פרשת כי תצא

כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ, רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ, מֵעֲזֹב לוֹ–עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ (שמות כ"ג, ה')

לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ (דברים כ"ב, ד')

"והוסיף במצות הטעינה להזהיר עליה במצות לא תעשה, כי בתורה אמר (שמות כג ה) עזב תעזב עמו, מצות עשה. ועוד הוסיף "נופלים בדרך", כי שם אמר "רובץ תחת משאו", ולא הזכיר שם רק החמור שדרכו לטעון משוי גדול וירבץ תחתיו. ואמר בכאן "אחיך" ושם "אויבך" "ושונאך", לאמר תעשה עמו כן וזכור האחוה ותשכח השנאה." (רמב"ן דברים פרק כב פסוק ד)

"אתה כוננת מישרים משפט וצדקה ביעקב אתה עשית" (תהלים צט) – כל העוז והשבח והגדולה והגבורה של מלך מלכי המלכים הוא משפט אהב … מהו "אתה כוננת מישרים"? אמר רבי אלכסנדרי: שני חמרים מהלכין בדרך שונאין זה לזה. רבץ לאחד מהן חמורו. חבירו עובר ורואהו שרבץ תחת משאו. אמר: לא כתיב בתורה "כי תראה חמור שונאך וגו' עזוב תעזוב עמו" (שמות כג ה)? מה עשה? חזר וטען ומלוהו. התחיל מסיח עמו: עזוב קימעא מכאן, העלית מכאן, ערוק מכאן, עד שיטעון עמו. נמצאו עושין שלום ביניהם. וחבירו אומר: לא הייתי סבור שהוא שונאי? ראה היאך ריחם עלי כשראה אותי ואת חמורי בדוחק. מתוך כך נכנסו לפונדק אכלו ושתו ביחד ונתאהבו זה לזה. הוי: "אתה כוננת מישרים משפט וצדקה ביעקב אתה עשית." (מדרש תנחומא פרשת משפטים סימן א).

בפרשת משפטים כתוב "חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ, רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ", ואילו בספר דברים נאמר "חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ".

שֹׂנַאֲךָ – או אָחִיךָ. רובץ תחת משאו – או נופל בדרך. יחיד "רֹבֵץ" או רבים "נֹפְלִים".

הרמב"ן מסביר שזה לא סתם שינוי מילים. בספר דברים התורה לוקחת אותנו צעד קדימה: לא רק מצב קונקרטי של חמור שהתמוטט, אלא כל מצב שבו מישהו נופל בדרך. ושם, במקום "שונאך", כבר נאמר "אחיך". התורה מלמדת אותנו לשנות זווית – לא לראות את הזולת דרך השנאה, אלא דרך האחווה.

המדרש מספר סיפור יפהפה: שני אנשים, שיש ביניהם שנאה, נפגשים בדרך. החמור של אחד מהם רובץ. השני ניגש לעזור. תוך כדי שהם מרימים יחד, הם מתחילים לדבר. אחר כך הם עוצרים לאכול ביחד. לאט־לאט, השנאה מתפוגגת והופכת לקשר של חיבה. ממצווה שנראית טכנית נבנית חברות חדשה.

דבר נוסף שנלמד מההבדלים בין הפסוקים: בספר שמות הדור שומע את המצווה מיד אחרי היציאה ממצרים. הם עדיין עם של עבדים משוחררים. שם הדגש הוא על פריקה – לשחרר, להקל, להסיר את המשא המיידי.

בספר דברים, משה כבר מדבר אל הדור שנכנס לארץ. דור שכבר "פרק" מעליו את עול העבדות, ועכשיו מוכן גם לטעון מחדש – לבנות, לשאת יחד, ליצור חברה חדשה.

וכך מצווה שהתחילה ב"חמור שונאך" מסתיימת ב"אחיך". התורה מלמדת אותנו: בכל מפגש עם חולשה – של החמור, של האדם, או אפילו שלנו עצמנו – אפשר לבחור אם להתרחק, או להפוך את זה להזדמנות לקרבה, לחמלה ולחיבור.

משימות ליום שישי  1. להדפיס את הדפים כדי שתוכלו להשתמש בהם בשבת. 2. צבעו את האיור.

רעיונות לשיחה אצל שולחן השבת:

* חיבור אישי – כיצד המצווה של עזרה בפריקה וטעינה של החמור רלוונטית לחיינו היום?
 

* הרחבה – באבות דרבי נתן (כ"ג) כתוב: בן זומא אומר… איזו גבור שבגבורים, זהו שכובש את יצרו. שנאמר, (משלי טז) "טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר". וכל הכובש את יצרו מעלין עליו כאילו כבש עיר מלאה גבורים, שנאמר, (שם כא) "עיר גבורים עלה חכם". ואין גבורים אלא גבורי תורה, שנאמר, (תהלים קג) "גבורי כח עושי דברו". ויש אומרים, מלאכי השרת, שנאמר, (שם) "ברכו ה' מלאכיו גבורי כח" וגו'. ויש אומרים, מי שעושה שונא אוהבו:

מיהו גיבור לדעתכם ולפי בן זומא?

שבת שלום מגילי והמשפחה

לקבלת עדכונים בוואטסאפ הכנסו לקבוצה השקטה: .https://chat.whatsapp.com/LTYUgn19uXXJVenBPWBMH1?mode=ac_t