פרשת כי תצא

בפרשת השבוע נושאים ואחד מהם קרוב באופן כואב לאירועים החדשותיים.
איך עושים שהעיר תהיה עיר בטוחה, ואיך עושים שהשדה יהיה מקום בטוח? ומה קורה כאשר השדה הופך להעיר והעיר הופכת לשדה?

חינוך זו התשובה. בשבוע הקרוב תתחיל שנת הלימודים בבתי הספר. אבל חינוך מתרחש כל הזמן. לכן יזמתי והקמתי את "תורה בקיץ" – לימוד תורה לילדים בשכונה בימי הקיץ הארוכים ומלאי האור, ימים של חופשה מבית הספר אך לא חופש מלהיות אדם ומהחובה ללמוד ולהתפתח.
5 מורים מצוינים לימדו בהתנדבות. 7 שיעורים בשבוע. 50 ילדים שנרשמו ולמדו, חלקם שיעורים בודדים, וחלקם עשרות שיעורים. כן, בקיץ, כן, בחופשה, כן, ללא ציונים או עונשים.

השיעור האחרון שלימדתי עסק במשנה בפרקי אבות (ב,ה):

הוּא הָיָה אוֹמֵר, אֵין בּוּר יְרֵא חֵטְא, וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד, וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד, וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד, וְלֹא כָל הַמַּרְבֶּה בִסְחוֹרָה מַחְכִּים. ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ:

ילד לא נהיה איש בבת אחת. זה שינוי הדרגתי, זו חניכה, זה חינוך.

נשתדל ונתאמץ לחנך את ילדינו על מנת שלא נגיע למסופר בפרשה:
וְאִם-בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ, אֶת-הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה, וְהֶחֱזִיק-בָּהּ הָאִישׁ, וְשָׁכַב עִמָּהּ…כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל-רֵעֵהוּ, וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ–כֵּן, הַדָּבָר הַזֶּה…כִּי בַשָּׂדֶה, מְצָאָהּ; צָעֲקָה, הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה, וְאֵין מוֹשִׁיעַ, לָהּ. (דברים כב, כה-כז).

מצורף לימוד הסיכום של פרוייקט "תורה בקיץ", שנוסיף אור על החושך, בכל ימות השנה.

שבת שלום, גילי והמשפחה

דברי סיכום לפרוייקט "תורה בקיץ" מאת גילי כ"ץ:

כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוסר (משלי ו,כג)

עשיית מצוות היא כמו נר. נר לבד כמו שהוא – אינו מאיר. בואו נחשוב על נרות שבת. אם רק שמים נרות על מגש יפה לכבוד שבת  – זה עושה אור? לא. צריך להדליק את הנרות. לכן אנחנו מברכות "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של שבת קודש". איך מדליקים את הנר? איך עושים שהנר יאיר? כתוב בהמשך הפסוק – וְתוֹרָה אוֹר. התורה היא האור, לימוד תורה הוא הדלקת האור. לאחר הדלקת נרות שבת, אמא ממשיכה לכסות את העיניים ולהתפלל. על מה? תפילה שגם הילדים והילדות ילמדו תורה – שגם הילדים ידעו להדליק את האור.

איך ילד יכול ללמוד תורה, הרי הוא ילד? הוא צריך שמישהו ילמד אותו. שמישהו יקח אותך אותו למורה, לשיעור, שמישהו יעודד אותו. זה לא קורה מעצמו.
אז בעצם להורים יש כמה תפקידים – גם להדליק את האור של עצמם – ללמוד תורה בעצמם, וגם לעזור לילדים ללמוד איך להדליק את האור.

עכשיו קיץ. יש ימים ארוכים, ימים שהשמש שוקעת מאוחר ויש הרבה אור. מצד שני, דווקא בימים האלה הארוכים, מלאי האור – אין בית ספר, אין לימודים מסודרים. קוראים לזה החופש הגדול.

מה זה חופש?

אם נשאל את רוב האנשים בעולם מה זה חופש, הם יגידו: "לעשות מה שאני רוצה".
ואז נשאל אותם: "מה אתה רוצה?"

ואתם יודעים מה יגידו רוב האנשים?

הם יגידו שהם רוצים דברים שהם כבר מכירים (כמו בריכה, או סרט או טיסה לחו"ל), או דברים שהם כבר עשו או ראו או שמעו עליהם מחברים שלהם. אבל אף אחד לא יגיד דבר חדש לגמרי. למה? כי חופש אמיתי הוא מה שקורה כשנתקלים בגבול, בקיר, בחומה, במשהו שאי אפשר לעבור אותו, ואז צריך למצוא דרכים חדשות, יצירתיות להסתדר אתו.

לנו יש מצוות. המצוות הן גבולות. הן מכריחות אותנו לחיות בדרך מסויימת. המצוות הן כמו נר – אם עושים את המצווה, בלי כוונה, או בלי להכיר אותה, או בלי ללמוד עליה – היא לא מאירה. כמו נר שלא הדליקו אותו. אבל אם לומדים משהו, אפילו הכי קטן לגבי המצוה יחד עם עשייתה– זה מדליק את הנר.

לכן היה לי חשוב מאד שנלמד תורה גם בקיץ. אני בטוחה שכל מי שלמד אפילו רק כמה שיעורים, הרגיש שהחופש הגדול שלו היה מיוחד, אולי שהיה לו חופש יותר "גדול" או יותר "ארוך" או פשוט מיוחד. זו הרגשה מאד עדינה, ולפעמים רק אחרי כמה זמן מרגישים ומבינים את החוויה של הלימוד. כי לימוד תורה מאיר את הכל, את כל היום, את כל השבוע ואת כל החופש הגדול.

איך אנחנו יודעים ללמוד ולהאיר?

כי הקב"ה עשה את זה ראשון:

                                            בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.

                                            וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם;

                                            וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.

                                           וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב.

כשנברא העולם היה המון חופש, כל כך הרבה חופש שזה היה בעצם תוהו ובהו. בלגן. כמו שיש בלגן בחדר הילדים ואמא אומרת "אני לא רואה כלום מרוב בלגן". ככה גם היה בראשית – היה בלגן, מרוב בלגן לא רואים כלום, לא מבינים כלום, לא יכולים לעשות כלום – קוראים לזה חושך.

ואז ה' – מדליק את האור וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. והאור הוא טוב.

בימים הארוכים והטובים של הקיץ הזה למדנו ביחד תורה והארנו עוד קצת כל אחד לעצמו, וגם לשכונה ולכל העולם עוד קצת אור בבלגן 😊.

אני רוצה לומר תודה למורים המסורים והמצויינים שלימדו בהתנדבות בימי הקיץ:
ציקי מרון

אסף רוזן-צבי

אריק גולומבק

והרב מישאל ציון

ותודה לאיש שלי נדב שעזר לי לארגן את הלימוד

ותודה לילדים שלי על הסבלנות שלהם

ותודה לאמא שלי רחל שתרמה לעילוי נשמת סבא וסבתא שלי דנש ולילי, כדי שנוכל לחלק פרסים ומתנות טובות ומאירות שימשיכו את החוויה של הלימוד ושמחת הלימוד גם בבית לעוד כמה ימים ושבועות כמזכרת.

ותודה להורים שנתנו בי ובמורים אמון ושלחו את הילדים ללמוד,

ותודה לה' שנתן לנו את התורה.

*פרוייקט "תורה בקיץ" התקיים בקיץ 2020, בתקופת הקורונה, בין הסגרים, למדנו עם מסיכות וריחוק חברתי ועם קירבה בלבבות.