פרשת צו

פרשת צו היא הפרשה הכי מאתגרת מבחינתי מכל פרשיות התורה, כיוון שהיא חוזרת על מה שנאמר בפרשת ויקרא. ההבדל בין פרשות ויקרא וצו הוא שפרשת צו מפרטת את ענייני הקרבנות מנקודת המבט של הכהנים.


בשבוע שעבר למדנו על דם הקרבן, הפעם על האש.

וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה, וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר; וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה, וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים.  (ויקרא ו,ה)

שלושה דינים נלמדים מפסוק זה:

  1. לעשות מערכה מיוחדת על המזבח לקיים אש שתדלק כל הזמן.
  2. בכל בוקר יכין הכהן מערכה נוספת גדולה להכין עליה את כל הקרבנות.
  3. אסור לכבות את האש על המזבח.

מדברי הרבי מליובביץ' על הפסוק: אֵשׁ, תָּמִיד תּוּקַד עַל-הַמִּזְבֵּחַ–לֹא תִכְבֶּה ( ו,ו,)

בתלמוד הירושלמי נאמר" 'מה זה אש תמיד?' תמיד אפילו בשבת, תמיד אפילו בטומאה." תמיד צריך שהאש תהיה דלוקה.

האש היא ההתלהבות, התשוקה והרצון שיש באדם. על האדם להשתמש ברגשות החזקים הללו, כדי לעשות את רצונו של הקב"ה. לברר ולפעול על ייעודו הייחודי בעולם הזה. על האדם להיזהר שאש זו תוקד ותעיר את לבו בכל עת ולא תכבה חס ושלום. והנה בשבת שהוא יום שמוקדש כולו לעבודת ה'  עלול האדם לחשוש שצריך הוא להשקיע כל כולו במחשבה עמוקה, ובהתבוננות שהיא עבודת המוח ואין לו לעורר בעצמו את רגשי הלב. לכן צריך לומר לו שאפילו בשבת, אפילו בהיות האדם שקוע בהשגת הבורא, גם אז עליו לעורר  בעצמו רגשי תשוקה לקב"ה. מצד שני גם הרחוק מעבודת הבורא, אין לו לחשוב שהוא אבוד ואי אפשר לו להתקרב אל הקב"ה, ותמיד, אפילו בטומאה.

ערכנו את שולחן השבת עם מפיות אדומות וצהובות בצבעי האש, וצילמנו בזווית שתראה כמו להבות עולות.
ליד השולחן נשוחח על מה שמלהיב אותנו, על מה שמעורר אותנו, על מה שמרגש אותנו, ונבדוק איך מתוך התשוקה הזו כל אחד מגיע לעבודת הבורא.

הסיפור שלי: כשהייתי בת שלוש וחצי אמא שלי חיפשה בשבילי גן. עדיין לא היה חוק חינוך חובה בגילי ואמא שלי היתה צריכה לחפש גן פרטי. כמו כל האמהות היא חיפשה את הגן הטוב ביותר, עם ההמלצות החמות ביותר, עם הגננת שנחשבת לטובה ביותר. ומצאה, ורשמה אותי, מן הסתם זה גם היה אחד הגנים היקרים בעיר. בכיתי, כמו הרבה ילדים בכיתי בתחילת השנה, והגננת אמרה "היא תתרגל". אבל אחרי זמן מסוים אמא שלי ראתה שלא התרגלתי, והחליטה למצוא לי גן אחר. היא מצאה אחר ליד הבית, שזו היתה השנה הראשונה של הגננת כמפעילת גן בעצמה. בגן בקושי היו משחקים, אבל אני שמחתי, והיה לי טוב.
כיוון שלא היו הרבה משחקים וצעצועים בגן (אני משערת שכיוון שלפני ארבעים שנה היה מבחר יותר מצוצמם והכל היה יותר יקר), הגננת שיחקה אתנו ב"חיים עצמם". היא הביאה בגדים ולמדנו לקפל בגדים, היא הביאה כלים ומפה, גביע קידוש וכוסות חגיגיות ו…ערכנו שולחן שבת. עברתי מאז עוד גנים ובתי ספר, אבל אני עדיין זוכרת את משחקי קיפול הכביסה ועריכת השולחן. כל ילד חיכה לתורו בהתלהבות.

שתי מיומנויות רכשתי בגן דליה בחולון (אם מישהו מכיר ויכול למסור לה ד"ש ממני, זה ישמח אותי מאד), ובשתיהן אני משתמשת בשמחה ובהתלהבות עד היום. מיומנות עריכת השולחן שלי הלכה והשתכללה והנה הפכה לפרוייקט "שולחן ערוך לפרשה". הנה דוגמה לאש שניצתה בלבי והיא משמשת לעבודת ה'.
ומה אצלכם?

שבת שלום מגילי והמשפחה

תגובה אחת בנושא “פרשת צו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s