רקום בפרשה – וישב

 פרשת וישב/ כתיבה: גילי כ"ץ   איור: עינבל ויסמן

בפרשת "וישב" אנו קוראים על יוסף ואחיו ועל קנאת אחים. אחים שמקנאים מופיעים כבר מפרשת בראשית – קין והבל, ואחר כך יצחק וישמעאל (אולי גם בין אברם ונחור היתה קנאה?) , יעקב ועשו, וכשיש הרבה בנים יש גם הרבה קנאה. כל מי שיש לו יותר מילד אחד מכיר את "יריבות בין אחים", את מריבות הקנאה, את העקיצות, ההיעלבויות. כמה רחוק אפשר ללכת? אז מסתבר שבניו של יעקב הלכו רחוק עם רגשות הקנאה, שהפכו לשנאה כלפי יוסף, הבן של רחל, האשה האהובה.

יוסף מספר את חלומותיו אולי בתמימות אולי בהתרסה (הרי כמעט כל אח צעיר חולם לעקוף את אחיו הגדולים…), ומסתכסך עם אחיו עד שהם רוצים להרוג אותו ממש.

קריאת הסיפור (בתיווך מתאים) לילדים נותנת מקום לרגשות שיש להם לפעמים כלפי אחיהם. אני חושבת שיש רגע שכמעט כל ילד מביע משאלה שהאחים שלו ייעלמו בדרך פלא, והוא יוותר בן יחיד.

וַיִּרְאוּ אֹתוֹ, מֵרָחֹק; וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם, וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ. (בראשית ל"ז, י"ח-כ"ד)
וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו:  הִנֵּה, בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה–בָּא.
וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה, מַה-יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו.
וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן, וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם; וַיֹּאמֶר, לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ.
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן, אַל-תִּשְׁפְּכוּ-דָם–הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל-הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר, וְיָד אַל-תִּשְׁלְחוּ-בוֹ:  לְמַעַן, הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם, לַהֲשִׁיבוֹ, אֶל-אָבִיו.
וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר-בָּא יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו; וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת-יוֹסֵף אֶת-כֻּתָּנְתּוֹ, אֶת-כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו.
וַיִּקָּחֻהוּ–וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ, הַבֹּרָה; וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם.

במקום להרוג אותו, אחיו של יוסף משליכים אותו לבור. אולי ראוי להתעכב רגע על המילה "להשליך". אנו משליכים דברים שאין בהם צורך, על כן מתחנן מחבר תהילים (ע"א, ט') "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה, כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי". כשהאחים משליכים את יוסף, אנו מבינים שמבחינתם אין שום תועלת באח הזה, שהם אינם מרגישים קשורים ליוסף בכלל.

ליעקב, לעומת זאת, יוסף חסר מאד, והוא לא מפסיק להתאבל עליו.
פירוש השפת אמת מתייחס לכך –  וַיִּתְאַבֵּל עַל-בְּנוֹ, יָמִים רַבִּים. "מכל מקום, למה סיבבו כן? אפשר, כי היה זה לטובתו, כי היה לו צער יותר אם היה יודע כי נמכר למצרים למקום ערוה וטומאה".
הקב"ה היה יכול להתגלות ליעקב בחלום ולגלות לו שיוסף לא מת, שיוסף לא נטרף, שהוא נמכר לעבד במצרים. אבל, אומר השפת אמת, האמת הזו, שהבן שלך נמצא איפשהו, ואתה לא יודע איך, אם בכלל תוכל למצוא אותו, היא קשה ואיומה יותר מידיעה וודאית (גם אם שקרית) שהבן מת. איך היה יעקב מגיב כשהיה מבין את התנכלותם של האחים ליוסף, הרי הם בניו? לבו היה נקרע. אומר השפת אמת, שזה כאב גדול מידי לאבינו יעקב, ולכן עד יום מותו אף אחד לא מגלה מה עשו האחים ליוסף. (שפת אמת לפרשה תרל"ו).

האחים משליכים את יוסף לבור. מה הם ציפו שיקרה לו בבור?  האח הבכור ראובן קיווה לחלץ את יוסף מהבור ולהציל אותו, אך יוסף נמכר לפני שהוא הספיק לעשות זאת. יוסף נמכר למדינים ולישמעאלים ובהמשך יגיע למצרים. האחים מרמים את אביהם יעקב עם כתונת מוכתמת בדם שגורמת לו לחשוב שיוסף מת. גם ראובן חושב שיוסף מת. הוא לא היה כאשר מכרו את יוסף, הוא רק יודע שיוסף איננו.
לראובן היתה כוונה טובה, שרק הוא יודע עליה – להציל את יוסף מהבור. אבל הוא לא הספיק.
ליהודה היה רעיון – במקום לרצוח את יוסף – למכור אותו לישמעאלים. אולי יהודה קיווה שבינתיים האחים ירגעו מכעסם הרב והמכירה לא תתממש כלל. אולי יהודה קיווה להרוויח זמן עד שראובן יחזור, ואז היה מנסה להציל אותו יחד אתו.
ועכשיו ליהודה וראובן והאחים יש סוד – יוסף לא מת, הוא נמכר.
כל האחים שומרים סוד מפני אבא שלהם.

שאלה: כמה אנשים יכולים לשמור סוד יחד, לדעתכם?
תשובה: בקושי שניים. אז איך הצליחו האחים לשמור על הסוד מפני אביהם? המדרש בפרקי אליעזר "אמרו נשים חרם בינינו שאין אחד ממנו מגיד הדבר ליעקב אבינו". האחים נשבעים זה לזה שלא יגלו מה קרה. חרם הוא שבועה מאד חזקה, שמי שמפר אותה מוציאים אותו מהכלל, מהחבורה, מהחבר'ה. אנחנו לומדים מהפרשה שלחבורה יכול להיות כוח חזק מאד לעשות רע, תארו לכם איזה כוח מופלא יש לחבורה שחבריה מחליטים לעשות טוב.
נתבונן בחבורת האחים:
ראובן – לא רצה להזיק ליוסף.
יהודה – גם לא רצה להזיק ליוסף.
שמעון ולוי – שני אחים עם עבר של אלימות קשה. לוי אולי יותר מתלווה לשמעון היוזם.
זבולון ויששכר – כנראה נוטים אחרי האחים הגדולים
גד, אשר, דן ונפתלי, בני זלפה ובלהה – אנחנו לא יודעים מה הם רצו. אנחנו יודעים שהם כעסו על יוסף,כי הוא הלשין עליהם ליעקב. כנראה נוטים אחרי האחים הגדולים בני לאה.

לא כולם נגד יוסף!
ממדרש שיופיע בהמשך החומש נלמד שיוסף, כשהוא משנה למלך מצרים, כולא את שמעון בבית הסוהר, כיוון שהוא זה שזרק אותו לבור בפועל.
שני אחים לא רוצים להרוג את יוסף, ששה אחים לא בטוחים מה לעשות, רק מאד מאד כועסים. יש אחד – שמעון, אולי יחד עם לוי שרוצה מאד להתנכל ליוסף.
מכירים את "כולם החליטו ש…הולכים לקניון / נפגשים בארבע בגינה"? מי זה "כולם"? אחד אומר, ועוד אחד מצטרף, ועוד כמה שותקים בהסכמה, והופ! הנה "כולם".

משחק האילו – בואו נדמיין מה היה קורה אם ראובן / יהודה / אחד האחים האחרים היה אומר "זה לא בסדר לפגוע ככה ביוסף, בכל זאת, מדובר באח שלנו"? לפעמים מספיק אחד שאומר בקול את המחשבה שלו, ואז מצטרפים אליו אחרים. למי יש אומץ להיות הראשון שמתנגד ל"כולם"?

אנחנו רואים מהפרשה כמה זה קשה. ראובן אמר! וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן, אַל-תִּשְׁפְּכוּ-דָם–הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל-הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר, וְיָד אַל-תִּשְׁלְחוּ-בוֹ: והאחים באמת הקשיבו לו. חבל שלא היה לו אומץ לשתף עוד אח, אולי את יהודה, בתוכנית שלו לְמַעַן, הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם, לַהֲשִׁיבוֹ, אֶל-אָבִיו. נלמד מזה שמול עוולה חשוב לדבר ולא לשתוק, יש סיכוי שנמצא בעלי ברית שיעזרו לנו.
זו הזדמנות לשיחה משפחתית על הדרה חברתית וחרם.

לימוד משפחתי: " וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם" .
פירוש רש"י: מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר "וְהַבּוֹר רֵק", אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁאֵין בּוֹ מַיִם? מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "אֵין בּוֹ מָיִם"? מַיִם אֵין בּוֹ, אֲבָל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים יֵשׁ בּוֹ (שבת כ"ב ע"א).
יוסף מושלך לבור ריק ממים. אם הבור היה מלא במים, יוסף היה טובע, והאחים היו רוצחים אותו ממש, אבל נראה להם שאם "רק" ישליכו אותו לבור, אז זה לא להרוג אותו ממש. זו היתה עצתו של ראובן שהתכוון לבוא ולהוציא את יוסף מהבור ולהציל אותו.
קראו את רש"י – כיצד אתם מבינים את הסכנות שיש בבור עבור יוסף? קראו בפרקי אבות פרק ה' משנה ה'.

יוסף ואשת פוטיפר.

הגענו לסיפור שגם אותו צריך לספר לילדים, וצריך לחשוב איך לספר אותו כך שהם יבינו בהתאם לגילם (דגש לגבולות הגוף). עם מתבגרים זו הזדמנות לדבר על יצרים, תשוקות, פיתויים ובדידות.

אשת פוטיפר מדברת אל יוסף: וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ, אֶל-יוֹסֵף; וַתֹּאמֶר, שִׁכְבָה עִמִּי. (בראשית ל"ט, ז').
יוסף עונה – אפשר לשמוע בדבריו את שיקול הדעת שלו, שגורם לו "להתקרר" ולגלות את הרצון הטהור שלו שמוביל אותו לנוס ממקום הסכנה. ואפשר לשמוע גם את קולו של היצר הרע המפתה:

איך נשמע פיתוי?

וַיְמָאֵן–וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו: (בסוגריים – קולו של היצר הרע לוחש באוזניו של יוסף):
הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת;  (אף אחד לא ידע אם תעשה את מה שהיא מבקשת)
וְכֹל אֲשֶׁר-יֶשׁ-לוֹ, נָתַן בְּיָדִי. –  (אולי אדונך התכוון שתעשה גם את מה שאשתו מבקשת)
אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה, מִמֶּנִּי,  – (מי יחשוד ומי יתפוס אותך, אתה הרי ממונה על כל שאר העובדים)
וְלֹא-חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה, כִּי אִם-אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ-אִשְׁתּוֹ; – (אבל אם את "לא חושכת את עצמך ממני", אז זה כנראה בסדר.)
וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה, הַזֹּאת,- ("הרעה הגדולה" זה עניין תרבותי, כנראה ככה מקובל במצרים)
וְחָטָאתִי, (אם תתפס זה חטא, אם לא – אז מה זה משנה, למי אתה מזיק?)
לֵאלֹהִים. – (איזה אלוהים? האלוהים, שנתן שישליכו אותך לבור וימכרו אותך לעבד במצרים? כנראה לא באמת אכפת לו ממך ומהחטאים שלך. אתה לבד כאן, חביבי)

וַיְמָאֵן – היה מספיק שיוסף יגיד "לא!". אבל קשה לומר "לא", וכשמתחילים ההסברים, מגיעים בעקבותיהם צידוקים ותירוצים, ואכן אשת פוטיפר מפרשת את המלל הרב של יוסף כהתלבטות ועושה מעשה:
וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר, שִׁכְבָה עִמִּי;

יוסף נמצא בצומת החלטות קריטית וכעת כבר אין מקום למילים אלא למעשה וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. (בראשית ל"ט, י"ב)
ברגע האמת , ברגע שיוסף חייב להכריע – הוא נס, לא מדבר, הוא לא מסביר, הוא פשוט בורח, וזה משהו שאנו לומדים ממנו.

יוסף מגלה שהוא נמצא במקום שאין שום בו דבר שיתמוך בו, שאין לו ממי ללמוד, שאין מי שיציל אותו – במקום שאין בו איש לסמוך עליו:

וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת (ל"ט, י"א)

כמה מאות שנים אחר כך ילמד אותנו הלל הזקן את הכלל:

ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ: (פרקי אבות פרק א' משנה ה')

במקום שאין אנשים – כל אחד מחוייב להשתדל להיות איש, לעשות את הדבר הנכון, להתעלות מעל המקום והזמן.

על כן נאמר על יוסף  וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ.

לחובבי הבקיאות בתנ"ך אני מציעה לחפש עוד מופעים שבהם "אין איש" בתנ"ך (רמזים: משה, פילגש בגבעה, שאול).

עם הילדים נוכל לשוחח על הכוחות הפנימיים של כל אחד מאתנו שמחזקים אותו להיות נאמן לאמת הפנימית שלו – ועל מצבים בהם אנו משתדלים "להיות איש" במקום שאין אנשים.

שבת שלום מגילי והמשפחה