פרשת כי תשא

כספי המפקד הראשון יותכו ומהם יעשו אדני המשכן. כך כל אחד יש חלק יסודי במשכן. גם מי שתרמה הרבה מראות לכיור, ומי שתרמה הרבה זהב למנורה – ביסוד המשכן, בתשתית המשכן כולנו שותפות ותרומותינו מותכות לכדי יציקה אחת, יסוד אחד.

בכספי המפקד השני יממנו את קרבנות הציבור. שוב, בקורבנות הציבור לכולנו חלק שווה.

קל לומר, אבל זה לא פשוט ולא מובן מאליו.
הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה, וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, מִמַּחֲצִית, הַשָּׁקֶל–לָתֵת אֶת-תְּרוּמַת יְהוָה, לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם.

כשאדם עשיר נותן מחצית השקל, זה לא כמו אדם עני. כל אחד מהשניים עשוי לחשוב שתרומתו עולה על תרומתו של השני, ולטעון "חלקי במקדש גדול משלך". (דעת זקנים מבעלי התוספות)

העשיר יכול לומר – נכון, נתתי מחצית השקל, אבל הפרוכת…זה מהצמר שאני תרמתי. והעני יאמר בלבו – מחצית השקל שלי שווה רבע מהמשכורת שלי, זה לא כמו אצל הרוטשילדים האלה, שזה כסף כיס של הילדים שלהם, נופל להם ברחוב והם לא טורחים להרים.

ובדיוק מהסיבות האלה העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. העשיר לא יכול לומר – אני אשלם עבור מי שאין לו, והעני לא יכול לומר – אין לי.
העשיר יתן בדיוק מחצית השקל, גם אם יש לו מטבעות בשפע. העני יתן בדיוק מחצית השקל, אפילו אם הוא יצטרך לקחת הלוואה בשביל זה (ונקווה שהעשיר לא יקח ממנו נשך).

הבנו למה כולם נותנים את אותו הסכום. כעת נשאל – למה לתת מחצית? למה לא לתת שקל שלם,
הרבי מליובביץ': על מנת ללמד אותנו שהאחדות מושגת (אדני המשכן) רק כאשר כל אחד מכיר בהיותו "חצי בלבד", מציאות חסרה מתוך השלם הגדול.
ומי ישלים לי את המציאות, מי החצי שלי? כל אחד מישראל. מה שמיוחד בכסף הוא "שאין לו ריח", נכון? הוא לא משאיר עקבות… לכן כל אדם שאני פוגשת יש לו פוטנציאל להשלים לי את החצי שלי, להשלים לי את המציאות שלי, ולי את שלו. כשאני מבינה את המקום שלי בעולם באופן הזה, אני מבינה שאין אדם שהוא לא רלוונטי לגבי, שאין אדם שלא יכול להיות לי חיבור אתו (זה צריך להיות שיעור חברה בבית הספר, נכון?).