פרשת ויחי / כתיבה: גילי כ"ץ איור: עינבל ויסמן
וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן, לֹא יוּכַל לִרְאוֹת; וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו, וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם.
וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף, רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי; וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים, גַּם אֶת-זַרְעֶךָ (בראשית מ"ח, י'-י"א)
פרשת ויחי היא פרשה של סיכומים, של מבט לאחור – ושל מבט קדימה. יעקב עומד בסוף חייו, מברך, מסדר, מעביר מורשת. לסיכום היחסים של יעקב עם בניו מתווסף ממד נוסף, הדור השלישי – הנכדים!
יעקב יודע מה כוחו של סבא. עוד הרבה לפני שהוא עצמו הופך לסבא, יעקב כבר מבין את עוצמת ההשפעה של הדור המבוגר. בניו נולדים וגדלים בחרן, בביתו של לבן הארמי. למרות ההצלחה הכלכלית, למרות היציבות, יעקב מחליט לחזור לכנען. התורה מציגה את זה כציווי אלוקי – הגיע הזמן לחזור הביתה לא רק כדי לבסס את מקומו של יעקב בארץ שירש, אלא גם מתוך שיקול חינוכי עמוק: להרחיק את ילדיו של יעקב מהשפעתו של סבא לבן, ולהחזיר אותם למקום שבו נושמים את המסורת של אברהם ויצחק.
על יצחק כסבא התורה כמעט לא מספרת לנו דבר. אבל מפירוש הרש"ר הירש לפרשת תולדות ניתן ללמוד על הקשר העמוק שהיה בין יעקב לבין סבו אברהם – קשר של ערכים, של דרך ושל זהות. יעקב יודע מניסיון אישי: סבא הוא לא דמות שולית. לפעמים ההשפעה שלו חזקה אפילו יותר משל ההורים.
הקשר בין סבים לנכדים בנוי אחרת מהקשר הורים – ילדים. זה קשר שמגיע עם אהבה ללא תנאי, בלי העומס של חינוך, גבולות ומשמעת. האהבה יותר מיידית, יותר מוחשית – לפעמים גם עם פינוקים. ודווקא מהמקום הזה ערכים נספגים עמוק.
איזה מין סבא היה יעקב?
מבין השורות אפשר לשער שהיה אכפת לו מאד מנכדיו. כשראובן רוצה להישבע בילדיו (נכדיו של יעקב) שהוא ידאג לבנימין, יעקב לא מסכים לכך, הרי מדובר בנכדים שלו! המדרש מספר לנו על הקשר שהיה ליעקב עם נכדתו סרח הבת של בנו אשר שהייתה מנגנת ושרה ליעקב. לפי המדרש האחים נעזרו בקשר המיוחד של יעקב עם נכדתו, כדי לבשר לו שיוסף חי (ספר הישר (מדרש), ספר בראשית, ויגש): "ובני יעקב הלכו ארצה כנען בשמחה ובטובה אל יעקב אביהם. ויבואו עד גבול הארץ. ויאמרו אל רעהו, "מה איש נעשה בדבר הזה לפני אבינו? כי אם נבוא פתאום ונגד לו הדבר, ויבהל מאוד מדברינו, ולא יאבה לשמוע אותנו. וילכו להם, עד קרבם אל בתיהם, וימצאו את שרח בת אשר אשר יוצאת לקראתם, והנערה טובה עד מאוד וחכמה ויודעת לנגן בכינור. ויקראו אליה ותבוא אליהם ותשק להם, ויקחוה, ויתנו לה כינור אחד לאמור, "בואי נא לפני אבינו וישבת לפניו, והך בכינור ודיברת ואמרת כדברים האלה לפניו”. ויצוו אותה ללכת אל ביתם, ותיקח הכינור ותמהר ותלך לפניהם ותשב אצל יעקב. ותיטיב הכינור ותנגן ותאמר בנועם דבריה, "יוסף דודי חי הוא וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים ולא מת". ותוסף ותנגן ותדבר כדברים האלה, וישמע יעקב את דבריה ויערב לו. וישמע עוד בדברה פעמיים ושלש, ותבוא השמחה בלב יעקב מנועם דבריה והרי עליו רוח אלוקים וידע כי כל דבריה נכונה.
שיחה משפחתית: מצאו במדרש מרכיבים של הקשר בין הנכדה לסבא שקיימים גם בקשר שלכם עם הסבים והסבתות.
דוגמא: להראות לסבא מה למדנו לנגן בשיעור נגינה בכינור, והנכונות של סבא להקשיב "פעמיים ושלש".
לימוד משפחתי: "וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם" פירוש ספורנו: כדי שתדבק נפשו בהם ותחול עליהם ברכתו.
מה הקשר בין לפי הפירוש בין החיבוק והנשיקה לברכה שיברך יעקב את נכדיו?
ברכת הנכדים הופכת לברכת הבנים
ואז מגיע הרגע הדרמטי בפרשה: יעקב מברך את בניו של יוסף – מנשה ואפרים – ומקבל אותם כבניו שלו, כחלק משבטי ישראל. מנשה ואפרים הם נכדים ולא בנים, ונראה שהעלאת מעמדם למעמד בנים (שבטים בהמשך) ממשיך, במידה מסוימת, את ההעדפה של יוסף על פני אחיו. עם זאת נשים לב ללכך שדרוש מאמץ יתר כדי לוודא את המשכיותו של שבט יוסף במשפחת ישראל. מנשה ואפרים לא גדלו בכנען. הם גדלו במצרים ולא ברור עד כמה הם חשים שייכות למשפחת יעקב. אנחנו גם לא יודעים מה יוסף סיפר להם על ילדותו – ייתכן שהוא בחר שלא לספר על היחסים הקשים עם אחיו, כדי לא להעביר דוגמה של סכסוך ושנאה. כדי להבטיח שצאצאיו של יוסף ייטמעו באמת בתוך המשפחה, צריך מעשה מיוחד. ויעקב עושה אותו כסבא. הוא מחבק, מברך, מעניק זהות ושייכות. מנשה ואפרים, שנולדו לפני שנות הרעב, היו אז ילדים צעירים – אולי בני שבע עד תשע – גיל שבו סבא יכול להיות דמות משמעותית במיוחד.
יד ימין ויד שמאל / בכור וצעיר
וַיִּקַּח יוֹסֵף, אֶת-שְׁנֵיהֶם–אֶת-אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל; וַיַּגֵּשׁ, אֵלָיו.
וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת-יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם, וְהוּא הַצָּעִיר, וְאֶת-שְׂמֹאלוֹ, עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה: שִׂכֵּל, אֶת-יָדָיו, כִּי מְנַשֶּׁה, הַבְּכוֹר. (בראשית מ"ח, י"ג-י"ד)
כשיוסף מקרב את בניו אל אביו יש לו כוונה ברורה מאד. הוא רוצה שהבכור יקבל את הברכה החשובה יותר, והצעיר את הברכה הראויה לו. מבחינת יוסף זו הזדמנות לתקן את ההעדפת הבן הצעיר על פני הבכור כפי שהיתה בזמנם של יצחק וישמעאל, בזמן יעקב ועשיו ובזמן ילדותו, שהיה מועדף על פני אחריו הבוגרים. העדפה שגרמה לסכסוך בין האחים לאורך הדורות. והנה יעקב, שלכאורה לֹא יוּכַל לִרְאוֹת, שִׂכֵּל, אֶת-יָדָיו ושוב הברכה החשובה נוחתת על ראשו של הצעיר מבין הבנים.
לימוד משפחתי
1. נקרא את פירוש ה"כלי יקר" וננסה להבין את מעמד הברכות מנקודת המבט של יעקב ומנקודת המבט של יוסף:
"שִׂכֵּל, אֶת-יָדָיו, כִּי מְנַשֶּׁה, הַבְּכוֹר". יש מקשים למה שתק יוסף עד אחר שבירך אותם ואח"כ ויתמוך יד אביו להסיר אותה מעל ראש אפרים, למה לא עשה זה קודם שברכם. אולי לפי שיוסף חשב שהשמאל חשוב מן הימין, לפי שהלב מקור השכל מונח ביד שמאל,והכבד מקור הנפש המתאוה שבימין, וחשב יוסף לפי שמנשה הבכור על כן רוצה לברכו בברכות שכליות ליתן לו המדע והחכמה ביתר שאת, ואת אפרים רצה לברך בברכות גשמיות, ואחר שבירך ברכה אחת לשניהם אז ראה יוסף שלא זו הדרך ולא נתכוין אביו לזה, ואולי טעה בין בכור לפשוט, או לא ידע מי עומד מימין ומי לשמאל, על כן וירע בעיניו ויאמר לא כן אבי. ויש מקשים, וכי לא ראה שאביו שכל את ידיו בכוונה, ובודאי ידע את אשר עשה ולמה ירע בעיני יוסף, והיה לו לשאול לאביו על מה זה שכל ידיו, ונראה שיוסף חשב כי יעקב סבר יוסף לקח הבכור ביד ימין שלו ואפרים בשמאל שלו, ואז הבכור כנגד השמאל של יעקב ע"כ שכל ידיו כדי שיהיה הבכור בימין יעקב, לפיכך וירע בעיניו שהרי באמת לקח יוסף את אפרים בימינו.
2. מה הראב"ע מוסיף לנו על דרך קבלת ההחלטות של יעקב?
שִׂכֵּל, אֶת-יָדָיו – כאלו ידיו השכילו מה שהוא רוצה לעשות. כי מנשה הבכור – אע"פ שמנשה הוא הבכור.
שִׂכֵּל, אֶת-יָדָיו- כמו שֵכֶל , והטעם: חִיכֵּם; דרך חכמה מדרך הנבואה , כמו מְסַפֵּר שמספר.
וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם, בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים; גַּם, בְּנֵי מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה–יֻלְּדוּ, עַל-בִּרְכֵּי יוֹסֵף (בראשית נ', כ"ג)
פירוש רד"ק: וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם, בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים – כמו 'בנים שלשים'; שראה לאפרים בני בניו , בְּנֵי מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה – התוספת לענין מה שאמר יֻלְּדוּ , כי פרוש 'ילד': ענין 'התרבות והגידול'. בני בני אפרים לא יֻלְּדוּ על ברכי יוסף , אלא ראה אותם נולדים; אבל בני מכיר בן מנשה ילדו על ברכיו , כלומר , שרבה וטפח (ע"פ איכה ב , כב) אותם על ברכיו.
יוסף זוכה להיות סבא וסבא-רבה בעצמו לצאצאים של אפרים ומנשה, ואף מעורב בגידול וחינוכם של בני הדור השלישי שלו.
פרשת ויחי מזכירה לנו שהשרשרת הבין-דורית לא עוברת רק דרך הורים וילדים. יש לה חוליה נוספת, קריטית: הסבים והסבתות. לפעמים דווקא משם מגיעה ההשפעה העמוקה ביותר – מתוך אהבה פשוטה, נוכחות, וסיפור משפחתי שמועבר בלי כפייה.
יעקב מבין את זה – כסבא, וגם כמי שהיה נכד.
והשאלה שנשארת איתנו היא: איזו מורשת אנחנו מעבירים הלאה – ואיך אנחנו מאפשרים לקשר הבין-דורי להיות מקור של זהות, שייכות ונחת, לשני הצדדים.
שבת שלום ושמחה מגילי והמשפחה
בסיום חומש בראשית חזק חזק ונתחזק!
שולחן ערוך לפרשה 
