פרשת ניצבים

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: 

לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: 

וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: 

כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ (דברים ל', יב-י"ד).

וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ 

(בראשית מ"ה, י')

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה (שמות י"ג, י"ז)

אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב (במדבר כ"ד, י"ד)

כשאנחנו פוגשים בתורה את המילה "קרוב", אנחנו מגלים שהיא יכולה להתפרש בכמה דרכים: קרוב כקרבה פיזית, קרוב כקרבה בזמן, וקרוב כקרבת הלב.

כאשר יוסף מזמין את יעקב אביו ואת אחיו אל ארץ גושן ואומר "וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי" – הקרבה נמדדת במרחב. 

המרחק הפיזי שהפריד ביניהם מצטמצם לגאוגרפיה של ארץ גושן ומצרים, קרבה שמבטאת נחמה אחרי שנים של ריחוק וכאב. אבל ביציאת מצרים, באותה לשון עצמה, מופיעה סוג שאחר של קרבה: "כִּי קָרוֹב הוּא" – הדרך הקצרה דרך פלשתים קרובה מדי אל המלחמה, קרבה שדווקא מסכנת את העם ולכן הקב"ה מרחיקם ממנה. נמצא שהקרוב הפיזי יכול להיות גם מכשול, לא רק ברכה.
אצל בלעם, אנו פוגשים את המונח "לא קרוב" – העתיד עדיין לא נגיש, המרחק הוא לא גיאוגרפי אלא זמני. "קרוב" הופך להיות שאלה של מתי, לא רק של איפה. 

מכאן מתגלה לנו פרדוקס: אחים יכולים לגור קרוב זה לזה אך לחיות רחוקים זה מלב זה. ארץ כנען קרובה למצרים, ובכל זאת הדרך מתארכת לדור שלם. מה שנראה קרוב לעין – רחוק בלב; ומה שנראה רחוק – מתגלה כקרוב ברגע הנכון.

בפרשת ניצבים בדברי משה: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד" – מתמזגים כל הממדים. חכמת התורה איננה בשמים ולא מעבר לים – היא היכן שנמצא האדם, היא איננה תלוית זמן – ניתנת למימוש בכל עת והיא איננה סוד כמוס – אלא חלק מקרבת נפש של אדם לאלוהיו ואינה דורשת אמצעי ביטוי מיוחדים או יקרים אלא בַּפֶּה וּבַלֵּב.

קרבה זו אינה מתוארת כמצב נתון אלא כתנועה: האדם בוחר לקרב את לבו, לקרב את מצפונו, לקרב את תורתו למעשה. וכל עוד הוא עושה כן – מה שהיה רחוק נעשה קרוב, ומה שנראה מעבר להישג יד הופך לחלק מחייו.

משימות ליום שישי  1. להדפיס את הדפים כדי שתוכלו להשתמש בהם בשבת. 2. צבעו את האיור – מה תציירו או תכתבו בשלט?

רעיונות לשיחה סביב שולחן השבת:

* חיבור אישי – יש שני אופני התנהגות – אקטיבי ופסיבי.

פסיבי– זה כשאני מחכה שמישהו אחר יעשה בשבילי. למשל: "הלוואי שמישהו יכין לי שיעורים", "שיביאו לי כבר את המשחק", "שיסבירו לי".

אקטיבי – זה כשאני בעצמי עושה. אני קם ומכין את השיעורים, מבקש את מה שאני רוצה, מתאמץ ומנסה.

בפרשה מתוארת התנהגות פסיבית "מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ …מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם…". 

אבל הפסוק שלמדנו מדגיש התנהגות אקטיבית: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". כלומר – זה אצלך, בידיים שלך. 

אתה צריך להיות אקטיבי ולעשות בעצמך.

שתפו זה את זה: במקרים שבהם הייתם פסיביים ובמקרים שהייתם אקטיביים.

* לימוד – קראו את הסיפור הבא (עירובין נ״ג ב')

פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וְרָאִיתִי תִּינוֹק יוֹשֵׁב עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים. וְאָמַרְתִּי לוֹ: בְּאֵיזֶה דֶּרֶךְ נֵלֵךְ לָעִיר? אָמַר לִי: זוֹ קְצָרָה וַאֲרוּכָּה, וְזוֹ אֲרוּכָּה וּקְצָרָה. וְהָלַכְתִּי בִּקְצָרָה וַאֲרוּכָּה, כֵּיוָן שֶׁהִגַּעְתִּי לָעִיר מָצָאתִי שֶׁמַּקִּיפִין אוֹתָהּ גַּנּוֹת וּפַרְדֵּיסִין. חָזַרְתִּי לַאֲחוֹרַי. אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, הֲלֹא אָמַרְתָּ לִי קְצָרָה? אָמַר לִי: וְלֹא אָמַרְתִּי לְךָ אֲרוּכָּה? נְשַׁקְתִּיו עַל רֹאשׁוֹ, וְאָמַרְתִּי לוֹ: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁכּוּלְּכֶם חֲכָמִים גְּדוֹלִים אַתֶּם, מִגְּדוֹלְכֶם וְעַד קְטַנְּכֶם.

בעל התניא (פרק י"ז) מסביר על הפסוק הזה שיש שתי דרכים בעבודת ה':

יש דרך שנראית ארוכה – ללמוד, לחשוב ולהתבונן. אבל דווקא היא הקצרה, כי היא מביאה אותנו באמת לאהוב את ה' ולעבוד אותו בלב שלם.

ויש דרך שנראית קצרה – להסתפק רק באמונה שיש לכל יהודי בלב. אבל לפעמים היא מתארכת, כי בלי לימוד והבנה האמונה לא תמיד נכנסת ללב ולחיים שלנו.  יוצא שהדרך ה"ארוכה" היא בעצם הכי "קצרה" – כי היא מקרבת אותנו באמת לה'.

שאלה לדיון משפחתי: לאיזו דרך אתם יותר מתחברים – להבין וללמוד, או רק להרגיש בלב?

                      

                      שבת שלום מגילי והמשפחה    https://chat.whatsapp.com/LTYUgn19uXXJVenBPWBMH1