לך לך – רקום בפרשה

איור: עינבל ויסמן
וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. (בראשית ט"ו, ה')

פרשת השבוע מתחילה בציווי "לך לך". אברהם יוצא מכל מקום מוכר לו, והולך אל ארץ כנען מתוך אמונתו הייחודית בקב"ה. בעולם שבו האנשים עבדו אלילים, אברם מלמד על הקב"ה – בורא עולם יחיד – ומוכיח את כוח האמונה שלו. מימושה של אמונה זו ניכר גם בנצחונו במלחמתו על ארבעה וחמישה המלכים, ומבססת את מעמדו בארץ.
כעת אברהם מתבונן בשאלת ההמשכיות: מי ימשיך את דרכו ואת עבודתו? בתחילה הוא חושב שאולי אליעזר, בן ביתו ותלמידו, יוכל להיות יורשו – הרי תלמידים הם לרוב ממשיכי מוריהם. אך בליבו עדיין קשה לו – אין לו ממשיך בשר מבשרו – והוא משתף את הקב"ה בדאגתו.
הפסוק "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" מספר על שיחה של הקב"ה עם אברהם, ומלמד אותנו שלא רק מה שנאמר חשוב, אלא גם האופן שבו נאמרים הדברים.

לימוד משפחתי
1. פירוש רש"י: וַיּוֹצֵא אוֹתוֹ הַחוּצָה –
לְפִי פְשׁוּטוֹ: הוֹצִיאוֹ מֵאָהֳלוֹ לַחוּץ לִרְאוֹת הַכּוֹכָבִים.
וּלְפִי מִדְרָשׁוֹ אָמַר לוֹ: צֵא מֵאִצְטַגְנִינוּת שֶׁלְּךָ, שֶׁרָאִיתָ בַּמַּזָּלוֹת שֶׁאֵינְךָ עָתִיד לְהַעֲמִיד בֵּן. אַבְרָם אֵין לוֹ בֵן, אֲבָל אַבְרָהָם יֵשׁ לוֹ בֵן. שָׂרַי לֹא תֵלֵד, אֲבָל שָׂרָה תֵלֵד. אֲנִי קוֹרֵא לָכֶם שֵׁם אַחֵר וְיִשְׁתַּנֶּה הַמַּזָּל (בראשית רבה מד,י; נדרים ל"ב ע"א).
דָּבָר אַחֵר: הוֹצִיאוֹ מֵחֲלָלוֹ שֶׁל עוֹלָם וְהִגְבִּיהוֹ לְמַעְלָה מִן הַכּוֹכָבִים. וְזֶהוּ לְשׁוֹן "הַבָּטָה", מִלְמַעְלָה לְמַטָּה (בראשית רבה מד,יב).

רש"י דורש את משמעות המילים "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ". הפירוש הפשוט, במובן המילולי, שכדי לספור כוכבים יש לצאת החוצה. עם זאת כיוון שזה די מובן מאליו רש"י נותן גם פירוש מסוג דרש, שמתייחס לא רק לרובד המילולי. "לצאת" במובן של "לשנות את התפיסה שבה רואים את הדברים". רש"י דורש את המילה "ויוצא". אין כאן הזמנה לאברהם "צא החוצה", אלא הקב"ה הוא זה שיוציא את אברהם מהבעיה שלו: אברהם מסתכל במזלות – בכוכבי השמיים ומהם מבין מה יהיה העתיד. גם היום יש אנשים שחושבים שהמזל או העתיד שלהם כתוב בכוכבים. זו דרך מנוגדת לאמונה ביכולת של האדם להשפיע על הגורל שלו. הקב"ה אומר לאברם שמה שהוא ראה נכון למי שהוא היה בעבר, אבל כעת הוא עומד לקבל שם חדש, וגם שרי אשתו תקבל שם חדש ואז גם יהיה להם מזל חדש. זו תשובה שבה הקב"ה נותן את הפיתרון לאברם, במצב שבו לאברם אין שום יכולת השפעה מצד עצמו.
רש"י מביא עוד פירוש. הוא מסב את תשומת לבנו למילה "הַבֶּט". הרי ברור שכדי לספור צריך להביט, להסתכל. לשׁוֹן "הַבָּטָה", מִלְמַעְלָה לְמַטָּה – בדרך כלל אדם על הארץ מרים את מבטו אל הכוכבים שמעליו. כאן המדרש מספר שהקב"ה מגביה את אברם למעלה מהכוכבים (איפה זה?), נותן לו להתבונן בהם לרגע מנקודת המבט האלוהית, בוראת הכוכבים, ובכך מזכיר לאברם את האמונה שלו – מי שברא את העולם, ברא גם את המזלות, והוא יכול לגרום לאברם להתבונן באותם הכוכבים ולהגיע למסקנה הפוכה. בעצם הקב"ה נותן לאברהם כתשובה לשאלתו חיזוק באמונה. לאחר שהתחזק באמונה, יוכל להאמין שגם יוולד לו ילד.

שאלה- למה לדעתכם רש"י מביא את כל שלושת הפירושים? האם יש פירוש אחד שמרגיש לכם יותר משכנע מהאחרים?
מידי פעם בלימוד שלנו אנו עוסקים בשאלת האקטיביות והפסיביות של האדם לגבי בחירותיו. האם תוכלו למצוא איזה מפירושי רש"י מתאר את אברהם כפסיבי ואיזה כאקטיבי?

2. פירוש אהל יעקב המגיד מדובנא:
ראוי לעמוד על שפת יתר שאמר הבט נא השמימה וספור, מה יבצר אם היה אומר ספור הכוכבים אם תוכל כו'. גם אם נחליט שהכתוב מדבר מרב הכמות מהראוי היה שיאמר כמוהם יהיה זרעך אבל לא מלת כה שאיננה נופלת זולת על איכות הדבר ותכונתו כנודע…אולם לספרם במבטת השמים לא יאומן כי יסופר מצד התחלפותם ותמורתם בשימושם ובתנועתם.

המגיד מדובנא מתעכב על החלק בפסוק הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים – הרי ברור שכדי לספור את הכוכבים צריך להביט בהם. זו שאלה דומה לשאלת היציאה החוצה, שעליה למדנו עם רש"י. לכן כתוב "ראוי לעמוד על שפת יתר" – כלומר מה המילים שנראות "מיותרות" מלמדות אותנו. עוד מילה שהפרשן מתעכב עליה היא "כה". מילה שלדבריו מציינת את איכות הכוכבים, לעומת הכמות שלהם. כלומר הקב"ה מראה לאברם תכונה מיוחדת בכוכבי השמיים, שהיא מעבר למספר העצום שלהם (שאותו, לפי המשך הפירוש, שלא ציטטתי, כי הוא מאד ארוך, אברם היה יכול בחכמתו לחשב במדויק).
שאלה: נסו להבין בעצמם מהי תכונתם המיוחדת של הכוכבים (היא כתובה בפירוש) ומהי התכונה שאפשר ללמוד ממנה על עם ישראל?
לאחר שהעליתם השערות, הנה הסבר דבריו של המגיד. במבט אחד אין אפשרות לראות את כל כוכבי היקום, כיוון שהם זזים. כלומר בכל מקום  מכדור הארץ שנסתכל תמיד נראה כוכבים. כך גם עם ישראל יהיה קיים לעד, ואפילו אם חס וחלילה יחסר ממנו (במלחמות, מגפות וכדו'), לעולם לא יכחד. זה לא מובן מאליו, כמה מהעמים מתקופתו של אברהם אבינו קיימים מאז ועד היום?
המגיד מדובנא אוהב לספר את דברים בדרך משל: והן על דבר זה הבטיחו ואמר לו כה יהיה זרעך מלת "כה" רומזת על איכות מניעת הסיפור בזרע אברהם והוא כי יהיו עם בני ישראל משוללי ההעדר גם בשיפגע בהם חס ושלום חסרון מצד, יוותרו מצד אחר וממקום הזולת. ממש על דרך אם מונח הרבה מעות על השלחן הנה הבא למנותם לוקח אחד אחד מן המקובץ ומחסרם עד תומם, מה שאין כן אם אחר עומד מצד הב' ותחת כל אחד שלקח הוא מהכלל מצד זה מוסיף אחר תחתיו מעבר השני, הלא אז אין מקום לעמוד על מספרם. שאלה: מה הוסיף המגיד מדובנא להבנת הפסוק? נשים לב ללשונו המיוחדת – "משוללי העדר" – שלא יהיה בהם חסר, והביטוי "לא יאומן כי יסופר".


3. לסיכום אני רוצה להוסיף פירוש חדש, ממני.
פירוש הג"ן:
"וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה" – לא קרי וַיּוֹצֵא אֹתוֹ, אלא קרי וַיּוֹצֵא אִתוֹ. מלמד שלא הניחו הקב"ה לאברהם לילך לבדו, אלא יצא הקב"ה אִתוֹ (עם אברם) לראות את השמים. שהיה יכול להסתפק ולומר: "הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה", אך יצא עִמו ממש — כאדם היוצא עם רעהו בלילה, שלא ילך לבדו באפלת צערו.

הקב"ה לא הסתפק בכך שהבטיח לאברהם שיהיה לו בן – אלא יצא עמו החוצה. נוכל ללמוד מכך על דרכו של הקב"ה, על אכפתיות והבנה של הצער האנושי, שאמפתיה נמדדת לא רק במילים, אלא גם במעשים.

                                                                                                                                                        שבת שלום מגילי והמשפחה