פרשת אמור

בפרשת אמור נלמדים ציווים מיוחדים לכהנים הקשורים לאורח החיים האישי, כמה דוגמאות: כהונת כהן גדול עוברת מאב לבנו, לכהנים אסור להטמא למת, ואם צריך רק לקרובי משפחה מדרגה ראשונה, לכהן הגדול אסור להיטמא למת בכלל, הגבלות בבחירת בת זוג לכהן. אנו מכירים אנשים "שהולכים לעבודה", אך להיות כהן זו עבודה שהיא גם מהות, ולהֶיות האדם כהן יש השלכות נוספות אישיות וחברתיות שתקפות כל הזמן, ולא רק במקום העבודה.

שתי הצעות לדיונים משפחתיים בנושא הפרשה ליד שולחן השבת:

1. מה הוא מום? אלו מומים מתארת התורה?

דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן, לֵאמֹר:  אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם, אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם–לֹא יִקְרַב, לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו.      

כִּי כָל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם, לֹא יִקְרָב:  אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ, אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ. 

אוֹ אִישׁ, אֲשֶׁר-יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל, אוֹ, שֶׁבֶר יָד.     

אוֹ-גִבֵּן אוֹ-דַק, אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ, אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת, אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ.   

כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם, מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן–לֹא יִגַּשׁ, לְהַקְרִיב אֶת-אִשֵּׁי ה' 

לֶחֶם אֱלֹהָיו, מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, וּמִן-הַקֳּדָשִׁים, יֹאכֵל.           

אַךְ אֶל-הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא, וְאֶל-הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ–כִּי-מוּם בּוֹ; וְלֹא יְחַלֵּל אֶת-מִקְדָּשַׁי, כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם.

(ויקרא כא,יז-כג)

כהן בעל מום אינו יכול לעבוד בהקרבת הקרבן ולהזות את דם הקרבן, פעולות שהן התפקידים המיוחדים לכהן.

כהן בעל מום יכול לעשות עבודות אחרות שהן לא בחזית הקרבת הקרבנות, כמו בדיקת עצי המערכה. כהן בעל מום אוכל קדשים, אף שאינו מקריב.

חלק מהמומים מוכרים וידועים לנו – כמו עִור או פִּסח (צולע) חלק פחות מוכרים – כמו חָרֻם (אף שקוע) אוֹ שָׂרוּעַ (שאחת מהגפיים גדולה מהשניה).

המילה "מום" היא מילה מיוחדת, היא עצמה "מושלמת" חסרת "מום", שכן אפשר לקרוא אותה מימין לשמאל ומשמאל לימין.

הגימטריא של המילה מום= אלהים.

נדון ליד השולחן – אלו אנשים בעלי מומים אנו מכירים? היום אומרים אנשים עם מוגבלויות או עם צרכים מיוחדים במקום בעלי מום, מדוע? האם יש מוגבלויות שאנו מכירים שלא מופיעות ברשימה של התורה (אולי מתחום בריאות הנפש, או יכולות קוגניטיביות?).

מדוע, לדעתכם, כהן בעל מום לא יכול להשתתף בהקרבת הקרבן, אך אינו מקופח מבחינת האפשרות לאכול מבשר הקרבנות?

* נקודה למחשבה – היום הרבה אנשים שנולדו או הגיעו למצב של מוגבלות מתפקדים ועושים דברים שאנשים ללא מוגבלות לעיתים לא מצליחים לעשות, כמו להשתתף באולימפיאדה, להיות רופאה (כמו הרופאה שהדליקה משואה בערב יום העצמאות), לטפס על האוורסט, ומוכיחים שהרבה פעמים מה שמוגבל הוא המוטיבציה שלנו ולא היכולת.

אולי רשימת המומים הארוכה המופיעה בפרשה בעצם רוצה לספר לנו שרשימת המומים גדולה וארוכה כמספר בני האדם, שלכל אחד מאתנו יש משהו שבו הוא מוגבל, ושהאדם מוגבל רק כאשר הוא נותן למגבלה להגדיר אותו.

2. אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה, מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם, בְּמוֹעֲדָם (ויקרא כג,א)

ראשית אני ממליצה להקריא ליד השולחן את פרק כ"ג ולזהות את החגים המוזכרים בפרק.                                                  

בפרק כ"ג מפורט לוח החופשות (של ילדי ישראל) או לוח העבודה (של הכהנים), תלוי מאיזה זוית מסתכלים  .

מוזכרים כל החגים והימים המיוחדים, כולל ימי ספירת העומר.

תמונת השולחן עוסקת בספירת העומר. אנו סופרים שבעה שבועות ממוצאי חג ראשון של פסח, והיום החמישים הוא יום מתן תורה חג השבועות.

על השולחן לוח ספירת העומר –  בכל ערב לאחר אמירת הברכה והמניין של אותו היום, אנו חושפים עוד משבצת עם מספר, שעון ללימוד קריאת שעון אנאלוגי ולוח עם שאלות להתבוננות עצמית בימי ספירת העומר על פי עשר הספירות (תורת הקבלה, פנימיות התורה).

בדרך כלל אחרי פסח ילדים מכינים טבלה של "ספירת הגומר" לקראת החופשה הגדולה, ובה הם מוחקים כל יום שעובר, וכן סופרים מהמספר הגבוה אל המספר הנמוך (כמה ימים נשארו פחות היום שעבר, עד שמגיעים ליום אפס). ספירת העומר סופרת ומחשיבה כל יום שמתחיל (אנחנו סופרים את היום שיהיה, ולא את סיומו) ומוסיפה את מספר היום למספר מצטבר לקראת היום החמישים.
נדון ליד השולחן בהבדל שבין שתי הגישות לציון הזמן.

שנזכה לחגים וזמנים לששון,

שבת שלום מגילי והמשפחה