פרשת משפטים

    פרשת משפטים היא פרשת בת המצוה שלי ויש לי פינה חמה אליה בלבי. הפרשה מורכבת ממשפטים – מכללים, ציווים ומצוות ועמוסה בנושאים. אחרי פרשת יתרו שבה הרגשנו על פסגת ההר, בשיא יוצא מן הכלל של חיבור לאלוהות, החיים מתפרטים לפרטים ומקרים ארציים וחומריים. פרשת משפטים אינה חוסכת מאתנו את עוולות העולם הזה – העבדות, העוני, המוות, שוחד, שחיתות ושקרים. בין נושאי הפרשה שזורים גם מקרי החסד והרגעים הפרטיים שבהם אדם מכריע על דרכו:  
כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ, אוֹ חֲמֹרוֹ–תֹּעֶה:  הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ, לוֹ (כג,ד) כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ, רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ, מֵעֲזֹב לוֹ–עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ (כג,ה)  
האם יהיה "רֵע" או "שונא", האם יהיה משיב אבדה או כורה בורה להפיל את רעהו. האם יכה או ירחק מדבר שקר.        
אחד מרגעי החסד המוצעים לאדם בניסוח משפט הוא עזרה בפריקה וטעינה של חמור שרובץ תחת משאו:
כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ, רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ, מֵעֲזֹב לוֹ–עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ (כג,ה)  
אדם שרואה את החמור של אדם שהוא שונא מחוייב לעזור לאותו האדם לפרוק את המשא הכבד שמעיק על החמור. איך קורה שאדם מישראל שונא אדם אחר מישראל? הרי יש לנו מצוות עשה "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט,יח) , ומצוות לא-תעשה "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא, יט,יז).  
קודם כל נצטרך להבין מהי שנאה ומהי אהבה בשפה התנ"כית. ניעזר בסיפור שמספר
על אהבה ועל שנאה: אחרי שיעקב בספר בראשית מסופר לנו שיעקב אבינו מתחתן,
ומגלה שהכלה היא לאה ולא רחל. יעקב הוא משכנע את לבן (אביהן של לאה ורחל)
שיחתן אותו גם עם רחל. וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת. וַיַּרְא יְהוָה כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה (בראשית כט, ל-לא). התורה רוצה להראות עד כמה יעקב אוהב את רחל. כמה? יותר מלאה. מזה אנחנו מבינים שיעקב אוהב את לאה, ואת רחל הוא אוהב יותר. אם יעקב לא היה אוהב את רחל, אז לא היה טעם להשוות בין האהבות, נכון?   כשאני רוצה לומר שאני אוהבת משהו באופן מיוחד, אני משווה את זה לדבר אחר שאני אוהבת, לא לדבר שאני שונאת… מכאן שיעקב אוהב את לאה, ואת רחל הוא אוהב עוד יותר. מיד לאחר התיאור הזה כתוב שה' רואה שלאה היא שנואה. אבל אנחנו כבר יודעים שיעקב אוהב את לאה. אלא ששנאה זה… לאהוב פחות. כמה פעמים ילד אמר לכם "אתה שונא אותי" כשבעצם הוא התכוון "אני מרגיש שאת אחי אתה אוהב יותר מאשר אותי". זו המשמעות התנ"כית של שנאה. שנאה – זה לאהוב פחות. שנאה בשפה המדוברת שלנו היום זה "אני לא סובל אותו, תרחיקו אותו ממני", זה משהו אחר.

ובכל זאת התורה מצווה "לא תשנא את אחיך בלבבך". אז איך יכול להיות מצב שאדם שונא אדם אחר, גם במשמעות התנ"כית? זה יכול לקרות כאשר יש אדם שעבר עבירה, והוכחנו אותו, הסברנו לו שאת הטעות שלו, והוא מתעקש לעבור את העבירה ולא לחזור בתשובה. אדם כזה מותר לאהוב פחות, לשנוא, בלשון התורה. ואולי רק לשנוא את המעשה שלו ולא אותו עצמו. זה דיון שמופיעה בגמרא במסכת פסחים. בימינו אנו לא יודעים איך מוכיחים (מצוות תוכחה לפי התורה) ולכן אנחנו לא יכולים להניח שהאדם שעבר את העבירה עושה זאת בכוונה למרות תוכחה, ולכן היום אסור לשנוא אף אדם מישראל (לפי פירוש המהר"ם מלובלין).

נחזור לפסוק בפרשה:   כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ, רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ, מֵעֲזֹב לוֹ–עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ (כג,ה) אדם עובר בדרך ורואה עבריין, אדם שעבר עבירה ומסרב לחזור בתשובה מהעבירה הזו, והחמור של אותו האדם נושא משקל כבד מידי והוא רובץ, הוא לא יכול לקום על רגליו כי המטען שהוא נושא כבד מידי. זה צער בעלי חיים. הכלל בפרשה אומר שעל האדם לעזור לבעלים של החמור, אפילו שהוא שונא אותו, להקל את המשא מעל החמור.   התורה משתמשת בפועל ע.ז.ב שלוש פעמים בפסוק במשמעויות שונות: וְחָדַלְתָּ, מֵעֲזֹב לוֹ – תפסיק מ"לעזוב" אותו, תפסיק לשנוא אותו, כפי שמתרגם אונקלוס: דמִשְׁבָּק תִּשְׁבּוֹק מָא דִּבְלִבָּךְ עֲלוֹהִי, וּתְפָרֵיק עִמֵּיהּ. עזוב תעזוב כל מה שיש בלבך עליו (על שונאך השרוי כעת במצוקה), ועזור לו בפריקה. עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ – עזוב במובן של "עזור", תעזור לו לפרוק את המשא מהחמור. בדרך כלל אנחנו לא משתמשים במילה "לעזוב" במובן של עזרה, זה אפילו נשמע הפוך! לעזוב זה ההפך מלעזור. אבל עיון בפסוקי התנ"ך מראה שיש פעמים (מעטות, אמנם) שהפועל ע.ז.ב הוא פועל של עשיה ועזרה. הנה דוגמא: עַל יָדוֹ הֶחֱזִיק עֻזִּיאֵל בֶּן חַרְהֲיָה צוֹרְפִים וְעַל יָדוֹ הֶחֱזִיק חֲנַנְיָה בֶּן הָרַקָּחִים וַיַּעַזְבוּ יְרוּשָׁלַ‍ִם עַד הַחוֹמָה הָרְחָבָה (נחמיה ג,ח).
הפסוק מתאר שמשפחת הצורפים והרקחים בונה ומשלימה את מילוי חומת ירושלים בימי נחמיה באמצעות הפועל "ויעזבו".  
מאד מעניין איך פועל אחד יכול לבטא שני דברים מנוגדים. מה שעוד מעניין הוא שהתורה בעצם אומרת שאנחנו יכולים לשלוט על מידת האהבה שלנו, אנחנו יכולים לעשות "וחדלת" כשאנחנו מרגישים שנאה, ולהפוך לאדם שעוזר למי שהוא שנא לפני רגע. התורה יוצאת מנקודת הנחה שאנו יכולים לשלוט ברגשות שלנו, שאין לנו תירוץ של "זה רגש שחזק ממני" (על פי שיחה של הרב אורי שרקי), שחלק מהגדרת האדם זו היכולת שלו לשלוט ברגשותיו, לעומת החמור…                                      

 שבת שלום מגילי והמשפחה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s