פרשת יתרו

בפרשה הקודמת חווינו רגעי שיא מרגשים  – יציאת עם ישראל ממצרים, היציאה מבית עבדים אל החירות, חציית ים סוף באופן נסי וחזיון מצרים מת על שפת הים וההכרה שאין דרך חזרה למצרים ואנו בני חורין ממש.

האם בני ישראל הם כעת חופשיים?

זו שאלה טובה לדיון עם הילדים: האם מספיק המעשה הדרמתי או שכעת מתחילה הבחירה היומיומית של כל אחד מישראל לנהוג כבן חורין אמתי, ומהי חירות באמת.

בפרשה הקודמת בני ישראל הצמאים והרעבים מקבלים מים מסלע ולחם-מן מן השמיים, הם נעשים חופשיים אפילו מההנהגות הכי טבעיות – אוכל ושתיה.

הפרשה שלנו תופסת לרגע מרחק מהמציאות הנסית של בני ישראל במדבר ומספרת לנו על יתרו. יתרו הוא כהן בארץ מדין, יתרו הוא גם החותן של משה, אביה של ציפורה אשת משה. קצת מוזר לחשוב שמשה התחתן עם בת של כהן של עבודה זרה.

חז"ל מספרים שיתרו עבד את כל העבודות הזרות האפשריות. והנה יתרו שומע על קורות עם ישראל:

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן, חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ:  כִּי-הוֹצִיא יְהוָה אֶת-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם(יח א)

השחרור של בני ישראל ממצרים נעשה מפורסם, אנשים ועמים מספרים על העם שיצא ממצרים, שיצא ממצב של עבדות לחירות, והשמועה מגיעה גם אל יתרו.

הפעם האחרונה שיתרו מתראה עם משה היא לפני שנה, כשמשה בא אל יתרו ואומר לו שה' התגלה לו בסנה והוא יוצא בשליחות ה' להוציא את ישראל ממצרים. אשתו של משה ושני בניו, גרשום ואליעזר, נמצאים גם הם במדין. אז, בשונה מהיום, לא היה קיים קשר טלפוני, האם משפחתו של משה יודעת מה קרה במהלך שנת השליחות של משה?

מה שמע יתרו שגרם לו ללכת אל משה ובני ישראל כעת?

הפרשן רש"י אומר: וישמע יתרו. מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק.
יתרו שמע שמועה – יתרו שמע על נס קריעת ים סוף ועל הניצחון במלחמה של בני ישראל בעמלק, וזה גרם לו לבוא לפגוש את משה.

כל שנה שאני קוראת את פרשת יתרו והשנה התעכבתי על הסיפור "וישמע יתרו". למה חשוב לספר שיתרו "שמע", הרי היה מספיר לכתוב "ויתרו בא…".

אלא שעיון בפרשנים מלמד אותי שיתרו מגיע בעקבות השמועה. ומוסיפים הפרשנים שיתרו מתגייר, מכיר במלכותו של הקב"ה כמלך העולם בעקבות השמועה שהוא שומע.

אז הלכתי ושאלתי את אמא שלי , רחל רוזנטל, שהיא מורה ותלמידה ובקיאה בפנימיות התורה, מה המשמעות של הליכה בעקבות השמועה.

בעולם שלנו היום שמועה נחשבת  כדבר לא אמין, לעומת ראיה, שהיא הוכחה. מה מיוחד אם כן ביכולת של יתרו לשמוע, ואז ללכת בעקבות השמועה.

ומה אני יכולה ללמוד מזה לעצמי?

חוש השמיעה, כך הסבירה לי אמא, הוא חוש עמוק מאד. אם נתבונן באוזן עצמה נראה שמצד אחד האוזן היא פתוחה, מצד שני, עיקר האוזן כאיבר שמיעה, הוא נסתר וחבוי. את העיניים אנחנו יכולים לסגור ובכך "לכבות" את חוש הראיה, את חוש השמיעה אי אפשר להפסיק או לכבות.

בראיה אנו רואים בבת אחת המון פרטים המצטרפים לכלל תמונה. נצטרך הרבה מילים כדי לתאר תמונה אחת, שאנו רואים ,ועדיין לא יתקבל הרושם שהתמונה עושה במראה עיניים.

כשאנחנו שומעים משהו, אנחנו יכולים לשמוע ולא להבין מה שמענו. בחוש השמיעה שימוש הוא יותר מורכב. בדרך כלל אנחנו מבינים מה שאנחנו רואים. אבל אנחנו הרבה פעמים יכולים לשמוע משהו ולא להבין אותו. זאת אומרת שבשביל לשמוע באמת אנו נדרשים להפעיל ולערב עוד יכולות.

שלמה המלך ניסח זאת בביטוי "לב שומע".

כשהקב"ה שואל את שלמה המלך בראשית דרכו המלכותית-ממלכתית איזו משאלה הוא מבקש, שלמה לא מבקש עושר או כבוד, שלמה מבקש "לב שומע".

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: שְׁאַל, מָה אֶתֶּן לָךְ? וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה… וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ" (מלכים-א, ג, ה-ט)

אָמַר רַ' סִימוֹן בְּשֵׁם רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא: לְבוּלֶוְטֵיס שֶׁהָיָה גָּדֵל בְּבֵיתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ.

אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: שְׁאַל מָה אֶתֵּן לְךָ?

אָמַר הַבּוּלֶוְטֵיס: אִם שׁוֹאֵל אֲנִי כֶּסֶף וְזָהָב – הוּא נוֹתֵן לִי,

אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת – הוּא נוֹתֵן לִי;

אָמַר: הֲרֵינִי שׁוֹאֵל בִּתּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ – וְהַכֹּל בִּכְלָל. (אם אתחתן עם בת המלך אזכה בכל הנ"ל)

כָּךְ "בְּגִבְעוֹן נִרְאָה ה' אֶל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ?" (שם, ה).

אָמַר שְׁלֹמֹה: אִם אֶשְׁאַל כֶּסֶף וְזָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת הוּא נוֹתֵן לִי,

אֶלָּא אֲנִי שׁוֹאֵל אֶת הַחָכְמָה – וְהַכֹּל בִּכְלָל.

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שְׁלֹמֹה, חָכְמָה שָׁאַלְתָּ לְךָ וְלֹא שָׁאַלְתָּ עֹשֶר וּנְכָסִים וְנֶפֶשׁ אוֹיְבֶיךָ –

חַיֶּיךָ הַחָכְמָה וְהַמַּדָּע נָתוּן לְךָ, וְעַל יְדֵי כֵּן עֹשֶר וּנְכָסִים אֶתֶּן לְךָ.

(מדרש שיר השירים רבה א,ט)

אפשר להבין ששלמה המלך בקש חכמה, כלומר "לב חכם", אך לא, הוא בקש "לב שומע". לב שומע עושה את האדם חכם, כי הוא פועל לפי האמת והמהות האלוקית. אפשר לראות את זה בביקורה של מלכת שבא: וּמַלְכַּת שְׁבָא שמַעַת אֶת שֵׁמַע שְׁלמה לְשֵׁם ה' (מלכים א' יג,א), כלומר מלכת שבא שומעת על חכמת שלמה – על חכמתו (מלכותו) של הקב"ה.

מה עושה השמיעה?

השמיעה  האמתית כוללת בתוכה הבנה והפנמה ומובילה לעשייה.

כך השמועה ששומע יתרו, מובילה אותו אל ההכרה בקב"ה כמלך העולם, שזה מהפך עבור מי שכהן לעבודה זרה, ויש אומרים שכלל העבודות הזרות שבעולם!

גם מלכת שבא וגם יתרו היו יכולים לשמוע את השמועות ששמעו ולא להבין אותן, לא להבין את המשמעות שלהן. שניהם שומעים ומבינים את המהות העמוקה של השמועה – שהקב"ה הוא מלך העולם.

ארחיב קצת על ההבנה של יתרו –

על פי פרשנים (כמו הכלי יקר) יתרו עובד עבודה להרבה אלוהויות. מבחינת יתרו אין יישות אלוהית אחת שיכולה לנהל את כל העולם, כי כל אלוהות היא חזקה בתחומה, אך חלשה לעומת אחרת. כך למשל, אומר הכלי יקר, יתרו מאמין שיש אלוהות של "הדברים הטובים" אך היא אינה יכולה להתגבר או לנצח את "אלוהי הדברים הרעים". ועל כן הוא עובד את שתיהן.

כאשר יתרו שומע :

אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ:  כִּי-הוֹצִיא יְהוָה אֶת-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם – הוא שומע על הדברים הטובים שהקב"ה עשה עבור עם ישראל – על יציאת מצרים, על קריעת ים, על הניצחון המלחמה עם עמלק (ויש אומרים על מעמד הר סיני).

השמועה הזו מביאה אותו להכרה שיש לעם ישראל מלך חזק מאד, והיא מניעה אותו, יחד עם הרצון לאיחוד של בתו ציפורה, לצאת ממדין ולהגיע אל מחנה בני ישראל.

כשיתרו נפגש עם משה, משה מספר לו:

אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם, עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל:  אֵת כָּל-הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ, וַיַּצִּלֵם יְהוָה.

כלומר משה מספר ליתרו על הדברים הרעים שהקב"ה עשה למצרים.

כשיתרו שומע את דברי משה מתחדדת אצלו ההבנה שאלוהי עם ישראל שולט הן בטוב והן ברע ותגובתו היא:

וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ–עַל כָּל-הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר-עָשָׂה יְהוָה לְיִשְׂרָאֵל:  אֲשֶׁר הִצִּילוֹ, מִיַּד מִצְרָיִם

הוא עובר טלטלה גדולה פיזית ונפשית לפי פרשנים שונים, ובעיקר מגיע להכרה בייחודו של ה', כמלך המאחד הכל, בורא העולם כולו.

ההבנה הזו, שהתחילה משמיעה חדה ומחכימה הופכת להודיה:

וַיֹּאמֶר, יִתְרוֹ, בָּרוּךְ יְהוָה, אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה.

אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת-הָעָם, מִתַּחַת יַד-מִצְרָיִם.     

עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-גָדוֹל יְהוָה מִכָּל-הָאֱלֹהִים. (שמות יח,י-יא)

מיתרו אנו שומעים לראשונה את הביטוי המתבקש "ברוך ה'", שבו אנו משתמשים עד היום, כדי להודות על דברים קטנים כגדולים.

מיתרו אנו שומעים שאלוהים "גדול" – גדול במובן שאין מי שיגבר ממנו, ולכן אין אלוהות אחרת מלבדו.

בהמשך תנסח התורה את ההבנה הזו לכדי התפילה השגורה אצל כל יהודי:
"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו,ד)

לכאורה היה אפשר לספר לנו את סיפור יציאת מצרים ומסעות בני ישראל במדבר גם בלי לספר על יתרו. אלא שנראה שבני ישראל למדו הרבה ממידת השמיעה של יתרו.

לפעמים אנחנו צריכים מישהו שבא מחוץ, שיתן לנו פרספקטיבה לחוויה האדירה שעברנו ויגיד "שמעתי. ברוך ה'".

בהמשך הפרשה בני ישראל יתכוננו לקבל את התורה. את התורה מקבלים בשמיעה, שמיעה כל כך אבסולוטית שיהיה אפשר "לראות את הקולות".

שמיעה אמתית ונכונה תוביל להבנה ולפעולה, ולכן אחרי מעמד הר סיני יצהירו בני ישראל:

וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.

אני יודעת שהצירוף "נעשה ונשמע" כבר נעשה שגור כל כך, עם קונוטציה של אתגר וציות מעורבבים. אונקלוס מתרגם: נַעֲבֵיד וּנְקַבֵּיל.

אני מציעה לקרוא את הפסוק כך (הבה נזכור שהתורה נתנה ללא ניקוד וללא פיסוק):
וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה, וְנִשְׁמָע.

ונשמע – ונתעמק, ונפנים, ונחזור ונעשה. וכך עם ישראל מתחייב לחזור על דברי התורה הזאת, לקיימם ולשמרם לעולמי עולמים, כי בכל פעם נעשה, ואז – נשמע, נאמין, ונעשה שוב.

לסיום, ר' נחמן אומר:

אנחנו דומין כמו מי שמנגן והעולם מרקדים.

ומי שאינו מבין ושומע את הניגון היא פליאה בעיניו – מה הם רצים אחריו ומה הם מרקדים.

כך היא הפליאה אצל העולם על מה אתם רצים אחריי.

יהיה רצון שנכוון את אזנינו לשמוע ולהבין,

שבת שלום מגילי והמשפחה