פרשת דברים

דבר תורה מקוצר בסרטון אפשר לראות כאן:

פרשת דברים פותחת את ספר דברים – ספר הנאומים. משה רבינו שאותו הכרנו בתחילת דרכו שהוא אינו "איש דברים" (ראו בספר שמות פרק ד' פסוק י' וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי:),
משתנה וגדל והופך לאדם שדובר את ספר דברים.

בפרשה מזכיר משה לבני ישראל את המסעות שעברו, אך בשונה מפרשת מסעי (שאותה קראנו בשבוע שעבר) הוא אינו מתעכב על המקומות, אלא על החוויות, על האירועים. כך מזכיר משה לבני ישראל את מינוי השופטים, את שליחת האנשים שיתורו את הארץ ומה שקרה בעקבות עדות המרגלים.

האם בני ישראל אינם יודעים כבר את אשר מספר להם משה? מדוע לחזור שוב על אותם זכרונות הלא נעימים?

קודם כל, יכול להיות שבני ישראל באמת לא מכירים את הסיפורים האלה, אולי הם סוג של סוד, של בושה שלא מדברים עליה, הרי פרשת המרגלים היתה משבר עצום ביחסים של עם ישראל עם הקב"ה. כעת, לפני הדור החדש העומד להיכנס לארץ ישראל, מניח משה את הסיפור של אבותם ומעמיד אותם במבחן – האם הדור החדש ירצה להיכנס לארץ? האם גם דור זה יבקש לשלוח מרגלים?

אפשרות אחרת היא לתת לנו, הקוראים את סיפור המעשה לאחר אלפי שנים, פרספקטיבה נוספת על סיפור המרגלים והשלכותיו על יחסי עם ישראל-הקב"ה-ארץ ישראל.

נדמיין את בני ישראל אשר נולדו במדבר, נולדו חופשיים מעבדות, נודדים עם אבותיהם במדבר ארבעים שנה. ארץ ישראל לא רחוקה, היא מהלך כמה ימים. והילדים, הבה נכנה אותם "הדור החדש", שואלים : למה אנחנו לא ממשיכים לארץ ישראל?
למה רק מדברים על ארץ ישראל?

ומה יענו ההורים, הדור שיצא ממצרים?

לאחר שהמרגלים ספרו על מסעם והוציאו את דיבת הארץ, תגובת בני ישראל היתה בכי באוהלים ולרגון – לרגון זה לא פועל שמשתמשים בו הרבה. לרגון זה אומר שאני חושבת שהאדם האחר שונא אותי ובגלל זה הוא עושה את מה שהוא עושה.

האהבה של הקב"ה לעם ישראל אינה תלויה בדבר. בני ישראל עושים את הדבר הכי מעצבן בעולם- מתלוננים על המתנה הנהדרת ששמה "ארץ ישראל" וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יְהוָה אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ: (דברים א כז).

תשובת הקב"ה לתלונה, לפחד ולכפיות הטובה של עם ישראל היא:

אתם לא תכנסו לארץ ישראל, כי אתם פוחדים מהעמים שנמצאים בה, אבל
וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה, וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע–הֵמָּה, יָבֹאוּ שָׁמָּה; וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה, וְהֵם יִירָשׁוּהָ. (דברים א,לט)

עכשיו רגע נדמיין שיש מקום שאני מאד מאד מפחדת ללכת אליו. ואז אומרים לי:

את מפחדת? אין בעיה, את לא צריכה להתמודד ללכת לשם. אבל הילדים שלך – הם כן ילכו לשם!".

מה הייתי חושבת? מה הייתי מרגישה? אני משערת שהייתי חושבת משהו כזה:
מה, אם אני מפחדת מהארץ הזו, בוודאי שאני לא רוצה שהילדים שלי ילכו אליה!

אבל כשהקב"ה אומר לבני ישראל הבוכים והנרגנים שהם אמנם לא חייבים להיכנס לארץ ישראל, אבל שהילדים שלהם כן יכנסו אליה, קורה משהו מאד מעניין, שקורה להרבה הורים.

בני ישראל מבינים שארץ ישראל היא דבר טוב, והם מחליטים להיות אמיצים, וכן להיכנס לארץ ישראל. אבל הקב"ה כבר גזר עליהם, על דור המדבר, את עונשם שימשיכו לנדוד במדבר. היו כמה שניסו בכל זאת להיכנס מיד לארץ ישראל (זו פרשת המעפילים שמיד אחרי פרשת המרגלים), אבל הם לא הצליחו.

אנחנו לומדים מהסיפור של משה רבינו, כפי שהוא מספר אותו לדור החדש, הדור שנולד חופשי במדבר, על הכח החזק שיש לילדים – לגרום להורים שלהם להתאמץ ולהתגבר על פחדים. אנחנו לומדים על התכונה המופלאה שיש להורים – להתגבר על פחד, על מנת להיטיב עם הילדים.

אנחנו לומדים מהסיפור של משה על המבחן שאנחנו עומדים בו דור אחרי דור:
האם ניכנס לארץ המובטחת? האם נעקוב אחרי הקב"ה במסע לארץ ישראל או שנמשיך במקום המוכר שבו אין צורך להתמודד?

בכל דור אדם צריך לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, וגם בכל דור – לראות את עצמו הולך לארץ ישראל.

שבת שלום.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s