פרשת ויקרא

***על השולחן – מחווה לידידינו הצמחוניים – מנחת מחבת של סולת ושמן

כבר הרבה שנים אני מלמדת ילדים בשבת בבית הכנסת את פרשות השבוע. אחת השאלות שאני נשאלת הכי הרבה היא: אבל מה את עושה כשמגיעים לספר ויקרא?

זו שאלה מצוינת. ספר ויקרא, הנקרא גם תורת כהנים, כיוון שיש בו פירוט של עבודת הקרבנות, הוא ספר כמעט בלי סיפורים (ואלו שנמצאים בין השורות הם סיפורים מורכבים ועצובים, כמו מות שני בני אהרון בפרשת שמיני). שלושת הפרשות הראשונות עוסקות בעבודה במשכן (זה שטרחנו ועסקנו בו רבות בפרשות האחרונות של ספר שמות), קורבנות, שחיטה, סוגי חטאים ועברות.

ישנה מסורת שכשילד מתחיל ללמוד תורה, מלמדים אותו קודם כל את ספר ויקרא.

"אמר ר' איסי: מפני מה מתחילין לתינוקות מתורת כהנים, יתחילו להן מבראשית! אלא אמר הקב"ה: הואיל וקרבנות טהורים והתינוקות טהורים, יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים" (ויקרא רבה ז,ג)

למה הכוונה?

מסביר הרבי מלובביץ': המילה קרבן היא משורש ק.ר.ב (קרבה, קרובים, להרגיש קרוב למישהו). כשאדם שחטא מביא קרבן הוא עושה מעשה שמבטא את הקרבה וההתקשרות העצמית שלו לקב"ה.

יש לנו שתי דרכים להקשר-להתקרב לה'. דרך אחת – דרך המצוות. כשאדם עושה מצוות, מקיים את רצון השם, יוצר אתו צוותא (יוצר חיבור). כשאדם חוטא הוא מחליש את הקשר הזה שהוא על דרך העשיה (בחסידות קוראים לזה "התקשרות עשויה"). דרך שניה להתקשר לאלוקות היא התקשרות שאינה תלויה בעשיה של האדם, היא חלק של הקשר שלא יכול להיפגם ולהיחלש אף פעם.

דיון עם הילדים – גם בקשר הורים וילדים יש חלק של התקשרות "עשויה" וחלק של התקשרות "עצמית". זו הסיבה שכשאני אומרת לבת שלי "אני אוהבת אותך" אני מוסיפה "ולמה אני אוהבת אותך? כי…את הבת שלי. פשוט בגלל זה. לא משום את יפה/חכמה/יחידה/מתוקה, אלא משום שאת פשוט את כמו שאת" זו אהבה שאי אפשר לפגום בה.

ילדים שמבינים את האהבה הזו, שהיא אהבה עצמית, שאי אפשר לפגוע בקשר (שכן הם מרגישים את אהבת ההורים כאהבה מובנת מאליה, קיימת ושרירה בכל מצב) הם יכולים להבין את רעיון הבאת הקרבן. את האפשרות שאדם יחטא, אבל שהקשר עם הקב"ה בבסיסו לא ייפגם.

וזוהי כוונת המדרש: יבואו טהורים, תינוקות של בית רבן ולא טעמו טעם חטא מעולם ויתעסקו בטהורים  בתורת הקרבנות המגלים ומעוררים את אותה בחינה בנפש שהיא למעלה מפגם החטא , אלא היא תמיד נקיה וטהורה. (על פי דבר תורה של הרב נדב כהן)

ליד השולחן נוכל לדון במשמעות המילים "טהור" ו"קרבן".

לפי המדרש טהור הוא דבר חף מאינטרסים, התינוקות הטהורים מבטאים את הפנימיות העצמית האנושית שאין בה רוע וזדון, הבהמה הטהורה "מתקנת" או עוזרת לאדם להזכיר לעצמו את החלק הזה שטמון בו ואינו יכול להתקלקל אף פעם.

מה זה "קרבן?"

אם לא היתה המילה קרבן, באיזו מילה היינו משתמשים? (ילדים הרבה פעמים אומרים "מתנה"). הקרבן הוא לא מתנה. ה' לא צריך שנביא לו מתנות. יש לו הכל. אז למה מביאים קרבן?

איזו מילה מזכירה לכם המילה "קרבן"?

קרבן זה מהמילה "קרוב", מהמלה "קירבה". הקרבן שהוא משהו שאנחנו מביאים לה', עושה אותנו יותר קרובים לה'. הקרבן גורם לנו להרגיש אנחנו יותר קרובים לה'.

לכן אי אפשר להביא קרבן אחד לשני, בני אדם לא מקריבים קרבנות זה לזה, ובטח לא לפסלים (כמו שקורה בעבודה זרה). אנשים יכולים לתת מתנות אחד לשני, לתת הלוואות, לתת תשומת לב באמצעות חפץ, כי אנשים תמיד צריכים משהו, ה' לא צריך כלום, אבל הוא רוצה קשר קרוב אתנו.

לכן קרבנות מקריבים רק לה'. ולכן יש כללים בקורבנות – מה מביאים, מתי מביאים, איך מביאים. לא הולכים לחנות ובוחרים משהו יפה שאנחנו רוצים לתת, כי העיקר הוא לא מה נותנים, אלא הנתינה עצמה שמקרבת בינינו.

מה מקריבים?

בעלי חיים כשרים – בקר, צאן ועוף, תורים ויונים, מנחת סולת ושמן (צמחונית).


אורח החיים בתקופת המקרא היה שונה מתקופתנו אנו. משק הבית של אדם כלל בהמות והיה תלוי בהן ברמה הקיומית. כבשה סיפקה לאדם בגדים, אוהל, מזון וצאצאים. כשאדם עבר עבירה הוא פגם בקשר שלו עם הקב"ה. והדרך להתקרב בחזרה לה' היה באמצעות הקרבת קורבנות. הפרשה מתארת את כללי הקורבנות: אלו קורבנות מביאים, ובאילו נסיבות.

את הקרבן שוחטים. חלק מאיברים מוקטרים (נשרפים) על המזבח, חלק כליל לה', חלק ניתנים לכהנים וחלק לאדם המקריב. לכל סוג של קרבן ונסיבותיו (עולה, תודה, חטאת) יש כללים. כלל אחד הנוגע לכל הקרבנות נוגע לחֶלֶב (שומן) של הבהמה המוקרבת:

וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן, הַמִּזְבֵּחָה–לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ, כָּל-חֵלֶב לַיהוָה. (ויקרא, ג,טז)

הרמב"ם : "כל חֶלֶב לה'" – הרוצה לזכות עצמו, יאכוף יצרו הרע, ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו.

כלומר חֶלֶב=משובח.

הרבי מלובביץ': לכאורה היה צריך הרמב"ם  לפרש "כל חלב לה'" – שעל האדם להביא מן המובחר והמשובח שבכל המינים, ולא רק באותו המין" –  כלומר שיבחר את המין המשובח. כלומר הקרבן שהאדם צריך להביא שיהיה הקרבן הכי מובחר שיכול להיות. כלומר ברור שבקר זה קרבן יותר משובח מיונה.

עונה הרבי, יש לומר "כל חלב לה'" – יש עניין שצריך להביא את החֶלֶב, את הכי טוב לה',  זה ביטוי להכרת האדם בבעלותו של הקב"ה  על כל העולם כולו, ולכן מקריב מן המובחר והמשובח, והיות שבבריאה כלולים  מינים שונים חלקם יפים ומשובחים וחלקם פשוטים וגרועים , צריך לומר שכל חֶלֶב לה'  מדבר על המובחר והמשובח  שבאותו המין, כי בכל מין ומין, גם במובחר וגם בפשוט בשניהם צריך לגלות שהם בבעלותו של הקב"ה, ולכן צריך להביא את המשובח מהמשובח, וגם את המשובח שבפשוט.

לפי דבריו של הרבי עלינו למצוא את המובחר בכל דבר נתון. אין קרבן אחד מובחר אידיאלי/אולטימטיבי, אלא בכל קטגוריה של קרבן נמצא בתוכה את המובחר והמשובח שבאותו הרגע.


אם נרחיב את הדברים לעבודת הקרבנות, שכן דברי תורה הם דרך חיים, הרי שיש כאן לקח חשוב ללמוד – לפעמים אני מנסה להשיג איזה מין מטרה שנראית לי אידילית – ש"ככה זה צריך להיות", כשבעצם זו מטרה דמיונית שלא באמת קשורה אלי. דברי הרבי מלמדים אותי לבחור מטרה טובה, משובחת וריאלית במקום שבו אני נמצאת. אני אתן דוגמא:

😊

עריכת שולחן שבת 

מבחינתי להתכונן לשבת זה אומר שולחן שערוך לשבת הרבה זמן לפני שבת עם כלי השבת היפים ותצוגה של צעצועים בהשראת פרשת השבוע. אבל זה "המובחר" שלי, זה ה"חֶלֶב" שבעשייה שלי.
אצל מישהי אחרת להתכונן לשבת זה משהו אחר, זה אולי בית מאד נקי, עוזרת שבאה במיוחד (לתחזק יחסים עם עוזרת שבאה ביום חמישי זה הרבה יותר קשה מלערוך שולחן).

איך הגענו מקרבנות, אש ודם לשולחן שבת? זה היופי של פרשת השבוע. כאשר קוראים אותה בעיון אפשר מתוך פרטים שנראים לנו טכניים, כמו איזה איברים של בהמה מקטירים על מזבח, להגיע לתובנות לגבי איך אני מקיימת מצוות. בפרשות של ספר בראשית ושמות היה יותר קל ואינטואיטיבי לעשות את זה, ונצליח גם בספר ויקרא.

משהו נוסף ששמתי לב אליו כשקראתי את פרשת השבוע זה העיסוק בדם.

כן, סליחה ממי שיש לה עכשיו צמרמורת, דם. יש הרבה דם בפרשה. המון דם נזרק, נשפך, מוזה (מזים את הדם על הפרוכת, כן, אותה פרוכת מעשה רוקם יפה מפרשת ויקהל).

לפני כמה ימים היינו בגינה והבן שלי הצטרף לחבורה של בנים שהסתכלו ביחד באחד מהם משחק בסמארטפון (ילדים בני עשר). ניגשתי לראות במה מדובר, ושאלתי "מה עושים במשחק?". עונה לי הילד "הורגים מפלצות" ואז מוסיף בנימה שמנסה להרגיע אותי (כי הוא ראה שהמילה "להרוג" חרצה את דין המשחק) "אבל אין דם".

היה לי קצת עצוב.

פרשת ויקרא נחשבת כ"מראות קשים" – לוקחים בהמה, שוחטים אותה, מפשיטים אותה מעורה, מנתחים אותה לחלקים (המילה ניתוח היא מהפרשה, והכוונה לכך שחותכים את הבהמה לחלקים, האם זה מה שאנחנו רוצים שיקרה בחדר הניתוח?), אוספים את הדם שלה, הכהן (רק לכהן מותר) מַזֶה (זורק)  את הדם על המזבח (בכל מיני אופנים), שופך את שאריות הדם ליסוד המזבח. הכל נעשה בכלים מפוארים, בבגדי כהנים.

מעשה ההקרבה נעשה אחרי שהאדם כבר הבין שחטא, כבר התוודה, כבר השקיע זמן, מחשבה וכסף בבחירת קרבן. מעשה ההקרבה הוא השלב האחרון (כמעט, יש גם אכילה בסוף) בתהליך נפשי פנימי שעובר האדם, והקרבן הוא הביטוי המעשי שלו.


לעומת זאת ישנם טהורים בני עשר שמשחקים בלהרוג משהו או מישהו, ומה שעושה את זה אפשרי עבורם זה "שאין דם". אם במשחק ההריגה היה דם, וצעקות כאב, והמשפחה העצובה של מי שנהרג, האם הילדים היו רוצים לשחק במשחקי הריגה?

מבחינות מסוימות פרשת ויקרא היא מפחידה מאד, יש בה דם ואש ומוות. אבל רעיון הקרבן הוא רעיון שהמטרה שלו למצוא דרך לאדם האנושי לחיות טוב יותר עם מעשיו. הקרבת קרבנות היתה מעשה נפוץ בעבר. החידוש היהודי שבתורה יש תיחום הקרבנות למינים מוגדרים של בעלי חיים, לזמן, למקום, לאופן ההקרבה. כך לא נמנה העם שלנו עם העמים שהקריבו ילדים, בתולות, נערים צעירים וכל מה שעלה על רוחם באותו הרגע.

דם זה דבר מאד מאד חשוב. כשכתבתי תזה על בלימודים שלי קראתי ספר שהשפיע עלי מאד: "יחסי תשורה – מדם אנוש למדיניות סוציאלית" מאת ריצ'רד טיטמוס. טיטמוס חקר את נושא עירויי הדם, והאם כדאי שתרומות דם יהיו בהתנדבות או תמורת תשלום. מחקריו היו מעשיים והשפיעו על מדיניות מערכות הבריאות והרווחה בהרבה מדינות כולל בישראל.

כשקראתי ההתעסקות בדם בפרשה, כמה חשוב לאסוף אותו ולעשות בו עבודה מדויקת (ורק לכהנים מותר), זה הזכיר לי את הנימה מעוררת הכבוד לדם שקראתי בספרו של טיטמוס. לתרום דם ומוצרי דם זו המתנה הכי גדולה שאדם יכול לתת לרעהו, הדם הוא הדבר הכי אישי שיש לאדם לתת.
הקרבת הקרבן היא מעשה מאד אישי והיא סיומו של תהליך תשובה ארוך.

אני חושבת על אדם שחטא, עבר על מצוות לא-תעשה, עשה תשובה וכעת הוא מביא קרבן. האדם הזה נעשה רגיש יותר, מודע יותר, והנה הוא מוצא עצמו במעמד של שחיטה, הקזת דם. לראות את היופי של המשכן, את הלובן של בגדי הכהנים מוכתם בדם, כמה צער זה גורם, כמה מעורר מחשבה ורצון לא לחטוא שוב, לא להכתים את הנפש במעשים שלא יעשו.

שנזכה לקרבה אמיתית עם אלוהים ואדם,

שבת שלום מגילי והמשפחה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s