בא – רקום בפרשה

איור לרקמה: עינבל ויסמן

                  פרשת בא / כתיבה: גילי כ"ץ   איור: עינבל ויסמן

וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת-בְּצֵקוֹ, טֶרֶם יֶחְמָץ. מגיד שלשו את העיסה ולא הספיקו לחמצה. וכן אתה מוצא לעתיד לבא. דכתיב (כֻּלָּם מְנָאֲפִים כְּמוֹ תַנּוּר בֹּעֵרָה מֵאֹפֶה) יִשְׁבּוֹת מֵעִיר מִלּוּשׁ בָּצֵק עַד חֻמְצָתוֹ. (הושע ז',ד'). (מכילתא שמות י"ב, ל"ד).

וַיֹּאפוּ אֶת-הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם, עֻגֹת מַצּוֹת–כִּי לֹא חָמֵץ:  כִּי-גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם, וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם-צֵדָה, לֹא-עָשׂוּ לָהֶם (שמות י"ב, ל"ט)

כְּמוֹ הָרָה תַּקְרִיב לָלֶדֶת תָּחִיל תִּזְעַק בַּחֲבָלֶיהָ, כֵּן הָיִינוּ מִפָּנֶיךָ הֹ' (ישעיהו כ"ו, י"ז)


בפרשת השבוע בני ישראל יוצאים ממצרים.
מכירים את זה שרגע לפני יציאה למשהו שמאד רציתם שיקרה, יש רגע של היסוס, או רגע שבו חולפת המחשבה "זה קורה! אני עוד לא באמת מוכנה לזה!"? שינויים, גם כשהם רצויים ומתוכננים הם…שינויים, וטבע האדם להרגיש בנוח במה שמוכר. שינוי דורש הסתגלות וגדילה ויציאה מאזור הנוחות. האם בני ישראל יצליחו לצאת ממצרים?

בערב היציאה ממצרים בני ישראל נדרשים לעשות מעשה נועז – להקריב קורבן פסח. להקריב צאן זה מעשה שמרגיז את המצרים, למרוח דם על המשקוף ולהאמין, בעיקר להאמין, שזה הלילה האחרון שלהם במצרים. בלילה זה מכינים את הבצק, כמו בכל לילה, כדי שיהיה לחם בוקר. כי לחם צריך לאכול בכל יום, גם העבד וגם בן החורין. יש פעולות שאנחנו עושים בכל יום, ולפני שינוי גדול, כמו מעבר דירה, יש את "הפעם האחרונה שאנחנו עושים את זה במקום הזה".  המילים וַיֹּאפוּ אֶת-הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם, מספרות לנו קצת מהלך הרוח הזה של בני ישראל, של הלילה האחרון במצרים. כמה תקוות נלושו לתוך הבצק, שזה באמת יהיה הלילה האחרון לעבדות!

ואז כשמגיע הרגע שבו אפשר לצאת ממצרים, הרגע שכולם מחכים לו, אז, אומר הרש"ר הירש "ברצון היו משתהים". בני ישראל היו רוצים להשתהות, לחכות עוד רגע, לְהִתְמַהְמֵהַּ. ואפילו היו יכולים לתרץ את זה ולומר, בוודאי שנצא, רק נחכה עוד קצת מִלּוּשׁ בָּצֵק עַד חֻמְצָתוֹ (הושע ז', ד'), רק עד הבצק יחמיץ, ואז נצא.
אבל זה לא מה שקרה, בני ישראל נאלצו לצאת מיד ממצרים.
זו כבר לא היתה בחירה שלהם.

שיחה משפחתית: איך עושים את הצעד הראשון לקראת משהו שמאד רוצים שיקרה וגם חוששים ממנו? אפשר להיזכר ביום הראשון בגן או בכיתה א', או לפני הופעה על במה. מה עזר לכם ומה דחף אתכם לעשות את הצעד הראשון ולהתחיל…?

קראו את פירוש הרש"ר הירש: "אלא שלֹא יָכְלוּ, לא היה זה בכוחם, המצרים לא הניחום (לא הניחו להם). עוד בשעת היציאה היו אפוא בידי נוגשיהם כמלְפָנִים, ועל שניהם – כעל אם ובנה, בעת תחיל היה ה' שליט ומצווה".

גם את הצעד הראשון של היציאה לחירות עושים בני ישראל כעבדים. המצרים מכריחים אותם לזוז, לצאת, מגרשים אותם. כמו שהיו מזרזים אותם לעבוד בתבן ובלבנים. נשים לב למילים שבוחר הרש"ר הירש לתאר את מערכת היחסים של המצרים עם בני ישראל בשלב הזה "אם ובנה".
אמא רוצה תמיד בטובתו של בנה, איך אפשר לדמות את היחסים של הנוגשים המצרים עם בני ישראל כיחסים כאלה?
יש שלב אחד, מאד מיוחד, כשתינוק נולד – תָּחִיל – בזמן הלידה, ממש לפני התינוק סוף סוף מגיע לעולם יש חלחלה, פחד שמתגנב ואומר "רגע, אני הולכת להיות אמא? אני אהיה אמא! וזה לכל החיים! ואני אהיה אחראית לתינוק הקטן הזה!". כשאנחנו מפחדים צריך למצוא מה ידחוף אותנו להעיז, במיוחד כשהפחד מגיע אחרי שכבר התכוננו ודמיינו וחיכינו מאד מאד לשינוי המיוחל (לידה או יציאה לחירות). לאם היולדת עוזר – הגוף שלה! הגוף דוחף את העובר התינוק ומיילד אותו, זה בכלל כבר לא החלטה של האמא, התהליך הזה כבר התחיל והוא פשוט ממשיך.
כך היה עם יציאת מצרים. בני ישראל צועקים לה' (זוכרים? מפרשת שמות), הם רוצים לצאת ממצרים, אבל כשמגיעה השעה…יש שקט…בואו רק נחכה עוד רגע מִלּוּשׁ בָּצֵק עַד חֻמְצָתוֹ, ואז נצא, בסדר, מה דעתכם?

לימוד משפחתי: קראו את הפירוש הבא וענו: מה, לדעת הרש"ר הירש, עושה את יציאת מצרים למאורע אלוהי?

"עובדה זו שגורשו בלחץ עד שלא יכלו להכין לחם די צורכם, וברגע המכריע היתה יציאתם אפוא כפויה, עובדה זו היא המטביעה חותם אלוהי צרוף על יציאתם, והופכת מצוות חמץ ומצה לסמל בעל משמעות כה רחבה. ללא מזכרת זו היו צאצאיהם רואים ביציאת מצרים רק נצחון שנחלו אבותיהם בקומם על צריהם, מאורע אנושי, שהרבה כמותו בהסטוריה." (הרש"ר הירש).




2. קראו את הפסוקים וחשבו: מה בתשובה של משה כל כך הרגיז את פרעה?

וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל-מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת-ה'–רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם, יֻצָּג:  גַּם-טַפְּכֶם, יֵלֵךְ עִמָּכֶם.

וגַם-מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ, לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה–כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח, לַעֲבֹד אֶת-ה' אֱלֹהֵינוּ; וַאֲנַחְנוּ לֹא-נֵדַע, מַה-נַּעֲבֹד אֶת-ה', עַד-בֹּאֵנוּ, שָׁמָּה.

וַיְחַזֵּק ה', אֶת-לֵב פַּרְעֹה; וְלֹא אָבָה, לְשַׁלְּחָם.
וַיֹּאמֶר-לוֹ פַרְעֹה, לֵךְ מֵעָלָי; הִשָּׁמֶר לְךָ, אַל-תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי–כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי, תָּמוּת. (שמות י)

3. קראו את פירוש "אור החיים"
וְאָמְרוֹ עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה, נִתְחַכֵּם לְהָשִׁיב כִּי יֹאמַר אֵלָיו: הֲלֹא נָבִיא אַתָּה, וּשְׁאַל לְךָ דָּבָר זֶה מֵה׳ וְיִתְבָּרֵר הָעִנְיָן, וְיֻצַּג דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ צֹרֶךְ. לָזֶה אָמַר ״עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה״, פֵּרוּשׁ, שֶׁאֵין זֶה מֵהַמּוּסָר לִשְׁאוֹל אֶת אֱלֹהֵינוּ עַל הַדָּבָר לָדַעַת מַה יַחְפֹּץ עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה בִּמְקוֹם הָעֲבוֹדָה, אָז נֵדַע הַדָּבָר. וְאוּלַי כִּי לְצַד שֶׁפַּרְעֹה לֹא הִצְדִּיק תְּשׁוּבָה זוֹ וְחָשַׁד כִּי מֹשֶׁה עָרוֹם יַעְרִים עָלָיו וְדִבְרֵי עַצְמוֹ מֵשִׁיב וְאֵין חַס וְשָׁלוֹם בְּפִיהוּ נְכוֹנָה, כִּי מִן הַסְּתָם יוֹדְעִים גַּם יְכוֹלִים לֵידַע, אֶלָּא מֹשֶׁה מִפִּי עַצְמוֹ אָמַר תְּשׁוּבָה זוֹ לְנֶגְדּוֹ, לָזֶה נִתְכַּעֵס עָלָיו וְאָמַר אֵלָיו: ״אַל תּוֹסֶף רְאוֹת פָּנַי״ וְגוֹ׳.

למה כעס פרעה?

4. פירוש השפת אמת:
בפסוק לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כו' כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח, לַעֲבֹד וכו'. פירוש "פרסה" נקודה אחרונה, אשר היא מפסקת בין הטוב והרע. והכל תלוי בנקודה אחרונה אשר איש ישראל צריך לתקן הכל. ולא ישאר כחוט השערה. ומזו הנקודה באים לעבודת השם יתברך". (שפת אמת, פרשת בא, שנת תרל"ו).

הפרשן מתייחס לביטוי לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה. משה אומר לפרעה – אין אצלנו בעם אדם או עניין מיותר, כל אדם וכל עניין יש להם מקום ושעה בעבודת ה', ולכן  אי אפשר להשאיר אף אחד במצרים, כולנו וכל אשר לנו יצא.

בכל יום ויום, בכל בוקר, כשאנו קמים אומרים "מודה אני לפניך" אנו מקדמים את היום עם ההבנה שאֲנַחְנוּ לֹא-נֵדַע, מַה-נַּעֲבֹד אֶת-ה', עַד-בֹּאֵנוּ, שָׁמָּה.
עַד-בֹּאֵנוּ, שָׁמָּה – בכל מקום, בכל מצב ובכל זמן, יהודי שואל את עצמו "מה ה' רוצה שאעשה כעת", אין זמן מיותר ואין דבר לא נחוץ.
ומה אתם מבינים מפירוש השפת אמת?

שבת שלום ושמחה מגילי והמשפחה