נפגשנו בבית הכנסת בזמן תפילת מנחה והתבוננו בתמונה הבאה:
תובנות של הילדות:
משתתפת 1 – "ארוחה"
(זה יום צום, והילדה צמה…)
משתתפת 2 – יש כאן ארוחה. אנשים אוכלים, זו ארוחה מפוארת, מיוחדת.
– מה ראית בתמונה שגרם לך לומר שהארוחה מפוארת?
כי יש אנשים שיושבים ואוכלים, ויש את המשרתים שמגישים להם. יש משרתים שמגישים צלחות עם אוכל ויש משרת בצד שמוזג את המים מהכד הגדול לכדים הקטנים.
משתתפת 3 – זו ארוחה גדולה, זה אירוע. זו לא ארוחה של יום רגיל.
-מה ראית התמונה שגרם לך לומר שמתרחש כאן אירוע?
אני חושבת שזה אירוע כי יש שולחן אחד, וסביבו הרבה אנשים, יש הרבה הרבה אורחים, מוזמנים, והחדר מקושט עם החיטה על הקיר, ויש גם האנשים שעומדים ומנגנים
משתתפת 4 – אני חושבת שזה ציור מפעם, עתיק, חיים מהעבר.
– מה ראית בציור שגרם לך לומר שהציור הוא מתאר חיים מפעם?
הכלים של האררוחה הם מעץ, לא כמו שיש לנו היום, והכדים מחרס, וגם היום לא שותים מכדים. זה שהאיש מעביר מכד גדול לקטנים, זה כי הוא צריך להביא מים מבחוץ בכד גדול (בשיקוף דיברתי על ברז ומים זורמים לעומת באר – ג"כ), גם הבגדים הם בגדים שלא לובשים היום, אולי מפעם, לפני איזה מאה שנים.
משתתף 5 – אני גם רואה ארוחה וגם רואה את החיילים.
– מה ראית בתמונה שגרם לך לומר שהאנשים הם חיילים? (הוא מתכוון לאנשים עם כלי הנגינה)
אני חושב שהם חיילים כי הם עומדים זקופים ליד השולחן, הבגדים שלהם נראים כמו מדים והם מחזיקים נשק.
משתתף 6 – יש בציור הזה דברים מצחיקים. יש כפית בכובע של האיש, יש חיטה על הריק. מי מקשט עם חיטה?
משתתפת 7 – יש כאם ארוחה גדולה ומפוארת. זה לא בשביל כל אחד.
– מה ראית בתמונה שגרם לך לומר "זה לא בשביל כל אחד"?
זו סעודה של מישהו עשיר שהזמין אורחים. יש הרבה אנשים וכולם יושבים ליד אותו שולחן, ויש המון המון אוכל. זו לא סעודה של אנשים רגילים או של יום רגיל, לא כל אחד יכול להזמין כל כך הרבה אנשים, ולא מזמינים כל אחד לסעודה כזו.
דיון
קראנו את אגדת החורבן על אנשי הר המלך:
תוך כדי הקריאה המחזתי את הסיפור עם בובות פליימוביל.
1."עַל תַּרְנְגוֹל וְתַרְנְגֹלֶת חָרַב הַר הַמֶּלֶךְ" –
נוֹהֲגִים הָיוּ, כְּשֶׁיָּצְאוּ חָתָן וְכַלָּה, הוֹצִיאוּ לִפְנֵיהֶם תַּרְנְגוֹל וְתַרְנְגֹלֶת, כְּלוֹמַר, פְּרוּ וּרְבוּ כְּתַרְנְגוֹלִים.
2. פַּעַם אַחַת עָבַר לִגְיוֹן שֶׁל רוֹמִיִּים וְנָטְלוּ אוֹתָם. נָפְלוּ עַל הָרוֹמִיִּים וְהִכּוּם.
3. בָּאוּ וְאָמְרוּ לַקֵּיסָר: מָרְדוּ בְּךָ הַיְּהוּדִים.
4. עָלָה עֲלֵיהֶם הַמֶּלֶךְ.
5. הָיָה בֵּין הַיְּהוּדִים אָדָם אֶחָד בַּר דְּרוֹמָא, שֶׁהָיָה קוֹפֵץ מִיל וְהוֹרֵג בְּרוֹמִיִּים.
6. נָטַל הַמֶּלֶךְ כִּתְרוֹ וְהִנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקַע.
אָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אִם נוֹחַ לְךָ, אַל תִּמְסְרֵנִי, אוֹתִי וּמַלְכוּתִי, בְּיָדוֹ שֶׁל אָדָם אֶחָד.
7. הִכְשִׁילוֹ פִּיו שֶׁל בַּר דְּרוֹמָא וְאָמַר: "הֲלֹא אַתָּה אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא תֵצֵא אֱלֹהִים בְּצִבְאוֹתֵינוּ" (תהילים ס, יב), נִכְנַס לְבֵית הַכִּסֵּא, בָּא דְּרָקוֹן וְשָׁמַט כַּרְכַּשְׁתּוֹ – וָמֵת.
8. אָמַר הַמֶּלֶךְ: הוֹאִיל וְנַעֲשָׂה לִי נֵס – אַנִּיחֵם פַּעַם זוֹ.
הִנִּיחָם וְהָלַךְ לוֹ.
9. מִיָּד קָפְצוּ וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת, עַד שֶׁנִּרְאָה חוֹתַם הַטַּבַּעַת בְּרִחוּק מִיל.
אָמַר הַמֶּלֶךְ: שְׂמֵחִים וּמְשַׂחֲקִים בִּי הַיְּהוּדִים – חָזַר וּבָא עֲלֵיהֶם.
10. אָמַר רַ' אַסִּי: שְׁלֹש מֵאוֹת אֶלֶף שׁוֹלְפֵי חֶרֶב נִכְנְסוּ לְהַר הַמֶּלֶךְ, וְהָרְגוּ בָּהּ שְׁלוֹשָה יָמִים וּשְׁלוֹשָה לֵילוֹת, וּמִצַּד זֶה שִׂמְחָה וּמְחוֹלוֹת – וְלֹא יָדְעוּ אֵלּוּ בְּאֵלּוּ.
(מעובד על פי – תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נז, עמוד א באתר https://agadastories.org.il/)
חילקתי את הסיפור לעשרה מקטעים, כדי לאפשר לכמה שיותר ילדים לקרוא חלק מהסיפור בקול. לאחר כל חלק שקראנו שאלתי "מה קרה בעצם, מי יכול/ה להסביר?" וכך וידאתי שכל הילדים מבינים את הסיפור. השאלה גם פתחה דיון לגבי דרכי הפעולה האפשריות של אנשי הר המלך, לגבי הרומיים, מה היו השיקולים, הסיכונים ורווחים בכל צעד ובכל תפנית בעלילה.
סיימנו את הדיון בתובנה שיש קשר בין מתנת החתונה – תרנגול ותרנגולת, שהם בעלי חיים שאינם שיתופיים במיוחד, להתנהלות של אנשי הר המלך שבצד אחד חוגגים ובצד השני נהרגים "ולא ידעו אלו באלו", כלומר אין ביניהם חיבור אמיתי ושותפות גורל.
הסיפור השני שקראנו עסק בביקור של ר' עקיבא וחבריו בהר הבית החרב:
תוך כדי הקריאה המחזתי את הסיפור עם בובות פליימוביל.
- שׁוּב פַּעַם אַחַת הָיוּ עוֹלִים לִירוּשָׁלַיִם,
- כֵּוָן שֶׁהִגִּיעוּ לְהַר הַצּוֹפִים קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם.
- כֵּוָן שֶׁהִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת רָאוּ שׁוּעָל שֶׁיָּצָא מִבֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, הִתְחִילוּ הֵם בּוֹכִים וְרַבִּי עֲקִיבָא מְשַׂחֵק.
- אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְשַׂחֵק?
- אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אַתֶּם בּוֹכִים?
- אָמְרוּ לוֹ: מָקוֹם שֶׁכָּתוּב בּוֹ: "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" (במדבר א, נא), עַכְשָׁו שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בּוֹ – וְלֹא נִבְכֶּה?
- אָמַר לָהֶם: לְכָךְ אֲנִי מְשַׂחֵק,
שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאָעִידָה לִי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֶת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ" (ישעיה ח, ב)
- וְכִי מָה עִנְיַן אוּרִיָּה אֵצֶל זְכַרְיָה, וַהֲלֹא אוּרִיָּה בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וּזְכַרְיָה בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי?
אֶלָּא תָּלָה הַכָּתוּב נְבוּאָתוֹ שֶׁל זְכַרְיָה בִּנְבוּאָתוֹ שֶׁל אוּרִיָּה,
בְּאוּרִיָּה נֶאֱמַר: "לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (מיכה ג, יב)
בִּזְכַרְיָה נֶאֱמַר: "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם" (זכריה ח, ד).
- עַד שֶׁלֹּא נִתְקַיְּמָה נְבוּאָתוֹ שֶׁל אוּרִיָּה הָיִיתִי מִתְיָרֵא שֶׁלֹּא תִּתְקַיֵּם נְבוּאָתוֹ שֶׁל זְכַרְיָה;
עַכְשָׁו שֶׁנִּתְקַיְּמָה נְבוּאָתוֹ שֶׁל אוּרִיָּה, בְּיָדוּעַ שֶׁנְּבוּאָתוֹ שֶׁל זְכַרְיָה מִתְקַיֶּמֶת.
וּבַלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמְרוּ לוֹ: עֲקִיבָא, נִחַמְתָּנוּ! עֲקִיבָא, נִחַמְתָּנוּ!
(מעובד על פי תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף כד, עמוד א-עמוד ב;ספרי דברים, מג מהאתר – https://agadastories.org.il)
גם את הסיפור הזה קראנו בחלקים, והסברנו כל חלק.
לסיכום הסיפור דדיברנו על כך שר' עקיבא מלמד אותנו באופן השיחה עם חבריו על אמפתיה. כשהם שואלים אותו מדוע הוא צוחק (שוחק), הוא לא עונה להם מיד, אלא מתעניין ברגשות שלהם. ר' עקיבא מבין שחבריו מרגישים עצובים ואולי תמהים או פגועים מהצחוק שלו (זוכרים את צהלות אנשי הר המלך על נסיגתו של מלך רומי? כמה פוגע כשהצחוק אינו במקום המתאים). לפני שר' עקיבא מסביר את עצמו, הוא מביע אמפתיה לכאבם של חבריו, מקשיב להם, ורק אז מסביר את עצמו, ובכך מביא להם נחמה.
בבנין ירושלים ננוחם!
שולחן ערוך לפרשה 