פרשת וילך – רקום בפרשה

(רקמה על פי איור של עינבל ויסמן)

וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. (דברים ל"א, י"ט)

אמר (רבא) אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה, מצוה לכתוב משלו שנאמר (דברים לא, יט) ועתה כתבו לכם את השירה" (מסכת סנהדרין כ״א ב, יט)

וכל מחלוקת התנאים והאמוראים, והגאונים והפוסקים באמת, למבין דבר לאשורו – דברי אלקים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה. ואדרבה: זאת היא תפארת תורתינו הקדושה והטהורה. וכל התורה כולה נקראת "שירה", ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות. ומי שמשוטט בים התלמוד – יראה נעימות משונות בכל הקולות המשונות זה מזה. (מתוך ההקדמה לספר "ערוך השולחן" לרב יחיאל מיכל אפשטיין)

לִכְתֹּב כָּל אֶחָד סֵפֶר תּוֹרָה לְעַצְמוֹ – שֶׁנִּצְטַוִּינוּ לִהְיוֹת לְכָל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל סֵפֶר תּוֹרָה, אִם כְּתָבוֹ בְּיָדוֹ הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח וְנֶאֱהָב מְאֹד, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מנחות ל, א) כְּתָבוֹ כְּלוֹמַר בְּיָדוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִבְּלוֹ מֵהַר סִינַי. וּמִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְכָתְבוֹ בְּיָדוֹ יִשְׂכֹּר מִי שֶׁיִּכְתְּבֶנּוּ לוֹ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (דברים לא, יט) וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּלוֹמַר כִּתְבוּ לָכֶם תּוֹרָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שִׁירָה זֹאת.  (ספר החינוך מצוה תרי"ג)


בפרשת וילך אנו פוגשים את המצווה האחרונה בתורה, מצוה תרי"ג (613) "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת".
מכאן נלמד שכל אחד מישראל מצֻווה לכתוב לעצמו ספר תורה. איזו סיום עוצמתי ומרגש – בסוף ספר דברים, אחרי מסע שלם של מצוות והוראות – מצווה התורה לחדש ולהתחיל מהתחלה. בהמשך לפרשת ניצבים שבה האדם נדרש להיות אקטיבי בלימוד התורה "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ", גם כאן אחרי לימוד של כל חומשים מתגלה המצווה לכתוב ספר תורה, ולא רק "לקבל" את הדברים.

בפסוק "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…" איננה נקראת "תורה", אלא "שירה". מדוע?
התורה, מפרש רבי יחיאל מיכל אפשטיין דומה לשירה הנבנית ממנגינות שונות, לפעמים מנוגדות, ומקולות בעלי גוונים ומנעדים שונים, אשר המפגש ביניהן יוצר את ההרמוניה, שאנו תופסים כשירה. כך גם התורה: המחלוקות, הפרשנויות, הדעות השונות של התנאים, האמוראים והפוסקים – כולן יחד מרכיבות את המנגינה הגדולה שנקראת "דברי אלוקים חיים".

ומכאן גם פן אישי: מצוות כתיבת ספר תורה איננה רק הוראה טכנית להעתיק מגילת קלף, אלא הוראה לכל אחד ואחת להיות שותפים בלימוד התורה, להעמיק, לפרש, לגלות את החיבור האישי ואף לכתוב אותו (הנה, כמו שאני כותבת לכם עכשיו).

המצווה האחרונה איננה סוף פסוק – אלא הזמנה לפתיחה מחודשת. כל אחד נדרש למצוא את הקול שלו בתוך השירה הגדולה של עם ישראל ותורתו.

משימות ליום שישי : * להדפיס את הדפים   *צבעו את האיור.

רעיונות לשיחה סביב שולחן השבת:

* חיבור אישי – מנגינה של שיר עוזרת לזכור את המילים בטווח הארוך. שאלו זה את זה אלו חלקים מהתורה אתם זוכרים בעל פה. האם מה שלמדנו גורם לכם לרצות לשנן חלקים נוספים?

* לימוד – וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל – שימו לב לפעלים השונים בפסוק. מה אתם יכולים ללמוד מכל אחד מהם?