אמור – רקום בפרשה

                  פרשת אמור / כתיבה: גילי כ"ץ  איור: עינבל ויסמן
       
בפרשת אמור נלמדים ציווים מיוחדים לכהנים הקשורים לאורח החיים האישי, כמה דוגמאות: כהונת כהן גדול עוברת מאב לבנו, לכהנים אסור להטמא למת, ואם צריך רק לקרובי משפחה מדרגה ראשונה, לכהן הגדול אסור להיטמא למת בכלל, הגבלות בבחירת בת זוג לכהן. אנו מכירים אנשים "שהולכים לעבודה", אך להיות כהן זו עבודה שהיא גם מהות, ולהֶיות האדם כהן יש השלכות נוספות אישיות וחברתיות שתקפות כל הזמן, ולא רק במקום העבודה.

לימוד משפחתי: אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם

1. קראו את רשימת המומים שמפורטים בפרשה. זהו מומים שהם קבועים, ומומים "עוברים" (זמניים).
2. נסו להגדיר מהו מוּם.

דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן, לֵאמֹר:  אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם, אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם–לֹא יִקְרַב, לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו.      

כִּי כָל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם, לֹא יִקְרָב:  אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ, אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ. 

אוֹ אִישׁ, אֲשֶׁר-יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל, אוֹ, שֶׁבֶר יָד.     

אוֹ-גִבֵּן אוֹ-דַק, אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ, אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת, אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ.   

כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם, מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן–לֹא יִגַּשׁ, לְהַקְרִיב אֶת-אִשֵּׁי ה'  לֶחֶם אֱלֹהָיו, מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, וּמִן-הַקֳּדָשִׁים, יֹאכֵל.           

אַךְ אֶל-הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא, וְאֶל-הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ–כִּי-מוּם בּוֹ; וְלֹא יְחַלֵּל אֶת-מִקְדָּשַׁי, כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם. (ויקרא כא,יז-כג)

כהן בעל מום אינו יכול לעבוד בהקרבת הקרבן ולהזות את דם הקרבן, פעולות שהן התפקידים המיוחדים לכהן.

כהן בעל מום יכול לעשות עבודות אחרות שהן לא בחזית הקרבת הקרבנות, כמו בדיקת עצי המערכה. כהן בעל מום אוכל קדשים, אף שאינו מקריב.

חלק מהמומים מוכרים וידועים לנו – כמו עִור או פִּסח (צולע) חלק פחות מוכרים – כמו חָרֻם (אף שקוע) אוֹ שָׂרוּעַ (שאחת מהגפיים גדולה מהשניה).

המילה "מום" היא מילה מיוחדת, היא עצמה "מושלמת", שכן אפשר לקרוא אותה מימין לשמאל ומשמאל לימין.

הגימטריה של המילה מום = אלהים.

3. אלו אנשים בעלי מומים אתם מכירים? היום אומרים אנשים עם מוגבלויות או עם צרכים מיוחדים במקום בעלי מום, מדוע? האם יש מוגבלויות שאנו מכירים שלא מופיעות ברשימה של התורה?

4. מדוע, לדעתכם, כהן בעל מום לא יכול להשתתף בהקרבת הקרבן, אך אינו מקופח מבחינת האפשרות לאכול מבשר הקרבנות?

נקרא על שורשי המצווה לפי ספר החינוך (מצווה רע"ה):
שֶׁלֹּא יַעֲבֹד כֹּהֵן בַּעַל מוּם בַּמִּקְדָּשׁ. מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. לְפִי שֶׁרֹב פְּעֻלּוֹת בְּנֵי אָדָם רְצוּיוֹת אֶל לֵב רוֹאֵיהֶם לְפִי חֲשִׁיבוּת עוֹשֵׂיהֶן, כִּי בִּהְיוֹת הָאָדָם חָשׁוּב בְּמַרְאֵהוּ וְטוֹב בְּמַעֲשָׂיו, יִמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּכָל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּעֵינֵי כָּל רוֹאָיו, וְאִם יִהְיֶה בְּהֶפֶךְ מִזֶּה פָּחוּת בְּצוּרָתוֹ וּמְשֻׁנֶּה בַּאֲבָרָיו, וְאִם אֵינוֹ יָשָׁר בִּדְרָכָיו לֹא יֵאוֹתוּ פְּעֻלּוֹתָיו כָּל כָּךְ אֶל לֵב רוֹאָיו, עַל כֵּן בֶּאֱמֶת רָאוּי לִהְיוֹת הַשָּׁלִיחַ שֶׁהַכַּפָּרָה תְּלוּיָה עָלָיו אִישׁ חֵן יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה נָאֶה בְּכָל דְּרָכָיו, לְמַעַן יִתָּפְשׂוּ מַחֲשָׁבוֹת בְּנֵי אִישׁ אַחֲרָיו. וּמִלְּבַד זֶה, אֶפְשָׁר שֶׁיֵּשׁ בִּשְׁלֵמוּת צוּרָתוֹ, רֶמֶז לְעִנְיָנִים, שֶׁמִּתּוֹךְ מַחְשְׁבוֹת הָאָדָם בָּהֶן, תִּטְהַר נַפְשׁוֹ וְתִתְעַלֶּה, וְלָכֵן אֵין רָאוּי בְּשׁוּם צַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ שִׁנּוּי צוּרָה מִכָּל צוּרוֹתָיו, פֶּן תִּתְפַּזֵּר נֶפֶשׁ הַמְּחַשֵּׁב מִצַּד הַשִּׁנּוּי וְתָנוּד מִן הַחֵפֶץ.

איך הרגשתם כשקראתם את הטקסט? במבט ראשון דבריו של בעל ספר החינוך אינם פוליטיקלי קורקט. כעת נעמיק ונלמד את פנימיות הדברים.
נשים לב לשלוש נקודות עיקריות
1. בִּהְיוֹת הָאָדָם חָשׁוּב בְּמַרְאֵהוּ וְטוֹב בְּמַעֲשָׂיו, יִמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּכָל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּעֵינֵי כָּל רוֹאָיו – ברור לנו איך נראים מעשים טובים.
איך נראה אדם חשוב? מה אנחנו רואים בו שגורם לנו לחשוב שהוא חשוב? שֶׁרֹב פְּעֻלּוֹת בְּנֵי אָדָם רְצוּיוֹת אֶל לֵב רוֹאֵיהֶם לְפִי חֲשִׁיבוּת עוֹשֵׂיהֶן – יש לנו נטיה אנושית ללמוד ולחקות את מי שנראים בעינינו חשובים.
* מי האנשים שאותם אתם מחשיבים כחשובים, ממי אתם מקבלים השראה? איך המראה החיצוני שלהם?
* נשים לב לניסוח חָשׁוּב בְּמַרְאֵהוּ וְטוֹב בְּמַעֲשָׂיו – המראה – נראה חשוב, המעשה – טוב. ולא להיפך!

2. לְמַעַן יִתָּפְשׂוּ מַחֲשָׁבוֹת בְּנֵי אִישׁ אַחֲרָיו – אנו מתבוננים בחיצוניות, במראה, של אנשים ורוצים להידמות אליהם במידה זו או אחרת. לאדם יש משיכה להרמוניה לאסתטיקה ויופי של מראה ויופי של מעשה מושכים את לבנו. קל יותר ללמוד, לקנות, להתחבר ואפילו להאמין לאנשים שנראים טוב. כי הטבע האנושי מקשר בין יפה לטוב (זה "תרגיל" ביולוגי אבולוציוני). ככל שאנו מתבגרים אנו לומדים שהמראה החיצוני לא בהכרח מעיד על תכונותיו ועל יכולותיו של האדם. פתגם שגור הוא: אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן אֶלָּא בְּמַה-שּׁיֵשׁ בּוֹ (מאת עימנואל הרומי בהשראת פרקי אבות).
* האם זה אומר שיש להזניח את המראה החיצוני? כיצד נוכל להשתמש בנטייה האנושית להימשך ליופי, למטרות טובות? כיצד זה קשור למראה הכהנים לפי בעל ספר החינוך?

3. פֶּן תִּתְפַּזֵּר נֶפֶשׁ הַמְּחַשֵּׁב מִצַּד הַשִּׁנּוּי וְתָנוּד מִן הַחֵפֶץ – קרה לכם שמישהו ניסה לספר לכם משהו, אבל היה לו משהו תקוע בשיניים וזה הסיח את דעתכם? דעתנו מוסחת בקלות מכל מה ששונה ממה שהורגלנו. יש דיון הלכתי עם כהן עם מום יכול לעשות ברכת כהנים. החשש הוא פֶּן תִּתְפַּזֵּר נֶפֶשׁ הקהל שרואה את הכהן, ובמקום לחשוב על התפילה/ברכה/טקס ההקרבה תִּתְפַּזֵּר הנֶפֶשׁ, וכל החלק החשוב של כוונה בזמן עשיית המצוה לא יתקיים.
* איזה דברים בעבר הסיחו את דעתכם והיום אינם מסיחים את דעתכם? מה גרם לשינוי?
נראה הַשִּׁנּוּי (כלומר, מה שנחשב שונה, משונה) קשור למה אנשים רגילים, לשכיח, לנפוץ. לכן ככל שיהיו יותר שוני (היום אומרים גם "מגוון") במרחב הציבורי, כך דעת הקהל לא תוסח.

חלק זה בדבריו של בעל ספר החינוך נותן לנו כיוון כיצד החברה יכולה לשנות בעצמה נורמות שישפיעו על עבודות הכהנים בעלי המום. נמצא שמתוך שאנו לומדים מה הכהנים יכולים או לא יכולים לעשות, אנו לומדים גם על עצמנו ועל חלקה של החברה בהגדרת בעלי מומים.
בימינו הרבה אנשים שנולדו או הגיעו למצב של מוגבלות מתפקדים ועושים דברים שאנשים ללא מוגבלות לעיתים לא מצליחים לעשות, כמו להשתתף באולימפיאדה, לעסוק ברפואה, לטפס על האוורסט, ומוכיחים שהרבה פעמים מה שמוגבל הוא המוטיבציה שלנו ולא היכולת.

אולי רשימת המומים הארוכה המופיעה בפרשה בעצם רוצה לספר לנו שרשימת המומים גדולה וארוכה כמספר בני האדם, שלכל אחד מאתנו יש משהו שבו הוא מוגבל, ושהאדם מוגבל רק כאשר הוא (והחברה) נותן למגבלה להגדיר אותו.

לימוד משפחתי: אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה', מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם, בְּמוֹעֲדָם (ויקרא כ"ג,א')

1. קראו את פרק כ"ג וזהו את החגים המוזכרים בפרק.                                                  

בפרק כ"ג מפורט לוח החופשות (של ילדי ישראל) או לוח העבודה (של הכהנים), תלוי מאיזה זווית מסתכלים  .

בפרק מוזכרים כל החגים שהם מהתורה (בשונה מחנוכה ומפורים) והימים המיוחדים, כולל ימי ספירת העומר.

הרקמה השבועית עוסקת בספירת העומר – אנו סופרים שבעה שבועות ממוצאי חג ראשון של פסח, והיום החמישים הוא יום מתן תורה חג השבועות.

בדרך כלל אחרי פסח ילדים מכינים טבלה של "ספירת הגומר" לקראת החופשה הגדולה, ובה הם מוחקים כל יום שעובר, וכן סופרים מהמספר הגבוה אל המספר הנמוך (כמה ימים נשארו פחות היום שעבר, עד שמגיעים ליום אפס). ספירת העומר סופרת ומחשיבה כל יום שמתחיל (ולא את סיומו) ומוסיפה את מספר היום למספר מצטבר לקראת היום החמישים.

שיחה משפחתית: דונו בהבדל שבין שתי הגישות לציון הזמן.

2. בְּמוֹעֲדָם – לחגים שמוזכרים בתורה קוראים מועדים. בזמן החג אנו מברכים זה את בחג שמח ובמוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה.
ישנה אמרה: לפעמים נופלים לעצבות ולפעמים מועדים לשמחה
*שוחחו על המשמעויות השונות של המילה "מועד" ומצאו את הקשר ביניהן.

3. התבוננו בציור ונסו להבין באיזה יום מדובר, ומה אתם יודעים על היום הזה?

  שבת שלום ושמחה מגילי והמשפחה