וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים
(בראשית כה, כז)פירוש הרש"ר הירש:
וַיִּגְדְּלוּ – …כי ברית ה' הכרותה עם אברהם, חפצה באומה בריאה, שלמה ורעננה; מטרתה לבנות חיי עם שלמים על כל צורותיהם הרבגווניות, על מנת לכוון אותם אל התפקיד הגדול האחד: לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. הכוח והאומץ, לא פחות מהמחשבה והרגש, ימצאו שם את גיבוריהם העובדים לה', ובמקצועות שונים יקיימו כולם את התפקיד הגדול של הכלל.
"חנוך לנער על פי דרכו" – חנכהו למטרה הגדולה האחת על פי דרכו המיוחדת לו, בהתאם לעתיד הצפוי לו מנטיותיו.
המושיב את יעקב ועשיו על ספסל לימודים אחד, ובאותם הרגלי חיים מחנך אותם כאחד לחיי לימוד ומחשבה, הרי מובטח לו שאת האחד מהם הוא מקלקל. יעקב ישאב ממעין החכמה בחפץ גובר והולך, ואילו עשיו רק יצפה ליום, בו ישליך מאחורי גבו את הספרים הישנים, ויחד אתם תעודת חיים גדולה, שהכיר אותה רק באופן חד-צדדי, ובדרך שמעצם טבעו הוא סולד בה.
אילו העמיקו יצחק ורבקה לחדור לנפש עשיו, אילו הקדימו לשאול את עצמם, היאך יכולים גם האומץ, הכוח והגמישות הרדומים בנפש עשיו – היאך יכולים כל אלה להטות שכם לעבודת ה', כי אז "הגיבור" שלעתיד לא היה הופך ל"גיבור ציד", אלא ל"גיבור לפני ה'" באמת.
הרש"ר הירש מסביר את השוני בין יעקב ועשיו לפי הפסוק כך:
התכונה הבולטת של יעקב – אִישׁ תָּם, אדם המכיר רק כיוון אחד ומסור אליו. ישֵׁב אֹהָלִים – משלח היד שלו, העיסוק, כבן של יצחק וכנכד של אברהם, יעקב מעורב בחברה האנושית. נאמר אהָלִים, בלשון רבים, כדי לומר שהכוונה היא שיעקב מעורב בין האנשים, מצוי בעשיה החברתית כמו אברהם ושרה. על אברהם נאמר שהיה בפתח האוהל וכן על שרה שהיתה באוהל, והנה משלח היד הזה עבר אל הנכד יעקב.
התכונה הבולטת של עשיו – אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, – לא סתם אדם שצד, אלא אדם שיודע לצוד. שורש המילה "צוד" קרוב ל"סוד" – תוכנית שאדם טומן בחובו, עד עת בוא ביצוע אותה תוכנית מתוך התגברות על כל הקשיים. את התכונה הזו אפשר לכוון לדברים טובים מאד וגם לדברים רעים מאד. אִישׁ שָׂדֶה – משלח היד של עשיו – השדה כאן במשמעות של מקום פרא שבו החזק, האלים והתככן שולט. בשונה מאביו יצחק שיצא לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה, לשוחח עם אלוהים, עשיו יוצא לצוד בשדה מכל הבא ליד חיות ואנשים (לפי פרשנים רבים כגון: רש"י ורבינו בחיי בן אשר).
לימוד משפחתי
הרש"ר הירש מבקר את החינוך שנתנו יצחק ורבקה לילדיהם. קל לחשוב שאחים, במיוחד תאומים, יהיו דומים זה לזה בתכונותיהם, אך בפועל כל ילד ייחודי בדרכו. הרש"ר הירש מבחין בין המטרה הגדולה של החינוך – לשמור דרך ה' ולעשות צדקה ומשפט – לבין שיטת החינוך, כלומר האופן שבו מכוונים את הילד להגיע אל המטרה הזו, תוך התחשבות בתכונותיו ובנטיותיו האישיות.
שיחה משפחתית: שוחחו על הערכים המשפחתיים שלכם, ושתפו כיצד כל אחד מבני המשפחה מגשים בדרכו ובאופיו הייחודי ערכים אלו.
תרגיל מחשבתי: דמיינו מצב שבו כל הילדים במשפחה משתתפים באותם חוגים ובאותם שיעורי העשרה, בלי קשר למידת העניין שלהם, רק בשם השוויון. איך זה מרגיש? מה דעתכם?
וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב. (בראשית כ"ח, כ"ז)
מה מעורר בכם הפסוק הזה? לי היה מאד קשה לקרוא אותו. התנחמתי במילותיו של הרש"ר הירש: רגשות ההורים היו חלוקים ביחס לבניהם, אף עובדה זו שלא יכלה להשפיע לטובה. אחדות דעים ביחס לחינוך, ואהבה שווה לכל הבנים, גם אל הלקויים במידותיהם, הזקוקים לאהבה מסורה עוד יותר מהחולים בגופם, הם תנאי היסוד ואבני הפינה לכל חינוך.
רבים מהפרשנים מנסים להסביר את העדפות ההורים כלפי הבנים, אך מה שהכי מצא חן בעיני הוא דבריו של הרש"ר הירש: לפעמים, גם אם יש הסברים, צריך לומר פשוט – זה לא בסדר להעדיף ילד אחד על פני אחר.
בהמשך נראה שיעקב עצמו, בדרכו, ממשיך את הדפוס של העדפה בין אחים – מה שמזמין אותנו לחשוב על ההשפעה של העדפות אלו לאורך הדורות.
וַיָּזֶד יַעֲקֹב, נָזִיד; וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה, וְהוּא עָיֵף (בראשית כ"ה, כ"ט)
הרש"ר הירש: וַיָּזֶד – לשון הפעיל משורש "זוד", שורש היסוד של "סוד" ו"צוד": להכין דבר זמן רב, ולהבשיל אותו כליל. מכאן: זדון – מעשה שנעשה ברצון ובמחשבה תחילה.
לימוד משפחתי – פירושו של הרש"ר מכוון אותנו לחשוב שסיפור הנזיד ומכירת הבכורה לא היה תמים (למרות שיעקב אִישׁ תָּם) ולא היה ספונטני, אלא מתוכנן היטב עם רצון וכוונה. הנה מתברר שגם יעקב יכול להיות אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד. האם עשיו ידע להיות אִישׁ תָּם?
לעשיו יש משהו שיעקב רוצה – להיות בכור. הוא רוקח מזימה – מזיד נזיד, כדי לגרום לעשיו "למכור" לו את הבכורה. האם, לדעתכם, אפשר באמת להעביר את הבכורה מילד אחד לשני? מה יעקב באמת רצה, לדעתכם?
פירוש "אור החיים": וַיָּזֶד יַעֲקֹב- אולי כי לצד שראה שהועילה לגימתו של עשו ליצחק לקח גם הוא דרך לבשל תבשילין לקרב לב אביו אליו כעשו.
יעקב רואה ומרגיש את אהבתו של יצחק לאחיו, ומנסה להתקרב אל אביו באופן דומה, להיות "קצת" כמו עשיו.
איך אתם מרגישים כשאתם קוראים את פירוש "אור החיים"?
פירוש הג"ן לאור פירושו של "אור החיים": יעקב אינו צייד המביא בשר הביתה, אלא מבשל עדשים. לעומת בשר, שנחשב יוקרתי, טעים וחד-פעמי, העדשים נושאות תכונות אחרות: הן מקיימות – אפשר לשמור אותן לאורך זמן, לזרוע אותן ולקצור מהן וחוזר חלילה. בסיפור שלנו הן מייצגות סבלנות, התמדה ויציבות, לעומת הבשר שמייצג רגעי עוצמה מהירים וחולפים*.
כשיעקב מבשל את העדשים עבור יצחק, הוא לא מנסה להתחרות בעשיו בצייד ובעוצמה, אלא להראות את הדרך שלו – את הכוחות והערכים הייחודיים שלו. דרך זו מבליטה את החשיבות של השקעה לאורך זמן, סבלנות והתמדה – תכונות שיאפיינו אותו גם בהמשך חייו, כשהוא יחכה לרחל שבע שנים.
דיון משפחתי: קראו את המשך הסיפור של הנזיד והבכורה. ספרו אותו מנקודת המבט של יעקב, מנקודת המבט של עשיו, וגם מנקודת המבט של ההורים שלהם.
לסיום נקרא את סיפור נזיד העדשים והבכורה מנקודת מבטו של הרש"ר הירש:
וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו, לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת-הַבְּכֹרָה (בראשית כ"ה, ל"ד)
וְיַעֲקֹב נָתַן – לא "ויתן יעקב": הוא נתן לו עוד קודם לכן, לא ניצל את רעבונו, כדי לכוף עליו את המכירה. גם יש "מכר" המתפרש במובן "הפקר", "נטש", כגון: "צוּרָ֣ם מְכָרָ֔ם" (דברים ל"ב, ל'), "יִמְכֹּ֥ר ה' אֶת־סִֽיסְרָ֑א"(שופטים ד', ט').
כל אותה מכירה לא זיכתה את יעקב בשום עדיפות או יתרון; נהפוך הוא, עשיו היה לשר וגדול, בשעה שיעקב עוד התענה עם הצאן; הרי שהבכורה לא היתה כרוכה בשום יתרון חומרי; לא היה הדיון כאן אלא ביחס להנהגה הרוחנית של הבית.
נוסף על כך – על פי בבא בתרא ט"ז ע"ב – היו הנערים בני חמש עשרה שנה בלבד, והבכורה נמכרה רק בדרך משחק ילדים. גם בר קפרא (בראשית רבה ס"ג, י"ט) קורא להם "משחקים", ואין לדבר אפוא על סחר-מכר, או על עסק רציני כלשהוא.
עשיו חוזר רעב לעת ערב, בשעה שיעקב טרוד בהכנת התבשיל: מהר תן לי מן האדום הזה, נפשי משתוקקת לו – כך אומר עשיו.
יעקב נותן לו ואומר: כשם שאתה מתאוה לאדום הזה, כן אני נכסף לבכורה. כל היום אתה משוטט בשדה, וזה עתה תמהתי בעצמי, היאך יהיו פני הדברים כאשר ימות אבינו, ואוהל אברהם יהפך לסוכת ציידים; הילכך אני משתוקק לבכורה, כדרך שאתה מתאוה לנזיד.
נוסיף על כך את המסורת שהובאה לעיל, כי בו ביום מת אברהם; אולי היה יעקב שואל את עצמו, איך היו פני הדברים, אילו ישמעאל במקום יצחק היהממלא את מקום אברהם; אולי היה מהרהר בלבו, הנה סבא מת, והנכד, שעתיד למלא את מקומו הרוחני-מוסרי, הנה הוא משוטט בשדות ושטוף בציד – הנה כי כן התנהגותם של שני הנערים מבוארת, כשם שהיא אפיינית. וכדרך שאז הם עמדו זה מול זה, כן יעמוד יעקב מול עשיו עוד מאות בשנים. ברצון ימסור יעקב את רכושו החומרי לעשיו המתאוה לו, אם הלה אך יאפשר לו למלא את תפקידו הרוחני והמוסרי.
*ההבחנה בין העדשים כמזון מקיים ומתמשך לבין חד־הפעמיות שבציד צמחה מתוך השיח המשותף עם עינבל, שאיירה את הרקמה לפרשה.
שבת שלום ושמחה, מגילי והמשפחה
שולחן ערוך לפרשה 
