צריך לתקן או לרפא או לשנות משהו חשוב.

לכל אחד מאתנו יש עניין פנימי שהוא עוסק בו, נאבק בו, זה יכול להיות קנאה וזה יכול להיות חמדנות וזה יכול להיות המון דברים. והאמת היא שאנחנו לא יודעים מה ההתמודדות של כל אדם בעולם הזה.

יש מצב שאדם כל כך רחוק מעצמו שהוא ממשיך ומקלקל את עצמו מבחינה פנימית רוחנית. 
אולי אז מופיעה הצרעת. כי צרעת מכריחה את האדם לעשות תשובה, למצוא מה הוא חייב לתקן בעצמו. הצרעת מכריחה את האדם ללכת לכהן – עיניו של הכהן מסתכלות באדם ובנגע, ידיו של הכהן נוגעות באדם ובנגע, ופיו של הכהן מכריע – האם זו צרעת או לא. כיוון שהצרעת מבטאת קלקול רוחני, הכהן הוא בתפקיד הרופא הרוחני של עם ישראל, הוא יכול לעזור לאדם להירפא. הכהן נותן אבחנה (פרשת תזריע), האדם המתבודד שבעה ימים (לפעמים נדרשים כמה מחזורים של שבעה ימים) עושה את העבודה הפנימית, ואז הכהן יכול לטהר את הצרוע (מביא קרבן, טקס טהרה).

האדם החולה בצרעת נקרא "אדם" : נֶגַע צָרַעַת, כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם; וְהוּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן" (יג,ט).

האדם הוא השלם ובו יש צרעת.

כאשר האדם מבריא מהצרעת, אז הוא נקרא "צרוע" : זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ:  וְהוּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן" (יד,ב)

ביום טהרתו של האדם מצערתו, אז הוא נקרא מצורע. בספר "פרפראות לתורה" כתוב:

על כתוב זה שבפתח הפרשה שואלים חכמי ישראל: מדוע לא מצינו כותרת זו בפרשת "תזריע", שבה מובאים פרטים רבים על נגע הצרעת ושאר נגעים שבאדם?

משיבים על כך חכמים: התורה באה ללמדנו מוסר השכל, שלא ידבר אדם בגנותו של חברו, אפילו דבריו נכוחים ומאומתים. צא וראה שהתורה לא קראה "מצורע" למי שדיבר לשון הרע ונענש בנגע צרעת, אלא אחרי שהאיש ניחם (התחרט) על הרעה שעשה ושב בתשובה ונרפא. הוא שנאמר: "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו" – רק אחרי שהאיש נרפא מנגע הצרעת ובא להיטהר, קוראת אותו התורה בשם המפורש של מחלתו: "מצורע".

האדם המצורע נדרש לשהות מחוץ למחנה בני ישראל, והכינוי מצורע הפך לכינוי גנאי לכל אדם שמנסים להרחיק מהחברה.

בכל דור וכל גיל יש את "המצורעים" שלו. בימינו אנו נעשים מודעים יותר ויותר להבדלים בין בני האדם, נעשים רגישים לשוֹנוּת, ומצפים מעצמנו ליותר עדינות ביחסים שבין אדם לחברו.

כמה דוגמאות שנוכל לדון עם הילדים:

  • פעם כינו ילדים עם משקפיים "משקפופרים", בנימה מלעיגה. היום זה כבר לא כך.
  • פעם היו צוחקים על ג'ינג'ים בגלל צבע שערם "ג'ינג'י קלבסה".
  • בעלי נכויות פיזיות אינם נקראים עוד על שם הנכות – צולע, גידם, אלא אדם עם נכות או מוגבלות או צרכים מיוחדים.
  • אנחנו אומרים ילדים עם צרכים מיוחדים במקום "מפגרים".

הפרשה מלמדת אותנו לכולנו יש צרכים מיוחדים, כל אחד מאתנו מתמודד עם בעיה, יש אנשים שהבעיה בא לידי ביטוי באופן גלוי לעיני כל – אדם שמן – נראה לנו שאנחנו יודעים "מה הבעיה שלו", נכון? מלמדת אותנו הפרשה שזה לא נכון. אנחנו לא יודעים, אנחנו יכולים להבין ולזכור שלכל אדם יש התמודדות אישית

וחשבון נפש אישי. אדם חלה בצרעת – אנחנו לא יכולים לדעת מדוע, מה הוא עשה. האדם לבדו יודע, וכאשר הוא מתקן את לבו ומחשבותיו, הוא מתרפא.

שבת של שלום ואחוה,

מגילי והמשפחה

שביעי של פסח – קריעת ים סוף


כשאני קוראת את פרשת בשלח בעיניים של אמא, אני קוראת סיפור לידה. אני קוראת את סיפור הלידה של עם ישראל. חלק נכבד מהפרשה עוסק באיך יצאו בני ישראל ממצרים. לכאורה זה נשמע פשוט – בני ישראל יוצאים מגבול ארץ מצרים אל המדבר לכיוון ארץ כנען, ארץ ישראל. בפועל היציאה הזו מתוארת בהרבה מילים, הרבה מעשים, ועדיין לא ברור מהבדיוק קרה שם.

האם יציאת מצרים הייתה ביום או בלילה?

האם פרעה משלח את בני ישראל או שהם יוצאים על דעת עצמם?

האם הם בורחים או יוצאים ביד רמה?

ממה בני ישראל מפחדים יותר – מים סוף או ממצרים?

האם בני ישראל הולכים בים או ביבשה – הזדמנות קלאסית לשחק עם הילדים "ים-יבשה".

אני קוראת השנה את הפרשה בעיניים חדשות ומתעכבת על אחד מרגעי השיא של סיפור יציאת מצרים.
בני ישראל כבר יצאו ממצרים, הם מגיעים אל ים סוף ורואים מרחוק את פרעה וצבאו רודפים אחריהם.

אנחנו נמצאים בשיא המתח (שמות פרק יד, י-יז) –

וּפַרְעֹה, הִקְרִיב;  – פרעה מתקרב אל מחנה בני ישראל

וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה. – בני ישראל מפחדים מהמפגש עם פרעה, וצועקים אל ה'. זה הדבר הנכון לעשות, הם פונים אל הקב"ה.

וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר:  מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. – ומיד מתלווה לצעקה אל ה' תלונה המופנית את משה רבינו – למה הוצאת אותנו ממצרים, אם הגענו לכאן כדי למות, היינו יכולים למות כבר במצרים (האם גם אתם שומעים את הנימה ה"פולנית" של התלונה?)

מבולבלים? גם אני.

מצד אחד – צעקה אל ה', שאפשר להבין אותה כהבעת אמון בה' ובקשת עזרה. מצד שני תלונה כלפי משה, שהולכת אחורה לעצם המעשה של היציאה ממצרים. הרי מי שיצא ממצרים יצא ברגלו, אף אחד לא הכריח אותו ללכת…

 הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם:  כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר. – אפשר ליישב את הסתירה בין הצעקה אל ה' לתלונה אל משה בכך שכשאנו עושים מעשה גדול ואמיץ עדיין יכולים להתקיים בתוכנו שני קולות. הקול האמיץ, המאמין, הרוצה – הנפש האלוקית שאינה מתפשרת. זוהי הקריאה/הצעקה של עם ישראל אל הקב"ה. ומצד שני הקול הספקני, מרפה הידיים, המהסס, שמנסה להיאחז בידוע ובמוכר – הקול שמתלונן על הקושי ורוצה לחזור למצרים.

משה עונה לעם דברי חיזוק ועידוד :

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ–הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת יְהוָה, אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם:  כִּי, אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם–לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד-עוֹלָם.

יְהוָה, יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן.

העידוד של משה הוא על גבול הפנטסטי. משה בעצם מבטיח לעם שהצרות שלו ייעלמו, פשוט – פוף! לא יהיו קיימות יותר.

אולי בגלל זה הקב"ה עונה למשה באופן שיכול להישמע כגערה:

 וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, מַה-תִּצְעַק אֵלָי; דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ.  – משה, אתה מדבר יותר מידי, אתה מבטיח הבטחות שלא קשורות למציאות. הקב"ה לא יעלים את הבעיות של בני ישראל, אלא ילמד אותם להתמודד. וראשית ההתמודדות היא "ויסעו" – לזוז מהמקום המלחיץ והמפחיד. ברגע שזזים-נוסעים מקבלים פרספקטיבה אחרת, ויוצאים גם מהשיתוק והקיפאון של הפחד. זה לא זמן לתפילה, זה זמן לתזוזה.

 וְאַתָּה הָרֵם אֶת-מַטְּךָ, וּנְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַיָּם–וּבְקָעֵהוּ; וְיָבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה.

את נס בקיעת הים עושה משה בידו ולא במטהו.

הבה נעיין במדרש:

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, עַל-הַיָּם, וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת-הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל-הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת-הַיָּם לֶחָרָבָה; וַיִּבָּקְעוּ, הַמָּיִם.(שמות יד, כא)

"ואתה הרם את מטך" –

אמר משה לפני הקב"ה: אתה אומר לי שאקרע את הים ואעשה את הים יבשה והכתיב: "אשר שמתי חול גבול לים" (ירמיה ה כב)! והרי נשבעת שאין אתה קורעו לעולם!

אמר ר' אלעזר הקפר: אמר לו משה: לא כך אמרת שאין הים נעשית יבשה שנאמר: "אשר שמתי חול גבול לים" וכתיב: "ויסך בדלתים ים" (איוב לח ח). אמר לו הקב"ה: לא קראת! מתחילת התורה מה כתיב? "ויאמר אלהים יקוו המים" (בראשית א ט) – אני הוא שהתניתי עמו. כך התניתי מתחלה שאני קורעו, שנאמר: "וישב הים לפנות בוקר לאיתנו" (שמות יד כז) – לתנאו שהתניתי עמו מתחילה.

הסבר: המדרש מתאר כיצד הקב"ה אומר למשה לקרוע את הים ולהפוך אותו ליבשה, וכיצד משה  אומר לקב"ה שלעשות את זה מנוגד למעשה בריאת העולם. הקב"ה עונה למשה שכיוון שהוא ברא את העולם, הוא גם יכול לשנות את כללי הבריאה (התנאים) לפי הצורך.

המשך המדרש:

מיד שמע משה להקב"ה והלך לקרוע הים.

 וכיון שהלך לקרוע את הים, לא קבל עליו להיקרע.

 אמר לו הים: מפניך אני נקרע? אני גדול ממך! שאני נבראתי בשלישי ואת נבראת בשישי.

הסבר: הים אומר למשה שאין לו זכות לצוות עליו להשתנות כיוון שהים נברא ביום השלישי לבריאת העולם והאדם (משה הוא אדם) נברא ביום השישי. כיוון שלים יש יותר ותק, הרי שמשה צריך לכבד אותו ולא לצוות עליו.

 כיון ששמע משה כך, הלך ואמר להקב"ה: אין הים רוצה להיקרע.

הסבר: משה לא יכול להתמודד בעצמו עם טענת הים בעניין הותק והכבוד ועל כן הוא חוזר לקב"ה.

 מה עשה הקב"ה? נתן ימינו על ימינו של משה שנאמר: "מוליך לימין משה זרוע תפארתו, בוקע מים מפניהם" (ישעיה סג יב).

 מיד ראה הים להקב"ה וברח, שנאמר: "הים ראה וינוס" (תהלים קיד ג) – מה ראה? אלא שראה להקב"ה שנתן יד ימינו על משה ולא יכול לעכב, אלא ברח מיד.

אמר לו משה: מפני מה אתה בורח? אמר לו הים: מפני אלהי יעקב – מפני יראתו של הקב"ה.

הסבר: הקב"ה שם את ימינו (את מה שבאופן סמלי אנו בני האדם נחשיב בהבנתנו המוגבלת כ"ימין" של הקב"ה ) על יד ימין של משה, וכאשר הים רואה שהידו של משה נסמכת-נתמכת-מוּלכת בימינו של הקב"ה הוא נבקע לשניים מיד מפני יראתו את הקב"ה.
המדרש מתייחס לתיאור בקיעת הים לפסוק במזמור תהילים "הים ראה וינוס" (שמות רבה כא ו)

הים ראה וינוס

לפי המדרש – הים רואה את ימינו של הקב"ה על ימינו של משה והוא נס מלשון בורח מתוך יראה-פחד.
ואולי,

אציע בזהירות, הים רואה משהו (ולא ירא, מלשון מפחד) ועושה נס (מלשון ניסים ונפלאות, לא

מלשון מנוסה-בריחה). ואז נשאלת השאלה – מה ראה הים?

נחכה עם השאלה הזו .

הים נבקע ובני ישראל עוברים בים-יבשה.

איך הייתה ההרגשה לעבור בים-יבשה?

נוכל לשוחח על כך עם הילדים. גם חז"ל התעניינו בחוויה המיוחדת הזו, במעבר בתעלת הלידה של העם היהודי, מה קורה שם, מה מרגישים, איך זה נראה?

 יד,כב וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה; וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם.


לחז"ל יש דעות שונות –

הים נבקע באופן כזה שהשמים זורמים בעמידה ובני ישראל עוברים בתווך,

או המים נעמדו קפואים-משותקים למעין חומה אטומה (לפי ר' יוחנן) ובני ישראל עברו בין שתי חומות מים,

או שהים התפצל להרבה שבילים וכל שבט עבר בשביל משלו,

או, כמו שאמרה סרח בת אשר (בגיל כמה מאות שנים על פי פסיקתא דרב כהנא י"א) המים הפכו לחומה שקופה ומאירה, כמו זכוכית או כמו…מראה, ובני ישראל עוברים בתווך.

מה קורה כאשר עוברים בין שתי מראות?

נסו עם הילדים בבית.

כשעומדים בין שתי מראות אנו רואים את עצמנו אינסוף פעמים. כאילו כל דורות עם ישראל מהעבר, ההווה והעתיד עברו יחד בין חומות המים. מעניין שהתיאור של סרח בת אשר מתיישב עם האמירה של חז"ל ש"חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִילּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרָיִם".

הנה חזרנו לעניין "הראיה" וכעת נענה על השאלה "מה ראה הים?", ששאלתי קודם.
אני מציעה לדון בשאלה הזו ליד השולחן. בשבת נחה עלינו רוח מיוחדת והילדים יכולים להפתיע אותנו, ואנו יכולים להפתיע את עצמנו בתובנות חדשות בדברי תורה.

אחרי שבני ישראל עוברים בים-יבשה, פרעה וצבאו נכנסים גם לים סוף, ואז ה' מורה למשה 
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, נְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַיָּם; וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל-מִצְרַיִם, עַל-רִכְבּוֹ וְעַל-פָּרָשָׁיו.

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ עַל-הַיָּם, וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ, וּמִצְרַיִם, נָסִים לִקְרָאתוֹ; וַיְנַעֵר יְהוָה אֶת-מִצְרַיִם, בְּתוֹךְ הַיָּם.

 וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם, וַיְכַסּוּ אֶת-הָרֶכֶב וְאֶת-הַפָּרָשִׁים, לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה, הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם:  לֹא-נִשְׁאַר בָּהֶם, עַד-אֶחָד.

וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת-יִשְׂרָאֵל–מִיַּד מִצְרָיִם; וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם, מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם. (שמות יד,כז-לא)

מצרים טובעים בים, ובני ישראל רואים את המצרים טובעים בים ומתים, וזו יציאת מצרים בשלמותה, כאשר אנו רואים את הדבר שהכי מפחיד אותנו בעולם – מת. רק עכשיו יכולה להתממש הבטחתו של משה "לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד-עוֹלָם". לפני שלא נוסיף לראות את מצרים, אנו חייבים לוודא שהמתנו את פחד-מצרים מקרבנו, וזה אפשרי רק כשנשתכנע שהוא מת.

מיד אחרי שבני ישראל רואים שהאיום המצרי הוסר:

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-יְהוָה; וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ.

היד הגדולה, זה מה שראה הים. היד הגדולה היא ידו של משה שעליה ידו של הקב"ה. הים יודע שיש סדרי עולם, שביום השלישי נגזר על המים להיקוות למקום אחד ועל היבשה להראות:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה, הַיַּבָּשָׁה; וַיְהִי-כֵן.  י וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ, וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב.(בראשית א,ט)

בוויכוח המדרשי של הים עם משה, הים אומר למשה – יש בורא עולם, ורק הוא יכול לשנות את סדרי הים-יבשה, וכאשר ימינו של הקב"ה על ימינו של משה, הים רואה – ונס, אולי בורח מיראת אדונו, ואולי – עושה נס, שובר את תנאיו.

מה יותר קשה לשבור את הכלים לתמיד או לשבור משהו רק באופן זמני?
אני לא יודעת איך אפשר לשבור משהו רק לכמה דקות או שעות ואז להחזיר אותו "לאיתנו" למצב היציב והחזק כפי שהיה בראשונה. זהו נס קריעת ים סוף – שהים משנה את טבעו והופך ליבשה, ואז חוזר לאיתנו (ביטוי מופלא).

הגמישות של הים מאפשרת לעם ישראל להיוולד אל המציאות החדשה של עם בני חורין.
לאחר שבני ישראל עוברים בים סוף הם אומרים שירה.
רש"י המפורסם על עבודת ה' אומר:

"אֵין אָדָם שָׁר שִׁירָה אֶלָא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה וְטוּב לֵבָב" (מסכת ערכין,י"א).
אי אפשר לכפות על אדם שירה. שירה נובעת מתוך הרגשת חירות והכרת הטוב.

בסוף הפרשה נפגוש שוב את ידיו של משה, את ידיו ולא את המטה.
בני ישראל נלחמים בעמלק, ותוצאת המלחמה מושפעת ישירות מידיו של משה:

וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ, כַּאֲשֶׁר אָמַר-לוֹ מֹשֶׁה–לְהִלָּחֵם, בַּעֲמָלֵק; וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר, עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה.

וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ–וְגָבַר יִשְׂרָאֵל; וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ, וְגָבַר עֲמָלֵק.

 וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים, וַיִּקְחוּ-אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ; וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו, מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד, וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, עַד-בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. (שמות יז, י-יב)

על ים סוף אומר הקב"ה למשה להימנע מלהשתמש במטה שלו, ולהטות רק את ידו על הים, כדי שבני ישראל יבינו שמדובר בנס, ולא במטה קסמים. כעת ידיו של משה הן המכריעות במלחמה, אך בני ישראל כבר למדו שלא הידיים של משה הן העושות, אלא התנועה היא העושה:

והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו' (שמות יז יא).

וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?

אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה כא ומשעבדין את לבם לאביהם             

שבשמים, היו מתגברים; ואם לאו, היו נופלין. (מסכת ראש השנה ג,ח)

לסיום,

שיר לכבוד המיילד בן המיילדת:

ימיו של משה אמונה,

לשורר,

עד בוא השמש.

ידיים

ללדת

אהבה

 

 

שבת של שירה ושמחה, מגילי והמשפחה

😊


*שורר הוא הטבור בתנ"כית 

 

פרשת ויקרא

***על השולחן – מחווה לידידינו הצמחוניים – מנחת מחבת של סולת ושמן

כבר הרבה שנים אני מלמדת ילדים בשבת בבית הכנסת את פרשות השבוע. אחת השאלות שאני נשאלת הכי הרבה היא: אבל מה את עושה כשמגיעים לספר ויקרא?

זו שאלה מצוינת. ספר ויקרא, הנקרא גם תורת כהנים, כיוון שיש בו פירוט של עבודת הקרבנות, הוא ספר כמעט בלי סיפורים (ואלו שנמצאים בין השורות הם סיפורים מורכבים ועצובים, כמו מות שני בני אהרון בפרשת שמיני). שלושת הפרשות הראשונות עוסקות בעבודה במשכן (זה שטרחנו ועסקנו בו רבות בפרשות האחרונות של ספר שמות), קורבנות, שחיטה, סוגי חטאים ועברות.

ישנה מסורת שכשילד מתחיל ללמוד תורה, מלמדים אותו קודם כל את ספר ויקרא.

"אמר ר' איסי: מפני מה מתחילין לתינוקות מתורת כהנים, יתחילו להן מבראשית! אלא אמר הקב"ה: הואיל וקרבנות טהורים והתינוקות טהורים, יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים" (ויקרא רבה ז,ג)

למה הכוונה?

מסביר הרבי מלובביץ': המילה קרבן היא משורש ק.ר.ב (קרבה, קרובים, להרגיש קרוב למישהו). כשאדם שחטא מביא קרבן הוא עושה מעשה שמבטא את הקרבה וההתקשרות העצמית שלו לקב"ה.

יש לנו שתי דרכים להקשר-להתקרב לה'. דרך אחת – דרך המצוות. כשאדם עושה מצוות, מקיים את רצון השם, יוצר אתו צוותא (יוצר חיבור). כשאדם חוטא הוא מחליש את הקשר הזה שהוא על דרך העשיה (בחסידות קוראים לזה "התקשרות עשויה"). דרך שניה להתקשר לאלוקות היא התקשרות שאינה תלויה בעשיה של האדם, היא חלק של הקשר שלא יכול להיפגם ולהיחלש אף פעם.

דיון עם הילדים – גם בקשר הורים וילדים יש חלק של התקשרות "עשויה" וחלק של התקשרות "עצמית". זו הסיבה שכשאני אומרת לבת שלי "אני אוהבת אותך" אני מוסיפה "ולמה אני אוהבת אותך? כי…את הבת שלי. פשוט בגלל זה. לא משום את יפה/חכמה/יחידה/מתוקה, אלא משום שאת פשוט את כמו שאת" זו אהבה שאי אפשר לפגום בה.

ילדים שמבינים את האהבה הזו, שהיא אהבה עצמית, שאי אפשר לפגוע בקשר (שכן הם מרגישים את אהבת ההורים כאהבה מובנת מאליה, קיימת ושרירה בכל מצב) הם יכולים להבין את רעיון הבאת הקרבן. את האפשרות שאדם יחטא, אבל שהקשר עם הקב"ה בבסיסו לא ייפגם.

וזוהי כוונת המדרש: יבואו טהורים, תינוקות של בית רבן ולא טעמו טעם חטא מעולם ויתעסקו בטהורים  בתורת הקרבנות המגלים ומעוררים את אותה בחינה בנפש שהיא למעלה מפגם החטא , אלא היא תמיד נקיה וטהורה. (על פי דבר תורה של הרב נדב כהן)

ליד השולחן נוכל לדון במשמעות המילים "טהור" ו"קרבן".

לפי המדרש טהור הוא דבר חף מאינטרסים, התינוקות הטהורים מבטאים את הפנימיות העצמית האנושית שאין בה רוע וזדון, הבהמה הטהורה "מתקנת" או עוזרת לאדם להזכיר לעצמו את החלק הזה שטמון בו ואינו יכול להתקלקל אף פעם.

מה זה "קרבן?"

אם לא היתה המילה קרבן, באיזו מילה היינו משתמשים? (ילדים הרבה פעמים אומרים "מתנה"). הקרבן הוא לא מתנה. ה' לא צריך שנביא לו מתנות. יש לו הכל. אז למה מביאים קרבן?

איזו מילה מזכירה לכם המילה "קרבן"?

קרבן זה מהמילה "קרוב", מהמלה "קירבה". הקרבן שהוא משהו שאנחנו מביאים לה', עושה אותנו יותר קרובים לה'. הקרבן גורם לנו להרגיש אנחנו יותר קרובים לה'.

לכן אי אפשר להביא קרבן אחד לשני, בני אדם לא מקריבים קרבנות זה לזה, ובטח לא לפסלים (כמו שקורה בעבודה זרה). אנשים יכולים לתת מתנות אחד לשני, לתת הלוואות, לתת תשומת לב באמצעות חפץ, כי אנשים תמיד צריכים משהו, ה' לא צריך כלום, אבל הוא רוצה קשר קרוב אתנו.

לכן קרבנות מקריבים רק לה'. ולכן יש כללים בקורבנות – מה מביאים, מתי מביאים, איך מביאים. לא הולכים לחנות ובוחרים משהו יפה שאנחנו רוצים לתת, כי העיקר הוא לא מה נותנים, אלא הנתינה עצמה שמקרבת בינינו.

מה מקריבים?

בעלי חיים כשרים – בקר, צאן ועוף, תורים ויונים, מנחת סולת ושמן (צמחונית).


אורח החיים בתקופת המקרא היה שונה מתקופתנו אנו. משק הבית של אדם כלל בהמות והיה תלוי בהן ברמה הקיומית. כבשה סיפקה לאדם בגדים, אוהל, מזון וצאצאים. כשאדם עבר עבירה הוא פגם בקשר שלו עם הקב"ה. והדרך להתקרב בחזרה לה' היה באמצעות הקרבת קורבנות. הפרשה מתארת את כללי הקורבנות: אלו קורבנות מביאים, ובאילו נסיבות.

את הקרבן שוחטים. חלק מאיברים מוקטרים (נשרפים) על המזבח, חלק כליל לה', חלק ניתנים לכהנים וחלק לאדם המקריב. לכל סוג של קרבן ונסיבותיו (עולה, תודה, חטאת) יש כללים. כלל אחד הנוגע לכל הקרבנות נוגע לחֶלֶב (שומן) של הבהמה המוקרבת:

וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן, הַמִּזְבֵּחָה–לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ, כָּל-חֵלֶב לַיהוָה. (ויקרא, ג,טז)

הרמב"ם : "כל חֶלֶב לה'" – הרוצה לזכות עצמו, יאכוף יצרו הרע, ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו.

כלומר חֶלֶב=משובח.

הרבי מלובביץ': לכאורה היה צריך הרמב"ם  לפרש "כל חלב לה'" – שעל האדם להביא מן המובחר והמשובח שבכל המינים, ולא רק באותו המין" –  כלומר שיבחר את המין המשובח. כלומר הקרבן שהאדם צריך להביא שיהיה הקרבן הכי מובחר שיכול להיות. כלומר ברור שבקר זה קרבן יותר משובח מיונה.

עונה הרבי, יש לומר "כל חלב לה'" – יש עניין שצריך להביא את החֶלֶב, את הכי טוב לה',  זה ביטוי להכרת האדם בבעלותו של הקב"ה  על כל העולם כולו, ולכן מקריב מן המובחר והמשובח, והיות שבבריאה כלולים  מינים שונים חלקם יפים ומשובחים וחלקם פשוטים וגרועים , צריך לומר שכל חֶלֶב לה'  מדבר על המובחר והמשובח  שבאותו המין, כי בכל מין ומין, גם במובחר וגם בפשוט בשניהם צריך לגלות שהם בבעלותו של הקב"ה, ולכן צריך להביא את המשובח מהמשובח, וגם את המשובח שבפשוט.

לפי דבריו של הרבי עלינו למצוא את המובחר בכל דבר נתון. אין קרבן אחד מובחר אידיאלי/אולטימטיבי, אלא בכל קטגוריה של קרבן נמצא בתוכה את המובחר והמשובח שבאותו הרגע.


אם נרחיב את הדברים לעבודת הקרבנות, שכן דברי תורה הם דרך חיים, הרי שיש כאן לקח חשוב ללמוד – לפעמים אני מנסה להשיג איזה מין מטרה שנראית לי אידילית – ש"ככה זה צריך להיות", כשבעצם זו מטרה דמיונית שלא באמת קשורה אלי. דברי הרבי מלמדים אותי לבחור מטרה טובה, משובחת וריאלית במקום שבו אני נמצאת. אני אתן דוגמא:

😊

עריכת שולחן שבת 

מבחינתי להתכונן לשבת זה אומר שולחן שערוך לשבת הרבה זמן לפני שבת עם כלי השבת היפים ותצוגה של צעצועים בהשראת פרשת השבוע. אבל זה "המובחר" שלי, זה ה"חֶלֶב" שבעשייה שלי.
אצל מישהי אחרת להתכונן לשבת זה משהו אחר, זה אולי בית מאד נקי, עוזרת שבאה במיוחד (לתחזק יחסים עם עוזרת שבאה ביום חמישי זה הרבה יותר קשה מלערוך שולחן).

איך הגענו מקרבנות, אש ודם לשולחן שבת? זה היופי של פרשת השבוע. כאשר קוראים אותה בעיון אפשר מתוך פרטים שנראים לנו טכניים, כמו איזה איברים של בהמה מקטירים על מזבח, להגיע לתובנות לגבי איך אני מקיימת מצוות. בפרשות של ספר בראשית ושמות היה יותר קל ואינטואיטיבי לעשות את זה, ונצליח גם בספר ויקרא.

משהו נוסף ששמתי לב אליו כשקראתי את פרשת השבוע זה העיסוק בדם.

כן, סליחה ממי שיש לה עכשיו צמרמורת, דם. יש הרבה דם בפרשה. המון דם נזרק, נשפך, מוזה (מזים את הדם על הפרוכת, כן, אותה פרוכת מעשה רוקם יפה מפרשת ויקהל).

לפני כמה ימים היינו בגינה והבן שלי הצטרף לחבורה של בנים שהסתכלו ביחד באחד מהם משחק בסמארטפון (ילדים בני עשר). ניגשתי לראות במה מדובר, ושאלתי "מה עושים במשחק?". עונה לי הילד "הורגים מפלצות" ואז מוסיף בנימה שמנסה להרגיע אותי (כי הוא ראה שהמילה "להרוג" חרצה את דין המשחק) "אבל אין דם".

היה לי קצת עצוב.

פרשת ויקרא נחשבת כ"מראות קשים" – לוקחים בהמה, שוחטים אותה, מפשיטים אותה מעורה, מנתחים אותה לחלקים (המילה ניתוח היא מהפרשה, והכוונה לכך שחותכים את הבהמה לחלקים, האם זה מה שאנחנו רוצים שיקרה בחדר הניתוח?), אוספים את הדם שלה, הכהן (רק לכהן מותר) מַזֶה (זורק)  את הדם על המזבח (בכל מיני אופנים), שופך את שאריות הדם ליסוד המזבח. הכל נעשה בכלים מפוארים, בבגדי כהנים.

מעשה ההקרבה נעשה אחרי שהאדם כבר הבין שחטא, כבר התוודה, כבר השקיע זמן, מחשבה וכסף בבחירת קרבן. מעשה ההקרבה הוא השלב האחרון (כמעט, יש גם אכילה בסוף) בתהליך נפשי פנימי שעובר האדם, והקרבן הוא הביטוי המעשי שלו.


לעומת זאת ישנם טהורים בני עשר שמשחקים בלהרוג משהו או מישהו, ומה שעושה את זה אפשרי עבורם זה "שאין דם". אם במשחק ההריגה היה דם, וצעקות כאב, והמשפחה העצובה של מי שנהרג, האם הילדים היו רוצים לשחק במשחקי הריגה?

מבחינות מסוימות פרשת ויקרא היא מפחידה מאד, יש בה דם ואש ומוות. אבל רעיון הקרבן הוא רעיון שהמטרה שלו למצוא דרך לאדם האנושי לחיות טוב יותר עם מעשיו. הקרבת קרבנות היתה מעשה נפוץ בעבר. החידוש היהודי שבתורה יש תיחום הקרבנות למינים מוגדרים של בעלי חיים, לזמן, למקום, לאופן ההקרבה. כך לא נמנה העם שלנו עם העמים שהקריבו ילדים, בתולות, נערים צעירים וכל מה שעלה על רוחם באותו הרגע.

דם זה דבר מאד מאד חשוב. כשכתבתי תזה על בלימודים שלי קראתי ספר שהשפיע עלי מאד: "יחסי תשורה – מדם אנוש למדיניות סוציאלית" מאת ריצ'רד טיטמוס. טיטמוס חקר את נושא עירויי הדם, והאם כדאי שתרומות דם יהיו בהתנדבות או תמורת תשלום. מחקריו היו מעשיים והשפיעו על מדיניות מערכות הבריאות והרווחה בהרבה מדינות כולל בישראל.

כשקראתי ההתעסקות בדם בפרשה, כמה חשוב לאסוף אותו ולעשות בו עבודה מדויקת (ורק לכהנים מותר), זה הזכיר לי את הנימה מעוררת הכבוד לדם שקראתי בספרו של טיטמוס. לתרום דם ומוצרי דם זו המתנה הכי גדולה שאדם יכול לתת לרעהו, הדם הוא הדבר הכי אישי שיש לאדם לתת.
הקרבת הקרבן היא מעשה מאד אישי והיא סיומו של תהליך תשובה ארוך.

אני חושבת על אדם שחטא, עבר על מצוות לא-תעשה, עשה תשובה וכעת הוא מביא קרבן. האדם הזה נעשה רגיש יותר, מודע יותר, והנה הוא מוצא עצמו במעמד של שחיטה, הקזת דם. לראות את היופי של המשכן, את הלובן של בגדי הכהנים מוכתם בדם, כמה צער זה גורם, כמה מעורר מחשבה ורצון לא לחטוא שוב, לא להכתים את הנפש במעשים שלא יעשו.

שנזכה לקרבה אמיתית עם אלוהים ואדם,

שבת שלום מגילי והמשפחה

פרשת ויקהל

השנה יש לנו את התענוג לעסוק באופן מעמיק בכל אחת מפרשות המשכן. בשנים שאינן מעוברות נקרא שתי פרשות מחוברות באותה השבת, וכך פעמים רבות מצרפים את פרשות ויקהל ופקודי.
השנה זכינו להקדיש לכל פרשה לימוד נפרד משלה.

את תצוגת השולחן הכנתי עם בני מעין. מעין קרא את הפרשה ונשאלה השאלה מה נציג על השולחן, הרי כבר דיברנו על תרומות למשכן ועל החומרים שמהם הוא עשוי בפרשות תרומה ותצווה. קריאה בעיון הראתה לנו שבפרשת תרומה מסופר על איסוף התרומות והחומרים לבניית המשכן, ובפרשת ויקהל ישנו תיאור של עבודת הכנת המשכן וכליו (ואז מה יהיה כתוב בפרשת פקודי? נחכה בסבלנות לשבת הבאה).

בחרנו להראות את תהליך העבודה של הכנת המשכן וכליו. קבוצות אנשים עובדות לפי חומרים – זהב, כסף, בשמים, עצים, חוטים, צבע תכלת, ומשגיח על כולם בצלאל בן אורי בן חור.

במשכן כמה סוגים של לבושים או כיסויים (אפשר לחזור לפרשת תצווה ולקרוא שם על משמעות הלבושים במשכן) –

* בגדי קדש  – כינוי לבגדי הכהנים. בימינו בגדי קדש הם כינוי לבגדים שלובשים בזמן מיוחד (עם ישראל מקדש את הזמנים ולא את החפצים, בגדים לשבת או לחגים)

* בגדי השרד – כיסויי הכלים של המשכן. בימינו בגדי שרד הם בגדים יפים ומיוחדים בדרך כלל מדים ייצוגיים.

* פרוכות – יריעות בד או עוד המבדילות בין חלקי המשכן השונים (החצר, הפנים, קודש הקודשים). בימינו פרוכת היא כינוי לוילון או המסך שבארון הקודש

* יריעות המשכן – הכיסוי של אהל מועד.

את הלבושים והכיסויים הכינו בכוונה מיוחדת. האם יש לכם סוודר שסבתא או אמא סרגו לכם? האם יש לכם כיפה שאמא או חברה או אחות סרגו במיוחד בשבילכם? לברי המזל שבינינו יש פריטי לבוש שנעשו בכוונה מיוחדת, באהבה מיוחדת עבורם, לפי מידתם, לעיתים לפי בקשה מיוחדת של עיצוב או צבע. כאשר יש לנו בגד או חפץ שנעשה במיוחד עבורנו על ידי מישהו שאנחנו מכירים ושאנחנו מרגישים שאוהב אותנו, השימוש בחפץ נעשה משמעותי יותר. כך אני שומרת, לדוגמא, מעיל קטן שסבתא שלי הכינה לבת שלי כשהיתה תינוקת. המעיל הזה כל כך מיוחד בעיני, כי כשאני רואה אותו אני נזכרת באהב של סבתא אסתר, ברצון שלי לתת לנינה שלה משהו מיוחד, בכך שהיא בחרה להקדיש זמן רב ומאמצים לסרוג לה מעיל.

לבושי וכיסויי המשכן נעשו בכוונות מיוחדות.

מעשה רוקם – וַיַּעַשׂ מָסָךְ לְפֶתַח הָאֹהֶל, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר, מַעֲשֵׂה, רֹקֵם. (לח, יח)

היום אנו אומרים רקמה ולא מעשה רוקם. מעשה הרקמה במשכן הוא מיוחד.

הרמב"ם אומר "שתהיה הצורות הנעשות באריג נראין מצד אחד בפני האריג בלבד" (הלכות כלי המקדש ח,יג). כלומר רוקמים על הבד בצד אחד ובצד השני אין שום דבר, אין רקמה. חפשו משהו עם רקמה בבית ותגלו שזה לא דבר פשוט. בדרך כלל כשרוקמים משהו בצד אחד, יש סימני רקמה בצד השני.
הפרשן רש"י אומר: מעשה רקמה "רוקם – כצורתו מכאן כך צורתו מכאן". כלומר הציור שרוקמים בצד אחד נראה בדיוק ככה גם בצד השני. גם זו לא רקמה פשוטה. התבוננו שוב ברקמה שמצאתם בבית. בדרך כלל יש צד אחד "טוב", כלומר רקמה של ציור שלם וברור, והצד השני (לפעמים נקרא לו צד שמאל) הוא רק מעברי המחט, ולא ציור שלם.

מסך שער החצר הנמצא בכניסה המשכן ומסך פתח האוהל הנמצא בכניסה לאוהל מועד עשויים מעשה רוקם.

מעשה חושב –   וַיַּעַשׂ, אֶת-הַפָּרֹכֶת, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר; מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב עָשָׂה אֹתָהּ, כְּרֻבִים (לו,לה).
קודם שאלה – מעשה או מחשבה? או סוף מעשה במחשבה תחילה…

מעשה שדורש מחשבה מרובה, תכנון ומיומנות.

מעשה חושב זו רקמה שלפי הרמב"ם: "שתהיה הצורה נראית משני הצדדין, פנים ואחור". כלומר כמו שרש"י מפרש מעשה רוקם.

הפרשן רש"י: "שיש לה ליריעה שתי קירות ושתי צורות על שתי קירותיה אין דומות זו לזו, פעמים שמצד זה ארי ומצד זה נשר". כלומר רוקמים על אותה חתיכת בד שתי צורות שונות משני הצדדים, ואולי זו שיטת אריגה מיוחדת ולא רקמה.

הפרוכת בפתח קודש קודשים ויריעת המשכן הפנימית (שעליה היו יריעות העיזים ויריעו האילים) עשויות מעשה חושב.

חוטי המשכן (הארגמן, התכלת, תולעת השני והפשתן) שבהם רקמו וארגו היו טווים-שזורים בצורה מיוחדת עם כוונה מיוחדת "חכמת לב" – כל חוט היה שזור מששה חוטים דקים.

"אמר רבי יהודה: אין העולם מונהג אלא בשני גוונים שמקורם מצד האשה שהינה חכמת לב…מה טוו הנשים? אמר רבי יהודה: טוו בדין, טוו ברחמים". (זוהר, חלק ג' דף רנט ע"ב).

התכלת והפשתן הם צבעים בהירים – צבעי מידת החסד, לעומת צבעי הארגמן והשני העזים (החזקים) מסמלים את מידת הדין. טוויה היא שילוב של שני גוונים מסמלים את מידת הדין ומידת החסד, קצת מזכיר את התרומה ונדיבות הלב לעומת הציווי וההוראות המדוייקות של בניית המשכן, נכון?  שמתם לב שכלים לבישול חלבי מסומנים בדרך כלל בכחול בהיר ובכלים לבישול בשרי מסומנים בצבע אדום?
האם יש עוד דברים שמזכירים את המשכן בבית שלכם? התבוננו בבית וחפשו:

מנורה, שולחן, ארון, כיור, לולאות, ווים, קרסים, בריחים, אדנים, תחרה (תחרא), מסך, זֵר, מסגרת, משבצות, טבעות, גביעים, כפתורים, פרחים. כל אלו מילים מהתורה. האם אנו משתמשים במילים אלו היום כמו השימוש בהן בפרשה? מה דומה ומהשונה?

בפרשה מסופר לנו על בניית הכיור של המשכן. הכיור מופיע אחרון ברשימת הכלים. האם זה משום שהוא חשוב מאד או לא חשוב בכלל, מה דעתכם?הכיור היה עשוי נחושת ממורקת, כלומר מבריקה כמו מראה, והיה בצורה של מיכל גדול שבתוכו מים וממנו יוצאים ברזים. הכיור עומד על כן במרכז קערה גדולה מאד שאליה נשפכים המים הנמזגים מהברזים ובהם רוחצים הכהנים ידיים ורגליים לפני עבודתם. האם זה דומה לכיור שבבית שלכם?הכיור הוא כלי שמכשיר את הכהן לעבודה – כהן יכול לעבוד רק אחרי שרחץ ידיים ורגליים באופן מיוחד עבור עבודת המשכן (בטהרה). אז מצד אחד הוא לא כמו המזבח או השולחן או המנורה, לכן הוא מופיע אחרון ברשימת הכלים. מצד שני בלעדיו אי אפשר לעבוד, אז הוא בגדר "אחרון חביב" ונחוץ ביותר.

וַיַּעַשׂ, אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת, וְאֵת, כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת–בְּמַרְאֹת, הַצֹּבְאֹת, אֲשֶׁר צָבְאוּ, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד (לח,ח)

בשונה מכלי המשכן האחרים שנעשו מכלל התרומות שהתקבלו על ידי בני ישראל. אדם שנתן תרומה זהב לא יצא אם הזהב שלו ישמש לציפוי ארון הברית או לעשיית המנורה או לזר השולחן. את הכיור אנחנו יודעים שעשו מתרומות שנתנו על ידי הנשים במיוחד עבור הכיור. הנשים נתנו את המראות שלהם. פעם מראה הייתה עשויה מנחושת שהבריקו אותה עד שהפנים השתקפו בה.כשהביאו הנשים את מראות הנחושת שלהן, משה לא רצה לקבל את תרומתן:"במראת הצובאת" – בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן והיה מואס משה בהן מפני שעשויים ליצר הרע .אמר לו הקב"ה: קבֵּל! כי אלו חביבין עלי מן הכל (רש"י לשמות לח,ח. הפירוש המלא מצורף בסוף*).

משה רבינו חושב שמראות מעודדות התעסקות בדברים חיצוניים, ביופי חיצוני, ולכן הן לא חומר מתאים לכלי המשכן, שבו העבודה היא עבודה רוחנית. הקב"ה מתערב בהחלטה של משה ואומר לו שהוא חייב לקבל את המראות ואפילו מסביר למה (לא תמיד הקב"ה מסביר למה הוא מצווה דברים מסויימים). הקב"ה מסביר למשה שהנשים משתמשות במראות ליופי ולטיפוח וכשהן עשו זאת בזמן שעבוד מצרים הן הצליחו בעזרת היופי להכניס תקווה בלב עם ישראל המשועבד והמעונה. בעצם אנחנו לומדים שבכל חפץ אפשר להשתמש באופן טוב ולמטרה קדושה.

שתהיה לכולנו שבת של שלום ושמחה,

מגילי והמשפחה

פירוש רש"י לנושא "המראות הצובאות":

"במראת הצובאת" – בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן והיה מואס משה בהן מפני שעשויים ליצר הרע א"ל הקב"ה קבל כי אלו חביבין עלי מן הכל שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים לומר אני נאה ממך ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם ומתעברות ויולדות שם שנא' (שיר השירים ח) תחת התפוח עוררתיך וזהו שנאמר במראות הצובאות ונעשה הכיור מהם שהוא לשום שלום בין איש לאשתו להשקות ממים שבתוכו למי שקינא לה בעלה ונסתרה ותדע לך שהן מראות ממש שהרי נאמר ונחשת התנופה שבעים ככר וגו' ויעש בה וגו' וכיור וכנו לא הוזכרו שם למדת שלא היה נחשת של כיור מנחשת התנופה כך דרש רבי תנחומא וכן תרגם אונקלוס במחזית נשיא והוא תרגום של מראות מירוא"ש (בלע"ז שפיעגעל) וכן מצינו בישעיהו (ישעיהו ג) הגליונים מתרגמינן מחזיתא.

😊

הפירוש של רש"י מתייחס למדרש לפיו בזמן שעבוד מצרים הגברים בחרו לפרוש מנשותיהן בגלל העבודה הקשה והייאוש, ולא היו חוזרים לביתם אחרי יום העבודה. הנשים היו באות את השדה עם אוכל, מתייפות בעזרת המראות ומפתות את האנשים להתייחד עמם, וכך הבטיחו את המשך קיום העם, ועודדו את הגברים . טעימה על קצה המזלג משיעור שלם על המראות והנשים שמיועד למבוגרים (בהזדמנות אחרת).

שיר בהשראת המדרש:

מראה כהן

נשקף בכיור

אשה מסתכלת

דמותה משתברת

דם ואש וקרבן.

מראה כהן

שם בכיור

דממה

רגליים רוחצות טהרה.

😊

שוב שבת שלום  מגילי אשת הכהן 

פרשת כי תשא

פרשת כי תשא היא אחת הפרשות הארוכות בתורה, ויש בה כמה נושאים.
שתי הפרשות שלפניה – תרומה ותצוה, עוסקות בהכנות לבניית המשכן. שתי הפרשות שאחריה – ויקבל ופקודי, עוסקות בבניית המשכן. פרשת כי תשא עצמה מתחילה בציווי על כל אדם מישראל (מגיל עשרים) לתת כסף בסך מחצית השקל. גביית מחצית השקל היא דרך לפקוד (לספור) את העם, ובכסף המצטבר קונים קורבנות ציבור (המוקרבים בשם כל הציבור).

כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָה, בִּפְקֹד אֹתָם…זֶה יִתְּנוּ, כָּל-הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים–מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ

נשאלת השאלה מדוע לתת חצי שקל, למה לא שקל שלם?

ר' משה אלשיך מביא פרוש בשמו של הרב שלמה אלקבץ: "שמעתי שהוא להורות את בני ישראל יחס אחדותם, בל יעלה על לב איש מהם שהוא נפרד מחברו, כי אם כאילו כל אחד חצי, ובהתחברו עם כל אחד ואחד מישראל נעשה אחד שלם, על כן כל אחד יביא מחצית".

פרשנים רבים המשיכו ופרשו בהשראתו של ר' שלמה אלקבץ שאדם מישראל אינו מגיע לידי שלמות כשהוא בפני עצמו, אלא רק אחרי שמצרף עמו אדם אחר מישראל. ולא יודע האדם מי הוא המצטרף אליו ומשלים את מחצית השקל שלו לשקל שלם, ללמדנו שהיהודי הפשוט ביותר בכוחו להשלים אף את הגדול שישראל.

הרבי מליובאוויטש כותב בספר השיחות (תשנ"ב) שגם ביחסינו עם הקב"ה אנו מהווים "מחצית" בלבד. לאדם יש עשרה כוחות בנפש והם כנגד עשרה מאמרות שבהם ברא הקב"ה את העולם. על כן, רק כשיהודי מקשר את עצמו לקב"ה הוא נעשה שלם.


כדי  להמחיש את ערך המטבע כ"חצי" שקל, השתמשתי בעיגול פלסטיק ללימוד שברים, כאשר בובה אחת נותנת חצי , ואת החצי החסר איננו יודעים מי מהבובות ישלים. עם הילדים דיברתי (ונמשיך לדבר במהלך השבת) על כך שכיוון שאיננו יודעים מי מישראל נותן את המחצית שמשלימה את המחצית שאני נותנת, הרי שעלי להתייחס בכבוד לכל אדם. יכול להיות אנו חולקים את אותו השלם!

עם הילדים שוחחתי כבר אתמול בערב (רביעי) על הנושאים בפרשת השבוע והתייעצתי אתם לגבי

התצוגה. כשהיו בבית הספר ערכתי את השולחן, וכשבתי חזרה וראתה את התצוגה היא אמרה שהנושא שהיא רואה הוא – משה שובר את לוחות הברית, אחרי חטא העגל.

בהתחלה רציתי לתקן את הטעות שלה, אך, למזלי (בכל זאת כמה שנים של הורות הן אימונים טובים לזה), שתקתי וניסיתי להסתכל על השולחן בעיניים חדשות.

חצאי השלם יכולים להראות כדבר שלם שנשבר לשניים, וההעמדה של בובה אחת מול הרבה בובות  – משה מול בני ישראל.

אמרתי לה: את צודקת! באמת אפשר לראות את התצוגה ככה.


חטא העגל הוא נושא מרכזי בפרשה, ושנים רבות לא היה לי נוח לעסוק בו. מאד לא נעים לדבר על הטעות של בני ישראל.


חשבתי על כך שיש לנו הרבה מדרשים על מעמד הר סיני, על כך שציפור לא צייץ, תינוק לא בכה, חולים נרפאו, כל הלבבות פעמו כלב אחד, עיני כולם נשואות ואוזני כולם כרויות לדבר ה'. אם נשאל את בני ישראל שיצאו ממצרים "איפה אתה היית כשנתנו את התורה?" לכל אחד תהיה תשובה מוכנה, מפורטת, רהוטה ונרגשת. אבל מה יקרה אם נשאל "היכן היית בחטא עגל?". נראה לי שכאן לא נקבל סיפור אחד מרומם ומרגש אלא שפע תירוצים וסיפורים – הנשים יגידו שהן לא השתתפו בכלל, ועוד לקחו להן את תכשיטי הזהב (על פי המדרש), שבט לוי יגיד שהוא לא השתתף, כי הם כן חיכו למשה שיחזור. אף הפרשנים אומרים – רוב העם לא סגד ולא רקד לעגל הזהב, אלא הערב-רב אנשים ממצרים שהצטרפו לעם ישראל והיו רגילים לפסלים.

אהרון אומר: בכלל לא התכוונתי שיצא לי עגל זהב.

עיון בפסוקים מראה לנו שבני ישראל לא באמת חשבו שעגל הזהב הוא האלוהים שלהם. כשמשה מגיע הם מניחים לעשות כרצונו כולל לשרוף את העגל ולטחון אותו.

אם הם היו מאמינים שהעגל הוא אלוהות, בם לא היו מניחים להשמיד אותו. בעצם בני ישראל מתביישים ממשה. כשבני שבט לוי, בהוראת משה, הורגים את "הנאמנים לעגל" הם הורגים כשלושת אלפים אנשים, שזה פחות מאחוז מהעם. אז איפה היית בזמן עגל הזהב?

ולמה הקב"ה כל כך כועס על כל עם ישראל, אם רובו לא השתתף בחטא הזה?


הקב"ה כועס על עם ישראל כוו, כי לא מספיק לא להשתתף, לא מספיק רק להימנע ממעשה רע. כשאנחנו רואים אדם שעושה מעשה רע ואנחנו לא מוחים או מונעים אותו מלעשות את המעשה (לפי היכולת שיש בידינו באותו הרגע), אז אנחנו שותפים במידה מסוימת לרע המתרחש.

בשביל הקב"ה עם ישראל ערבים זה בזה, מעורבבים אחד בשני, כמו שראינו בציווי מחצית השקל. אדם מישראל הוא תמיד חלק ממכלול. אי אפשר לומר "שלום יהיה לי" (דברים כט, יח). אדם מישראל לא יכול לומר "אני שלם, אני מושלם, אני בסדר, ולא משנה מה אחרים עושים". אדם מישראל שלם רק כשהוא חלק מכלל עם ישראל.


התגובה של משה רבינו כשהוא רואה את עגל הזהב ואת המחולות ליד העגל הוא לשבור את לוחות הברית. לוחות הברית שהם לֻחֹת אֶבֶן, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים… וְהַמִּכְתָּב, מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא (לא,יח ; לב,טז)

משה שובר את לוחות הברית, כי גם המציאות היא שבורה, היא לא מושלמת, לא שלמה, צריכה תיקון ושיפור ושכלול. משה גוער באחיו אהרון – למה עשית עגל?

הקב"ה כועס על עם ישראל ומגפה פוגעת בעם. עם ישראל מתבייש ומתאבל ומתרחק מהר סיני.

משה נוטה את אהלו מחוץ למחנה בני ישראל. אפשר לומר שלכולם כואב הלב.


במעמד הר סיני עמד העם "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י), וכעת, לאחר חטא העגל, לבו של העם שבור.

'אין שלם מלב שבור' (רבי מנחם מנדל מקוצק)

חשבתי על האמרה של הרבי מקוצק, כשהרהרתי בתצוגת השולחן. אני התכוונתי להראות את החצאים היוצרים שלם, ובתי ראתה את שברי לוחות הברית.

אולי זו מהותו של הלב השבור של הרבי מקוצק – הלב הוא לב, גם כשהוא שבור , ופעמים דווקא כשהוא נשבר, ואנחנו רואים ומרגישים את מכלול חלקים אנחנו מבינים כמה הוא שלם.

ואם לוחות הברית הם "לב התורה" מה נעשה עם הלוחות השבורים?

המדרש מסביר:

אם הדיוט (אדם רגיל) משתמש בכלי שבור גנאי הוא לו,

אבל הקב"ה אינו כן, אלא כל שימושיו כלים שבורים:

'קרוב ה' לנשברי לב, ואת דכאי רוח יושיע' (תהלים לד, יט);

'הרופא לשבורי לב' (תהלים קמז, ג);

'זבחי אלהים רוח נשברה , לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה' (תהלים נא, יט).

(פסיקתא דרב כהנא קנח, ב; ויקרא רבה ז, ב)

הקב"ה יורה למשה להכין לוחות חדשים שיהיו מעשי ידי אדם, הם לא יהיו מושלמים כמו הלוחות הראשונים, האלוהיים, אבל בכלי האבן יהיו כתובים דברי אלוהים חיים.

הלוחות השבורים יהיו שמורים יחד עם הלוחות החדשים בארון העדות במשכן.


מה שעבורנו נחשב שבור ולכן מקולקל ובזוי, אינו כזה עבור הקב"ה. הקב"ה רואה את השלמות בכל מה שאנו עושים, גם בטעויות שלנו.

עם הלוחות החדשים יעלה משה אל הר סיני ויישאר שם ארבעים יום וארבעים לילה.

בני ישראל יחכו בסבלנות ובנאמנות עד שהוא יחזור. משה יקבל מהקב"ה הבטחה לחיזוק הקשר בינו ובין העם, ואנחנו נמשיך לפרשה הבאה שעוסקת בבניית המשכן.

בברכת לב שמח לכולם, אני מקדישה את השיעור הזה לפרופ' דני גור ז"ל, שבמסירותו תיקן את הלב 'השבור' שלי לפני הרבה הרבה שנים.

בברכה,

גילי והמשפחה

פרשת משפטים

    פרשת משפטים היא פרשת בת המצוה שלי ויש לי פינה חמה אליה בלבי. הפרשה מורכבת ממשפטים – מכללים, ציווים ומצוות ועמוסה בנושאים. אחרי פרשת יתרו שבה הרגשנו על פסגת ההר, בשיא יוצא מן הכלל של חיבור לאלוהות, החיים מתפרטים לפרטים ומקרים ארציים וחומריים. פרשת משפטים אינה חוסכת מאתנו את עוולות העולם הזה – העבדות, העוני, המוות, שוחד, שחיתות ושקרים. בין נושאי הפרשה שזורים גם מקרי החסד והרגעים הפרטיים שבהם אדם מכריע על דרכו:  
כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ, אוֹ חֲמֹרוֹ–תֹּעֶה:  הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ, לוֹ (כג,ד) כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ, רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ, מֵעֲזֹב לוֹ–עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ (כג,ה)  
האם יהיה "רֵע" או "שונא", האם יהיה משיב אבדה או כורה בורה להפיל את רעהו. האם יכה או ירחק מדבר שקר.        
אחד מרגעי החסד המוצעים לאדם בניסוח משפט הוא עזרה בפריקה וטעינה של חמור שרובץ תחת משאו:
כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ, רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ, מֵעֲזֹב לוֹ–עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ (כג,ה)  
אדם שרואה את החמור של אדם שהוא שונא מחוייב לעזור לאותו האדם לפרוק את המשא הכבד שמעיק על החמור. איך קורה שאדם מישראל שונא אדם אחר מישראל? הרי יש לנו מצוות עשה "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט,יח) , ומצוות לא-תעשה "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא, יט,יז).  
קודם כל נצטרך להבין מהי שנאה ומהי אהבה בשפה התנ"כית. ניעזר בסיפור שמספר
על אהבה ועל שנאה: אחרי שיעקב בספר בראשית מסופר לנו שיעקב אבינו מתחתן,
ומגלה שהכלה היא לאה ולא רחל. יעקב הוא משכנע את לבן (אביהן של לאה ורחל)
שיחתן אותו גם עם רחל. וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת. וַיַּרְא יְהוָה כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה (בראשית כט, ל-לא). התורה רוצה להראות עד כמה יעקב אוהב את רחל. כמה? יותר מלאה. מזה אנחנו מבינים שיעקב אוהב את לאה, ואת רחל הוא אוהב יותר. אם יעקב לא היה אוהב את רחל, אז לא היה טעם להשוות בין האהבות, נכון?   כשאני רוצה לומר שאני אוהבת משהו באופן מיוחד, אני משווה את זה לדבר אחר שאני אוהבת, לא לדבר שאני שונאת… מכאן שיעקב אוהב את לאה, ואת רחל הוא אוהב עוד יותר. מיד לאחר התיאור הזה כתוב שה' רואה שלאה היא שנואה. אבל אנחנו כבר יודעים שיעקב אוהב את לאה. אלא ששנאה זה… לאהוב פחות. כמה פעמים ילד אמר לכם "אתה שונא אותי" כשבעצם הוא התכוון "אני מרגיש שאת אחי אתה אוהב יותר מאשר אותי". זו המשמעות התנ"כית של שנאה. שנאה – זה לאהוב פחות. שנאה בשפה המדוברת שלנו היום זה "אני לא סובל אותו, תרחיקו אותו ממני", זה משהו אחר.

ובכל זאת התורה מצווה "לא תשנא את אחיך בלבבך". אז איך יכול להיות מצב שאדם שונא אדם אחר, גם במשמעות התנ"כית? זה יכול לקרות כאשר יש אדם שעבר עבירה, והוכחנו אותו, הסברנו לו שאת הטעות שלו, והוא מתעקש לעבור את העבירה ולא לחזור בתשובה. אדם כזה מותר לאהוב פחות, לשנוא, בלשון התורה. ואולי רק לשנוא את המעשה שלו ולא אותו עצמו. זה דיון שמופיעה בגמרא במסכת פסחים. בימינו אנו לא יודעים איך מוכיחים (מצוות תוכחה לפי התורה) ולכן אנחנו לא יכולים להניח שהאדם שעבר את העבירה עושה זאת בכוונה למרות תוכחה, ולכן היום אסור לשנוא אף אדם מישראל (לפי פירוש המהר"ם מלובלין).

נחזור לפסוק בפרשה:   כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ, רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ, מֵעֲזֹב לוֹ–עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ (כג,ה) אדם עובר בדרך ורואה עבריין, אדם שעבר עבירה ומסרב לחזור בתשובה מהעבירה הזו, והחמור של אותו האדם נושא משקל כבד מידי והוא רובץ, הוא לא יכול לקום על רגליו כי המטען שהוא נושא כבד מידי. זה צער בעלי חיים. הכלל בפרשה אומר שעל האדם לעזור לבעלים של החמור, אפילו שהוא שונא אותו, להקל את המשא מעל החמור.   התורה משתמשת בפועל ע.ז.ב שלוש פעמים בפסוק במשמעויות שונות: וְחָדַלְתָּ, מֵעֲזֹב לוֹ – תפסיק מ"לעזוב" אותו, תפסיק לשנוא אותו, כפי שמתרגם אונקלוס: דמִשְׁבָּק תִּשְׁבּוֹק מָא דִּבְלִבָּךְ עֲלוֹהִי, וּתְפָרֵיק עִמֵּיהּ. עזוב תעזוב כל מה שיש בלבך עליו (על שונאך השרוי כעת במצוקה), ועזור לו בפריקה. עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ – עזוב במובן של "עזור", תעזור לו לפרוק את המשא מהחמור. בדרך כלל אנחנו לא משתמשים במילה "לעזוב" במובן של עזרה, זה אפילו נשמע הפוך! לעזוב זה ההפך מלעזור. אבל עיון בפסוקי התנ"ך מראה שיש פעמים (מעטות, אמנם) שהפועל ע.ז.ב הוא פועל של עשיה ועזרה. הנה דוגמא: עַל יָדוֹ הֶחֱזִיק עֻזִּיאֵל בֶּן חַרְהֲיָה צוֹרְפִים וְעַל יָדוֹ הֶחֱזִיק חֲנַנְיָה בֶּן הָרַקָּחִים וַיַּעַזְבוּ יְרוּשָׁלַ‍ִם עַד הַחוֹמָה הָרְחָבָה (נחמיה ג,ח).
הפסוק מתאר שמשפחת הצורפים והרקחים בונה ומשלימה את מילוי חומת ירושלים בימי נחמיה באמצעות הפועל "ויעזבו".  
מאד מעניין איך פועל אחד יכול לבטא שני דברים מנוגדים. מה שעוד מעניין הוא שהתורה בעצם אומרת שאנחנו יכולים לשלוט על מידת האהבה שלנו, אנחנו יכולים לעשות "וחדלת" כשאנחנו מרגישים שנאה, ולהפוך לאדם שעוזר למי שהוא שנא לפני רגע. התורה יוצאת מנקודת הנחה שאנו יכולים לשלוט ברגשות שלנו, שאין לנו תירוץ של "זה רגש שחזק ממני" (על פי שיחה של הרב אורי שרקי), שחלק מהגדרת האדם זו היכולת שלו לשלוט ברגשותיו, לעומת החמור…                                      

 שבת שלום מגילי והמשפחה

פרשת יתרו

תמונה יתרו

מדרש בראשית רבה:
…נמשלו דברי תורה במים, ביין, בשמן, בדבש וחלב. במים – "הוי כל צמא לכו למים".

מה מים מסוף העולם ועד סופו, דכתיב "לרוקע הארץ על המים", כך תורה מסוף העולם ועד סופו, שנאמר: "ארוכה מארץ מדה".

מה מים חיים לעולם, שנאמר: "מעין גנים באר מים חיים", כך תורה חיים לעולם, שנאמר: "כי חיים הם למוצאיהם", וכתיב "לכו שברו ואכלו". מה מים מן השמים, שנאמר: "לקול תתו המון מים בשמים", כך תורה מן השמים, שנאמר: "כי מן השמים דברתי עמכם".

מה המים בקולי קולות, שנאמר: "קול ה' על המים", כך תורה בקולי קולות, שנאמר: "ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים".

מה המים משיבין הנפש, שנאמר: "ויבקע אלהים את המכתש אשר בלחי וגו'", כך תורה, שנאמר: "תורת ה' תמימה משיבת נפש".

מה המים מטהרים את האדם מטומאה, שנאמר: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם", כך תורה מטהרת הטמא מטומאתו, שנאמר: "אמרות ה' אמרות טהורות". ומה המים מטהרים הגוף, שנאמר: "ורחץ את בשרו במים", כך תורה מטהרת הגוף, שנאמר: "צרופה אמרתך מאד". ומה מים מכסים ערותו של ים, שנאמר: "כמים לים מכסים", כך תורה מכסים ערותן של ישראל, שנאמר: "ועל כל פשעים תכסה אהבה".

ומה מים יורדין טיפין טיפין ונעשית נחלים נחלים, כך תורה, אדם למד שתי הלכות היום ושתים למחר עד שנעשה כנחל נובע.

מה מים אם אין אדם צמא אינה ערבה בגופו, כך תורה אם אין אדם עיף בה אינה ערבה בגופו.

ומה המים מניחין מקום גבוה והולכים במקום נמוך, כך תורה מנחת מי שדעתו גבוהה עליו ומדבקת במי שדעתו נמוכה עליו. ומה מים אין מתקיימין בכלי כסף וזהב אלא בירוד שבכלים, כך תורה אין מתקיימת אלא במי שעושה עצמו ככלי חרס.

ומה מים אין אדם גדול מתבייש לומר לקטן: השקיני מים, כך דברי תורה אין הגדול מתבייש לומר לקטן: למדני פרק אחד, דבר אחד, או פסוק אחד, ואפילו אות אחת.

ומה מים כשאין אדם יודע לשוט בהן סוף שהוא מתבלע, כך דברי תורה אם אין אדם יודע לשוט בהן ולהורות בהן סוף שהוא מתבלע.

אמר ר' חנינא דקיסרין: מה המים נמשכין לגנות ופרדסים ולבתי כסאות ומרחצאות, יכול אף דברי תורה כן, תלמוד לומר "כי ישרים דרכי ה'".

אמר ר' חמא בר עוקבא: מה המים מגדלין את הצמחים, כך דברי תורה מגדלין את כל מי שהוא עמל בהן כל צרכן.

אי מה המים מבאישים ומחמיצים בקנקן, אף דברי תורה כן.

ליד השולחן:
כל בן משפחה ישלים את המשפט: התורה היא בשבילי כמו…

יהיה רצון שנזכה ללמוד תורה מתוך תענוג.

חג שמח!

פרשת בא

וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל-מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה'

רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם, יֻצָּג: 

גַּם-טַפְּכֶם, יֵלֵךְ עִמָּכֶם (שמות י,כד)

וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה, וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי–גַּם-אַתֶּם, גַּם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת-ה' כְּדַבֶּרְכֶם. (שמות יב, לא)

מדרש אגדה (בובר) שמות פרשת בא סימן יט

וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן. היה הולך וקורא בלילה בכל שוק ושוק ואומר היכן הוא משה והיכן הוא דר, והיו בניהם של ישראל משחקין בו, ואומרים לו פרעה להיכן אתה הולך, והוא אומר להם למשה אני מבקש, והם אומרים לו כאן הוא דר ומשחקים בו. עד שעמד עליו [אמר לו פרעה] קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי.

לאחר מכת בכורות פרעה נחרד ומחפש את משה ואהרון. לאחר שציוה עליהם להתרחק מארמונו, עליו לצאת ממנו בעצמו, כדי למוצאם. ילדי ישראל המתרוצצים ברחובות (מדוע אינם ישנים בחצות הליל?) מהתלים בפרעה ושולחים אותו בחיפושיו לכתובת אחרת ושגויה בכל פעם.

כבר מתחילת המאבק של פרעה בעם ישראל בפרשת שמות נוכחים הילדים. זה מתחיל בגזרה האכזרית להרוג את הבנים בלידה, ואחר כך בהשלכה ליאור. התוכניות של פרעה משתבשות כאשר בתו, בת פרעה, לוקחת אליה את משה ומגדלת אותו, ומושיעם של ישראל זוכה מילדות לחינוך הטוב ביותר. אחד הכישורים הנחוצים למנהיג הוא היכולת לנהל משא ומתן מוצלח. במפגשים של משה ואהרון עם פרעה הילדים ממשיכים להיות נוכחים בתוך המו"מ – האם הטף ישאר במצרים, האם הטף יצא לעבוד את ה' במדבר?

לפני מכת בכורות פרעה אומר למשה ואהרון: בסדר, גַּם-טַפְּכֶם, יֵלֵךְ עִמָּכֶם, ומתעקש שהצאן ישאר במצרים.

מרגע זה פושטת השמועה בקרב בני ישראל – יוצאים ממצרים מחר בבוקר. עוד תהיה מכת בכורות, אבל במשא ומתן כבר יש הכרעה. בהמות וצאן זה רק עוד כמה פרטים טכניים, העיקר הושג – הילדים, הטף, התינוקות, שהיו בלב המאבק של פרעה בבני ישראל יצאו וידם על העליונה. האם באמת פרעה חשב שבני ישראל ילכו לעבוד את ה' ללא הטף? הוא ידע שלא. כוונתו באיסור הראשוני על יציאת הילדים ממצרים היה כדי להחזיק את הוריהם במצרים, ולמנוע מהם לעבוד את ה'. על כן ילדי בני ישראל לא הולכים לישון בלילה של מכת בכורות, אלא חוגגים. הילדים שנצלו מגזרות המוות של פרעה יודעים שהם אוטוטו יוצאים אל ארץ החיים. על הרעיון הזה חשבתי בעקבות מדרש תנחומא שמדגיש את תעלוליהם ושמחתם של ילדי בני ישראל.

לאחר מכת בכורות אומר פרעה למשה ואהרון קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי. ומוסיף גַּם-אַתֶּם, גַּם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות יב, לא). מי הם "גם אתם"? אולי אלו ילדי בני ישראל הטף הטופף (והמתרוצץ) ברחובות מצריים בין משה ואהרון לפרעה.

פעם שאלו אותי מה ההבדל בין שיעורי התורה שאני מלמדת בבית אבות לשיעורי התורה שאני מלמדת את הילדים בבית הכנסת. עניתי שבשתי הקבוצות אני מלמדת כמעט את אותו הדבר, אבל שבקבוצת הילדים אנחנו לא מדברים על המוות ובבית האבות כן. השבוע הילדים ערכו את השולחן בעצמם וגם למדו את הרשה ובחרו את הנושא בעצמם. תמונת השולחן עוסקת במכת בכורות, במוות של הילדים הבכורות ובבהמות במתות. ילדים יודעים שיש מוות בעולם, ולא מפחדים לעסוק בו. מילדי השכלתי. לכל זמן ועת לכל חפץ (ונושא).

ליד שולחן השבת נזכר בתעלולי ילדות. נספר הורים לילדים וילדים להורים, מה עשינו, ומה השגנו בתעלול.

*למדנו לזכותו של יעקב בן אסתר*

שבת שלום וגאולה, מגילי והמשפחה

פרשת וארא


פרשת וארא היא אחת הפרשות שהכי קל לשוחח עליהן עם הילדים, כיוון שהיא אחת הפרשות שאף גננת לא פוסחת עליה. בפרשה מתוארות שבע המכות הראשונות מתוך עשר מכות מצרים, וגם ילד שהיה מצונן בחורף, יזכה ללמוד את תוכנה לקראת חג הפסח. הפרשה עשירה בנושאים :

  • כל מכה בפני עצמה – דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד.
  • הכבדת לב פרעה.
  • חלוקת העבודה בין משה ואהרון.
  • מה עם ישראל עושה בזמן המכות.

בחרתי להתמקד במכה שבעיני היא המסתורית מכולן – מכת הערוב.

כִּי אִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת הֶעָרֹב וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת הֶעָרֹב וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֵם עָלֶיהָ. וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה. וַיַּעַשׂ ה' כֵּן וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד בֵּיתָה פַרְעֹה וּבֵית עֲבָדָיו וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִפְּנֵי הֶעָרֹב.

😉

כל אחת ממכות מצרים אפשר להבין מתוך שמה: דם – משהו עם דם, צפרדע – יופיעו צפרדעים (כנ"ל כינים  ), דבר – שם של מחלה (וכן שחין), ברד – ירד ברד. אבל מה זה ערוב?
אם נלך ברחוב ונעשה סקר ונשאל – אבל מה זה בעצם ערוב, בלי לדקלם את מה שלמדה אותנו הגננת…מה זה, בעצם? המממ…
מסתבר שזו שאלה שמעסיקה את הפרשנים, זה באמת לא אינטואיטיבי להבין מהי מכת הערוב, מה היא עושה, למה היא "מכה" וממה צריך לפחד.
מדרש שוחר טוב על תהילים (בתהילים פרק ע"ח, יש אזכור למכת הערוב): מביא דעות שונות מהו ערוב:

"ושלח בהם ערוב, ר' יהודה אומר:  נשריתא (המון נשרים) שלח בהם.

ר' נחמיה אומר: ערוב מלמטה דובים ואריות וזאבים ונמרים היו.

ר' נתן אומר: ערוב – מלמעלה: נרגזין, דאות עורבים ועופות דורסין, מלמטה: אריות, דובים, זאבים ונמרים.

ר' חמא ור' יהושע אמרו: מין חיה היה ושמה פנתרין…והביא עליהן הקב"ה.

רבי יהושע אומר העריב עליהן את המאורות.

אמר ריש לקיש: כך אמר הקב"ה לפרעה: אתה בקשת לערבב זרעו של אברהם אוהבי, אני מערבבך מן העולם"

יש כאן כמה הסברים מהו ערוב:

  • ערוב זה בעלי חיים – נשרים, וגם עופות דורסים, דאות (דיות?), עורבים ונרגזין (סוג של ציפור).
    אריות, דובים, זאבים, נמרים, פנתרין.
  • ערוב – מלשון להחשיך או לשבש את פעולת המאורות, כמו "מעריב ערבים". ערוב מלשון "ערב" (זמן חשיכה).
  • ערוב – מלשון לערבב (נכון ש"לערבבך מן העולם" נשמע ממש סלנג ישראלי מודרני של המאה ה-21?).

אז מה הוא הערוב?
המדרש בתהילים מביא מגוון דעות שמופיעות במדרשים קדומים יותר וגם בגמרא ומציע לנו קשת רחבה של אפשרויות.
לתוך שלל ההסברים אני רוצה להציע הסבר נוסף שיאחד את כולם במידה מסוימת.
בתאור מכת הערוב ותוצאותיה ישנו תיאור מיוחד של תוצאת הערוב והוא:

וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד בֵּיתָה פַרְעֹה וּבֵית עֲבָדָיו וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִפְּנֵי הֶעָרֹב

התיאור "תשחת הארץ" מופיע רק בעוד מקום אחד בתורה – בפרשת נח:

 וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, לִפְנֵי הָאֱלֹהִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס.

מסביר הפרשן רש"י שההשחתה של הארץ היא שאפילו בעלי החיים התנהגו שלא לפי דרך הטבע שלהם.
(ד"ה "כי השחית כל בשר" בפרשת נח).
מכאן אפשר להסיק מדוע הפרשנים במדרש שוחר טוב מתייחסים לערוב כאל מכה שקשורה לבעלי החיים.
אם בזמן המבול רמת ההשחתה החמורה התבטאה בהשפעה על בעלי החיים, הרי שהשחתת ארץ מצרים גם היא קשורה בבעלי החיים. 
כלומר ההשחתה של האדם בדור המבול הביאה להשחתת הטבע של בעלי החיים ומכאן להשחתת הארץ.
במכת ערוב, אם כן, השחתת הארץ היא הופעת בעלי חיים "מושחתים". מהם בעלי חיים מושחתים? אלו בעלי חיים שלא נוהגים לפי הטבע שלהם. בדור המבול בעלי החיים השחיתו בכך שהזדווגו מין בשאינו מינו, ושקפו את חטאי האנשים באותו הדור. במצרים בעלי החיים מבדילים בין מצרים לבין בני ישראל – משקפים את העוול שעושים המצרים לבני ישראל.
בעיני מכת הערוב היא המכה המפחידה מכולן (אפילו יותר ממכת חושך, אפילו יותר ממכת בכורות – ואני בכורה!), כי לפגוש אריה ברחוב, ולגלות שלאריה יש שכל להבחין בין יהודי למצרי – זה ממש מפחיד.

ר' יהושע אומר: העריב עליהן את המאורות – אם מכת הערוב היא סוג של נתינת דעת בבעלי החיים, הרי כעת לא ברור ההבדל בין אדם לחיה. מה יתרון האור-החכמה לאדם על הבהמה אם גם החיה יכולה להבחין בשכלה כמו בני האדם? כלומר, אפשר להבין את דברי ר' יהושע שמכת הערוב גורמת להחשכת החלק האנושי שבאדם, בכך שהקב"ה מביא בעלי חיים שמתנהגים כמו בני אדם.

ולבסוף ריש לקיש בלשונו העסיסית – מידה כנגד מידה. אם אתה פרעה "מערבב" את עם ישראל, הקב"ה "יערבב" אותך מן העולם. 
למה מתכוון ריש לקיש, לדעתכם?

ליד שולחן השבת:

  • 1. נשאל את הילדים מהי מכת ערוב.
  • 2. נציג להם את האפשרויות שמונה מדרש שוחר טוב ונדבר עליהן.
  • 3. ננסה לפענח למה התכוון ריש לקיש "לערבב מן העולם".

חפשו בתמונת השולחן את החיות המופיעות במדרש, ובעלי חיים נוספים שמוזכרים בפרשה.

שבת שלום מגילי והמשפחה

פרשת שמות

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא תמונת-שמות-תשעט-1.jpg

אנו מתחילים את חומש שמות. עם ישראל בהתהוותו. עוד בתחילת הפרשה מוזכרים השמות של יעקב ובניו ומשם ואילך הם הופכים לבני ישראל, ובפי פרעה לעם-בני-ישראל:
 וַיֹּאמֶר, אֶל-עַמּוֹ:  הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ. (שמות א,ט).

בתחילתו עם ישראל הוא עם ללא קול, עד שמשהו משתנה והעם נאנח:

וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ; וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל- הָאֱלֹהִים, מִן-הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת-נַאֲקָתָם; וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-בְּרִיתוֹ, אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶת-יַעֲקֹב.

הפרשנים, כדרכם, דורשים ומבררים מהי העבודה שגרמה לבני ישראל להיאנח, מה היה הקש ששבר את גב הגמל.
הנה דברי הפרשן אבן עזרא:

"וטעם בחומר ובלבנים לבנות בתים וגדרות גם לחרוש ולקצור ולזמור ולבצור וזה את כל עבודה בשדה. ואחר כן כלל את כל עבודתם לצרכיהם: "

ואפשר לראות עוד כאן: https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8:%D7%9E%22%D7%92_%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%AA_%D7%90_%D7%99%D7%93

אפשר לדון עם הילדים כיצד הגיעו בני ישראל ממעמדם הרם כבניו של יעקב ואחיו של יוסף למעמדם הנחות והשפל של עבדים למצרים.

פירוש "אור החיים" נותן תשובה לשאלה זו:
אור החיים משתמש במשחק מילים "בפרך" הופך ל"פה רך", כדי להסביר איך אדם משתעבד –

" כאן הבן שואל מה חכמה נתחכמו בזה אין זו חכמה אלא רעות וחציפות. עוד איך מלאם לבם בתחילת השעבוד לשום עליהם שרי מסים. ועוד איך בני ישראל נטו ערפם לעבודת עבודה נכריה בחומר ובלבנים. והנה רז"ל שאמרו (סוטה י"א.) כי היה הדבר בהדרגה בתחלה בפה רך ולבסוף בפרך, ומן סדר הכתובים משמע כי בתחלה שמו עליהם שרי מסים, ולדבריהם ז"ל צריך לומר כי קדמו דברים לשימת שרי מסים. והנה לפי מה שפירשתי בפסוק רב ועצום ממנו כי סוברים שיכולין להשתעבד בהם בעד הטוב שעשו להם בשני רעב אפשר שבאו עליהם בכח ואל תיכף ומיד, ושעבדום וישימו עליהם שרים ואז היו מועטים בערך המצריים ונטו ערפם"

הסבר: אדם לא משתעבד בבת אחת, זה משהו שקורה בהדרגה. עוד מטלה, ועוד מטלה ועוד התחייבות ועוד מחויבות, ואז האדם מוצא את עצמו משועבד.

גם כאן נוכל לדון ליד שולחן השבת כיצד קורה לנו בחיי היום-יום שאנחנו מוצאים את עצמנו עושים דברים שהתחייבנו אליהם, אבל הם לא הרצון האמיתי שלנו. ונשאל את עצמנו: מה מפתה אותנו להשתעבד, מה גורם לנו לרְצוֹת לרַצוֹת אחרים?

כשאדם נמצא בתוך תהליך השעבוד הוא לא מעלה על דעתו שיכול להיות אחרת ולכן גם לא משמיע קול, אפילו לא אנחה, כמו שאומר הרבי מסלונים:
"…עד עתה כל זמן שלא הגיע זמן פקידה מהגלות עדיין לא נאנחו ישראל לפני הקב"ה, כי היו נתונים בחשכות הגדולה ביותר ולא היו מסוגלים אפילו להתאנח, כאדם המיואש בלי צל של תקוה..והאנחה היתה כבר אתחלתא דגאולה".

לפי ההיגיון של פירוש "אור החיים" קרה משהו שגרם לבני ישראל להרגיש תקווה, ולכן הם נאנחו.
מה לדעתכם גרם לבני ישראל להרגיש תקווה?
אפשר לדון בזה ליד שולחן השבת.

כשקוראים בפרשה רואים שהשינוי הוא שמלך מצרים מת. עלתה בי המחשבה שאולי בני ישראל חושבים שאם מלך מצרים, השליט המשעבד הנוראי מת, אז גם השעבוד עצמו יכול…למות…להסתיים. והמחשבה הזו, שיש בה פתח לתקווה, גורמת להם להרגיש את העול הכבד ולהיאנח.
מלך מצרים מסמל לבני ישראל את השעבוד, והמלך מת. מדוע השעבוד לא מפסיק? השאלה הזו גורמת לבני ישראל להיזכר שיש מלך מעל מלך מצרים – הקב"ה, וההבנה מובילה לאנחה, צל של תקוה.

זו נקודת הפתיחה של גאולת העם – אנחה, הבה לא נזלזל בכוחה (בקולה?) של האנחה.
האנחה שהיא לא דיבור, שהיא כמעט ולא קול (אולי נשימה/נשיפה קולנית?) תהפוך בסופו של דבר לקול ברור וחזק, אמיתי ונוכח עד שבמעמד הר סיני הוא ממש יראה ולא רק ישמע :
וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק (שמות כ,יד)


ובסופו של דבר גם העם ישמיע את קולו:
וַיַּעַן כָּל-הָעָם קוֹל אֶחָד, וַיֹּאמְרוּ, כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה, נַעֲשֶׂה (שמות כד, ג).

שתהיה לנו שבת של אתחלתא דגאולה בכל העולמות,

בברכה,

מגילי והמשפחה