בפרשת עקב משה ממשיך ומספר לעם ישראל על ארץ ישראל. בתיאורו את ארץ ישראל משה מקפיד לשזור את מציאות ה' בארץ: אֶרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ: תָּמִיד, עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ–מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה (דברים יא,יב).
ארץ ישראל היא לא ארץ ככל הארץ ואני ממליצה לקרוא את המדרשים על הפרשה הזו המרחיבים ומפליגים בתכונות הטובות של הארץ ומשמעותם –
שבע פעמים מוזכרת המילה "ארץ" בתיאור הארץ. מה אפשר ללמוד מזה, לדעתכם?
כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה:
אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם–עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר.
אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן;
אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ.
אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם–לֹא-תֶחְסַר כֹּל, בָּהּ;
אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת.
וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ–וּבֵרַכְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ. (דברים ח,ז-י)
נשים לב שה"ארץ" הראשונה היא "ארץ טובה" וגם האחרונה, וביניהן יש פירוט מהו
טוב. למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שמשהו הוא "טוב"?
קצת מזכיר את הדיון שלנו מהשבוע שעבר לגבי מה אנחנו אוהבים, ומה אנחנו אומרים
"שאוהבים", אך מתכוונים שמעדיפים, או שזה פשוט נעים.
יש דברים שהם נעימים/נוחים/יפים אבל הם לא טובים.
זה סיפור שאני מספרת הרבה פעמים כששואלים אותי איך היה לגור בחוץ לארץ:
אני מספרת שגרנו במקום מאד מאד יפה, מאד נוח, האנשים שם היו נחמדים, והיה קל ופשוט לחיות שם. היינו קרובים לטבע והיינו ליד הים, אבל…זה לא היה מקום טוב.
ואז שואלים אותי: איך זה יכול להיות שזה לא היה מקום טוב, למה את אומרת את זה?
ואני מסבירה שנעים, ונוח ויפה וטעים זה לא הכרח אומר שזה גם טוב.
לגור בחוץ לארץ לא היה טוב לי, כי זה לא המקום שמתאים לי, המקום שטוב לי באמת הוא ארץ ישראל, הארץ הטובה.
תמונת השולחן רומזת לפסוקים המתארים את הסיכון ואת הסיכוי שבחיים טובים ונוחים:
- כשהאדם מצליח וטוב הוא עלול לשכוח מה עזר לו להצליח:
הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֺתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.
פֶּן-תֹּאכַל, וְשָׂבָעְתָּ; וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה, וְיָשָׁבְתָּ.
וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ; וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ, יִרְבֶּה.
{יש גם רמז מה גורם לשכחה: וְשָׂבָעְתָּ, וְיָשָׁבְתָּ, יִרְבֶּה-לָּךְ
כלומר שהתהליך בא לסיומו ואין שאיפה להמשיך אלא לעשות עוד מאותו הדבר.}
- מרוב עושר, הנאה והצלחה האדם עלול להרגיש שהוא עצמו מקור ההצלחה הבלעדי:
וְרָם, לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. וְיִירַם, לִבָּךְ;
{מעניין הביטוי וְרָם, לְבָבֶךָ – האם הלב יכול להתרומם? רוּם הוא ביטוי לגאוה, כשאנחנו נותנים לרגש האימפולסיבי (הלב) להשפיע על קבלת ההחלטות שלנו (המוח).
באופן כללי הלב בלשון המקרא לא אמור לרוּם (להתרומם) וגם לא להתרחב (ישעיהו ס,ה), אבל כן מומלץ לשים לב (יחזקאל מ,ד).}
- ולשכוח את המאמצים שלו עצמו ואת מי שעזר לו להצליח:
הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב, וְצִמָּאוֹן, אֲשֶׁר אֵין-מָיִם; הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם, מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ.
{כאן ישנה רשימה של מכשולים וקשיים, שאנו נתקלים בהם בחיינו: מדבר, נחש, שרף, צמאון. קושי מסוג צימאון הוא כשאנחנו רוצים לדעת משהו ועדיין לא הצלחנו ללמוד אותו. האם תוכלו לתת דוגמאות לקושי מסוג נָחָשׁ ולקושי מסוג מִּדְבָּר?}
הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ: לְמַעַן עַנֹּתְךָ, וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ–לְהֵיטִבְךָ, בְּאַחֲרִיתֶךָ.
- ולחשוב שכל דבר שהוא עושה תלוי אך ורק בו:
וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה.
משה מזכיר לעם ישראל שבכל מצב הקב"ה מעורב בחיינו, שכאשר אנו מצליחים זה בוודאי כי פעלנו וניסינו וקיווינו, אך ללא עזרת הקב"ה לא היינו מצליחים:
וְזָכַרְתָּ, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל: לְמַעַן הָקִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, כַּיּוֹם הַזֶּה (דברים ח,ז-יח).
לסיכום, הקב"ה משגיח ומעורב בכל מעשהו ובכל הקורות אותנו. כאשר אנו במצוקה (הולכים במדבר, פוגשים נחש מסוג כלשהו), אנו פונים לעזרת הקב"ה וכשאנו ניצלים ומרגישים רווחה מודים לו על כך. בפרשה אנו לומדים שכשאר יש לנו תשוקת לב, משאלה, רצון להגשים ואנו מצליחים להשיג את מבוקשנו, עלינו לזכור את המקור לכוחות שמאפשרים לנו לעשות חיִל – הקב"ה. הנטייה הטבעית היא לחכות שיהיה ממש טוב, ממש בסדר, עוד קצת…ואז נגיד תודה לה'. בעצם אם נקרא בזהירות בין הפסוקים נראה שבכל שלב אנו מודים לקב"ה ומכירים בליווי שלו ובתמיכה שלו, גם כשקשה וגם כשטוב, אנחנו אף פעם לא לבד.
על הצלחת של כל סועד הנחנו דמות גיבור שמצאנו בצעצועי הילדים. האם תוכלו לזהות אותם?
ליד השולחן נדון בזמן או מצבים שהרגשנו גיבורים, חזקים, חכמים, מוצלחים ונספר על החוויה הטובה שלנו תוך כדי הכרת תודה לקב"ה שנתן לנו את הכוח לעשות אֶת-הַחַיִל הַזֶּה.
שבת שלום ושמחה, מגילי והמשפחה
זיהוי הדמויות שעל השולחן:
הענק הירוק, אמא ואבא ממשפחת סופר-על, אובי וואן קנובי ועזרא ברידג'ר ממלחמת הכוכבים, אדינסון קבאני הכדורגלן של פריז סן-ז'רמן ואביר אלמוני 😊
שולחן ערוך לפרשה 