מחשבות ליד התורה

פרשת שופטים היא פרשה מלאה בהוראות ובאזהרות. כל שבת אני יושבת בבית הכנסת ומקשיבה לקריאה. למרות שאני מכירה את הפרשה, וכבר למדתי אותה במהלך השבוע לפני השבת, עדיין אני מתרגשת משמיעת הקריאה בטעמים, ממראה הקורא/הקוראת התורה הרכונים קלות מעל הקלף.

השבת קרה לי משהו יוצא דופן.

בזמן קריאת "שביעי", הקוראת קראה בקול ברור ועדין את פרשת עגלה ערופה: מה קורה כאשר מוצאים מישהו מת ולא יודעים מה קרה באמת.

הסיפור הזה כתוב בשש מילים מצמררות-
נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ
דברים כא א

פתאום נהייתי עצובה בשביל האיש ההוא, הנופל בשדה, שמישהו היכה אותו, ואנחנו לא יודעים מי. לא יודעים מי היכה, ולא יודעים שום דבר על המוכה, ולא יודעים מה קרה ביניהם, ולרגע הרגשתי את הבדידות של אותו נופל.

העצב נאחז בלבי לכמה שניות ועזב, כי שבת זה לא זמן של עצב.

הפיתרון שהתורה מלמדת למצב של  הנופל בשדה, המוכה בשדה, היא למצוא את העיר הקרובה ולהטיל את האחריות, כלקח, על נכבדי העיר, שיהיו עירניים יותר לנעשה בתחום השפעתם.

בימינו הנופל הזה אינו נמצא בשדה הפיסי, כי אם בשדה הוירטואלי, בשדה הרגשי (ובאקלים הכיתתי, בלשון בתי הספר). בשדות שבהם אפשר להיות מוכים ונופלים שוב ושוב.

סיפור בשש מילים שהוא עולם ומלואו נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ
דברים כא א.

* על סיפור בשש מילים למדתי מהמורה הילה לוי, מחנכת ומורה במגמת ספרות בבית הספר בויאר בירושלים.

עוד קצת על סיפור בשש מילים כאן – https://tamaragmon.co.il/six-words-story/