נח – רקום בפרשה

  פרשת נח / כתיבה: גילי כ"ץ   עיבוד תמונה לאיור: עינבל ויסמן

"יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה" (בראשית ח, יט) –

אָמַר לוֹ אֱלִיעֶזֶר לְשֵׁם הַגָּדוֹל: אַתֶּם הֵיאַךְ הֱיִיתֶם?
אָמַר לוֹ: צַעַר גָּדוֹל הָיָה לָנוּ בַּתֵּבָה.
בְּרִיָּה שֶׁדַּרְכָּהּ לְהַאֲכִילָהּ בַּיּוֹם הֶאֱכַלְנוּהָ בַּיּוֹם;
בַּלַּיְלָה – הֶאֱכַלְנוּהָ בַּלַּיְלָה.
זָקִית זוֹ – לֹא הָיָה יוֹדֵעַ אַבָּא מָה הִיא אוֹכֶלֶת.
פַּעַם אַחַת הָיָה יוֹשֵׁב וּמְחַתֵּךְ רִמּוֹן: נָפְלָה תּוֹלַעַת מִתּוֹכוֹ וַאֲכָלַתָּה.
מִכָּאן וְאֵילָךְ הָיָה גּוֹבֵל לָהּ חִזְרָא שֶׁהִתְלִיעָה וְאָכְלָה.

הַחוֹל, מְצָאוֹ אַבָּא יָשֵׁן בְּזָוִית שֶׁל הַתֵּבָה.
אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה לֹא הָיִיתָ תּוֹבֵעַ מְזוֹנוֹת?
אָמַר לוֹ: רְאִיתִיךָ טָרוּד וְאָמַרְתִּי: לֹא אֲצַעֶרְךָ,
אָמַר לוֹ: חוֹשֵׁשׁ הָיִיתָ בְּצַעֲרִי – יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא תָּמוּת.
וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכַחוֹל אַרְבֶּה יָמִים" (איוב כט, יח).


יום אחד, הרבה אחרי המבול (בערך ארבע מאות ומשהו שנים אחרי) יושבים יחד אליעזר בן משק ביתו של אברהם ושֵם רבה (שֵׁם הַגָּדוֹל, אולי כי הוא חי 600 שנים?) ומספרים זה לזה על החוויות המשמעותיות שחוו.
נשים לב שהם לא עושים תחרות למי היה יותר קשה, יותר מופלא ויותר נסי, אלא, מתעניינים זה בזה. אליעזר (בבחינת הצעיר מבין השניים) שואל את שֵׁם הַגָּדוֹל – אז איך היה בתיבה, ספר לי…
ושֵׁם הַגָּדוֹל מספר. שם הוא בנו הבכור של נח. הילדים נושאים את עיניהם אל ההורים ולומדים מהם. לומדים בעיקר ממה שהם רואים, ופחות ממה שההורים אומרים. שם מספר על הדוגמא האישית שראה מאביו – מסירות הנפש להתאים לכל בריה (יצור חי) את מה שהיא צריכה בזמן שהיא צריכה. זה היה קשה מאד, כי כדי לעשות את זה נכון צריך להיות ערים בכל שעה, כי כל חיה אוכלת בזמן שמתאים לה, ולהכיר את הצורך ואת הטעם של כל אחד מבעלי החיים, וגם צריך שיהיה מספיק אוכל לכולם.
היכולת להתאים לכל אחד את מזונותיו הטובים לו ובזמן הנכון היא מה שאנחנו מודים עליו בברכת המזון:הַזָּן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטוּבוֹ בְּחֵן בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים, הוּא נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, וּבְטוּבוֹ הַגָּדוֹל תָּמִיד לֹא חָסַר לָנוּ וְאַל יֶחְסַר לָנוּ מָזוֹן לְעוֹלָם.
מה ששֵׁם הַגָּדוֹל לא מזכיר הוא שכל מי שאוכל גם מפנה את הקיבה שלו, וצריך גם מישהו שינקה את השירותים.
בקיצור, לחיות בתוך התיבה לא היה נוח כמו לחיות בטבע (טבע-תיבה, שמים לב למצלול?).

לימוד משפחתי:
1. החוויה המשמעותית ששֵׁם הַגָּדוֹל בוחר לספר מהשנה שבה היה בתיבה היא על מסירות הנפש של אבא-נח לקיום החיות שבתיבה, ההתרוצצות ביניהן, הדאגה, ההשתדלות למצוא לכל אחד את מה שהוא צריך, את מה שטעים לו. הוא מתאר אבא שלא היה רק אבא שלו, אלא אבא של כל החיות.
שתפו זה את זה בחוויה שבה ראיתם את ההורים שלכם והתפעלתם ממה שעשו. אני מציעה שההורים יתחילו כדוגמא אישית בסיפור על הוריהם (על סבא וסבתא). נשים לב ששֵׁם הַגָּדוֹל מספר את הסיפור כשהוא כבר בן 500 ומשהו שנים, והוא בוחר לספר אותו מנקודת מבט של ילד.

2. חלקו הראשון של הסיפור של שֵׁם הַגָּדוֹל נשמע הגיוני, הוא מתאר את הקושי בעשיית תפקיד אלוהי של השגחה על ידי בן אנוש.
ואז מוסיף שֵׁם הַגָּדוֹל את הסיפור המוזר על החוֹל, הוא עוף הַחוֹל שמופיע בסיפורי עמים וגם אצלנו במדרשים שתיאורו הוא כזה: דְּבֵי רַ' יַנַּאי אָמְרוּ: אֶלֶף שָׁנִים הוּא חַי וּבְסוֹף אֶלֶף שָׁנָה אֵשׁ יוֹצְאָה מִקִּנּוֹ וְשׂוֹרַפְתּוֹ וּמִשְׁתַּיֵּר בּוֹ כְּבֵיצָה וְחוֹזֵר וּמְגַדֵּל אֲבָרִים וָחָי. רַבִּי יוּדָן בְּרַ' שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בְּסוֹף אֶלֶף שָׁנִים גּוּפוֹ כָּלֶה וּכְנָפָיו מִתְמַרְטְטִין וּמִשְׁתַּיֵּר בּוֹ כְּבֵיצָה וְחוֹזֵר וּמְגַדֵּל אֲבָרִים וָחָי.
לא ברור איך זה קורה, אבל עוף הַחוֹל לא נולד ומת כמו שאר בעלי החיים, אלא מתחדש כל אלף שנים. את תכונת האלמוות הזו הוא הרוויח כיוון שלא אכל מפרי עץ הדעת כשנתנה חוה לאדם ולבעלי החיים לטעום ממנו. זה כתוב בפרשת בראשית?

לא. זה מדרש על הפסוק "וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ" (בראשית ג, ו) –
(למה כתוב "גַּם", למי עוד חוה נתנה לאכול?)
רִבּוּי: הֶאֱכִילָה אֶת הַבְּהֵמָה וְאֶת הַחַיָּה וְאֶת הָעוֹפוֹת.
הַכֹּל שָׁמְעוּ לָהּ. (הסכימו לאכול)
חוּץ מֵעוֹף אֶחָד וּשְׁמוֹ "חוֹל", זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכַחוֹל אַרְבֶּה יָמִים" (איוב כט, יח).

שֵׁם הַגָּדוֹל מספר לאליעזר על החוֹל שלא רצה לאכול, ואיך אבא-נח פתר את הבעיה. הסיפור הזה מעלה הרבה שאלות:
-מה באמת אוכל עוף החול?
– האם ישנה נקבת עוף החול (ואם לא, כיצד עוף החול מתרבה, אם בכלל)?
– למה עוף החול מסרב לאכול – טבע חיה לשרוד ולתבוע אוכל כמו בסיפור על האכלת האריה – פַּעַם אַחַת שָׁהָה נֹחַ לָזוּן אֶת הָאֲרִי וְהִכִּישׁוֹ וְיָצָא צוֹלֵעַ, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ" (בראשית ז, כג) – שֶׁהָיָה גּוֹנֵחַ וְכוֹחֵחַ דָּם מִטֹּרַח הַבְּהֵמוֹת וְהַחַיּוֹת? (מסופר בתנחומה נח, ט). נשים לב לדרישת אַךְ=אחחחח, איה, כואב.
– ההסבר של עוף החול לכך שהוא לא מבקש אוכל הוא הסבר אנושי מתחשב ביותר – הוא לא רוצה להטריח את נח? האם עוף החול מצפה למזונותיו שיופיעו באופן אחר? האם הוא רוצה למות מרעב?

נח מברך את עוף החול שיחיה לנצח. הברכה הזו נראית לא נחוצה, כיוון שכבר כתוב במדרש שיש לו חיי נצח. אלא שכאן מספר לנו שֵׁם הַגָּדוֹל על גדולתו של אביו נח. התיבה מאפסת את העולם כפי היה קיים לפני המבול. כל החובות נמחקים ונשטפים (כל החמס) וגם- הזכויות. עוף החול חושש שמעתה (בשנת 1600 ומשהו לבריאת העולם, הוא כבר התחדש פעם אחת) הוא מיצה את זכותו לחיי נצח, וכאשר הוא יצא מהתיבה יהיה כאחד העופות לחיים ולמוות. נח נותן לעוף החול את מה שהוא צריך – ברכה, שימשיך לחיות לנצח.

שאלה לדיון: מה אתם לומדים מסיפור עוף החול ונח?


3. נשים לב שכשֵׁם הַגָּדוֹל מסיים את סיפורו הוא מתעניין (הסיפור מופיע בסנהדרין ק"ח ב') בחזרה באליעזר, ונלמד להתעניין בבן שיחנו שהקשיב לנו.
אמר רב חנה בר לואי, אמר שם הגדול בן נח לאליעזר עבד אברהם: כאשר באו עליכם מלכי מזרח ומערב, (ארבעת המלכים הגדולים שבהם נלחם אברהם), אתם מה עשיתם? אמר לו:הביא הקדוש ברוך הוא את אברהם והושיבו מימינו והיינו זורקים עפר והוא נעשה חרבות, משליכים קש והוא נעשה חיצים, שנאמר: "לדוד מזמור נאם ה' לאדני שב לימיני עד אשית איביך הדם לרגליך" (תהלים קי, א), ונאמר: "מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו יתן לפניו גוים ומלכים ירד יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו" (ישעיה מא, ב).

אליעזר הוא בן משק ביתו של אברהם אבינו. עד שנולד יצחק הוא הדבר הקרוב ביותר לבן שיש לו. שניהם גדלו וחיו אצל אנשים גדולים, אברהם ונח, ומספרים זה לזה מה הם למדו מהם.

שאלה לדיון משפחתי: מה דומה ומה שונה בסיפורים של שניהם?

שבת שלום מגילי והמשפחה