פרשת שמיני

הפרשות בתחילת ספר ויקרא עוסקות בקרבנות. לאחר פירוט סוגי הקרבנות ודרכי ההקרבה, הגיע זמן חנוכת המשכן ממש. משה חונך את המשכן שבעה ימים, בהם הוא מלמד את הכהנים, אהרון ובניו את מלאכת המשכן. פרשתנו פותחת ביום השמיני.

מהיום יקריבו אהרון ובניו הכהנים את קרבנות העם. זהו היום הראשון לעבודתם, וזה היום הראשון שהם מייצגים את עם ישראל בעבודת המשכן, ברור שזהו יום מיוחד וחגיגי שייזכר לדורות.

קרבנות מיוחדים ליום השמיני:

אהרון יקריב מכספו: עגל לחטאת (כפרה על חטא העגל) ואיל לעולה (לאות הקדשתו לעבודת ה').

בני ישראל יביאו מכספי הציבור: שעיר לחטאת, עגל וכבש לעולה, שור ואיל לשלמים וסולת שמן ולבונה למנחה.

קרבנות נוספים שהוקרבו באותו היום:

• קרבנות התמיד (של שחר ושל בין הערביים) הוקרבו על ידי משה
• קרבנות מוסף ראש חדש הוקרבו על ידי אהרון, כי היה זה ראש חדש ניסן
• קרבנות נחשון בן עמינדב נשיא שבט יהודה שהביא את קרבנות מתנת הנשיאות לחנוכת המשכן (מוזכר בספר במדבר בפרק ז')

בלימוד הפרשות הקודמות הזכרנו את שלבי ההקרבה: סמיכת הידיים על הקרבן והאמירה המפורשת (הקדשה או וידוי) לגבי מטרת ההקרבה על ידי מביא הקרבן. ההקרבה עצמה הכוללת שחיטה, הפשטת העור, ניתוח לחלקים ושריפה על המזבח, והחלק האחרון של ההקרבה – האכילה. אכילת הקרבן היא דבר חשוב והיא משלימה וחותמת את המעשה ההקרבה. גם אנחנו לומדים את דברי התורה האלה על שולחן השבת, כאשר מטעמי השבת מונחים לפנינו, והלימוד מקבל הטעמה (הטמעה? טעם?) מיוחדת כאשר הוא מקושר לסעודה של היום הקדוש. בקיצור, אין לזלזל באכילה.

משה נותן לאהרון ובניו הוראות מפורשות אלו קרבנות ואלו חלקים עליהם לאכול שכן זהו חלק ממעשה ההקרבה ממש.

עיצומו של מעשה ההקרבה, הוא רגע השיא של "האכילה" המבטאת את האיחוד של הרצון האלוקי עם מעשי בני ישראל וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם (ט,כד)

ואז קורית טעות איומה: וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם.

נדב ואהרון מקריבים אש זרה. בשבוע שעבר למדנו על הקשר בין אש-תשוקה-רצון, על אש התמיד הבוערת בלב היהודי. הפרשנים נותנים הסברים שונים למה שעשו נדב ואביהוא שהיה בבחינת "אש זרה", וכשיש הרבה הסברים אולי זה אומר שאף אחד לא באמת יודע, ואולי זה אומר שצריך ללמוד משהו יותר גדול מסיבה ספציפית, אולי יש עיקרון שמודגם וצריך ללמוד.

נדב ואביהוא  הכהנים, בניו של אהרון, שכל כך התרגשנו אתם ביום המיוחד הזה – מתים, מתים בידיו (באִשוֹ) של הקב"ה. זה רגע עצוב ונורא מאד.  

מה עושים עכשיו?

האם ממשיכים את בהקרבת  הקרבנות, האם אהרון צריך לשבת שבעה, מה עושים?

משה אומר מיד מה צריך לעשות:

1. בני הדודים של נדב ואביהוא ישאו אותם אל מחוץ למשכן.

2. אלעזר ואיתמר האחים הצעירים יחליפו את אחיהם המתים.

3. ואהרון? אהרון ימשיך בעבודת הכהן הגדול, כי הוא בתפקיד כללי, בתפקיד המייצג את עם ישראל, הוא לא יכול לפרוש באמצע, אפילו שבאופן אישי הוא באבל. לעם ישראל שהוא יום חג, והאבל הפרטי נדחה מפני החג הכללי.

תגובתו של אהרון היא  וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן (י,ג). אהרון לא אומר כלום. אהרון עושה. אהרון הכהן ממשיך בעבודתו, וזה לא דבר קל, שכן כעת עליו לאכול את חלקי הקרבנות, וזו אכילה שחובה לעשות אותה בשמחה.

4. אכילת המנחה – וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל-אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים, קְחוּ אֶת-הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי יְהוָה, וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ:  כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, הִוא.

אהרון ובניו יקחו את שיירי מנחות הסולת ויאפו ויאכלו אותן בחצר המשכן ליד המזבח החיצון. אבלים לא אמורים לאכול מנחות, אך היום זהו יום מיוחד ולכן באותו היום, באופן מיוחד, אהרון ובניו יכולים וחייבים לאכול את המנחות.

5. אכילת השלמים והקרבנות של נחשון בן עמינדב – נאכלים על ידי הכהנים ומשפחתם (החזה והשוק) ושאר העם במחנה ישראל (שאר חלקי הבשר).

נשאר קרבן אחד – קרבן השעיר של ראש חדש שהקריב אהרון, ומטרת הקרבן הזה היא לכפר על בני ישראל. קרבן השעיר הוא קרבן חטאת וחלק ממנו אוכלים הכהנים. אבל אהרון מקריב ושורף את כל הקרבן.

וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת, דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה–וְהִנֵּה שֹׂרָף; וַיִּקְצֹף עַל-אֶלְעָזָר וְעַל-אִיתָמָר, בְּנֵי אַהֲרֹן, הַנּוֹתָרִם, לֵאמֹר. 

מַדּוּעַ, לֹא-אֲכַלְתֶּם אֶת-הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ–כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, הִוא; וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם, לָשֵׂאת אֶת-עֲוֺן הָעֵדָה, לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם, לִפְנֵי ה'

הֵן לֹא-הוּבָא אֶת-דָּמָהּ, אֶל-הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה; אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ, כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי. 

שאלות לדיון:

1.מדוע אהרון מקריב את כל הקרבן ולא אוכל את החלקים שהוא אמור לאכול. הרי למדנו שהאכילה היא חלק מכפרת הקרבן?

2. אהרון משנה את ההוראה שקיבל ממשה לאכול את הקרבנות, האם הוא לא למד שאסור לשנות את הוראות ההקרבה, למרות מה שקרה לבנים שלו?

3. מה יקרה עכשיו?

משה מגלה שקרבן שעיר ראש חדש נשרף כולו מבלי שנאכל על ידי הכהנים והוא קוצף – כועס.

הפרשנים מסבירים לנו שמשה לא כועס כי "לא עשו את מה שהוא אמר". משה כועס מתוך פחד וחרדה לאהרון ובניו ששינו את הוראותיו ואולי יענשו גם הם, וכן משום שהקרבן נועד לכפר על העם, ואם הוא לא הוקרב כמו שצריך, האם יתכפר לעם?

כלומר הכעס של משה הוא כעס אכפתי.

נשים לב לעדינות של משה כאשר גוער בבנים של אהרון ולא באהרון עצמו, כדי לשמור על כבודו כאחיו הגדול וכבודו ככהן גדול, אף שזו היתה אחריותו של אהרון לאכול מהקרבן. נשים לב לעדינותם של בניו של אהרון שלא התגוננו לפני משה ואמרו "אבא אמר לנו לא לאכול", אלא שמרו על כבודו של אביהם ולא אמרו כלום.

נשים לב לעדינותו של אהרון הכהן הגדול, האב השכול והאב של אלעזר ואיתמר שמסביר לאהרון את מעשיו:

וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל-מֹשֶׁה, הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת-חַטָּאתָם וְאֶת-עֹלָתָם לִפְנֵי ה', וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי, כָּאֵלֶּה; וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם, הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה' 

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּיטַב בְּעֵינָיו.  (ויקרא י', טז-כ)

רש"י:

"היום" – אבל אנינות לילה מותר שאין אונן אלא יום קבורה :

"הייטב בעיני ה'" – אם שמעת בקדשי שעה אין לך להקל בקדשי דורות  

לפי רש"י יש כאן שאלה הלכתית. אהרון אונן (אבֵל) והוא לא יכול לאכול קרבנות ציבור, והויכוח הוא האם הוא יכול לאכול קרבן חטאת.

רשב"ם:

הייטב בעיני ה'- "וכן אמר אהרן למה קצפת על בני הלא היום הזה הקריבו אני ובני קרבנותינו שנתחנכו בהם לעבודה, ובתוך הגדולה הזאת באה לנו צרה גדולה ותקראנה אותי כאלה והאיך אוכל חטאת של קדשי קדשים ביום הזה שנתקלקל ונתערבה שמחתנו דוגמת עלובה כלה שזינתה תוך חופתה"

לפי הרשב"ם אהרון אומר למשה – אני נמצא בצרה, בקושי מצליח לכפר על עצמי, תראה באיזו צרה אני נתון, איך אני יכול לאכול קרבן חטאת ולכפר על כל בני ישראל?

משה מסכים עם דברי אהרון.

אחד הדברים הקשים עבורנו כיום בלימוד של תורת הקרבנות זה שמעשה ההקרבה נראה לא קשור לעניין הנפשי של עשיית חטא ושל סליחה. קרבנות בעלי החיים, וההתעסקות הפיזית בשחיטה ובדם נראית לנו רחוקה ולא שייכת למהלכים הרוחניים הנדרשים מהאדם המאמין על מנת לחזק את הקשר שלו עם הקב"ה. אולי אנחנו נושאים אתנו זיכרונות מימים קדומים בהם אבותינו הקריבו קרבנות מהפה לחוץ, קרבנות במקום תפילות, קרבנות במקום עשיית חסד, צדקה וצדק. תוכחות הנביאים נחקקו חזק בתודעה שלנו – עדיף להצטער ולהתכוון ולבקש סליחה ולתקן דרכנו מלהביא קרבנות שיכפרו רק באופן חיצוני (עיינו בירמיהו ובישעיהו).

פרשת שמיני מראה לנו בניואנסים החבויים בהוראות ההקרבה ובהתנהלות של אהרון ובניו ושל משה שיש הרבה "נפש" בתוך הפיזיות של מעשה ההקרבה.

אף על פי שלאהרון מותר והוא אמור לאכול מקרבן שעיר החטאת של ראש חדש, אהרון עוצר לרגע ואומר "הייטב בעיני ה'" – מהו הדבר הנכון באמת לעשות? קיבלתי היתר לאכילת הקרבנות האחרים המיוחדים ליום השמיני, בגלל היום המיוחד הזה שלא יקרה עוד לעולם, שזכרו ישמר לעד. אבל קרבן ראש החדש הוא קרבן לדורות, זהו קרבן שיוקרב בכל ראשי החודשים מעתה ואילך, האם באמת ראוי שאוכל ממנו היום בעודי אוֹנָן (אבֵל)?

אהרון לומד ומלמד אותנו בתשובתו למשה דבר מאד חשוב – אפשר לעשות הכל כמו שהתורה אמרה, וזה יהיה כשר, אבל זה יהיה לא-טוב.

ולכן אדם תמיד צריך לשאול את עצמו, גם כשהוא פועל על פי דברי התורה – האם זה מה שה' רוצה ממנו?

וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר.          

יַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, בְּבֹאֲכֶם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד–וְלֹא תָמֻתוּ:  חֻקַּת עוֹלָם, לְדֹרֹתֵיכֶם.       

וּלְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל, וּבֵין הַטָּמֵא, וּבֵין הַטָּהוֹר.

וּלְהוֹרֹת, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–אֵת, כָּל-הַחֻקִּים, אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיהֶם, בְּיַד-מֹשֶׁה.

לאחר מות בני אהרון ה' מצווה את הכהנים על תפקידם: להבדיל בין הקדש ובין החול, בין הטמא ובין הטהור, ולהורות לבני ישראל.

אהרון הכהן מיישם מיד את מה שה' מצווה עליו. אף שזה כשר לאכול מקרבן החטאת של בני ישראל, הוא מוסיף עוד הבחנה – האם זה המעשה הטוב בעיני ה'.

בדיון שולחן השבת המשפחתי נוכל לעמוד ההבדלים בין:

קדוש, טהור וטוב, לעומת חול, טמא ולא טוב.*

הרב קוק כתב זאת כך:

דבר מוכרח הוא שיסגל האדם לעצמו את המוסר הטבעי הפשוט, בכל רחבו ועמקו, ואת יראת ד', ותמצית הטהור של האמונה הפשוטה, וכל מדותיה ברוחב ובעומק, ועל גבי שתי הסגולות הללו יבנה את כל מעלות רוחו העליונות. אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה. סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדיה. אבל אם תצוייר יראת שמים בתכונה כזאת שבלא השפעתה על החיים היו החיים יותר נוטים לפעול טוב, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, ועל פי השפעתה מתמעט כח הפועל ההוא, יראת שמים כזאת היא יראה פסולה. (אורות הקודש חלק ג')

עוד עניין אחד לסיום:

הפרשה עוסקת במאורעות היום השמיני, כאשר בעצם אולי היה יום זה ראוי להקרא היום הראשון לעבודת הכהנים. בלוח השנה אין "יום שמיני", השבוע שלנו, כשמו כן הוא  – מונה שבעה ימים.

יום מספר שמונה הוא יום פנטסטי הוא לא יום רגיל. בדרך כלל החיים שלנו מסודרים בשביעיות – ימי השבוע, החגים (סוכות ופסח) הם שבעה ימים, השנים נספרות במחזור של שבע (שמיטה), חג השבועות הוא שבעה שבועות אחרי פסח, יש לנו שבע ברכות של ימי החתונה ולהבדיל "שבעה" לאחר הלוויה. מתי סופרים שמונה?

שמונה סופרים בימים מיוחדים ומסתוריים – היום השמיני להולדת בן ובו עושים ברית מילה. יש חג "שמיני" שכמעט לא שמים לב אליו, כי הוא נבלע בתוך חג שמחת תורה. בחג הזה מקריבים קרבן ציבור אחד, זה חג נסתר מבחינת המנהגים שלו, כי הוא חג הקשר האינטימי בין הקב"ה ועם ישראל.  

גם היום השמיני כנראה נקרא כך, כי בו קרו דברים מסתוריים החל ממותם של בני אהרון ועד ההבנה העמוקה והעדינה של אהרון הכהן, שמעבר לקיום המצוות וההוראות של התורה אנו חייבים לשים לב תמיד – הייטב בעיני ה'?

שבת טובה ושמחה מגילי והמשפחה

• כתלמידתו של פרופ' מרדכי רונטברג אני תוהה אם המילה "כשר" מופיעה כל כך הרבה במגילת אסתר, ואינה מופיעה בלקסיקון של התורה, כיוון שהתורה מבקשת מאתנו ישרות ("ועשית הישר והטוב בעיני ה'" ספר דברים פרק ו') ולא כשרות – שלעיתים נראית ישרה, כאשר היא מייצגת עוול גדול. ונשים לב שהכל "בעיני ה'", כדי שלא ניפול במלכודות היצר הרע.